הכרה אמביוולנטית: להיות מטפלת באמנויות במערכת שזקוקה לך
לילך אנג'ל-שטיינר
הסקירה מבוססת על מחקר הדוקטורט "מודל 'ההכרה האמביוולנטית' לאור יחסי הכוח ויחסי המגדר בעולמן של מטפלות באמנויות המועסקות במגזר הציבורי ללא הסדרת המקצוע בחוק", מאת לילך אנג'ל, בהנחיית פרופ' אורלי בנימין, היחידה ללימודים בין־תחומיים, התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר־אילן, אלול תשפ"ד.
בשנת 2003 התחלתי ללמוד טיפול באמנות במכללת בית ברל. הייתי אז מורה ומחנכת, בעלת קביעות במשרד החינוך, אבל נפש האדם תמיד ריתקה אותי. אהבתי לפסל, והשילוב בין אמנות לטיפול נפשי נראה לי מושלם. לאחר שלוש שנות לימוד והתנסות מעשית, הרגשתי שמצאתי מקצוע מדויק עבורי, המאפשר לי למצות את יכולותיי ולעשות עבודה בעלת משמעות.
לצד הסיפוק המקצועי פגשתי לאורך שנות עבודתי במגזר הציבורי גם מציאות אחרת: פער בין ההערכה שקיבלתי ממטופלים ומעמיתים לבין תנאי ההעסקה והמעמד שניתנו לי. ההכרה בידע ובמיומנויות שלי לא תמיד תורגמה לביטחון תעסוקתי, לתגמול הולם או לתחושת שייכות. כשהתחלתי ללמוד בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן בשנת 2018, התכוונתי תחילה לחקור נשים אמניות. אולם הקריאה הפמיניסטית פתחה עבורי אפשרות להתבונן אחרת בחוויותיי המקצועיות. הבנתי שאני רוצה לערוך מחקר על הקהילה שלי ולמען הקהילה שלי: המטפלות באמנויות.
מחקר הדוקטורט שלי, בהנחיית פרופ' אורלי בנימין, צמח מתוך המפגש הזה בין האישי, המקצועי והחברתי. ביקשתי להבין כיצד מתקיימת מציאות שבה מערכות ציבוריות נעזרות במטפלות באמנויות ומכירות בתרומתן, ובה בעת המקצוע אינו זוכה להסדרה בחוק. מה עושה הסתירה הזאת לתנאי עבודתן, ליחסיהן עם עמיתים ומנהלים וליכולתן להמשיך לעסוק במקצוע שבחרו, וכיצד הן פועלות בתוכה?
כשההכרה קיימת ונעדרת בעת ובעונה אחת
את המצב הזה כיניתי "הכרה אמביוולנטית": הכרה מעשית בעיסוק, המתבטאת בהעסקת מטפלות ובהכללת הטיפול באמנויות בשירותים הציבוריים, לצד היעדר הכרה פורמלית באמצעות הסדרת המקצוע בחוק. האמביוולנטיות מתקיימת במדיניות ובארגון העבודה ומחלחלת לחוויה היומיומית של המטפלות.
ברקע למחקר עומד מאבק ממושך להסדרת המקצוע. כפי שתיארתי בדוקטורט, ביטולן של תעודות ההכרה במעמד החל ב־2004, ובהמשך הופסקה הנפקתן במקצועות הבריאות הפרה־רפואיים לקראת הסדרתם בחקיקה. אולם בתקופה המתוארת במחקר, גם לאחר שהכשרות הטיפול באמנויות עברו ללימודי תואר שני, המקצוע נותר מחוץ להסדרה. במקביל המשיכו המטפלות ללמוד, להתמחות ולעבוד במוסדות ציבוריים. כך התמשך מצב ביניים שבו ההכשרה והשירות קיימים, אך מעמד העיסוק נותר בלתי מוסדר.
