הצד האפל של הפסיכואנליזה: על הסכנה שבפתולוגיזציה של המצפון והמוסר
גיא סימון | 29/3/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במאמר דעה שפורסם בהארץ באוקטובר האחרון ("כשהטענה לג'נוסייד פוגשת את הצורך הלא־מודע באשמה"), מציע ד"ר ירון גילת, פסיכיאטר במקצועו, ניתוח פסיכואנליטי לתופעה שמטרידה אותו: ישראלים החשים אי־נוחות מוסרית עמוקה לנוכח המתרחש ברצועת עזה. הוא מבקש להסביר מדוע חלקם אימצו אורח חיים מצומצם, מתקשים לשמוח, ואף מזדהים עם הטענה שישראל מבצעת רצח עם. תשובתו חד־משמעית: לא תפיסה מוסרית או פוליטית של המציאות עומדת בבסיס תחושות אלה, אלא "צורך לא־מודע באשמה". כך הופכת הפסיכואנליזה לכלי שנועד להסביר, ובפועל לנטרל, עמדה מוסרית.
גילת טוען כי "אשמה נוירוטית מאפשרת להאמין בהאשמה מופרזת על רצח עם, מפני שהיא עונה על צורך לא־מודע ולא מפני שהיא נכונה עובדתית", ומסיק מכך שהג'נוסייד "איננו עובדה אלא פנטזיה של מוסר". כדי לבסס טענה זו הוא נשען על פרויד ולאקאן. במבט ראשון מדובר במהלך תיאורטי מתוחכם. אולם בבחינה מדוקדקת מתברר כי אין כאן עיסוק ישיר בטענה המוסרית עצמה, אלא ניסיון להסביר את עצם הופעתה באמצעות קטגוריות קליניות מקטינות, משטיחות ומצמצות. במעשה זה גילת מצטרף לצד האפל של הפסיכואנליזה.
פרויד אכן טען כי תחושת אשמה יכולה להיות לא־מודעת, וכי הסופר־אגו עשוי לפעול באופן נוקשה ואכזרי כלפי האגו. ב"תרבות ללא נחת" (1930) הוא תיאר את האשמה כתוצר בלתי נמנע של החיים בתרבות, הנובעת מהפנמת האיסורים המגבילים את הדחפים התוקפניים. אך פרויד לא השתמש בתובנה זו כדי להכריע בשאלות מוסריות או פוליטיות קונקרטיות. הוא ביקש להסביר כיצד פועלת הנפש, לא לשלול את תוקפן של עמדות מוסריות באמצעות אבחונן כסימפטומים. גילת, לעומת זאת, משתמש בתיאוריה הפרוידיאנית כדי להסיט את הדיון: במקום לשאול אם יש יסוד עובדתי או מוסרי לדאגה, הוא מציע הסבר פסיכולוגי לעצם קיומה. כך הופכת מצוקה מוסרית לאובייקט של אבחון.
גילת עושה מהלך דומה בהישענותו על לאקאן. הוא כותב כי האשמה נובעת מכך שהסובייקט "נהנה במקום שבו לא היה אמור ליהנות", ומחיל זאת על תחושת האשמה של יהודים וישראלים ביחס לכוחם הפוליטי. ואכן, לאקאן קושר בין אשמה לבין היחס של הסובייקט ל- jouissance , אותו ממד עודף של עונג שאינו ניתן לרדוקציה לסיפוק או לכוונה מודעת. אולם אצל לאקאן, האשמה אינה נובעת מתוכן של עמדה מסוימת ואף לא מן העובדה שהסובייקט מחזיק בעמדה כזו או אחרת, אלא מן האופן שבו הסובייקט ממוקם ביחס לתשוקתו ולחוק שמכוננים אותו. כפי שניסח זאת, "הדבר היחיד שאדם יכול להיות אשם בו הוא בכך שוויתר על תשוקתו." האשמה, במובן זה, אינה הסבר פסיכולוגי לעמדה, אלא אינדיקציה למבנה הסובייקטיבי שבתוכו כל עמדה נעשית אפשרית. דווקא משום כך, השימוש שעושה גילת במושג זה משנה את תפקידו. במקום לשמש מושג שמערער על יומרת השקיפות של הסובייקט לעצמו, הוא הופך לכלי שמסביר את עמדתו של האחר באמצעות ייחוסה למנגנון לא־מודע. בכך מתהפך כיוונה של התובנה הלאקאניאנית: מה שנועד לחשוף את חוסר היציבות של כל עמדה סובייקטיבית מגויס כדי לבסס הבחנה יציבה בין מי שמדבר לבין מי שדבריו מוסברים. האשמה חדלה להיות שאלה על יחס הסובייקט לתשוקתו, והופכת להסבר שממוקם אצל האחר, ובכך מאבדת את ממדה הביקורתי והופכת לכלי של הכרעה.
הבעיה העיקרית במהלך זה אינה בעצם השימוש בפסיכואנליזה כמרחב פרשני של המציאות הקונקרטית, אלא בתפקיד שהיא ממלא בטיעון. במקום להתמודד עם תוכן הטענה, האם היא נכונה, שגויה, או טעונה בירור, היא מוסברת כביטוי של צורך נפשי. השאלה על העולם מוחלפת בשאלה על הסובייקט. במונחיו של הפסיכולוג תומאס טאו, זהו מקרה של "אלימות אפיסטמולוגית": פרשנות המציגה עמדה כעדות לליקוי, ובכך פוטרת את עצמה מן הצורך להתייחס אליה ברצינות.
