כפות בבוץ: גישת הממשות בטיפול בעזרת בעלי חיים
גלי זייצ'יק
הבועה הטיפולית והניטרליות הקלינית
המפגש הטיפולי המסורתי בנוי על הפרדה מכוונת. המטפל והמטופל יושבים בחלל מבודד מהמולת היומיום, מופשט מהתערבויות חיצוניות, מוגן מהפרעות. הזמן נעצר, הדלת נסגרת, והמרחב הופך להיות שלהם בלבד. נוצרת מעין בועה טיפולית, שבה ניתן לעבד, לחשוב, להשליך ולפרש - בלי שהמציאות החיצונית תתערב.
המסורת הפסיכואנליטית בנתה את המרחב הזה סביב הצורך בניטרליות קלינית. רעיון זה נשען על הגדרת עיקרון המציאות כתהליך התפתחותי שבו הנפש לומדת להתאים את עצמה לעולם, ולא להתמסר למחוזות הדחפים והפנטזיה (Freud, 1911). דרך מנגנון פסיכולוגי זה הילד מבין שאינו יכול לקבל הכול מיד; שיש עולם חיצוני עם חוקים; ושלעיתים יש לדחות סיפוקים. בטיפול, פרויד ביקש להשהות את השפעת החוץ ככל האפשר. המטפלים אמורים להיות “מסך ריק” שניתן להשליך עליו דמויות עבר. התנאים הקליניים של ניטרליות, אנונימיות, שתיקה והספה נועדו לאפשר העברה נקייה, רגרסיה מבוקרת וגישה לעולמו הפנימי של המטופל (Freud, 1912).
מאמר זה אינו מבקש לערער על חשיבותו של מרחב זה, אלא להתעכב על הרגעים שבהם הוא נסדק - ולבחון מה מתרחש כאשר הסדק עצמו הופך לעיקרון עבודה.
המציאות, במובנה הרחב, היא ההכרה שהיקום אינו עומד לרשות הפנטזיה שלנו. יש לו חוקים, גבולות ותגובות שאינן תלויות בנו. ילד יכול לדמיין שהוא גיבור-על, אבל ממש לא כדאי שיקפוץ מהחלון. אדם יכול להחליט שזהו יום שרב, אבל אם יצא החוצה בשיא הסערה - המציאות הרטובה תשיב לו אחרת.
בעבודה הקלינית המסורתית העולם האובייקטיבי נוכח, אך בעיקר דרך הדמות הטיפולית שלוקחת את תפקיד הנציג שלו במפגש. המטפל משקף, מאתגר, מציע זווית ראייה חלופית; אך הוא זה שמדבר, מפרש ובוחר מתי ואיך להתערב. יש לו שליטה על האינטראקציה, והוא ישאף לכך שההתרחשות מחוץ לבועה הטיפולית לא תסיח את הדעת.
בעל החיים כממשות מגיבה בזמן אמת
בטיפול בעזרת בעלי חיים הבועה הזו מתפוצצת. בעל חיים הוא יצור חי עם רצונות משלו, מצבי רוח משתנים, גבולות ברורים ולעיתים גם עמומים. הוא רעב, עייף, נרגש, מפוחד, שמח. הוא לא “מסכים” למלא תפקידים, לא משחק לפי תסריט ולא מתאים את עצמו למטרות הטיפוליות. הוא פשוט קיים - עם כל המורכבות והספונטניות שבדבר. ובכך הוא מכניס אל תוך הקליניקה את הקיום החי, לא כמנגנון פסיכולוגי פנימי, אלא כנוכחות שמגיבה בזמן אמת.
הכלב לא בא כי צריך להיות נחמד למטופל; הוא בא כי הוא רוצה. הארנבונת לא בורחת כדי ללמד את הילד משהו על גבולות; היא בורחת כי היא מפוחדת. התוכי לא משמיע קולות כדי לשרת צורך טיפולי; הוא פשוט מגיב לסביבה.
