באש ובבית
פעילויות קבוצתיות לחיזוק החוסן עבור לוחמות ולוחמי מלחמת חרבות ברזל
עמיר נהרי
מבוא
חשיפה ללחימה ותגובות דחק
חוויית לחימה מציבה את הלוחם או הלוחמת בפני מציאות אנושית קיצונית: סכנת חיים, אובדן חברים, פציעות, מראות קשים, הכרעות תחת לחץ וחוסר ודאות מתמשך. חשיפה מסוג זה עשויה לעורר פחד, כעס, אשמה, חוסר אונים, דריכות, עצב, קהות רגשית או תחושת ניתוק. תגובות אלו אינן מעידות כמובן בהכרח על פתולוגיה; פעמים רבות הן ביטוי אנושי צפוי למצב שבו הגוף והנפש נדרשים לפעול לאורך זמן בתנאים של סכנה, אחריות ועומס.
עם זאת, תגובות הלחימה שונות מאדם לאדם. לוחמים רבים מצליחים להתאושש בהדרגה, להישען על חברים, משפחה, מפקדים ומשמעות התפקיד, ולחזור לתפקוד גם לאחר חשיפה קשה. אחרים עלולים לפתח סימני דחק ומצוקה מתמשכים: קשיי שינה, עוררות גבוהה, מחשבות חודרניות, הימנעות, עצבנות, ירידה בריכוז, הסתגרות וקושי להשתלב מחדש בשגרה משפחתית או תעסוקתית. כאשר תסמינים אלו נמשכים ופוגעים בתפקוד, הם עלולים להתפתח לדפוסי שחיקה מתמשכים ואף להפרעת דחק פוסט־טראומטית .(Hoge et al., 2004; Solomon, 2020)
לצד תגובות דחק מופיעה גם פציעה מוסרית: מצוקה הנוצרת סביב שאלות של אחריות, אשמה, החלטות מבצעיות, פגיעה באחרים או חוסר יכולת למנוע פגיעה. עבור לוחמים ולוחמות, פציעה כזו עשויה להיקשר גם להחלטות הנוגעות לחייהם של חיילים וחברים לצוות, וגם לפגיעה באויב, ובמיוחד באזרחים או בחפים מפשע. הפציעה אינה תמיד קשורה לאירוע טראומטי יחיד; לעיתים היא מופיעה כמחשבות חוזרות על מה שנעשה, מה שלא נעשה, ומה שאולי היה צריך להיעשות אחרת (Litz et al., 2009; Maguen & Litz, 2012).
החזרה לאזרחות כאתגר בפני עצמו
אחד המאפיינים המרכזיים של מלחמת חרבות ברזל הוא המעבר החוזר בין שני עולמות חיים. בזמן השירות, הגוף והנפש מכוונים לדריכות, פעולה מהירה, תלות הדדית בצוות ואחריות לחיי אדם. בבית נדרשת חזרה לנוכחות זוגית והורית, להקשבה, לסבלנות, לתפקוד בעבודה או בלימודים – המחייב התנהלות מאופקת יותר מאשר בתוך חברת הלוחמים האחרים, ולעיתים גם לפיצוי על היעדרות ממושכת. הפער בין שתי המערכות יוצר לעיתים תחושת זרות: הלוחם חוזר הביתה בגופו, אך ממשיך לשאת בתוכו את קצב הלחימה, את המראות, את האחריות ואת הדריכות.
ספרות העוסקת בשילוב מחדש של לוחמים לאחר לחימה מתארת את החזרה לאזרחות כתהליך הסתגלות מורכב, שבו הקושי אינו מצטמצם לתסמינים נפשיים. הוא מופיע בזוגיות, בהורות, במקום העבודה, בלימודים ובתחושת השייכות לחברה האזרחית. קשיי שינה, עוררות, ריחוק רגשי, עצבנות או ירידה בריכוז משתלבים לעיתים בתחושות של החמצה, אשמה, ניכור או כעס כלפי סביבה המצפה לחזרה מהירה לשגרה (Sayer et al., 2014). עבור חלק מן המשרתים, דווקא רגעי החזרה – ארוחת ערב בבית, מפגש עם הילדים, שיחה עם מעסיק, כניסה לכיתה או לקמפוס – חושפים את הפער בין מה שעברו לבין מה שהסביבה מסוגלת להבין.
משום כך, ההתמודדות לאחר לחימה אינה מתרחשת רק בתוך נפשו של הלוחם. היא מתרחשת בתוך מערכות יחסים, בתוך צוותים, בתוך משפחות ובתוך מוסדות אזרחיים שהמשיכו לתפקד בזמן שהמשרת נעדר מהם. החזרה לאזרחות היא חלק בלתי נפרד מן האתגר המבצעי־נפשי של מלחמה ממושכת, ולכן גם חלק בלתי נפרד מן הצורך במעני חוסן.
מבנה המאמר
המאמר מורכב משלושה חלקים:
חלק א' – רקע תיאורטי: לחימה, דחק ובניית חוסן. חלק זה מציג את האתגר שעימו מתמודדים לוחמים ולוחמות לאחר חשיפה ללחימה ממושכת: תגובות דחק, פציעה מוסרית, שחיקה, והקושי לחזור אל הבית, המשפחה, העבודה והלימודים. בהמשך מוצג מושג החוסן כיכולת לשמר ולבנות משאבים בתוך מציאות של עומס ואי־ודאות, וכן מתוארים כמה מענים פסיכו־צבאיים שהיוו בסיס והשראה לפיתוח ימי החוסן.
חלק ב' – חרבות ברזל: ימי החוסן ותמונת מצב מן השטח. בחלק השני של המאמר, ובמיוחד בתת פרק 6, נפתח צוהר ישיר ומעמיק לעולמם הפנימי של הלוחמים והלוחמות כפי שהתגלה במהלך ימי הפעילות הקבוצתיים1 לעיבוד החוויה ובניית החוסן — רגעים של פגיעות, אשמה, רעות, שחיקה ותקווה, כפי שהם משתפים אותם זה עם זה ובפני המנחה.
חלק ג' – דיון והמלצות: התרומה של ימי החוסן והמשך הליווי. חלק זה דן בתרומתם של ימי החוסן כמרחב ביניים חוסני־שיקומי: מרחב שאינו טיפול מלא, אינו דה־בריפינג קלאסי ואינו שיחה חברית בלבד, אלא מסגרת מקצועית קצרה המאפשרת עצירה, הכרה, ארגון, חיבור והכוונה. לבסוף מוצעות מחשבות להמשך סיוע ללוחמים וללוחמות, למשפחותיהם, ליחידותיהם ולסביבות האזרחיות שאליהן הם שבים.
חלק א' – רקע תיאורטי: לחימה, דחק ובניית חוסן
חוסן כשימור, שיקום ובנייה של משאבים
בעקבות האתגר שתואר לעיל, התגובה לאתגרי הלחימה אינה יכולה להסתכם בזיהוי מצוקה או בהפניה לטיפול רק לאחר שהמצב מחמיר. לצד הצורך לזהות לוחמים ולוחמות הזקוקים למענה טיפולי, נדרש גם מהלך רחב יותר: חיזוק התנאים המאפשרים למשרתים להמשיך לתפקד, להתאושש, לשמור על קשר עם מקורות הכוח שלהם, ולחזור בהדרגה אל החיים האזרחיים. כאן נכנס מושג החוסן.
חוסן מוגדר בספרות המקצועית כיכולת של יחידים, קבוצות ומערכות להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, להסתגל לשינויים קיצוניים, לשמר תפקוד בתנאים קשים, ואף להפיק למידה וצמיחה מתוך החוויה(Alliger et al., 2015; Chapman et al., 2020; Southwick et al., 2014) . בספרות העדכנית, חוסן אינו נתפס כתכונה אישיותית קבועה בלבד, אלא כתהליך דינמי ורב־ממדי המתפתח לאורך זמן. הוא עשוי להתבטא בחזרה לרמת תפקוד קודמת, בהסתגלות לתנאים חדשים, ולעיתים גם בבנייה מחודשת של משמעות, קשרים ותחושת מסוגלות.