כדי להבין את משמעותו של הפער, נעזרתי בתאוריות ההכרה של אקסל הונת וננסי פרייזר. הונת מסייע להבין מדוע ההכרה בזכויותינו ובתרומתנו חיונית לכבוד העצמי ולזהות המקצועית. פרייזר מאפשרת לראות כיצד הפחתת ערך חברתי וקיפוח כלכלי שזורים זה בזה: יחס אל המקצוע כאל פחות ראוי עשוי להצדיק תגמול נמוך, ותנאי העסקה נחותים עשויים לחזק את מעמדו השולי.
מתוך המחקר פיתחתי את "מודל ההכרה האמביוולנטית", המחבר בין שלוש רמות: המדינה, הארגונים המעסיקים והמטפלות עצמן. המודל עוקב אחר הדרך שבה החלטות משפטיות, תקציביות ופוליטיות מתורגמות להסדרי עבודה וליחסים מקצועיים; אחר האופן שבו נוצרים בתוכם עוול כלכלי ועוול תרבותי; ואחר הרגשות ודרכי הפעולה המתפתחים בתגובה. כך אפשר להבין יחד את המאבק להסדרה, את המתרחש במקום העבודה ואת תחושות הכעס, הבושה, חוסר השייכות או הבדידות של המטפלת.
להקשיב למטפלות ולבחון את המערכת
ערכתי מחקר איכותני בגישה פרשנית ומתוך נקודת מבט פמיניסטית וביקורתית. המחקר שילב ראיונות עומק מובנים למחצה עם 41 מטפלות באמנויות: עשר ממערכת הבריאות, שתים־עשרה ממערכת החינוך, שמונה מעמותות ואחת־עשרה בעלות תפקידי מפתח באגודה המקצועית ובמוסדות ההכשרה. הראיונות נערכו בין נובמבר 2019 למרץ 2021. לצד הניתוח התמטי שלהם, בהשראת התאוריה המעוגנת בשדה, ניתחתי באופן ביקורתי שלושה פסקי דין מהשנים 2004–2019 ופרוטוקולים של שני דיונים בוועדת הבריאות בכנסת משנת 2022.
השילוב אפשר לי לנוע בין הסיפור האישי לבין התנאים שבתוכם הוא מתרחש. הקשבתי למטפלות בעלות ותק שונה, ממקומות עבודה שונים ובמצבים כלכליים שונים. לא ביקשתי להניח שחוויותיהן זהות, אלא להבין גם את המשותף וגם את ההבדלים ביניהן. שמות המרואיינות המובאים כאן הם שמות בדויים, כפי שהם מופיעים בדוקטורט.
העובדה שאני מטפלת באמנות סייעה ליצור קרבה ואמון, אך חייבה אותי גם להתבוננות ביקורתית בעצמי. נדרשתי להבחין בין חוויותיי לחוויות המרואיינות, למַתֵּן הזדהות ולעתים לשנות את אופן הצגת השאלות. רציתי שהמחקר ייתן מקום למגוון קולות, ובהם גם קולותיהן של מובילות המקצוע, שחשפו בפניי את המורכבות ואת ההשקעה הרבה במאבק להכרה.
השיח המדינתי: מה מעכב את ההכרה?
ניתוח הטקסטים המדינתיים הוביל אותי לראות באי־ההסדרה תוצאה של יחסי כוח ושל סדרי עדיפויות. בפסקי הדין מצאתי מתח בין הדיון בחופש העיסוק, בשוויון בין מסלולי הכשרה ובסמכות להסדיר מקצוע, לבין תשומת הלב שניתנה למחיר המתמשך שמשלמות הנשים העובדות בו. בניתוחי טענתי שההתמקדות בהיבטים הפרוצדורליים מותירה בשוליים את השפעת היעדר ההסדרה על חייהן התעסוקתיים של המטפלות.
