ללכת במים עמוקים: מחשבות על תנודות העצמי והחזקה נפשית בימי מלחמה | טל פולצ'ק
טל פולצ'ק | 31/3/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במהלך השבוע ברגעים בהם אני חושב על הפגישה הטיפולית, אני מוצא את עצמי תוהה איזה עולם יכנס יחד עם המטופל. מאז 07.10.2023, המציאות אינה עוד רקע לחיים, אלא היא הפכה לחדירה, אינטנסיבית ונוכחת. כזו המגישה לנו את העולם במנות גדולות. בתוך המציאות הטראומטית המשותפת שבה כולנו שרויים, אני פוגש שוב ושוב עייפות אונטולוגית, כזו שאינה מרפה גם לאחר מנוחה. לצד הכבדות הזו, קיימים מופעים מגוונים של דריכות, חיוניות מוגברת או ניתוק. המלחמה פוגשת את התשתית האישיותית הייחודית של כל אדם ופורטת עליה בדרכים שונות, מה שמעורר אצל רבים מאיתנו את מה שמכונה עומס אלוליסטי – אותו מחיר פיזיולוגי ונפשי מצטבר של הסתגלות לתנאי דחק תחת תחושת איום מתמשכת.
בשורות הבאות אבקש להרהר במבני העומק הפסיכודינמיים שעשויים להעניק פשר לתנודות הללו בעולמו של המטופל, ולבחון כיצד הנפש נאבקת לשקם את עצמה בתוך מציאות שסועה. זוהי התבוננות המבקשת לשהות עם המטופל בתוך המורכבות שלו, מתוך כבוד למנעד הרחב של דרכי ההתמודדות האנושית וזהירות מפני הכללות המבקשות 'לסדר' את הנפש בתבניות מוכרות מדי. בסופו של דבר, אלו הם הרהורים על הדרכים השונות שבהן אנו מנסים להישאר אנושיים ולשמור על רציפות קיומית, גם כשהקרקע תחתנו רועדת כבר זמן רב.
על עיכול, הצפה והיכולת השלילית
וילפרד ביון הציע לנו מודל של מערכת עיכול נפשית, שבמרכזה פונקציית האלפא האחראית על התמרת רשמים חושיים גולמיים המכונים רכיבי ביתא למחשבות בעלות משמעות. בימי מלחמה, המטופל נתון תחת מתקפה של רכיבי ביתא המאיימים להציף את יכולת העיבוד שלו. כאן נכנסת לתמונה היכולת השלילית שתוארה על ידי ביון אותה יכולת של המטופל לשהות בתוך אי ידיעה ומסתורין, מבלי לרדוף בקוצר רוח אחר עובדות והסברים. במלחמה, תחושת השליטה מתערערת באופן רדיקלי, והיכולת לשהות בתוך הלא ידוע הופכת למשאב נפשי קריטי אך מתיש. העייפות הכרונית היא לעיתים ביטוי למאמץ הנפשי המושקע בשימור היכולת השלילית הזו אל מול מציאות התובעת פתרונות מיידיים.
הסדקים בסביבה המחזיקה וציפיות טובות דיין
דונלד ויניקוט הדגיש את חשיבותה של הסביבה המחזיקה כתנאי להמשכיות ההוויה. כשהסביבה החיצונית נחווית כסדוקה, המטופל נדרש ליצור החזקה מבפנים, מה שמוביל לעיתים להתגייסות של עצמי כוזב תפקודי ונוקשה. אנו פוגשים מטופלים החווים שיפוטיות עצמית קשה סביב הירידה בתפקודם. תפקידנו הוא לסייע להם להפנים את המושג של ויניקוט על הטוב דיו, ולהרחיבו אל מעבר להורות. מדובר באימוץ של ציפיות טובות דיין מהעצמי כעובד, כבן זוג וכאדם המתנהל בתוך שבר ממושך. המעבר מדרישה לעצמי אידיאלי ותפקודי להכרה במגבלות הכוח בתוך המציאות הנוכחית, הוא אקט של חמלה ושיקום של מרחב המחיה הנפשי.