חוסן מתקיים בכמה רמות בו־זמנית. ברמת הפרט, הוא קשור ליכולת להתמודד עם עומס, לווסת רגשות, לבקש עזרה ולשמר תחושת משמעות. ברמת הצוות, הוא קשור ללכידות, אמון, יכולת לזהות שחיקה אצל חברים בצוות ותמיכה הדדית. ברמת המערכת, הוא קשור למדיניות, נגישות למשאבים, הכרה ותמיכה ארגונית. במלחמה ממושכת, שלוש הרמות הללו תלויות זו בזו: לוחם מתקשה להחזיק מעמד לבדו אם הצוות מתפרק, אם המשפחה אינה מבינה, או אם המערכת אינה מאפשרת עצירה, עיבוד ופנייה לעזרה.
תיאוריית שימור המשאבים של הובפול מציעה מסגרת מועילה להבנת חוסן במצבים כאלה Hobfoll, 1989, 2001)). לפי גישה זו, מצבי דחק מאיימים על משאבים החיוניים לתפקוד: כוחות נפש וגוף, שינה, תחושת שליטה, זהות ותפקיד, קשרים משפחתיים וחברתיים, יציבות תעסוקתית, משמעות ותקווה. במציאות של לחימה ממושכת, חלק מן המשאבים הללו נשחקים בהדרגה; חלקם נפגעים בפתאומיות; וחלקם ממשיכים להתקיים אך נעשים פחות נגישים ללוחם או ללוחמת.
לכן, חיזוק חוסן כולל שני מהלכים משלימים. הראשון הוא שימור משאבים קיימים: סיוע ללוחמים לזהות מה עדיין מחזיק אותם — חברים לצוות, מקצועיות, הומור, אמונה, משפחה, משמעות, שגרות קטנות של גוף ושינה, או הידיעה שהם אינם לבד. השני הוא פיתוח משאבים חדשים: הרחבת היכולת לדבר על קושי, לתאם ציפיות עם בני זוג וילדים, לזהות סימני עומס, לפנות לעזרה, להשתמש בצוות כמקור תמיכה ולבנות דרכי התמודדות לקראת הסבב הבא או החזרה לאזרחות.
במובן זה, חוסן אינו קשיחות ואינו דרישה "להסתדר לבד". הוא היכולת להחזיק קשר, תפקוד, משמעות וגמישות גם כאשר המציאות עודנה עמומה. עבור לוחמי מילואים, הנדרשים לנוע שוב ושוב בין שירות, בית, עבודה, משפחה ואפשרות של גיוס נוסף, חוסן הוא גם היכולת ליצור רצף בין עולמות הנחווים לעיתים כמנותקים זה מזה.
מחקרים שנערכו בהקשרים צבאיים בישראל מצביעים על כמה גורמים התורמים לחוסן לאורך שירות: אקלים פיקודי המאפשר אמון ושיח פתוח, תמיכה חברתית וצוותית, הפחתת סטיגמה סביב פנייה לעזרה, ונגישות למענים מקצועיים בעת הצורך Ben-Shalom & Fox, 2009; Schneider et al., 2023; Yakobi et al., 2023)) גורמים אלה מדגישים כי חוסן צבאי אינו נבנה רק ברמת הפרט, אלא גם דרך התרבות היחידתית, מערכות התמיכה והיכולת של המערכת לזהות עומס לפני שהוא מתקבע כשחיקה או מצוקה מתמשכת.
חוסן תחת מלחמה וטראומה
הובפול ועמיתיו הציעו חמישה עקרונות מרכזיים להתערבות מיידית ובטווח זמן בינוני לאחר טראומה המונית: ביטחון, הרגעה, מסוגלות אישית וקולקטיבית, חיבור בין־אישי ותקווה (Hobfoll et al., 2007). חשיבותם בכך שהם לא מציעים פרוטוקול טיפולי אחיד לכל מי שנחשף לטראומה, אלא מסמנים תנאים פסיכולוגיים וחברתיים התומכים בהתאוששות.
בימי חוסן, עקרונות אלה מקבלים משמעות מעשית:
- ביטחון. יצירת מרחב מוחזק, מכבד ולא שיפוטי, שבו המשתתפים יודעים שאין חובה לחשוף יותר ממה שמתאים להם. עבור לוחמים, עצם הידיעה שאין צורך "לפתוח הכול" יכולה לאפשר דיבור כן יותר.
- הרגעה. מתן שם לחוויה והסבר שתגובות כמו דריכות, עייפות, עצבנות, קושי להירדם או תחושת זרות לאחר לחימה הן תגובות מוכרות למצבי קיצון. נרמול כזה אינו מבטל מצוקה, אך הוא מפחית תחושות של חריגות ובדידות.
- מסוגלות אישית וקולקטיבית. זיהוי מה בכל זאת עבד: כיצד הצוות תפקד, מה עזר להחזיק מעמד, אילו החלטות טובות התקבלו, ומה ניתן לעשות אחרת בהמשך. מסוגלות אינה אופטימיות כללית, אלא תחושה שיש פעולות, קשרים ומשאבים שניתן להישען עליהם.
- חיבור בין־אישי. חיזוק היכולת של חברי הצוות לשמוע זה את זה לא רק כלוחמים מתפקדים, אלא כבני אדם הנושאים חוויות מורכבות. החיבור הקבוצתי הופך את הצוות ממקור של משימה בלבד גם למקור של תמיכה.
- תקווה. חיבור מחדש לעתיד אפשרי: חזרה הביתה, שיחה עם ילד, תיקון קשר זוגי, חזרה ללימודים, לעבודה ולשגרה או לחלום ולדמיין שינוי. תקווה אינה הבטחה שהכול ייפתר, אלא היכולת לדמיין המשך.
עקרונות אלו משתלבים עם גישה הנחייתית מודעת־טראומה, המדגישה ביטחון, אמון, בחירה, שיתוף פעולה והעצמה (SAMHSA, 2014). בהקשר של ימי החוסן, משמעות הדבר היא שההתערבות אינה מניחה שמשתתף הוא "פגוע" או "חולה", ואיננה מתייחסת גם לתגובה רגשית קיצונית כעדות לאבנורמליות. היא יוצאת מנקודת הנחה שחלק גדול מן הלוחמים מגיבים באופן אנושי למציאות קיצונית: הם עייפים, דרוכים, מוצפים, כועסים, אשמים, מרוחקים או מבולבלים, אך עדיין מתפקדים, קשורים, אחראים ובעלי כוחות. לכן המפגש נועד לאפשר להם להבין את תגובותיהם, לקבל הכרה ותמיכה, להתייעץ על קשיים ממשיים בחייהם, ולמצוא דרכים לחזור בהדרגה אל מערכות היחסים והתפקידים שלהם.
התערבויות פסיכו־צבאיות לחיזוק חוסן
בעולם הצבאי והביטחוני התפתחו בעשורים האחרונים מגוון רחב של התערבויות פסיכולוגיות שמטרתן לחזק את החוסן של לוחמים ולוחמות. התערבויות אלו נשענות על אסכולות מקצועיות שונות: גישות קוגניטיביות־התנהגותיות, פסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס ואימון קשבי, גישות קבוצתיות ודינמיות, גישות משפחתיות־מערכתיות, התערבויות מבוססות גוף וויסות, וכן אימון בתנאי לחץ וחשיפה מדורגת למצבים המדמים מציאות מבצעית (Cornum et al., 2011; Jha et al., 2010; Sayer et al., 2014). הן נבדלות זו מזו גם במוקד ההתערבות: הלוחם היחיד, קבוצת טיפול, צוות אורגני, מפקדים, עמיתים, משפחה, קהילה והמערכת הצבאית הרחבה (Adler et al., 2009; Svetlitzky et al., 2020; Sayer et al., 2014).
מתוך שדה רחב זה יתמקד הסעיף הנוכחי בכמה מענים שהיוו בסיס והשראה לפיתוח ימי החוסן והעיבוד שנערכו במהלך מלחמת חרבות ברזל.
אימון ומניעה בשגרה
משפחה אחת של התערבויות מתמקדת באימון, מניעה וחיזוק כשירות חוסנית עוד לפני הופעת מצוקה חריפה. תוכניות כגון Master Resilience Training ו־Comprehensive Soldier Fitness מתייחסות לחוסן כאל יכולת שניתן לפתח לאורך זמן, בדומה לכשירות גופנית או מקצועית. קיים מגוון של תוכניות מסוג זה הנשענות על פסיכולוגיה חיובית ועל רכיבים קוגניטיביים־התנהגותיים, ומדגישות מיומנויות כגון ויסות רגשי, חשיבה גמישה, אופטימיות מציאותית וחיזוק קשרים בין־אישיים (Cornum et al., 2011). תוכניות אחרות מבוססות על מיינדפולנס ועל קשב וויסות גופני־רגשי (Jha et al., 2010).