בדיוני ועדת הבריאות בלטה סתירה נוספת: לצד הדרישה לאקדמיזציה של המקצוע, הועלתה דרישה להכיר במסלולי הכשרה שאינם אקדמיים עבור המגזר החרדי. הדרישה הוצגה בשם השוויון והרחבת אפשרויות התעסוקה והשירותים במגזר זה. בניתוחי הראיתי כיצד המחלוקת על תנאי ההכשרה הופכת לחסם פוליטי להסדרה, גם לאחר שמוסדות ההכשרה והסטודנטיות נענו לדרישות האקדמיות שהוצבו בפניהם.
לממד המשפטי והפוליטי מצטרף הממד התקציבי. העסקת מטפלות ללא תקנים מתאימים או שימוש בעבודת מתמחות ללא תשלום מאפשרים למערכות לספק שירות תוך צמצום עלויות. החיבור בין שלושת הממדים סייע לי להבין כיצד מצב הביניים יכול להתקבע: למערכות יש אפשרות להשתמש בשירות המקצועי גם בלי להשלים את ההכרה בו. בקריאה הפמיניסטית שהצעתי, המשמעות היא שחלק ממחיר החיסכון הציבורי מוטל על נשים שבחרו במקצוע טיפולי.
אופני ההעסקה: מחירה של העבודה המשמעותית
בראיונות מצאתי שלוש צורות העסקה מרכזיות שבאמצעותן מתקיימת עבודת המטפלות לצד היעדר ההסדרה: עבודה כמתמחות ללא שכר, העסקה כפרילנסריות והעסקה דרך קבלני משנה. לכל צורה מאפיינים משלה, אך בכולן עלה פער בין האחריות המקצועית לבין ההגנות והתגמולים הניתנים תמורתה.
הפער מתחיל כבר בהכשרה. ההתנסות וההתמחות מעניקות ידע חיוני, אך כרוכות בשעות עבודה רבות ללא תשלום ולעתים גם בהוצאה על הדרכה. מהראיונות עלה שמוסדות ציבוריים נעזרים בעבודת המתמחות, ואילו אפשרויות ההעסקה בשכר לאחר ההכשרה מוגבלות. מצב זה משפיע גם על המטפלות המנוסות, הנדרשות למצוא את מקומן במערכת שיש בה זרם מתמשך של כוח עבודה ללא שכר.
במערכת הבריאות בלטה העסקה כפרילנסריות: מטפלות שהיו חלק מהעשייה הטיפולית השוטפת, אך נשארו מחוץ להסדרי ההעסקה של עמיתיהן. הן תיארו היעדר ביטחון תעסוקתי, הכנסה שנפגעה מביטולי פגישות ועבודה נלווית שלא תמיד שולם עליה, כגון כתיבת דוחות והשתתפות בישיבות. גם בהעסקה דרך קבלני משנה עלו חוויות של אי־יציבות ושל מחויבות חד־צדדית: המטפלת נדרשת לרציפות ולנאמנות, ואילו היקף עבודתה והמשך העסקתה עלולים להשתנות.
עם זאת, התמונה אינה אחידה. במערכת החינוך מצאתי גם העסקה כשכירות במסגרת ההסכם הקיבוצי של עובדי ההוראה, המאפשרת ותק, קביעות וזכויות נלוות. הישגים אלה קשורים לפעילותן של מטפלות בתפקידי מפתח ושל האגודה המקצועית (יה"ת). ההבדל חשוב: הגנה תעסוקתית משפיעה גם על היכולת להשמיע קול ולהתמקח על תנאי העבודה.
מאחורי ההבדלים בהעסקה עומדים חיים ממשיים. חלק מהמרואיינות הסתמכו על הכנסת בן זוג, על תמיכת הורים או על פנסיה ממקצוע קודם; אחרות שילבו כמה עבודות כדי להתפרנס. כך, השכלה והכשרה ממושכות לא הבטיחו עצמאות כלכלית. אצל חלקן הבחירה במקצוע שנועד לאפשר מימוש עצמי הגבירה דווקא את התלות הכלכלית במשפחה.