מגמה זו מתחדדת במאמר נוסף שפרסם גילת ימים ספורים קודם לכן, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ג'נוסייד". שם הוא מרחיב את הניתוח וטוען כי עצם השימוש במילים כמו "ג'נוסייד", "אפרטהייד" או "נכבה" אינו נובע מהערכת מציאות, אלא מתנועה נפשית לא־מודעת, הכרוכה באשמה, בהזדהות ואף ב"עונג לא מודע". במילים אחרות, לא רק תחושת האשמה מוסברת באמצעות הפסיכואנליזה, אלא עצם השימוש בשפה מוסרית. המילים אינן נתפסות עוד כניסיון לתאר מציאות, אלא כסימנים למבנה נפשי. כך מתרחב המהלך הפרשני: לא רק העמדה מוסברת באמצעות קטגוריות קליניות, אלא גם עצם האפשרות לנסח אותה.
דווקא כאן מתגלה הפרדוקס העמוק ביותר במהלך של גילת. הפסיכואנליזה, מראשיתה, לא הציגה את עצמה כעמדת־על היודעת את האמת על הסובייקט. להפך. פרויד הדגיש כי "האגו אינו אדון בביתו שלו", ובכך ערער על עצם האפשרות של שקיפות עצמית מלאה. וגם לאקאן הרחיק לכת וטען כי אין "מטא־שפה", אין נקודת תצפית חיצונית שממנה ניתן להתבונן בשיח מבלי להיות חלק ממנו. עמדת האנליטיקאי אינה עמדת ידיעה אלא עמדת אי־ידיעה מובנית, מקום שממנו מתאפשרת הופעת האמת של הלא־מודע אך אינו תופס בעלות עליה. על רקע זה, מתברר כי המהלך של גילת חורג מן האתיקה הפסיכואנליטית עצמה. הוא מפעיל את מושגי האשמה והעונג הלא־מודע כדי להסביר את עמדתם של אחרים, אך אינו מחיל את אותו עיקרון רפלקסיבי על עמדתו שלו. האחד מוצג כסובייקט של לא־מודע; האחר, כסובייקט של ידיעה. בכך נוצרת היררכיה אפיסטמית סמויה: מי שמדבר על ג'נוסייד מונע מדחף לא־מודע, ואילו מי שמפרש אותו פטור מן האפשרות שדבריו שלו כפופים לאותם מבנים. אלא שהפסיכואנליזה מעולם לא הכירה בעמדה חיצונית כזו. כאשר היא משמשת להענקת יתרון פרשני למי שמפעיל אותה, היא חדלה להיות כלי ביקורתי והופכת לשפת סמכות. במקום לערער על יומרת הידיעה, היא מבססת אותה.
פרויד עצמו הזהיר מפני הפיכת הפסיכואנליזה ל־Weltanschauung - השקפת עולם כוללת המסבירה הכול מבלי להיות כפופה לעקרון הספק שהיא מחילה על מושאה. כאשר פרשנות פסיכואנליטית משמשת לא כהזמנה לשאלה אלא כהכרעה במסווה של עומק תיאורטי, היא אינה מעמיקה את הדיון אלא סוגרת אותו. היא אינה חושפת מורכבות; היא מייצרת עליונות.
הסוציולוג סטנלי כהן כינה תופעה דומה "הכחשה פרשנית": לא הכחשה של העובדות עצמן, אלא של משמעותן. כאשר תגובה מוסרית מוסברת כסימפטום, היא חדלה להיתפס כעמדה לגיטימית והופכת לבעיה שיש לאבחן. הדיון אינו נסוב עוד על המציאות, אלא על נפשו של מי שמגיב אליה.
יש לכך משמעות רחבה יותר כאשר הדברים נאמרים בידי פסיכיאטר. סמכות קלינית מעניקה משקל מיוחד לשפה שבה נעשה שימוש, ויכולה להפוך פרשנות פסיכולוגית לכלי בעל השלכות פוליטיות. ההיסטוריה מלמדת כי סמכות זו שימשה לעיתים להצדקת סדרים קיימים במקום לבחינתם, בין אם בדרום אפריקה של האפרטהייד ובין אם בהקשרים אחרים שבהם התנגדות הוצגה כסטייה ולא כעמדה. אין פירוש הדבר שעל הפסיכואנליזה להימנע מעיסוק בתופעות חברתיות. להפך: תרומתה להבנת החוויה האנושית היא עצומה. אך כאשר היא משמשת להסברת עמדה במקום להתייחס אליה, היא חדלה להיות כלי להבנה והופכת לכלי לנטרול. במקום לפתוח מרחב לחשיבה, היא סוגרת אותו.
מצוקה מוסרית אינה בהכרח סימפטום. היא עשויה להיות ביטוי של רגישות למציאות. תפקידה של החשיבה הביקורתית אינו לאבחן אותה, אלא להקשיב לה ולבחון את משמעותה. כאשר פרשנות קלינית מחליפה דיון מוסרי, היא אינה פותרת את השאלה, היא רק משנה את האופן שבו מותר לשאול אותה.