התערבות מיידית בזמן קריסה תפקודית: עיגון וחזרה לתפקוד
משפחה שנייה של מענים פועלת בזמן אמת – או סמוך מאוד לאירוע קשה – כאשר לוחם או לוחמת מתקשים לתפקד בשל הצפה, קיפאון, בלבול, ניתוק או קריסה רגעית. במצבים אלה המטרה איננה עיבוד רגשי מעמיק של החוויה, ואף לא שיחה רחבה על משמעות האירוע.
המטרה היא עיגון מהיר, הפחתת תחושת כאוס, חיבור מחדש לסביבה ולמשימה, והחזרת תחושת שליטה בסיסית. התערבויות כאלה נשענות לעיתים על עמיתים, מפקדים או אנשי מקצוע הפועלים קרוב ככל האפשר להקשר המבצעי.
בצה"ל פותח בהקשר זה מודל YaHaLOM — התערבות מהירה ומבוססת־עמיתים להתמודדות עם תגובות דחק חריפות. המודל נשען על פעולות קצרות וברורות: יצירת קשר עם הלוחם, הפחתת בדידות ובלבול, ארגון ראשוני של המצב, חיבור מחדש למשימה ולסביבה, והישענות על דמויות מוכרות כגון חברים לצוות או מפקדים (Svetlitzky et al., 2020).
מענים לאחר לחימה ובשלבי מעבר
משפחה שלישית של מענים ניתנת לאחר שהאירוע החריף הסתיים, או לאחר תקופת לחימה ממושכת. בשונה מהתערבות דחופה בזמן תגובת דחק חריפה, מטרתה איננה להחזיר לוחם לתפקוד מיידי בתוך האירוע או סמוך אליו. בשונה מאימון חוסן מקדים, היא איננה מבקשת בעיקר להכין מראש למצבי לחץ. מטרתם של מענים אלה הם לסייע ללוחם, ולעיתים גם ליחידה, לעצור לאחר תקופה של עומס, לארגן את החוויה ולהתכונן למעבר הבא.
אחד המענים המזוהים ביותר עם שלב זה הוא הדה־בריפינג הפסיכולוגי. במובנו הקלאסי, דה־בריפינג הוא מפגש קצר ומובנה הנערך לאחר אירוע קשה, ובו המשתתפים מוזמנים לתאר מה התרחש, לשתף בתגובותיהם, לקבל מידע ונרמול לגבי תגובות דחק, ולהפנות את תשומת הלב לאפשרות של המשך סיוע בעת הצורך.
בעבר הוצג הדה־בריפינג ככלי למניעת פוסט־טראומה לאחר אירועים קשים. עם השנים ננקטה כלפיו עמדה מחקרית זהירה וביקורתית יותר: סקירות שיטתיות מצאו כי דה־בריפינג פסיכולוגי חד־פעמי אינו יכול להיחשב מענה מספיק למניעת תסמונת פוסט־טראומטית, ואף העלו חשש כי הוא עלול להזיק כאשר הוא נתפס כהתערבות אחידה, מחייבת או מסכמת מדי (Rose et al., 2002).
מתוך הבנה זו התפתחו מענים המרחיבים את הדה־בריפינג הקלאסי לכיוון פסיכו־חינוכי, חוסני ומעברי. התערבויות כגון Battlemind Debriefing ו־Battlemind Training אינן מתמקדות רק בשחזור האירוע הטראומטי, אלא בנרמול תגובות לאחר לחימה, בתרגום מיומנויות הישרדות מן ההקשר הצבאי להקשר האזרחי, בזיהוי קשיים צפויים בחזרה הביתה, ובהפחתת סטיגמה סביב פנייה לעזרה (Adler et al.,2009). במובן זה, הן משמרות את ההבנה שיש ערך לעצירה לאחר לחימה, אך מרחיבות אותה ממוקד של "עיבוד אירוע" למוקד של חוסן, הסתגלות ורה־אינטגרציה.
ימי העיבוד כמענה חוסני־מעברי לאחר לחימה ממושכת
ימי החוסן בחרבות ברזל יכולים להיות מובנים כמענה עיבוד מורחב של חוויות הלחימה, הנשען על לקחי הדה־בריפינג אך המעוצב סביב תפיסה חוסנית רחבה יותר. בשונה מדה־בריפינג קלאסי, ימי החוסן אינם מתמקדים רק באירוע טראומטי אחד, הם עוסקים בתקופת שירות שלמה, בעומס המצטבר, במשאבים שנשחקו או שהתחזקו, ובמעברים הבאים – לבית, לעבודה, ללימודים או לסבב נוסף. הם גם אינם מבקשים למנוע טראומה במפגש חד־פעמי, ואינם מתיימרים להחליף טיפול נפשי כאשר הוא נדרש.
הבסיס החוסני של ימי החוסן נמצא בזיהוי ובשימור המשאבים הקיימים של הלוחמים והיחידה: קשרים, משמעות, מקצועיות, הומור, שגרות גוף, משפחה, צוות ותחושת מסוגלות. סביבת הפעילות מעוצבת בהתאם לעקרונות של ביטחון, הרגעה, מסוגלות אישית וקולקטיבית, חיבור בין־אישי ותקווה (Hobfoll et al., 2007). בהתאם לכך, המשתתפים אינם נתפסים רק כמי שנחשפו לפגיעה, אלא כאנשים בעלי כוחות המתמודדים עם בעיות חיים ממשיות: זוגיות, הורות, עבודה, לימודים, אשמה, שחיקה, פחד וחזרה אפשרית ללחימה. ימי החוסן אינם סוף התהליך אלא נקודת הזנקה: הם מסמנים שפה, כיווני שינוי ודרכי התמודדות ראשוניות, שצריכים להמשיך להיות מתורגלים, מופנמים ולעיתים גם מלווים בהמשך מעקב או סיוע מקצועי.
חלק ב. חרבות ברזל: ימי החוסן ותמונת מצב מן השטח
בסעיפים הבאים יתוארו ימי החוסן שהועברו במהלך חרבות ברזל. לאחר מכן יתוארו תכנים שעלו במהלך הפעילות, וזאת כדי לפתוח צוהר אל עולמם של הלוחמות והלוחמים: הקשיים שלהם בלחימה ובבית, האתגרים, המצוקות, השמחות והחלומות.
ימי החוסן ללוחמות וללוחמים
במהלך מלחמת חרבות ברזל הופעל בצה"ל מערך חוסן ייעודי עבור משרתים ומשרתות, ובמרכזו ימי חוסן ועיבוד קבוצתיים ליחידות לאחר סבבי לחימה ממושכים. במאמר זה ייעשה שימוש במונחים "ימי חוסן", "ימי עיבוד" ו"קבוצות חוסן/עיבוד" לתיאור אותה מסגרת כללית: מפגש קבוצתי מונחה, שמטרתו לאפשר עיבוד של חוויות השירות והמעברים הכרוכים בו — בלחימה, ביחידה, בבית ובחברה האזרחית — ולחזק משאבים אישיים, צוותיים ומערכתיים להמשך.
ימי החוסן אורגנו במסגרת מערך רחב שהוקם בצה"ל במהלך המלחמה ופעל באמצעות שיתוף פעולה בין גורמי פיקוד, אנשי מקצוע צבאיים, מנחים במילואים ואנשי מקצוע ממסגרות אזרחיות העובדות בשיתוף פעולה עם הצבא. המערך עסק בעיצוב התכנים והמתודות, בתיאום הלוגיסטי של הפעילויות, בהדרכה ובהכוונה של מנחים, בהתאמת ימי החוסן לצורכי היחידות, בליווי שוטף של העשייה ובמתן תמיכה מקצועית בעת הצורך.
הפעילות נועדה להגיע לכמה שיותר יחידות, בכפוף להסכמת דרגי הפיקוד, לצורכי השטח, לזמינות היחידות ולמערך אילוצים מבצעי ולוגיסטי מורכב. לאורך המלחמה ולאחריה נערכו במסגרת זו מאות רבות של פעילויות בהשתתפות אלפי חיילים וחיילות, כאשר אופיין ויעדיהן השתנו בהתאם לשלבי המלחמה, למשך השירות, למצב היחידות ולצרכים שעלו מן השטח.
