מדע השפמות: טיפול פרטני, דינמיקה קבוצתית
גלי זייצ'יק
תארו לעצמכם קליניקה. חדר שקט, שני כיסאות, מטפלת ומטופל משוחחים בזהירות. מילים נבחרות, שתיקות נרקמות. לפתע, נושא השיחה נעשה רציני מאוד. המילים נתקעות. השתיקה הופכת כבדה. קיקו, תוכי ג'אקו, לא עומד במתח שבאוויר. "מה קורה?!" הוא צווח בקולי קולות. באותו רגע, הכל משתנה.
ומה אם במקום תוכי, כלב נכנס לקליניקה? זנבו מתנופף, והוא מתיישב ליד המטופל, מביט בו בעיניים סקרניות. יכול להיות שהוא מסרב לקחת כדור שמושיטים לו. אולי הוא נרדם בפינה, נוחר בקול שממלא את החלל. בעלי החיים הם לא קישוט או אביזר, לא סתם תוספת נעימה לחדר. זו שותפות פעילה שמערערת את גבולות המרחב הפרטני ומגדירה מחדש את גבולותיו, גם כשנוכחים בו רק שני בני אדם וחיה.
נחליף את הכלב בשרקן מצפצף, בצב שמסתתר בשריון או בתוכי שמתעופף בפתאומיות. בכל המקרים מתרחש תהליך רגשי עמוק. תהליך זה והשלכותיו, אשר הועלו לראשונה
בפריש-פלס (2008) ונידונו באיש-לב ועמית (2013), הם הבסיס למאמר זה. איש-לב ועמית מציעות לראות את המשולש הטיפולי במפגשים בתחום הטיפול בעזרת בעלי חיים (מטפל-מטופל-חיה) כמכיל אלמנטים קבוצתיים. מאמר זה מבקש לבחון גישה זו, ובאמצעות דוגמאות קליניות מהמרחב הטיפולי להראות שיש מקום לחזק את המסקנה: טיפול בעזרת בעלי חיים אינו רק מפגש יחידני עם מאפיינים קבוצתיים, אלא טיפול קבוצתי של ממש. אמנם חלק מהמשתתפים פחות וורבליים בהשוואה לקבוצות טיפוליות טיפוסיות, אך הקבוצה מתקיימת ודינמיקה קבוצתית משמעותית מתרחשת בה.
בטיפול קבוצתי כל משתתף תורם רגשות, תגובות וקונפליקטים (Yalom, 2005). החיה, בהיותה שותפה ספונטנית, בעלת אישיות, מצבי רוח ורצונות, תורמת בדומה למשתתפים אנושיים. היא עשויה לקפוץ על המטופל בשמחה, להזמין למשחק או להפגין חוסר עניין מוחלט כאילו הוא שקוף. לפעמים היא בורחת, נושכת או מתכנסת. הכנתם לה סלט מושקע? אז מה? אולי היא תבחר לאכול, היא עשויה גם להתעלם. אי אפשר לשלוט בה או לכפות עליה דבר. הבלתי צפוי הזה מדגיש ממד קבוצתי בתהליך. במובנים רבים, זהו לב לבה של הדינמיקה הקבוצתית. החיה מגיבה באותנטיות, ללא פילטרים.
היבט בולט נוסף הוא האופן שבו החיה משמשת אובייקט להשלכה. המטופלים עשויים לייחס לה רגשות, כוונות או עמדות שמקורן בעולמם הפנימי. תופעה זו מוכרת גם במפגש בין חברי קבוצה אנושיים (Levinson, 1969). כך נוצרת עוד שכבה של חיבור רגשי וטיפולי בין המטופל לחיה. במילים אחרות, הוא רואה בחיה משהו מעצמו, כמו מראה שמשקפת את רגשותיו הפנימיים.
השלכה כזו מאפשרת למטופל לעבד קונפליקטים פנימיים בצורה בלתי אמצעית. ילד שלא ראה את אביו חודשים עמד מול זאוס החרדון ושומשום השממית. "אני לא מבין," אמר. "שניהם זוחלים, לא? אז למה הם לא תמיד ביחד?" הוא ניסה לקרב ביניהם, כאילו מבקש לאחד משפחה. ילד אחר צפה בשני ארנבונים מתגוששים. "זה בדיוק כמו אצלי בבית," אמר. "ברור שהוא מרביץ לו, אח שלו כל הזמן מעצבן אותו."