אחת התפיסות הרווחות בטיפול היא שאנשים חיים לא בתוך מציאות אובייקטיבית, אלא בתוך הפרשנות הסובייקטיבית שלהם לדברים שקורים. ילד שמרגיש לא אהוב אינו רואה את כל הפעמים שמישהו ניסה להתקרב אליו. נער שחושב שהוא לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך לא שם לב למקומות שבהם הוא דווקא הצליח. מבוגר שמאמין שלאף אחד לא אכפת ממנו לא מבחין בידיים המושטות לעברו. וכאן נכנס בעל החיים עם כל הכוח של התגובה הבלתי-אמצעית שלו.
דמיינו ילד שמשוכנע בליבו שהוא מפחיד, אלים, מסוכן. אנשים נרתעים ומתרחקים ממנו בכל מקום שאליו הוא מגיע - או לפחות כך הוא חווה את זה. המילים של המבוגרים מתנגשות בחוויה שלו ונדחות. הוא יודע שהוא מעורר אימה. ואז הוא נכנס. הכלב ניגש אליו, מרחרח, בוחן. הילד נעצר, מתכווץ, מחכה שהכלב יברח. אבל הכלב לא בורח. הוא יושב לידו. מניח ראש על ברכיו.
פתאום יש כאן אישוש מבחוץ שאי אפשר לדחות. הכלב לא נשאר מתוך חמלה או רחמים; הוא נשאר כי טוב לו. והילד, לאט לאט, מתחיל לתהות: אולי הסיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו לא לגמרי נכון? הגילוי הזה לא מתרחש רק ברמה האינטלקטואלית אלא ברמה הגופנית-רגשית. הילד לא “מבין” שהוא לא באמת מפחיד; הוא מרגיש את זה בגוף, כשהכלב נשען עליו. זו ידיעה טרום-מילולית שעוקפת את כל ההגנות המנטליות שבנה לעצמו.
או נערה שמגיעה לטיפול עם תחושה שהיא שקופה; שאין לה נוכחות ממשית. היא מרגישה שקיומה לא משנה דבר; שהיא חולפת בעולם בלי להשאיר סימן. היא מדברת אל התוכי והוא מסתובב לעברה. היא מתיישבת ליד השרקנית והיא בוחרת להתקרב. פתאום יש כאן תגובה מיידית, ברורה. החיה רואה אותה. החיה מגיבה אליה. היא לא בלתי נראית.
התגובה של בעל החיים אמינה דווקא כי היא לא בן אדם. החיה לא מוגבלת על ידי כללי נימוס, מחויבות או תפקיד חברתי. היא אינה מתחשבת או מייפה את המציאות; היא פשוט היא. כשבעל החיים מתקרב, כשהוא נשאר, או כשהוא בוחר דווקא בה - זה אומר משהו מאוד משמעותי. הנערה לא יכולה לפרש את זה הפעם כשקר מנומס. זו חוויה שקודמת למילים ולפרשנות, ובעבור מטופלים רבים זו הפעם הראשונה שהם נתקלים בראי שמשקף אותם באופן שהם לא יכולים להתווכח איתו.
"גישת הממשות" כהמשגה קלינית
אבל כל מה שהופך את המציאות לכוח טיפולי כה חזק הוא בדיוק מה שהופך אותה למסובכת, לבעייתית ולעיתים גם למתסכלת. גם בטיפול המסורתי העולם שבחוץ מתפרץ פנימה. המטפל מגיע לקליניקה, למשל, אחרי ריב סוער בבית; טרוט עיניים מלילה ללא שינה; או כשהוא אינו בקו הבריאות. לעיתים אירועים בלתי צפויים בוקעים במפגש עצמו: רעש חודר מבחוץ, זבוב טורדני נכנס לחדר, או שמתרחש אירוע חירום לא מתוכנן - החל מהתקף שיעול, דרך אזעקה פתאומית ועד אירוע לבבי. מטפלות ומטפלים מנוסים יודעים שהאידיאל של מרחב “סטרילי” כמעט ואינו מושג בפועל. המסורת הפסיכואנליטית נוטה לראות בפריצות האלה תקלות, דברים שראוי למזער; וכאשר הן מתרחשות הן נתפסות כשבר שיש לעבד כחלק מהתהליך.