יחסים בעבודה: להיות משמעותית ולהישאר בחוץ
תנאי ההעסקה מעצבים גם את תחושת השייכות ואת מקומה של המטפלת בצוות. מרואיינות תיארו עניין מקצועי, למידה וקשרים מיטיבים, ולצדם היררכיה ברורה, צורך חוזר להסביר את ערך עבודתן ולעתים חוויה שהן אינן חלק מלא מהארגון.
רותם, שעבדה בגן, תיארה צוות טוב שמקשיב לה, ובכל זאת עמדה על ההבדל בינה לבין הפסיכולוגית. בדבריה אמרה: "פשוט עברנו הכשרה אחרת. לא בהכרח פחות מעמיקה..." (עמ' 139 בדוקטורט). הדברים ממחישים כיצד הערכה בין־אישית יכולה להתקיים לצד מדרג מקצועי שהמטפלת חשה בו היטב.
לעתים ההדרה מתגלה בפרט ארגוני קטן לכאורה. אפרת סיפרה על טופס הרשמה לכנס עובדים שלא נכללה בו האפשרות לציין טיפול באמנות כמקצוע. ליאת, שעבדה בבית ספר, תיארה: "אפילו לא מזמינים אותנו, באמת, לישיבת תחילת שנה, סוף שנה, לא מודים לנו, כלום. אנחנו כאילו לא קיימות" (עמ' 142). ההשתייכות לצוות אינה מסתכמת בנוכחות באותו בניין; היא נוצרת גם בהזמנה, בהקשבה ובהכרה בתרומה.
גם ביחסים עם מנהלים מצאתי אמביוולנטיות. היו מנהלים שהעריכו מאוד את הטיפול באמנויות וניסו להשיג תקן או לסייע למטפלת להישאר, אך לא הצליחו לתרגם את הערכתם לביטחון תעסוקתי. לצד זאת תוארו מצבים של זלזול בידע המקצועי, צמצום בהדרכה ופגיעה בגבולות הטיפול. במערכת החינוך עלה גם המתח בין השפה הטיפולית לבין דרישות לתפוקות, למטרות ולתוצרים. המטפלות נדרשו לתווך בין השפות ולשמור על המרחב הטיפולי בתוך ארגון הפועל לפי היגיון אחר.
הבדידות העמיקה לעתים בשל פיצול העבודה בין כמה מסגרות והיעדר זמן משותף להתייעצות. הכעס, העלבון והבושה שעלו בראיונות עזרו לי להבין את המחיר הרגשי של המעמד הארגוני. באמצעות מודל ההכרה האמביוולנטית ביקשתי לקשור רגשות אלה לתנאים החברתיים שבתוכם נוצרו.
כיצד מתמודדות עם הסתירה?
מצאתי שלוש דרכי התמודדות מרכזיות: פרקטיקות מסתגלות, פרקטיקות קוראות תיגר והפניית הגב. המטפלות נעות ביניהן בהתאם לנסיבות, לוותק, למצבן הכלכלי ולמידת הביטחון במקום העבודה. אותה מטפלת יכולה לממן בעצמה חומרים ובו בזמן להיאבק על חדר טיפול ראוי.
בפרקטיקות המסתגלות בלטה אתיקה של אכפתיות: המחויבות למטופלים ולברית הטיפולית הניעה מטפלות להמשיך לעבוד גם בתנאים פוגעניים. לצד זאת מצאתי השלמה עם ההיררכיה המקצועית, שתיקה מחשש לטעות או לאבד את המקום ופתרונות פרטיים לקושי להתפרנס. דרכים אלה מאפשרות להמשיך לטפל ולשרוד, אך עשויות להשאיר את הסדר הקיים על כנו. בעקבות פרייזר תיארתי זאת כ"תיקון משמר". חשוב לי להדגיש את האילוצים שבתוכם נעשית ההסתגלות ואת המשמעות העמוקה של הנאמנות למטופלים.