ימי החוסן התקיימו בבתי מלון, בבסיסים עורפיים ולעיתים גם בתנאים מאולתרים. היחידות שהשתתפו היו בדרך כלל יחידות אורגניות — מחלקות, צוותים ויחידות משנה — שחבריהן שירתו יחד באופן צמוד, לעיתים לאורך תקופות ארוכות. אף שהיחידות הוזמנו כחלק ממערך תמיכה צבאי רחב, הודגש בתחילת המפגשים כי מידת השיתוף, הפתיחות והכניסה לתכנים אישיים נתונה לבחירת המשתתפים.
ימי החוסן לא נועדו למדוד תוצאות או להעריך באופן מחקרי את יעילות ההתערבות, אלא לספק מרחב מקצועי קצר וממוקד של עצירה, עיבוד, זיהוי משאבים, חיזוק לכידות והכנה למעברים הבאים.
כותב מאמר זה היה אחד ממנחי הפעילויות, ומתוך כך הנחה ימי חוסן רבים ברחבי הארץ, בקרב יחידות מילואים וסדיר, ובקבוצות מגוונות מבחינת הרכב המשתתפים, התפקידים, הרקע האישי והאופי המבצעי של השירות. התיאורים שיובאו להלן מבוססים על ניסיון שדה זה, לצד שיחות עם משתתפים, מפקדים ומנחים נוספים; והוא אינו מוצג כמחקר שיטתי אלא כתיאור מקצועי־קליני של מתודה ותובנות מן השטח.
מאפיינים
הקבוצות המוזמנות לימי החוסן הן בדרך כלל יחידות אורגניות: מחלקות, צוותים ויחידות משנה המשרתות יחד באופן צמוד, לעיתים לאורך שנים. גודל הקבוצה נע לרוב בין שמונה לעשרים משתתפים, ובדרך כלל משתתפים בה גם המפקדים הישירים. העבודה עם יחידה אורגנית היא מרכיב מרכזי במתודה: המשתתפים לא נפגשים כזרים בקבוצה טיפולית רגילה, אלא כחברים שחלקו משימות, סכנות, אחריות, אובדן ולעיתים גם שתיקות ממושכות.
לפני המפגש מתקיימות שיחות מקדימות עם דרגי הפיקוד, שנועדו להכיר את הרכב הצוות, את סגנונו הייחודי, את האירועים המרכזיים שעבר ואת הדגשים שהפיקוד מבקש להביא ליום החוסן. שיחות אלו מסייעות להתאים את הפעילות לצורכי היחידה, אך גם מאפשרות להנחיה להגיע למפגש עם שפה מוכרת יותר ועם הבנה ראשונית של ההומור, הרגישויות והאתגרים הייחודיים לצוות.
מבחינת העיתוי, העיבוד נערך בדרך כלל לאחר תקופה ממושכת של שירות מילואים אינטנסיבי בקו לחימה, ולעיתים לאחר כמה סבבים קודמים. ההעדפה למרחב נפרד משגרת השירות נועדה לאפשר יציאה זמנית מהקשר הלחימה, ירידה מסוימת בדריכות ויצירת תנאים לרפלקציה. ההנחיה מופקדת בידי אנשי מקצוע – פסיכולוגים, מנחי קבוצות ועובדים סוציאליים – שתכופות גם הם משרתי מילואים. משך העיבוד נע בין חצי יום למספר ימים, בהתאם לצורכי היחידה ולתנאי הפעילות.
עקרונות מנחים
בהתאם לתיאוריות ולמודלים שתוארו לעיל, מספר עקרונות מנחים את העבודה בימי החוסן.
ראשית, יצירת מרחב בטוח־יחסית וללא כפיית חשיפה. המשתתפים מוזמנים לדבר, אך אינם מחויבים לשתף בפרטים אישיים או לשחזר אירועים קשים. השתיקה, ההומור, הציניות וההימנעות נתפסים כחלק מן הדרך שבה לוחמים מגנים על עצמם, ולא כהתנגדות.
שנית, נרמול במקום פתולוגיזציה. המנחה מסייע למשתתפים להבין שחלק מן התגובות שהם חווים – דריכות, עייפות, קושי להירגע, עצבנות, הצפה או תחושת זרות – עשויות להיות תגובות צפויות לאחר תקופה קיצונית.
כאשר עולים סימני מצוקה חריגה – בתוכן, בטון, בהתנהגות או בשפת הגוף – ההנחיה מבקשת לברר זאת באופן אישי ודיסקרטי עם המשתתף/ת. בהתאם לצורך מוצעות כתובות סיוע, ובמידת האפשר ובהסכמת המשתתף/ת ניתן ליידע גם גורם מקצועי רלוונטי ביחידה לצורך המשך מעקב ותמיכה.
שלישית, ארגון הנרטיב לצורך החזרת תחושת השליטה. תקופת לחימה ממושכת נחווית לעיתים כרצף מפורק של אירועים, גזרות, משימות ואובדנים. בניית ציר נרטיבי משותף מאפשרת לקבוצה לתת צורה לחוויה וליצור סדר ראשוני בתוך עומס רגשי ומבצעי.
רביעית, זיהוי משאבים ושימורם. הקבוצה בוחנת מה עזר לה להתמודד: חברים, מפקדים, משפחה, אמונה, הומור, מקצועיות, משמעות, שגרות קטנות או יכולת לבקש עזרה. זיהוי המשאבים חשוב, משום שחלק מן המשתתפים מגיעים כשהם רואים בעיקר את השחיקה והמחיר, ופחות את הכוחות שכבר פעלו בתוכם וביחידה.
חמישית, הכנה למעברים. יום החוסן עוסק גם במה שיקרה מחוץ לחדר: איך חוזרים הביתה, כיצד מדברים עם בן או בת הזוג, מה אומרים לילדים, איך מתכוננים לעבודה או ללימודים, ואם ואיך שומרים על קשר עם הצוות אחרי הפרידה.
שלושת צירי העבודה
המתודה נשענת על שלושה צירי עבודה מרכזיים: "הסיפור שלנו", "המשאבים שלנו" ו"מעברים".
החלק הראשון, הסיפור שלנו, מתמקד בארגון החוויה הנרטיבית של השירות. המשתתפים מחלקים את תקופת השירות מאז ה-7 באוקטובר או מאז העיבוד הקודם, לתקופות משנה על פי בחירתם. הם ממקמים על ציר הזמן אירועים משמעותיים באמצעות עזרים צבעוניים: אירועים מחזקים וחיוביים, אירועים כואבים או קשים, וחוויות שנותרו בלתי פתורות.
הפעולה הפשוטה לכאורה של בניית ציר זמן משותף מאפשרת לקבוצה לראות את מה שעברה, לזהות נקודות מפנה, להבחין בין אירועים שונים, ולפעמים גם להבין שמה שנחווה כשגרה היה למעשה רצף חריג של עומס, סכנה ואחריות.
החלק השני, המשאבים שלנו, מתמקד בזיהוי נקודות החוזק והאתגר ברמת היחידה והפרט. המשתתפים נשאלים מה תפקד היטב במהלך הסבב, מה דרש או עדיין דורש חיזוק, אילו משאבי חוסן התגלו, ואילו משאבים חסרים. באמצעות השיח מתחזקת המודעות ליכולות הקיימות, לצד הכרה בקשיים. לעיתים זהו הרגע שבו הקבוצה מגלה מחדש שהיא אינה רק עייפה ושחוקה, אלא גם מקצועית, מסורה, מחוברת ובעלת יכולת התמודדות גבוהה.
החלק השלישי, מעברים, עוסק בתנועה מן המרחב הלוחם אל החיים האזרחיים: בית, משפחה, זוגיות, הורות, עבודה, אקדמיה וקהילה. המשתתפים מוזמנים לבחון קשיים קיימים וצפויים, לתאם ציפיות, להרהר ולבחון דרכי תקשורת, ולהכיר בכך שהחזרה אינה בהכרח פשוטה.
חלק זה מסתיים לעיתים בפרידה זמנית מן הקבוצה וב"עין טובה" – משוב חיובי הדדי בין חברי הצוות, שמטרתו לחזק קשר, הכרה ותחושת ערך לקראת ההמשך.