אוגדן דיבר על פגיעה ב“שלישי האנליטי”, המרחב הבין-סובייקטיבי שנוצר בין מטפל למטופל. ביון תיאר מצבים שבהם קריסת ההכלה - כלומר אובדן היכולת של המטפל להכיל ולעבד את חוויות המטופל - מערערת את האפשרות לחשוב בתוך הקשר הטיפולי. ויניקוט כתב על הפרת האמינות של הסביבה המחזיקה (Ogden, 1994; Bion, 1962; Winnicott, 1971).
ויניקוט הדגיש כי כשלים מתוקנים הם חלק בלתי נמנע ולעיתים אף חיוני בתהליך הטיפולי, משום שהם מאפשרים למטופל לחוות אכזבה “מתוכננת” במינון קטן ובטוח ולגלות שניתן לשרוד אותה. עם זאת, שיבושים מצטברים - או כאלה שנותרו ללא מענה - עלולים להיות הרסניים. מכאן נגזרת הדרישה מן המטפל לעבודה עצמית מתמדת ולהדרכה מקצועית, במטרה לצמצם השפעות מפריעות שעלולות לפגוע ביכולת ההחזקה והעיבוד. בתוך מסורת זו האידיאל נותר מרחב טיפולי מוגן ומבודד ככל האפשר, והמציאות החיצונית נתפסת כגורם שמאיים על רציפות הסטינג ודורש ריסון, עיבוד ותיקון כאשר הוא פורץ פנימה.
לעומת זאת, בטיפול בעזרת בעלי חיים נוכחותה הישירה של המציאות אינה נתפסת בהכרח כתקלה. יש מטפלים שרואים בה שותפה מרכזית בתהליך, ויש שמנסים לצמצם אותה ככל האפשר. העבודה עם יצור חי מזמנת תמיד רגעים שאינם ניתנים לתכנון מראש - עובדה המוכרת לכל העוסקים בתחום - אך הדרכים להתייחס אליהם רבות ומגוונות. חלק מן הגישות מדגישות את הצורך בשליטה גבוהה ככל האפשר על הסביבה ועל בעל החיים, במטרה להפחית את הכאוס ולהשתמש בחיה ככלי מתווך ומשקף.
מאמר זה מבקש להציע ולהמשיג גישה אחרת, תת-זרם ייחודי בתוך הטיפול בעזרת בעלי חיים, שאינו מייצג את כלל המטפלות והמטפלים בתחום. בתוך תפיסה זו אין ניסיון לתקן את הבלתי נשלט או להתנצל עליו. במקום זאת היא בוחרת במודע להכיר בשדה זה כבסיס הסטינג הטיפולי ולעבוד דרכו. כדי לסמן אותה כמודל ייחודי, אציע לכנותה בשם “גישת הממשות”.
הטיעון המרכזי של גישת הממשות הוא שהמפגש הישיר עם החיים הבלתי מסוננים, והאמון שהם עצמם בעלי ערך תרפויטי, הוא מה שמעניק לה את עוצמתה הייחודית. כניסת המציאות החיצונית אל תוך המרחב הטיפולי נתפסת לא כפריצה שצריך לרסן, אלא כשותפה מלאה בתהליך. המציאות, על כל הכאוס שהיא לעיתים מכניסה, אינה נתפסת כשבר בסטינג הטיפולי - היא הסטינג הטיפולי עצמו. מנקודת מבט זו, הממשות אינה תחליף לעיבוד הטיפולי אלא חומר הבעירה שלו.
בעוד שבטיפול המסורתי התובנה נולדת לעיתים קרובות מתוך המילים, כאן היא נולדת מתוך החיכוך עם המציאות. החיכוך מזמין את המטפלת לשזור בזמן אמת את החוטים בין התגובה הספונטנית של החיה לבין עולמו הפנימי של המטופל. תפקידה הוא לעזור לו לעכל את החוויה הגופנית הזו ולהפוך אותה לחלק אינטגרלי מהבנת העצמי שלו. הבחירה הקלינית הזו אינה מבקשת להחליף את הטיפול המסורתי או לטעון לעליונות כלשהי, אלא מציעה דרך עבודה שונה - שיש לה יתרונות וחסרונות משלה.