הספרות התיאורטית של הטיפול הקבוצתי מסייעת להבין רבדים אלה. יאלום מדגיש את חשיבותה של קוהסיביות, תחושת הלכידות והשייכות שמחזיקה קבוצה יחד (Yalom, 2005). אצל איש-לב ועמית, קוהסיביות עולה מתוך תגובות אותנטיות של החיה, שיוצרות תחושת שייכות עמוקה אפילו במרחב פרטני (Ish-Lev & Amit, 2013). גשם, תוכי קוקטייל שהגיע לפינת החי לאחר שככל הנראה עבר התעללות בגיל צעיר, מפחד מאצבעות. לעיתים הוא נושך אותן עד זוב דם. אך כשהוא סומך על ילד, הוא נוחת על כתפו, מרכין את ראשו ומבקש ליטוף. הילד מחייך, מתרגש, מרגיש שנבחר. רגעים כאלה מתרחשים גם עם חיות אחרות. דונטלו, הצבה, מוציאה את ראשה לקבל תרופה רק מידיים מסוימות. במפגש שבו ילד התלונן על בדידות, ברונו הכלב בא והניח ראש על ברכיו. אלה רגעים של קבלה אותנטית שיוצרים תחושת חיבור עמוקה.
בדומה לקוהסיביות בקבוצות האנושיות שמתאר יאלום (2005), תגובותיה של החיה, כמו התקרבות או בחירה במטופל, הופכות אותה לשותפה פעילה בטיפול ויוצרות תחושת שייכות. הקבלה שמגיעה מהחיה אינה רק חוויה של קרבה, אלא מבנה רגשי של שייכות. המטופל לא נראה רק על ידי המטפלת, אלא נחווה ונבחר גם על ידי ישות נוספת במרחב. ברגע זה מתרחש תהליך קבוצתי. הקשר נרקם בין שלושה, לא בין שניים. הקליניקה הופכת לסביבה חיה שמחזיקה את המטופל מבפנים ומאפשרת לו לחוות את הידיעה העמוקה שהוא חלק, שיש לו מקום.
מוות של חיה מדגים זאת היטב. לואי, אוגר אהוב בפינת החי, מת בשיבה טובה. אחד הילדים שהיה קשור אליו במיוחד חווה תהליך אבל שלם סביב האירוע. כעבור כמה שבועות נפטר סבו של אותו ילד. "מזל שלואי מת," אמר, "ככה ידעתי מה לעשות בהלוויה של סבא." מותו של לואי הפך לגשר לעיבוד האובדן. הוא אפשר לילד לעבור תהליך של פרידה במסגרת טיפולית בטוחה. תהליך זה שב והופעל כעבור זמן קצר, כשחווה אובדן נוסף. במובן זה, החיה הפכה לחלק ממערכת טיפולית קבוצתית, שבה הילד התנסה ברגשות מורכבים, עיבד אותם, ולמד לגשת אליהם מחדש מתוך מקום בטוח. זהו מרחב תרגול רגשי, שמתקיים לא רק בין מטופל למטפלת, אלא במערך חי ודינמי שמחזיק את התהליך יחד.
יאלום מתייחס גם לאוניברסליות, ההכרה שתחושות אישיות משותפות לרבים (Yalom, 2005). החיה מחזקת תחושה זו דרך תגובותיה הספונטניות, שמשקפות רגשות משותפים, ובכך ממחישה את האוניברסליות של החוויה הרגשית במרחב הטיפולי. מאפיין זה מודגש גם בהיבט הרגשי של תגובת החיה. בטיפול בעזרת בעלי חיים, תחושה זו מתהווה לעיתים דרך תגובת החיה למצב הרגשי בסביבה הטיפולית. כשילד נכנס עצוב, פולה הכלבה נצמדת אליו. היא מלקקת אותו, כאילו אומרת "אני רואה אותך." כשילד מגיע שמח, וניל, טאקו וששי התוכים פורצים בשירה ובריקוד. כששיחה על חרדה ממלאת את החלל, השרקנים נעלמים למסתורים וכל החיות משתתקות פתאום, מהדהדות את החרדה. כשהצ'ינצ'ילות רודפות זו אחר זו, זה משקף את הבלגן בקליניקה. החדר חי.