תפקידי ההנחיה
תפקידי ההנחיה בימי החוסן מורכבים במיוחד. מדובר בהתערבות קצרה, לעיתים חד־פעמית, עם יחידה אורגנית שעברה תקופת לחימה ממושכת, והמגיעה לעיתים למפגש כשהיא עייפה, חשדנית, צינית או מתקשה להבין מדוע דווקא עכשיו עליה "לדבר על מה שהיה".
לכן, עוד לפני העיסוק בתכנים עצמם, על ההנחיה ליצור במהירות יחסית תנאים של אמון, ביטחון והסכמה. בתחילת היום מובהר כי מטרת המפגש היא לסייע ללוחמים וללוחמות. מודגשת הבחירה של המשתתפים: ניתן לדבר, ניתן להקשיב, וניתן גם לשתוק.
לצד הגדרת הסטינג, ההנחיה נדרשת לפגוש גם את ההגנות הטבעיות של הקבוצה. לעיתים מופיעות כבר בתחילת המפגש בדיחות על "הפסיכולוגים החופרים", הערות על כך שאפשר היה להיות עכשיו בבריכה, או ציניות כלפי עצם הצורך בעיבוד. כאשר ההנחיה מסוגלת לפגוש אותן בהומור, בגמישות ובגובה העיניים, הן עשויות להפוך לגשר ראשוני לקשר. כך נשמר המסר המורכב הדרוש למפגש: מצד אחד, אין כאן פלישה כפויה לעולמם הפנימי של המשתתפים; מצד אחר, יש כאן הזמנה רצינית לעצור, להתבונן ולדבר אם וכאשר הדבר מתאים. לעיתים, כאשר לא מדובר ביום החוסן הראשון של הלוחם או של הצוות, נראה מתחילת היום יותר פתיחות וציפייה.
הצורך ליצור קרבה במהירות מחייב לעיתים שימוש באמצעים פחות שגרתיים וויתור מסוים על ריחוק מקצועי. שיחות חולין, הומור, התייחסות לתנאים הפיזיים של המקום, דאגה לכיבוד או היענות לצרכים פשוטים של הקבוצה – כל אלה אינם שוליים למפגש, אלא חלק מן ההחזקה.
באחד הימים היה חסר כיבוד. המנחה קנה לקבוצה חטיפים ממכונה סמוכה. כאשר המשתתפים אמרו "לא היית צריך", התשובה הייתה: "השירות שלי הוא בבתי מלון. זה המינימום שאני יכול לעשות". רגע כזה אינו דרמטי, אך הוא מבטא הכרה, דאגה וסמליות: מישהו מן העורף רואה אתכם ומנסה, גם אם באופן קטן, להשיב לכם משהו.
אחד האתגרים המרכזיים הוא ההתמקמות ביחס לפיקוד. נוכחות המפקד/ת יכולה לתרום לביטחון, ללגיטימציה וליכולת של הצוות להמשיך את השיח גם לאחר המפגש; אך היא עלולה גם לצמצם פתיחות, במיוחד כאשר עולים פחד, אשמה, ביקורת או פגיעות. לכן, כבר בשיחה המקדימה עם הפיקוד, ובהמשך גם בחדר עצמו, ההנחיה בוחנת כיצד נוכחות הפיקוד משפיעה על הקבוצה: האם היא מאפשרת או בולמת, האם יש מקום לביקורת, וכיצד ניתן לשמור על צורכי הלוחמים לצד צורכי הצוות והמערכת.
לעיתים הפעילות מותאמת גם לדגשים שהפיקוד מעלה, כגון צורך בגיבוש בצוות חדש יחסית. עם זאת, כאשר צורכי המשתתפים מובילים לכיוון אחר – למשל דיבור על אירועי שבר, או דווקא הימנעות מעיסוק באירוע שהפיקוד סבר כי חשוב לפתוח – ההנחיה דורשת לשמור על נאמנות ראשונית לחוויית הקבוצה.
להנחיה יש גם תפקיד פסיכו־חינוכי ועדין של תיווך בין עולמות. לעיתים היא מסייעת לתת שם לתגובות גופניות ורגשיות; לעיתים היא מציעה ניסוח אפשרי לשיחה עם בן או בת זוג, ילד, מפקד או מעסיק; ולעיתים היא מזכירה שיש מציאות נוספת מעבר ללחימה – מציאות שבה אפשר לחזור לחלומות, לתוכניות ולתפקידים אזרחיים. זאת, באמצעות שאלות כמו: "אילו חלומות יש לכם לעתיד?" ו"איפה, בהנחה שהמצב יחזור למסלולו, נראה אתכם בעוד שנתיים או חמש שנים?"
מדובר גם בעבודה טעונה. התכנים כוללים אובדן, פחד מוות, אשמה, עייפות, תחושת נטישה וכאב משפחתי. לעיתים המציאות המתוארת בחדר נחווית כמעט כלא־אפשרית לעיכול: סיפורים על שהות במיגונית עם גופות, על פינוי פצועים או על מפגש – מסופרים לעיתים בטון כמעט ענייני, כאילו מנגנוני ההגנה של המשתתפים ושל ההנחיה עצמה משתפים פעולה כדי לאפשר את המשך הדיבור.
לצד המועקה, ההנחיה מזמנת גם חוויה עמוקה של התפעלות: שוב ושוב מתגלות מסירות, רעות, אחריות, אהבת חיים ויכולת מרשימה של לוחמים ולוחמות לשאת עומסים כבדים ולהמשיך לחפש דרך.
עולמם של לוחמי חרבות ברזל: קולות מהשטח – בין אש לבית
להלן יוצגו תובנות מרכזיות שעלו בעשרות קבוצות עיבוד שהונחו לאורך כשנה וחצי, בשורה ארוכה של יחידות וחיילות ברחבי הארץ ובקרב אוכלוסיות מגוונות: לוחמי סדיר ואנשי מילואים, נשים, גברים, דתיים, חילוניים, יהודים, דרוזים ועוד. הדוגמאות אינן מוצגות כנתונים של מחקר איכותני שיטתי, אלא כקטעי שיחה ורגעים קליניים שנבחרו, משום שהם מבטאים באופן בהיר תמות שחזרו בקבוצות שונות ובניסוחים מגוונים. כל הדוגמאות עברו הסוואה ושינוי נרחב של פרטים כך שלא יהיו ניתנים לזיהוי.
הלחימה כמרחב של משמעות, סכנה ושחיקה
החוויה של אסון ה-7 באוקטובר, הקריאה הראשונה לשירות וכניסת המערכת למלחמה מתוארת שוב ושוב כהלם, כאירוע מכונן. חיילים מדווחים על כאוס, אובדן שליטה, בלבול ומחסור באמצעים. בהמשך, בתהליך של ניסוי וטעייה, נבנתה תחושת התאקלמות והתגבשו שגרות משימתיות חדשות. המעבר בין הגזרות – עזה, הדרום, הצפון, יהודה ושומרון – נחווה לא פעם כמעבר בין יקומים רגשיים נפרדים, שלכל אחד מהם שפה, סיכונים ואקלים רגשי משלו.
ברמת החוויה הרגשית נעים הלוחמים באופן קיצוני יחסית ומטלטל בין קטבים: משמעות וריקנות, אדרנלין ושעמום, גאווה ושחיקה, רעות ובדידות. ברצועת עזה עולות תחושות של פחד לצד עוררות גבוהה ואדרנלין. בתפקידים לוגיסטיים או הגנתיים עולות לעיתים תחושות של שחיקה, מיאוס וחוסר הכרה. הבדלים בין היחידות בתנאי השירות – לינה, אוכל, ציוד, עומס משימות – יוצרים חוויות לא אחידות בתוך אותה מסגרת, ולעיתים גם תחושות של קיפוח, של נחיתות ושל פחיתות כבוד אל מול יחידות אחרות.
רבים מן המשתתפים אומרים כי טרם עיבדו באמת את מה שעברו: "זה עוד לא נחת עליי". שגרת הלחימה, אירועי חיים ואובדן של חברים וקרובים דרשו מיקוד ותפקוד ברמה גבוהה. בתוך המפגש מתאפשר, לעיתים בפעם הראשונה, רגע של עצירה והתבוננות: מה קרה ומה ממשיך לקרות, מה מצבו של הגוף, ומה בשגרה מועיל ומזיק.