כאן טמון ההבדל בין כשל טכני בסטינג לבין הממשות שמביאה איתה החיה. בטיפול המסורתי, צלצול טלפון או רעש של שיפוצים הם הפרעות שפוגעות בעבודה. בגישת הממשות, ההתנהגות הלא מתוכננת של בעל החיים אינה הפרעה: היא האופן שבו מציאות חיה, מגיבה ובלתי נשלטת באה לידי ביטוי בין כתלי החדר, ומהווה את ליבת העבודה. המטפלת בגישה זו אינה מנסה למזער את הנוכחות הספונטנית של החיה; היא רואה בה נציגה קבועה של החיים בתוך המרחב. כך המפגש הופך ממרחב המדמה מציאות - לכזה שמכיל אותה באמת.
הרעיון שהמציאות יכולה להיות כוח טיפולי אינו חדש לגמרי. גישות טיפוליות שונות עסקו בו, וכל אחת מהן הגדירה אותו אחרת. טיפול במציאות של גלסר התמקד באחריות אישית כלפי המציאות ובבחירות שהאדם עושה כאן ועכשיו. טיפול בחשיפה, במיוחד חשיפה in vivo, מוציא את המטופל להתמודד עם הפחד “בשטח”, אך עם ליווי מבוקר ומתוכנן. טבע-תרפיה משתמשת בסביבה הטבעית הבלתי צפויה כראי לחוויות פנימיות. הגישה ההתייחסותית, דרך תפיסת “השלישי האנליטי” של אוגדן ותפיסת האינטרסובייקטיביות של בנג’מין, מכירה במציאות של האחר בתוך החדר הטיפולי, במורכבות של המפגש בין שני נושאים עצמאיים (Glasser, 1965; Foa & Kozak, 1986; Berger & McLeod, 2006; Benjamin, 1988; Ogden, 1994).
גישת הממשות שונה מכל אלה. היא אינה עוסקת במציאות רק כנושא לשיח או כמערכת חוקים, אלא מכניסה אל תוך המרחב הטיפולי ישות חיה ועצמאית שפועלת כנוכחות חושית וגופנית. כאן המציאות אינה מוזמנת לחדר כדי לשרת מטרה ידועה מראש, אלא מתפקדת כסובייקט הקובע את קצב המפגש - לעיתים אף בניגוד מוחלט לתכנון הקליני.
המחיר והמסגרת המחזיקה: אכזבה, בטיחות ואתיקה כשהבלתי־צפוי מוביל
יש מחיר לבחירה הזו. המסורת הפסיכואנליטית בנתה מעטפת מוגנת בכוונה תחילה. ויניקוט דיבר על המרחב הפוטנציאלי שבו אפשר לשחק, לדמיין וליצור, בלי שהעולם יפריע (Winnicott, 1971). אין ספק שהסביבה הזאת מאפשרת תהליכים שקשה להשיג אחרת: ירידה לרבדים פנימיים עמוקים ועיבוד דרך מילים ומשמעויות. המטופל יכול לחזור לתחושות ראשוניות ולשחזר רגשות ילדות, להשליך על המטפלת את דמויות עולמו הפנימי ולבחון אותן בתנאי מעבדה - כל זאת מבלי שהעולם החיצוני יפרוץ פנימה. זהו המקום שבו אפשר לשהות בתוך זיכרון ילדות כאוב, לבכות באין מפריע במשך שעה ארוכה, או לשתוק יחד בתוך הוויה שאינה דורשת תגובה למציאות.
גישת הממשות מוותרת על חלק מהיתרונות האלה. המטופל לא יכול לשכוח לגמרי איפה הוא, או להיות אך ורק בעולם הפנימי שלו: החיה בחדר היא תזכורת תמידית למציאות החיצונית. כשהתוכי צורח או כשהשרקנית בורחת, העיבוד נקטע. המטופל צריך להישאר במידה מסוימת בהווה - ער, אחראי. ההעברה מתערבבת עם מפגש אמיתי. זו תופעה המוכרת גם מטיפול קבוצתי, וכפי שהוצע בעבר, טיפול בעזרת בעלי חיים מכיל דינמיקה קבוצתית (זייצ’יק, 2025).