בפרקטיקות קוראות התיגר מצאתי מעבר מהכאב לתביעה לזכויות. מטפלות ניהלו משא ומתן על שכר, על תשלום עבור כלל עבודתן, על הדרכה ועל תנאים שיאפשרו טיפול ראוי. הן הציבו גבולות בפני צוותים ומנהלים ופעלו ליצור שגרות עבודה המכבדות את הידע שלהן. הביטחון להיאבק היה קשור גם להגנות שעמדו לרשותן: במערכת החינוך, ובייחוד בקרב מטפלות ותיקות, נמצאה יכולת רבה יותר להשמיע קול.
לצד הפעולה האישית בחנתי את המאבק הקולקטיבי של בעלות התפקידים ביה"ת ובמוסדות ההכשרה. הראיונות עמן חשפו פעילות מתמשכת, לעתים מתסכלת ושוחקת, בזירה הפוליטית והמקצועית. הן פעלו לקידום ההסדרה, לבניית שיתופי פעולה ולחיזוק הקשר עם קהילת המטפלות. במהלכים אלה ראיתי פוטנציאל ל"תיקון מְשַׁנֶּה", המבקש לשנות את התנאים המייצרים את הפגיעה.
עם זאת, היה פער בין תחושתן של מטפלות בשטח שהן נותרות לבדן לבין העשייה שתיארו בעלות התפקידים. בדיון ציינתי שחלק מהפער עשוי לנבוע מכך שהמטפלות סיפרו על חוויות עבר, ואילו מובילות התחום תיארו גם מהלכים חדשים יותר. לכן יש צורך להמשיך לבחון כיצד הפעילות הקולקטיבית מגיעה למקומות העבודה ומשפיעה עליהם.
דרך ההתמודדות השלישית, הפניית הגב, התבטאה בעזיבת מקומות עבודה, במעבר לקליניקה פרטית ולעתים גם בעזיבת המקצוע. שרון תיארה את הגבול שהציבה: "אני אמרתי שאני לא מוכנה יותר לעבוד בתנאים גרועים, לא מקובל עלי, ובגלל זה החלפתי הרבה" (עמ' 186). העזיבה יכולה לבטא שמירה על הערך העצמי וסירוב להמשיך בתנאים פוגעניים. בה בעת, כשהעזיבה מצטברת, המערכות הציבוריות מאבדות ידע וניסיון שהן זקוקות להם.
הכרה במטפלות כחלק מהאחריות לטיפול
המחקר הוביל אותי להבין עד כמה הקשר עם המטופלים הוא מקור לכוח, למשמעות ולהכרה מקצועית, ועד כמה קשה לשאת את הפער בינו לבין היחס המוסדי. האהבה למקצוע מאפשרת למטפלות להתמיד; היא גם עלולה להשאיר אותן במקומות שאינם מעניקים להן תנאים הוגנים.
מבחינתי, המשמעות המקצועית והחברתית של הממצאים היא הצורך לחבר הכרה בערך הטיפול להכרה בזכויות העוסקות בו. החיבור הזה דורש הסדרה ומדיניות העסקה, ולצדן עבודה יומיומית בארגונים: מתן מקום לקול המקצועי של המטפלות, הדרכה מתאימה, תגמול על העבודה ושמירה על התנאים הנחוצים למפגש הטיפולי. הוא דורש גם סולידריות בין מקצועות הטיפול והשירות, המתמודדים עם פגיעה בערכה של עבודת האכפתיות.
כאשר מטפלות מנוסות עוזבות את השירות הציבורי, המחיר נוגע גם למי שזקוקים לטיפול בתוכו. את התהליך הזה קישרתי בדוקטורט לגירעון טיפולי: אובדן יכולת הטיפול הציבורית בשל התנאים הניתנים לעוסקות בו. תקוותי היא שהמחקר יסייע לתת שם לחוויות שנתפסות לעתים כקושי אישי ויחזק פעולה משותפת לשינוי. יצאתי לדרך מתוך רצון לחקור את הקהילה שלי ולמענה; אני מבקשת שקולן של המטפלות יישמע גם כאשר הן מדברות על צורכיהן שלהן.