הקצה הפרימיטיבי: העמדה האוטיסטית מגעית
תומאס אוגדן שרטט את העמדה האוטיסטית מגעית כרובד ראשוני של החוויה המבוסס על תחושות עור ומקצבים פיזיים. בתקופות של איום ארוך טווח, המטופל עשוי לסגת מהמרחב המילולי אל המרחב החושי. החיפוש אחר עוגן חושי, כמו עבודה בגינה, פעילות גופנית או בישול, הוא ניסיון לשקם את תחושת האני במקום שבו השפה קורסת. באופן אישי, אני מוצא שריחות של צמחיה מהחצר שלי, יכולים לשמש כעוגנים קטנים של מציאות בתוך הסערה, ומטופלים רבים מדווחים באופן דומה על חזרה לחושים כדרך לשמר גרעין של חיות.
יישומים קליניים: המפגש עם המטופל במציאות הטראומטית
בתוך המרחב הטיפולי, אנו מתבוננים בדרכים שבהן המטופל מארגן מחדש את עולמו הפנימי נוכח האיום המתמשך. המעבר מהתיאוריה לקליניקה מזמין אותנו לעמדה קשובה שאינה ממהרת לפרש, אלא מבקשת קודם כל להחזיק.
1. תנודות בין עמדות והסכנה בכשל אמפתי: הנסיגה לעמדה הפרנואידית סכיזואידית, המאופיינת בפיצולים חדים, היא הכרח הישרדותי המפחית חרדה כאוטית. המטופל זקוק לעיתים לחלוקה הברורה בין טוב לרע כדי להרגיש מוגן בתוך עולם שאיבד את הסדר שלו. כשאנו כמטפלים חשים אי נוחות מול הפיצול ודוחקים במטופל בטרם עת לכיוון של אינטגרציה, מורכבות או ראיית האחר, עלול להתרחש כשל אמפתי עמוק. עלינו לכבד את הצורך בפיצול כהגנה הכרחית השומרת על שלמות העצמי, ולשהות עם המטופל בתוך עולמו המפוצל עד אשר הנפש תחוש בטוחה מספיק כדי להכיל שוב את האמביוולנטיות של העמדה הדיפרסיבית.
2. שיקום פונקציית המכל ותיקוף הערפל הנפשי: המטופל משליך לתוך הקשר הטיפולי את רכיבי הביתא הבלתי מעובדים שלו, אותם רסיסי אימה שאין להם שם. העבודה הטיפולית בתקופות כאלה אינה בהכרח מתן פשר חדש, אלא היכולת שלנו לשמש כמיכל המסוגל לספוג את החומרים הללו מבלי להתפרק. ההכרה המשותפת בכך שעכשיו קשה לחשוב, או שהזיכרון והריכוז בוגדים בנו, היא כשלעצמה מחשבה מארגנת המייצרת סדר בתוך הכאוס. תיקוף הערפל הנפשי כביטוי לעומס של המערכת ולא כפגם אישי, מעניק למטופל הקלה גדולה ומאפשר לו להניח מעט למאמץ העיכול המתיש ולהרגיש מובן בתוך שפתו החדשה.
3. יצירת מרחבי חיץ והגנה על גרעין העצמי: אנו מסייעים למטופל לסמן מחדש את גבולות המרחב הפוטנציאלי שלו. במציאות שבה החדשות והרשתות החברתיות חודרות לכל רגע, הניתוק החלקי הופך לאקט של הישרדות ובריאות נפשית. בטיפול, אנו מתבוננים יחד עם המטופל על הדרכים שבהן הוא יכול לייצר מרחבי חיץ, כמו צמצום החשיפה למסכים או יצירת איים של עיסוק בדברים שאינם קשורים למלחמה. אין מדובר בהכחשה של המציאות, אלא בבנייה מחדש של המעטפת המגנה על העצמי מפני פלישה אגרסיבית מדי של החוץ, כזו המאיימת לטשטש את העולם הפנימי.