אבל הוויתור הזה אינו אובדן טהור. במקום העברה נקייה יש מפגש ישיר עם חיים אמיתיים. במקום רגרסיה מבוקרת, המטופל מתרגל התמודדות עם דחייה, אכזבה ויצירת קשר. העבודה הזו אינה מתמצה בשהייה נעימה במחיצת בעל החיים, אלא מחייבת עיבוד מתמיד של התנועה שבין קרבה למרחק. העיבוד ממשיך להיות מנטלי וסימבולי, אך בנוסף גם גופני וישיר - מתרחש דרך מערכת העצבים בחוויה טרום-מילולית.
ודווקא משום שהמרחב לא סטרילי, מה שקורה בטיפול קרוב יותר למה שיקרה בעולם שבחוץ. זהו ויתור מושכל על הסטריליות לטובת צמצום הפער בין החדר לחיים. כשהמטופל מתמודד עם דחייה קונקרטית של הכלב - בשונה מסימולציה מחשבתית או שיח עליה - הגוף שלו לומד איך לשרוד את זה. לא רק המוח, אלא גם הנשימה, הדופק והשרירים. זו למידה גופנית, פנימית, שנרשמת עמוק יותר מכל תובנה שנאמרת במילים.
בטיפול בעזרת בעלי חיים השליטה בנעשה בחדר היא חלקית בלבד. המטופל עובר משהו עמוק - רגע של פגיעות או של תובנה - והכלב מחליט שהוא רוצה לשחק עכשיו. המטופלת הכינה לאוגר בית והוא לא מוכן להיכנס לתוכו. הילד מחכה בסבלנות והצב נשאר במחבוא. גם בתוך שעה טיפולית מוגדרת ומאורגנת, הממשות לפעמים מכתיבה שינויים. חיה שחלתה או בעל חיים שצריך להחזיר לכלוב מאלצים את המטופל לפגוש אכזבה כפי שהיא.
עבור מטופלים רבים, במיוחד אלו שכבר חיים עם תחושת דחייה או כישלון, זה יכול להיות הרסני. זו לא פנטזיה אלא עובדה קיימת: החיה לא בחרה בך; היא ברחה ממך; היא לא רצתה בקרבתך. איך מתמודדים עם זה בלי פגיעה? איך הופכים את זה למשהו טיפולי ולא טראומטי? אולי התשובה טמונה בכך שהשבר הזה הוא גם ההזדמנות. במקום לנסות להגן על המטופל מפני חוויית הדחייה, המטפל בוחר להכניס אותה אל תוך הדיאלוג הטיפולי כעובדה חיה שניתן לחקור יחד. המפגש הזה הופך לזירה של עבודה טיפולית, שבה לומדים לשאת את השבר מבלי שהעצמי יקרוס.
הבלתי נשלט פועל בשני כיוונים. מצד אחד המטופל פוגש חיה שאינה מתנהגת לפי הציפיות או הצרכים שלו; ומצד שני החיה עצמה היא יצור חי שאינו כלי טיפולי. יש לה צרכים, רגשות וסייגים משלה. לפעמים מה שטוב למטופל לא טוב לחיה: הכלבה כבר עייפה מהאינטראקציה; התוכי לא רוצה עוד משחקים היום.
במצבים כאלה המטפלת פועלת כאדריכלית של המרחב. היא אינה רק מפרשת את מה שקורה, אלא שומרת על הגבולות שבין שני יצורים חיים - והופכת לחלק בלתי נפרד מהמשוואה החשופה הזו. זוהי פוזיציה המטילה עומס קליני ייחודי של קשב מפוצל לאורך כל המפגש: היא צריכה להישאר בנוכחות אמפתית מול המטופל, ובו בזמן להיות ערה לחלוטין למצבה של החיה, לאיתותי המצוקה שלה ולבטיחות בחדר. האחריות המקצועית שלה אינה מתבטאת בניהול התוכן שעולה, אלא בשמירה על גבולות הגזרה שלו. היא מתערבת באופן אקטיבי כדי להגן על החיה ומפסיקה את האינטראקציה אם צריך - גם כשיש חריגה מהתכנון שגורמת אכזבה למטופל. זוהי מחויבות אתית וקלינית שאינה ניתנת לפשרה.