כך למשל משתתף אחד מתאר כיצד שריריו תפוסים משהות ארוכה בטנק, ואיך עדיין בתוך הסבב השוחק והמתיש הוא מחליט למצוא זמן למתיחות בערבים, למרות העייפות. ההחלטה הקטנה הזו מסמלת תנועה של אחריות כלפי הגוף והבריאות – משאב אישי בסיסי בתוך מציאות לחימתית רוויית עומס וסכנה.
היחידה כמקור משמעות, שייכות ופגיעות
לצד האירועים המבצעיים עצמם, אחד המקורות המרכזיים לחוסן ולמתח גם יחד הוא הצוות האורגני. עבור רבים מן המשתתפים, היחידה אינה רק מסגרת משימתית, אלא עולם חיים זמני: יש בה סדר, תפקיד ברור, שייכות, אחריות הדדית ותחושת משמעות. דווקא מול העומס והבלבול של החיים האזרחיים, השירות הצבאי עשוי להציע לפרקים הקלה מסוימת: פחות החלטות פתוחות, פחות מרוץ אישי, ומשימה ברורה שמארגנת את היום ואת הזהות.
אבל אותו צוות עצמו יכול להפוך גם למקום שבו קשה לדבר. תרבות צבאית, מאצ׳ואיזם, הומור שחור, היררכיה והרגלי שתיקה עלולים לצמצם את היכולת לבטא פחד, אשמה או פגיעות. אחד מתפקידי ימי החוסן הוא לאפשר לצוות להכיר בכך שחלק מן החוויות האישיות ביותר הן למעשה משותפות.
באחת הקבוצות מספרת מפקדת על מחשבות המייסרות אותה לגבי החלטות מבצעיות שקיבלה, שלתפיסתה נשאו השלכות על חיי אדם:
"אני שואלת את עצמי שוב ושוב אם הייתי צריכה לפעול אחרת; אם יכולתי לפעול אחרת".
המנחה פונה אל שאר חברי הקבוצה ושואל: "בהרמת יד – אצל מי מהמפקדות כאן גם מסתובבות יום־יום מחשבות כאלה?"
כל המשתתפות מרימות את היד. רגע זה מדגים כיצד חוויה שנחוותה כבדידות פרטית של אשמה מתגלה כחוויה משותפת. אין בכך פתרון מלא, אך יש בכך הפחתה של החריגות, התחלה של הכרה הדדית ופתיחת אפשרות לעיבוד זהיר.
זהו גם ביטוי אפשרי של מושג הפציעה המוסרית, שהוצג לעיל: מצוקה הנוגעת לאחריות, לספקות ולשאלות שאינן נפתרות בקלות סביב החלטות שהתקבלו בתנאי לחימה.
ה"חזית השנייה": זוגיות, הורות ומשפחה
אחד הצירים המרכזיים שעלו בקבוצות הוא הציר הזוגי־משפחתי. עבור רבים מן המשתתפים, הכאב החריף ביותר אינו נמצא רק בזיכרון הלחימה, אלא בסדקים שנוצרים בבית: בקשר עם בן או בת הזוג, בחיבור לילדים ובתחושת הזהות כהורה וכבן זוג נוכח.
"אני מבין את אשתי, היא גידלה כל השנה את הילדים לבד".
ומנגד: "זה מרגיש לפעמים כאילו היא מאשימה אותי. כאילו שבחרתי לשרת בשביל עצמי או בשביל הכיף".
לוחם אחר אומר: "אשתי עברה לפני כמה חודשים אובדן אישי והיא מרוסקת. אני מדבר איתה כל יום בטלפון, אבל זה לא זה. זה לא עובד. היא עוברת את זה לגמרי לבד".
לעיתים מופיעה שתיקה שנועדה להגן על בני הזוג, אך יוצרת מרחק. משתתף צעיר משתף: "הסתרתי מאשתי שנפל עלינו טיל RPG כדי לא להפחיד אותה. זה קשה לי, אני בדרך כלל משתף אותה בכל דבר".
המנחה אומר: "אולי מה שחשוב פה אינו בדיוק הפרטים — אם מדובר ב־ RPG או בטיל אחר. מה שחשוב לך זה שהיא תדע שאתה לפעמים מפחד, ושאתה תדע שהיא חזקה בשבילך".
במקרים אחרים הכאב מופיע מול הילדים. לוחם מספר כיצד ביתו סיפרה לו בעיניים נוצצות על רסיטל שבו תנגן. היא לא ידעה שהוא מתוכנן לסבב נוסף ולא יהיה נוכח. המנחה, בחיוך עדין, אומר:
"אתה עוד תאכזב את הבת שלך הרבה פעמים, כדאי שתתרגל".
חיוך מופיע מבעד לדמעות. ההומור מאפשר להחזיק אמת כואבת: הורות כוללת גם אכזבות, והאתגר הוא לא להיות הורה מושלם, אלא לשוב, להסביר, לתקן ולשמור על קשר.
קצין בכיר מספר כיצד ביתו אמרה לו: "מה הטעם שהגעת הביתה, אבא? ממילא עוד מעט תחזור למילואים".
המנחה משתף תובנה, גם כדי להציע לקצין דרך להגיב בפעם הבאה: "השאלה שלה הכאיבה לך. באותו רגע לא מצאת מילים. אולי רצית לומר לה שאתה יודע שהיא עצובה כשאתה לא שם; שגם אתה עצוב שאתה לא יכול להיות איתה יותר, שאתה מתגעגע; אבל הסיבה שאתה לא שם היא כדי לשמור עליה, שהיא תהייה בטוחה גם בעתיד".
המשפחה היא אחת הזירות המרכזיות שבהן נבחן החוסן. נדרשת יכולת לשאת אשמה ואכזבה, לדבר על פחדים וכאבים, ולהחזיק קשר גם כאשר אין פתרונות ברורים או מלאים, או די הבנה ושיתוף פעולה.
עבודה, לימודים וחברה אזרחית
המעבר מן החזית אל המרחב האזרחי מתואר שוב ושוב כאחד האתגרים המורכבים ביותר. משרתים רבים חווים תחושת ניתוק מן העורף, ירידה בהערכה כלפיהם עם התמשכות הלחימה, וצורך הולך וגובר להצדיק את השירות. בעוד הם חווים מציאות של חיים ומוות, חלקים מן החברה חוזרים מהר לנורמליות, לעיתים תוך ביקורת על עצם המשך הלחימה.
"שכחו בחוץ שיש מלחמה. פעם היו מסתכלים אחרת, מציעים קפה, אומרים תודה".
"מי שלא משרת לא יבין אף פעם בדיוק מה עובר עלינו. זר לא יבין זאת".
בעולם העבודה והלימודים מדווחים הלוחמים על פערי תפקוד, קושי בריכוז ותחושת הישארות מאחור לעומת עמיתים שלא גויסו. הם מודעים ללחצים על המעסיקים, אך במקביל הם מרגישים לעיתים נבגדים וחוששים לאבד את מקומם. הדימוי החוזר הוא של טיפוס ארוך החוצה מבור או על הר גבוה; בכל פעם שמגיעים לפסגה, מגיע צו חדש.
פעמים רבות, ההפוגה מן המרוץ האזרחי מעוררת שאלות יסוד: האם אני במסלול הנכון? האם העבודה שלי עדיין חשובה לי? האם החיים שהיו לי לפני המלחמה עדיין מתאימים לי? עבור חלק מן הלוחמים, האדרנלין והמשמעות של הפעילות המבצעית גורמים לעבודת היום־יום להחוויר. אצל אחרים מתרחשת תנועה הפוכה: המלחמה מעניקה פרופורציות חדשות, ובעיות יומיומיות מקבלות משקל אחר; נולדת הערכה מחודשת לשגרה, ליציבות ולהנאות הקטנות.
באחת הקבוצות אומר משתתף: "אני מפחד מחזרה לעבוד עם נוער. אני מפחד שהמתח יעשה את שלו... שאצעק עליהם, שאתפרץ".
המנחה שואל: "ואם תתפרץ? לא תוכל אחר כך להסביר, להתנצל, להתפייס?"
כאשר המשתתף משיב שאולי כבר ייעשה הנזק, המנחה מוסיף: "מהזמן הקצר שאני עובד איתך, אני מרגיש בטוח מאוד. הייתי סומך עליך לחלוטין עם הילדים שלי".