4. עבודה עם אשמת השורד והאמביוולנטיות של החיות: מטופלים רבים חווים אשמה על רגעי הנאה, צחוק או חיוניות המבזיקים בתוך השפיפות הלאומית. בקליניקה, התפקיד הוא להחזיק את האמביוולנטיות הזו מבלי לבטל אף אחד מצדדיה, לא את הכאב ולא את החיים. אנו נותנים תוקף לכך שהיכולת להרגיש חיות לצד האובדן היא עדות לחוסן הנפשי ולא לבגידה. המטרה היא לאפשר תנועה נפשית גמישה בין קטבי החוויה, תנועה שהיא חיונית לשמירה על תקווה ועל היכולת להמשיך הלאה למרות הקושי.
5. מקומה של השתיקה כמרחב מחזיק ומגן: לעיתים, המילים עצמן הופכות לעוד מנה גדולה מדי של עולם, לעוד רעש שקשה לעכל. עלינו לאפשר בחדר שתיקות ארוכות, לא כשתיקות ריקות או חסרות דעת, אלא כהחזקה שקטה המאפשרת למטופל פשוט להיות, מבלי להזדקק לפונקציות העיכול המתישות שלו. במרחב כזה, השתיקה המשותפת הופכת למקלט חושי ראשוני, מקום שבו המטופל יכול להרגיש קיים ובטוח מבלי להזדקק לייצר נרטיב או להסביר את עצמו בפני המטפל או בפני המציאות.
6. מעבר עדין מקונקרטיזציה לסימבוליזציה: המלחמה דוחפת אותנו לעסוק בעובדות, במספרים ובפרטי אירועים חיצוניים, מה שמוביל לעיתים לקונקרטיזציה של החשיבה. העבודה הטיפולית מנסה בעדינות להחזיר את האירועים הללו אל המרחב הפנימי הסובייקטיבי. אנו שואלים, למשל, לא רק מה קרה בחדשות, אלא מה הדהוד המלחמה פוגש בתוך ההיסטוריה האישית והפצעים המוקדמים של המטופל. תהליך זה של סימבוליזציה מחזיר למטופל את תחושת הסוכנות והסובייקטיביות שלו בתוך מציאות שנוטה להפוך את כולם לאובייקטים פסיביים בתוך הכאוס.
7. הגוף כעד וכתחנה ראשונה לוויסות: במצבים של הצפה רגשית שבהם המילים נחוות כחסרות ערך, העבודה הטיפולית מתחילה בגוף. זיהוי המתח בכתפיים, קצב הנשימה או תחושת המחנק הם התערבויות קליניות מרכזיות שאין להמעיט בערכן. דרך שימת לב לתחושות הגופניות, אנו פונים לעמדה האוטיסטית מגעית ומנסים לייצר קרקוע ראשוני שמתוכו ניתן לצמוח. רק כאשר הגוף חווה רגיעה מסוימת ותחושת גבולות מחודשת, ניתן יהיה ביום מן הימים לחזור ולבנות על גביו מחשבה, משמעות וקשר.
סיכום
ההתמודדות עם העייפות והכובד מאז 07.10.2023 אינה מעידה על כשל, אלא על מאבק נפשי עז לשמירת הרציפות בתוך עולם שסוע. כשאנו פותחים את הדלת למטופלים שלנו, אנו מוזמנים לשהות איתם בתוך המים העמוקים הללו בזהירות ובענווה. לא כמנהלי עבודה המאיצים בהם לחזור לתפקוד, אלא כמי שמכירים בערכה של העייפות כזעקה של העצמי המבקש הכרה, רגיעה והחזקה מחודשת.
References
Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Tavistock Publications.
Ferenczi, S. (1933). The Confusion of Tongues between Adults and the Child. Final Contributions to the Problems and Methods of Psycho-Analysis.
Klein, M. (1946). Notes on Some Schizoid Mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis.
McEwen, B. S. (1998). Protective and Damaging Effects of Stress Mediators. New England Journal of Medicine.
Ogden, T. H. (1989). The Primitive Edge of Experience. Northvale, NJ: Jason Aronson.
Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock Publications.