דווקא הגבולות הברורים הללו יוצרים מסגרת בטוחה ויציבה, שרק בתוכה מתאפשר לבלתי צפוי להפוך לחומר גלם לריפוי. זהו המרכיב שהופך את חוסר השליטה מבחירה מקרית למתודולוגיה מבוססת. בתוך מבנה המוחזק על ידי מחויבות כפולה למטופל ולרווחת החיה, הממשות נוכחת במלוא עוצמתה בלי לפרק את הסטינג.
בעלי חיים, כשמם, חיים - וחיים מסתיימים. האוגר האהוב חולה. הכלב מזדקן. הארנבון מת באמצע תהליך טיפולי. זה לא סימבולי. זה לא מטאפורה. זה מוות אמיתי. וזה קורה לא על פי לוח הזמנים של הטיפול; זה פשוט קורה. עבור חלק מהמטופלים זו פריצת דרך ונקודת מפנה רבת עוצמה. עבור אחרים זה כואב מדי, מוקדם מדי, מכריע מדי. אך המציאות לא מחכה לרגעי קצה; היא נוכחת כל הזמן בחומריות פשוטה ותובענית.
טיפול בעזרת בעלי חיים הוא “טיפול מלוכלך” ומוצף ממשות. תוך כדי טיפול יכול לקרות משהו דחוף: הפסקת חשמל ביום הכי חם בשנה במתחם הצ’ינצ’ילות; ארנבון מפרכס; חרדון מקיא; הכלב נחנק - ונדרשת התערבות מיידית. ברגעים כאלה המטפלת נאלצת לוותר על השאיפה לניטרליות ואנונימיות ולפעול באופן מיידי כדי להציל חיים, תוך כדי החזקת המטופל בתוך הסערה - גם אם המשמעות היא ויתור על השליטה.
באחד מימי החורף, באמצע טיפול, אוגר סורי צעיר התגנב לי לתוך השרוול. הוא רץ במעלה השרוול הארוך והרחב עד שהגיע אל בית השחי, והתכרבל שם בנחת. כל הניסיונות לשכנע אותו לצאת כשלו. כששלחתי יד לבית השחי להוציא אותו בכל זאת, הוא הביע את מחאתו בנשיכה. כששלפתי אותו משם בסופו של דבר, אני והמטופל גילינו ביחד שהאצבע הנשוכה משפריצה דם כמו מתוך ממטרה. המטופל נרעש כל כך עד שסירב להגיע לשני המפגשים הבאים.
זה היה רגע שבו הסטינג הטיפולי נפרץ באופן חד. האירוע הפך עבורי לחומר קליני יקר ערך ולשיעור חי ונוקב על המושגים של בטיחות והחזקה בתוך הגבולות המדממים של הממשות. תגובת המטופל היא עדות למחיר שלה: היא יכולה להציף ולשחזר טראומות של חוסר מוגנות. אבל כשהוא חזר בסופו של דבר, המפגש המחודש סיפק חוויה של תיקון. הוא פגש מטפלת אנושית ופגיעה, ולמד שקשר יכול לשרוד פגיעה. זו הייתה למידה עמוקה על היכולת להישאר יחד גם כשכואב, גם כשהמציאות נושכת.
רגעים כאלה מבהירים כי הבלתי נשלט אינו תקלה אלא הנחת יסוד קלינית. הבחירה המודעת לפעול בתוך מציאות שאינה ניתנת לעקיפה מעוררת לעיתים ספקות לגבי הלגיטימיות של התחום, אך השונות הזו אינה מעידה על טיפול “פחות טוב”, אלא על מסלול המבוסס על עקרונות אחרים. בגישת הממשות המטפלת אינה מתאמצת להרחיק את החיים מהקליניקה, אלא מאמינה שהמפגש הישיר איתם הוא הכוח המניע את התהליך. לכן, במקום לשאול האם המפגש הזה הוא אכן טיפול - השאלה הנכונה היא איזה סוג של טיפול הוא מבקש להיות.