זהו רגע של החזרת אמון. המשתתף אינו מקבל הבטחה שלא יתקשה, אלא תזכורת לכך שאינו מוגדר רק על ידי פחדיו, ושאינו חסר אונים. יש לו שיקול דעת, אחריות ויכולת לתקן.
תקווה, משמעות ועתידיות
אחד הרגעים העדינים בימי החוסן מתרחש כאשר ההנחיה מזמינה את המשתתפים לחשוב על העתיד. לפעמים עצם השאלה מפתיעה אותם. חלקם הפסיקו לקוות ולחלום; חלקם נמצאים זמן כה רב במצב של דריכות, עד שהיכולת לדמיין מציאות אחרת נשחקה.
באחד הדיונים מספר אחד המשתתפים כי חלומו הוא להקים חווה חקלאית. אחר משתף על קרוב משפחה שניצל אותו בשותפות עסקית. מתוך השיחה מתפתחת שאלה עמוקה: מה מביא בסופו של דבר אושר? האם הגשמת חלום גדול, או דווקא שיפור הקשרים המשמעותיים? אולי יצירת גבולות מול אנשים שפוגעים ומאיימים? המפקד אומר: "עם אשתי אני לא מנהל שיחות כאלו".
רגעים כאלה אינם מבטלים את הכאב, אך הם מזכירים שיש חיים מעבר למלחמה. תקווה אינה מופיעה כסיסמה. היא נוצרת כאשר המשתתפים מצליחים לדמיין המשך: קשר, משפחה, עבודה, חלום, תיקון, או פשוט בוקר רגיל יותר.
חלק ג. דיון והמלצות
התרומה של ימי החוסן
מרחב ביניים ליצירת חוסן
התרומה המרכזית של ימי החוסן היא יצירת מרחב ביניים מקצועי. הם ממוקמים בין תחקיר מבצעי לבין טיפול נפשי, בין השפה הצבאית של משימה ותפקוד לבין השפה הטיפולית של רגש, קשר ומשמעות, בין העולם הצבאי והחזרה לאזרחות.
במרחב כזה ניתן לבצע כמה פעולות במקביל: לנרמל תגובות, לארגן את הסיפור, לזהות משאבים, לחזק קשרים צוותיים, להכין את המעבר לאזרחות, ולסמן מי זקוק למענה נוסף. החידוש אינו בטענה שכל זה מתרחש במלואו ביום אחד, אלא בהכרה שהמפגש הקצר יכול להיות נקודת ציר: עצירה, שיום, חיבור והכוונה בתוך רצף מתמשך של שירות, חזרה וגיוס מחדש.
שלושת המעגלים: קבוצת העיבוד, היחידה והחברה האזרחי
ניתן להבין את ימי החוסן דרך שלושה מעגלים של פעולה והשפעה. במרכז נמצא מעגל קבוצת העיבוד: מרחב זמני, מונחה ומוגן־יחסית, שבו מתאפשרת עצירה. סביבו נמצאת היחידה האורגנית: הצוות שבו המשתתפים חיים, עובדים, נלחמים ותלויים זה בזה. מעבר לכך נמצאת החברה האזרחית: בית, משפחה, עבודה, לימודים, קהילה ומרחב ציבורי שאינו תמיד מבין את חוויית המשרתים.
מבנה זה מסביר גם את ייחודן של קבוצות החוסן ביחס לקבוצה טיפולית רגילה. המשתתפים אינם מתכנסים מתוך חיים נפרדים כדי ליצור קבוצה זמנית, אלא מגיעים כקבוצה קיימת שחוותה יחד אירועים קשים ושתמשיך לשאת יחד חלק מן ההשלכות.
בנוסף, ימי החוסן מתקיימים בתוך מציאות שאינה יציבה. הלוחמים אינם יודעים תמיד מתי יחזרו ללחימה, מה יהיה היקף הגיוס הבא, וכמה זמן יוכלו להיות בבית. גם החברה האזרחית שאליה הם חוזרים אינה בהכרח רגועה: היא נמצאת תחת מלחמה, מתיחות ביטחונית, אי־ודאות פוליטית וכלכלית ולעיתים תחת פגיעה ישירה בעורף.
לכן, המרחב שנוצר ביום החוסן אינו בטוח לגמרי, אלא מרחב בטוח־למחצה (Berman, 2019). הוא בטוח מספיק כדי לאפשר דיבור, הכרה ושיתוף זהיר, אך הוא מתקיים בתוך יחידה ממשית ולא בתוך קבוצה אנונימית. המשתתפים מדברים בפני חברים לצוות, ולעיתים גם בפני מפקדים, שימשיכו לשרת איתם לאחר המפגש.
כאשר לוחם משתף בפחד, אשמה, כעס, קושי מול הבית או תחושה שאינו מצליח לחזור לעצמו, הוא עשוי לקבל הכרה ותמיכה; אך הוא גם עלול להרגיש חשוף בפני אנשים שימשיכו להילחם לצידו, לפקד עליו או להיות תלויים בו. משום כך, היחידה היא גם מקור של שייכות והגנה וגם מרחב שבו חשיפה עלולה לעורר מבוכה, בושה או חשש משיפוט.
דווקא משום כך, מטרת ההנחיה אינה לייצר אשליה של ביטחון מלא, אלא ליצור ביטחון מספיק בתוך מציאות קבוצתית אמיתית: מרחב שמאפשר דיבור בלי לכפות אותו, מחזיק גבולות בלי לסגור את השיח, ומסייע למשתתפים לשאת עמימות ולהתחזק בתוך מציאות שנותרת פתוחה. התקווה היא כי מה שקורה בחדר יחלחל אל היחידה עצמה: לאופן שבו מדברים על קושי, מזהים מצוקה, מאפשרים פגיעות ומחזיקים קשר. כאשר הדבר מצליח, היחידה עשויה להפוך לצוות רגיש ולומד יותר: צוות שמסוגל לזהות עומס מוקדם יותר, לחזק את חבריו בלחימה, להציע תמיכה גם סביב אתגרי הבית והאזרחות, ולשמש מרחב נגיש יותר לשיתוף, התייעצות ותיקון.
מגבלות
המאמר מבוסס על התרשמות קלינית ותובנות שדה מן ההנחיה, ולא על מחקר שיטתי הכולל מדגם מוגדר, כלי מדידה מתוקננים או ניתוח סטטיסטי. אין בו ניתוח איכותני שיטתי של כלל החומרים, מדידת יעילות של ימי החוסן, או השוואה בין קבוצות, יחידות ומגזרים. עם זאת, הרשימה מציעה המשגה ראשונית של מתודה שהתפתחה מתוך צורך ממשי ודחוף, ומזמינה מחקרי המשך שיבחנו את השפעתה על חוסן, מצוקה, לכידות, רה־אינטגרציה ופנייה לעזרה.
מחשבה עתידית והמלצות
ליווי מתמשך
ימי החוסן הם נקודת פתיחה חשובה, אך הם אינם אמורים להיות המענה היחיד. חוויות הלחימה שליוו את לוחמי ולוחמות צה"ל מאז 7 באוקטובר 2023 הן קשות וחריגות בעוצמתן. חלק ניכר מן ההתמודדות מתרחש דווקא לאחר החזרה לשגרה: בבית, בקמפוס, במקום העבודה וברחוב. שם עלולים להופיע הצפה, ניתוק, אשמה, חרדה או בדידות, דווקא כאשר הסביבה מתקדמת הלאה.
לכן נדרש ליווי מקצועי יזום ומתמשך של המשרתים והמשרתות: מעקב, פעילויות המשך, אפשרות לפנייה נגישה, ומסגרות המשמרות קשר גם לאחר סיום הסבב. חשוב שהמענה לא יתבסס רק על פנייה עצמאית של מי שכבר מזהה מצוקה, משום שחלק מן הלוחמים מתקשים לבקש עזרה או אינם מזהים בזמן את המחיר שהם משלמים.
ממטפלים וממטפלות הפוגשים לוחמים ולוחמות לאחר שירות ממושך נדרשת עמדה רגישה ומורכבת. תגובות קיצוניות לכאורה – כעס, אשמה, דריכות, הסתגרות, קהות רגשית או קושי לחזור לשגרה – ראויות להבנה כתגובות אפשריות למציאות קיצונית; לצד תשומת לב לסימני מצוקה הדורשים המשך טיפול.