למי זה מתאים ומה זה נותן
כדי להבין איך הממשות פועלת כמחוללת שינוי, אפשר לחזור אל הנערה השקופה ואל הילד המפחיד מכיוון נוסף. בגישת הממשות התהליך לא מסתיים ברגע הקרבה היפה עם הכלב; הוא ממשיך גם כשהכלב מחליט לקום וללכת לצד השני של החדר. שם, ברגע המרחק הממשי, המטופל פוגש מציאות שאינה מכווננת רק אליו (כפי שקורה לעיתים בטיפול המסורתי), ו“מגלה” שהעולם אינו פנטזיה המכוונת לצרכיו בלבד. הוא מתרגל הישרדות בתוך הנפרדות של האחר, מבלי שזה יאשר את הסיפור המכאיב שהוא מספר על עצמו - בין אם זה סיפור על דחייה בשל היותו מאיים, ובין אם סיפור על היעדר קיום.
לפעמים הכלב הלך כי הוא התעייף, נהיה רעב, או כי משהו הפחיד אותו. לפעמים הכלב הלך כי הוא פשוט בחר ללכת. לא תמיד לסיבה יש קשר למטופל, לערכו, או למי שהוא חושב שהוא. המציאות מורכבת ולפעמים סתמית. היכולת לשאת את המורכבות והסתמיות הזו - לברר מתי זה קשור ומתי לא - מבלי להתפרק או לבצע הכללת יתר, היא חלק מהותי מהחוסן שנבנה בתוך המפגש.
כמו כל התערבות טיפולית, טיפול בעזרת בעלי חיים - ובייחוד במודל זה - לא מתאים לכולם. יש מטופלים שחוסר הוודאות מציף אותם, והם זקוקים למרחב יציב, צפוי ומוגן יותר, עם פחות משתנים בלתי נשלטים. מנגד, ישנם מטופלים שדווקא החדר הסטרילי מרגיש עבורם מנותק ומלאכותי מדי, ובמקרים אלה הממשות היא שמייצרת את החיבור. עבורם, המפגש הגופני והבלתי אמצעי מספק עוגן משמעותי של מציאות, שחסר לעיתים בשיח המילולי המופשט. בכל אופן, אין ספק שטיפול כזה אינו מתאים לכל מטופל - ואף לא לכל מטפל. עבודה כזאת דורשת מהמטפל יכולת גבוהה להכיל אי ודאות, לגלות גמישות תוך כדי החזקת המסגרת, לדעת מתי לפעול ומתי לסגת, ולשמור על בטיחות ומקצועיות. הבחירה בנתיב זה חייבת לנבוע מתוך עמדה קלינית מודעת ומתוך הבנה עמוקה של היתרונות והקשיים הכרוכים בו.
הבחירה להכניס את הממשות לחדר הטיפולים נובעת מההכרה כי המציאות שבחוץ אינה עוצרת בדלת. אף אחד לא חי בוואקום. כולנו פוגשים אנשים אחרים: יש לנו משפחה, חברים, קולגות, שכנים - אנשים שלא שילמנו להם כדי שיקשיבו לנו. וכל האנשים האלה לא עובדים לפי הוראות בימוי. אז למה בטיפול צריך להיות אחרת? אולי דווקא הפער בין הקליניקה הסטרילית לבין החיים שבחוץ הוא חלק מן הקושי. כשמטופל יוצא מחדר טיפול שיחתי, הוא יוצא עם תובנות, עם הבנות, עם כלים; אבל הוא עדיין צריך לעשות את הקפיצה החוצה. הוא צריך ליישם את מה שלמד בעולם האמיתי - שבו אנשים עייפים, מתוסכלים, לא תמיד רגישים; שבו דברים לא תמיד מתנהלים לפי התסריט.
בטיפול בעזרת בעלי חיים בגישת הממשות הקפיצה אל החוץ קטנה יותר, כי המציאות כבר כאן. המטופל חווה זאת במישור המעשי, הפיזי והרגשי. הוא לומד שהוא יכול להתמודד עם דחייה ולא להתמוטט. הוא מבין שאפשר לרצות משהו מאוד ולא לקבל אותו - וזה בסדר. הוא מסיק שאפשר לנסות שוב. הוא מפנים שקרבה לא מובטחת, אבל כשהיא קורית - היא אמיתית.
והכי חשוב: הוא מתרגל את זה בסביבה בטוחה. כי למרות כל הכאוס ואי הוודאות, יש כאן מטפלת שמכילה את כל מה שקורה - מישהי שלא הולכת לשום מקום גם כשהארנבון בורח, גם כשהכלב נפצע, גם כשהתוכי נושך. הכול יכול להישבר, אך ההכלה מחזיקה. הגבולות נשמרים אך אינם נוקשים; וגם כשהחיים פורצים פנימה, המסגרת המחזיקה נשארת.
גישת הממשות מציעה יתרונות ייחודיים דווקא משום שהיא מוותרת על הסטריליות המוחלטת של המרחב המסורתי. המטפל נדרש אמנם לוותר על פנטזיית השליטה, אך בתמורה זוכה למפגש ישיר עם המציאות במלוא המורכבות והאמת שבה. התגובה האותנטית של בעלי החיים מספקת עדות בלתי אמצעית שאינה ניתנת לדחייה או לפרשנות סובייקטיבית בלבד. המטופלים מקבלים חוויה גופנית ורגשית שחודרת מבעד להגנות ומגיעה לעומקים שקשה להשיג במילים בלבד. בתוך מסגרת מכילה ובטוחה המטופל לומד להתמודד עם הלא נודע, עם דחייה ואכזבה ממשית. מה שלומדים כאן לא נשאר ברמת התובנה האינטלקטואלית אלא הופך לכישורי חוסן שמיושמים מיד.
צמצום הפער בין החדר הטיפולי לעולם שבחוץ מעניק עוצמה טיפולית אחרת - מפתיעה בעומק שלה. עבור מטופלים שזקוקים למגע ישיר עם ממשות נוכחת כדי להרגיש נראים וקיימים, זו לעיתים הדרך היחידה לשינוי.
אם פרויד של הספה, השקט והניטרליות היה נכנס לטיפול בעזרת בעלי חיים בגישת הממשות, ורואה שבמקום להדיר את המציאות מהחדר כאורחת בלתי רצויה אנחנו רואים בה שותפה טיפולית מלאה - הוא כנראה היה נחרד. אבל לפעמים המשמעות העמוקה ביותר אינה הפרשנות הנכונה או הניתוח המדויק של העבר, אלא הרגע שבו כלב שוכב לידך, תוכי מגיב לקול שלך, ארנבון בוחר דווקא בך. ברגעים כאלה המטופל חווה עדות חיה, רואה את עצמו אחרת ממה שחשב, ולומד שגם כשהעולם אינו מתנהל לפי רצונותיו - הוא מסוגל להחזיק מעמד.
החיה לא משקרת, לא מנומסת, לא מתחשבת. כשהיא בוחרת, זו בחירה כנה. כשהיא דוחה, זו דחייה מוחשית. והמטופל לומד שהוא יכול לשרוד את שניהם - לא בתיאוריה, לא בדמיון, אלא בפועל: בגוף, כאן ועכשיו. וכשהוא יוצא מהחדר, הוא יודע שהוא יכול, כי הוא כבר עשה את זה. ולפעמים, כשהבועה הסטרילית מתנפצת - המפגש הישיר עם החיים הוא הריפוי עצמו.
מקורות
זייצ'יק, ג' (30 באוקטובר, 2025). מדע השפמות: טיפול פרטני, דינמיקה קבוצתית. פסיכולוגיה עברית.
Benjamin, J. (1988). The bonds of love. Pantheon Books.
Berger, R., & McLeod, J.. (2006). Incorporating nature in therapy: A framework for practice. Journal of Mental Health Counseling, 28(2), 101–117.
Bion, W. R.. (1962). Learning from experience. Heinemann.
Foa, E. B., & Kozak, M. J.. (1986). Emotional processing of fear: Exposure to corrective information. Psychological Bulletin, 99(1), 20–35.
Freud, S.. (1911). Formulations on the two principles of mental functioning. In Strachey, J. (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 213–226). Hogarth Press.
Freud, S. (1912). Recommendations to physicians practising psycho-analysis. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 109–120). Hogarth Press.
Glasser, W.. (1965). Reality therapy: A new approach to psychiatry. Harper & Row.
Ogden, T. H.. (1994). The analytic third: Working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psychoanalysis, 75, 3–19.
Winnicott, D. W.. (1971). Playing and reality. Tavistock Publications.