במקביל, חשוב שלא לצמצם את הלוחמים למצוקתם בלבד. רבים מהם צברו במהלך השירות ניסיון ממשי בהתמודדות עם סכנה, אחריות, אי־ודאות, עבודת צוות וקבלת החלטות תחת לחץ. טיפול מיטיב יכול לסייע להם לזהות את הכוחות והמיומנויות שהתפתחו בלחימה, ולבחון כיצד ניתן לתרגם אותם לחיים אזרחיים: בזוגיות, בהורות, בעבודה, בלימודים ובקשר עם הקהילה.
לצד זאת, יש גם ערך בהבעת תודה חמה על השירות, יחד עם הכרה צנועה בכך שמי שלא היה שם אינו יכול להבין לגמרי את החוויה. עמדה כזו מאפשרת ללוחמים לשתף במה שעברו, אם ירצו בכך, וגם לבחור שלא לשתף, מבלי ששתיקתם תיתפס כהתנגדות או כהיעדר שיתוף פעולה.
אחריות הציבור
למפקדים ולסביבות הקולטות באזרחות יש תפקיד מרכזי בשימור החוסן לאחר סבבי לחימה. מפקדים יכולים לאפשר שיח פתוח, לזהות שחיקה, להפחית סטיגמה סביב פנייה לעזרה ולעודד שימוש במענים הקיימים. במקביל, מקומות עבודה, אוניברסיטאות, קהילות ומשפחות נדרשים להבין כי החזרה לשגרה היא תהליך. משרת החוזר מן המילואים זקוק לעיתים לגמישות זמנית, להכרה בפער שנוצר, לסבלנות, להקשבה וליכולת של הסביבה לזהות סימני מצוקה בלי לצמצם אותו למצוקתו. לכן, יש צורך בהדרכה ובהכשרה של סביבות אזרחיות: בני ובנות זוג, הורים, מעסיקים, מרצים, אנשי רווחה ומובילי קהילה.
החוב הציבורי ללוחמות וללוחמים אינו מסתיים כאשר הם יורדים מן הקו, וגם לא כאשר השקט חוזר. הוא נמשך ביכולת שלנו לראות את המחיר ששולם, להקשיב למה שקשה לומר, ולאפשר חזרה הדרגתית אל חיים אזרחיים שיש בהם מקום גם לכאב, גם לגאווה, גם לשחיקה וגם לתקווה. ימי החוסן הם צעד אחד במאמץ רחב יותר: להזכיר למשרתים שהם אינם נדרשים לשאת את המשא לבדם, ולהזכיר לחברה שהשיבה מן הלחימה היא תהליך שיש ללוות לאורך זמן.
הערות
- היחידה האחראית על הפעילות היא מערך חוסן ייחודי של צה"ל שקם לצורך זה. בהנחיית הגורמים הבכירים הכותב קיבל אישור רשמי לפרסום, תוך שהתבקש שלא לציין ולחשוף יחידות ספציפיות האחראיות על המערך ועל הפעילות. התפקיד של הכותב הוא מנחה קבוצות - כחייל מילואים וכעת כפרילנס במסגרת מכון אזרחי שצה"ל משתף איתו פעולה.
מקורות
Adler, A. B., Bliese, P. D., McGurk, D., Hoge, C. W., & Castro, C. A. (2009). Battlemind debriefing and Battlemind training as early interventions with soldiers returning from Iraq: Randomization by platoon. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 77(5), 928–940. https://doi.org/10.1037/a0016877
Alliger, G. M., Cerasoli, C. P., Tannenbaum, S. I., & Vessey, W. B. (2015). Team resilience: How teams flourish under pressure. Organizational Dynamics, 44(3), 176–184. https://doi.org/10.1016....2015.05.003
Ben-Shalom, U., & Fox, S. (2009). Military Psychology in the Israel Defense Forces: A perspective of continuity and change. Armed Forces & Society, 36(1), 103–119. https://doi.org/10.1177/0095327X08330932
Berman, A. (2019). Therapeutic semi-safe space in group analysis. Group Analysis, 52(2), 190–203. https://doi.org/10.1177/0533316418815029
Chapman, M. T., Lines, R. L. J., Crane, M., Ducker, K. J., Ntoumanis, N., Peeling, P., Parker, S. K., Quested, E., Temby, P., Thøgersen-Ntoumani, C., & Gucciardi, D. F. (2020). Team resilience: A scoping review of conceptual and empirical work. Work & Stress, 34(1), 57–81. https://doi.org/10.1080...2018.1529064
Cornum, R., Matthews, M. D., & Seligman, M. E. P. (2011). Comprehensive Soldier Fitness: Building resilience in a challenging institutional context. American Psychologist, 66(1), 4–9. https://doi.org/10.1037/a0021420
Hobfoll, S. E. (1989). Conservation of resources: A new attempt at conceptualizing stress. American Psychologist, 44(3), 513–524. https://doi.org/10.1037...66X.44.3.513
Hobfoll, S. E. (2001). The influence of culture, community, and the nested-self in the stress process: Advancing conservation of resources theory. Applied Psychology, 50(3), 337–421. https://doi.org/10.1111/1464-0597.00062
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., Friedman, M., Gersons, B. P. R., de Jong, J. T. V. M., Layne, C. M., Maguen, S., Neria, Y., Norwood, A. E., Pynoos, R. S., Reissman, D., Ruzek, J. I., Shalev, A. Y., Solomon, Z., Steinberg, A. M., & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283–315. https://doi.org/10.1521...007.70.4.283
Hoge, C. W., Castro, C. A., Messer, S. C., McGurk, D., Cotting, D. I., & Koffman, R. L. (2004). Combat duty in Iraq and Afghanistan, mental health problems, and barriers to care. New England Journal of Medicine, 351(1), 13–22. https://doi.org/10.1056/NEJMoa040603
Jha, A. P., Stanley, E. A., Kiyonaga, A., Wong, L., & Gelfand, L. (2010). Examining the protective effects of mindfulness training on working memory capacity and affective experience. Emotion, 10(1), 54–64. https://doi.org/10.1037/a0018438
Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29(8), 695–706. https://doi.org/10.1016....2009.07.003
Maguen, S., & Litz, B. T. (2012). Moral injury in veterans of war. PTSD Research Quarterly, 23(1), 1–6.
Rose, S. C., Bisson, J., Churchill, R., & Wessely, S. (2002). Psychological debriefing for preventing post-traumatic stress disorder (PTSD). Cochrane Database of Systematic Reviews, CD000560. https://doi.org/10.1002...858.CD000560
Sayer, N. A., Carlson, K. F., & Frazier, P. A. (2014). Reintegration challenges in U.S. service members and veterans following combat deployment. Social Issues and Policy Review, 8(1), 33–73. https://doi.org/10.1111/sipr.12001
Substance Abuse and Mental Health Services Administration. (2014). SAMHSA’s concept of trauma and guidance for a trauma-informed approach. U.S. Department of Health and Human Services.
Schneider, M., Werner, S., Yavnai, N., Ben Yehuda, A., & Shelef, L. (2023). Israeli soldiers’ intentions and actions toward seeking mental health help: Barriers and facilitators. Journal of Clinical Psychology, 79(2), 449–465. https://doi.org/10.1002/jclp.23431
Southwick, S. M., Bonanno, G. A., Masten, A. S., Panter-Brick, C., & Yehuda, R. (2014). Resilience Definitions, Theory, and Challenges: Interdisciplinary Perspectives. European Journal of Psychotraumatology, 5(1), 25338. https://doi.org/10.3402/ejpt.v5.25338
Svetlitzky, V., Farchi, M., Ben Yehuda, A., & Adler, A. B. (2020). YaHaLOM: A rapid intervention for acute stress reactions in high-risk occupations. Military Behavioral Health, 8(2), 232–242. https://doi.org/10.1080...2019.1664356
Solomon, Z. (2020). From the frontline to the homefront: The experience of Israeli veterans. Frontiers in Psychiatry, 11, Article 589391. https://doi.org/10.3389....2020.589391
Yakobi, M., Dekel, R., Yavnai, N., Ben Yehuda, A., & Shelef, L. (2023). Contributing Factors to Israeli Soldiers’ Adaptation to Military Noncombat Positions. Military Medicine, 188(7–8), e1981–e1989. https://doi.org/10.1093/milmed/usac268