תגובות החיות בטיפול יוצרות שיקוף רגשי לא מילולי, המתבטא בהדהוד גופני או התנהגותי של מצבים פנימיים. שיקוף זה מאפשר למטופלים לזהות רגשות, ולעיתים לעבד אותם דרך תהליך של מנטליזציה, היכולת לדמיין, להבין ולפרש חוויות רגשיות ומחשבות של עצמם ושל אחרים (Fonagy & Target, 1997). כשילד שצעק ראה את טופי הארנבונת מתרחקת ממנו, הוא שאל, "היא מפחדת ממני, נכון?" והתחיל להבין את השפעת הכעס שלו על אחרים. הכרה זו עשויה להיות מפורשת, או יותר עקיפה, כמו בשאלה "היא תמיד בורחת מילדים כועסים?". באופן דומה, כשפולה הכלבה מתקרבת ברגע של עצב, ילד אחר שואל: "היא רגילה שילדים עצובים פה, נכון?". דרך גופה והתנהגותה של החיה, המטופל מבין שרגשותיו אינם ייחודיים או חריגים. כך נרקם חוט של אוניברסליות שמתהווה כאן לא דרך דיבור ישיר, אלא דרך מציאות רגשית משותפת.
עבור חלק מהילדים, הזיהוי הרגשי שמתאפשר דרך התנהגות החיה אינו מובן מאליו. ילדים המתמודדים עם קשיים בוויסות רגשי, בהבנה של מצבים פנימיים או בהבנת כוונות של אחרים, כמו ילדים על הספקטרום האוטיסטי, עם הפרעת התנהגות או היסטוריה של טראומה, עשויים להתקשות לזהות את רגשותיהם, במיוחד רגע לפני התפרצות. תגובת החיה, כמו התרחקות, קיפאון, נביחה, השתבללות, עשויה לשמש עבורם מראה חיה למה שהם עצמם טרם הצליחו לשיים. לפעמים זהו הרגע הראשון שבו הם רואים את עצמם מבחוץ ומתחילים להבין שמשהו קורה להם. תגובה כזו עשויה להוות פתח לתהליך של מנטליזציה ולפיתוח שפה רגשית.
ביון מתאר את הקבוצה כישות בעלת תודעה משותפת, מעין תת מודע קבוצתי שמתעורר ומגיב לתהליכים רגשיים (Bion, 1962). קיקו מפגין זאת כשהוא מתעניין "מה קורה", צועק או פוצח בשירת "לה לה לה" כשמתח רגשי ממלא את החדר. בדומה לתת המודע הקבוצתי שמתאר ביון בקבוצות אנושיות, התגובות הספונטניות של החיה, כמו זו של קיקו, יוצרות דינמיקה קבוצתית שבה המרחב הרגשי משותף למטופל, למטפלת ולחיה. התגובות הבלתי צפויות של החיה מזמינות את המטפל והמטופל להתייחס למצב הרגשי כמשותף ולא רק אישי.
מקנזי מתאר את דינמיקת הגבולות וההתנגדות (MacKenzie, 1990). בטיפול בעזרת בעלי חיים דינמיקה זו באה לידי ביטוי כשהחיה בוחרת לא לשתף פעולה או לסגת. ברונו הכלב משחק לבדו בכדור בפינת החי. ילד שרוצה להצטרף למשחק, מנסה לחטוף את הכדור. ברונו נוהם וממשיך לשחק בעצמו. קיקו התוכי מצלצל בפעמון כבר עשר דקות. ילד שתסכולו גובר מתקרב אליו וצועק, "די קיקו! תהיה בשקט!" תוך הנפת אצבע. בתגובה, קיקו נושך את האצבע הנוזפת. גם הימנעות שקטה היא התנגדות. ילד מנסה לגעת בשרקנית דרך הסורגים, השרקנית בורחת ומתחבאת. בדומה להתנגדות בקבוצות אנושיות שמתאר מקנזי, החיה, כשותפה פעילה בטיפול, מציבה גבולות ברורים דרך התנהגויות כמו התרחקות או סירוב לשתף פעולה, ובכך מעצבת את הדינמיקה הקבוצתית. זהו גבול לא מילולי, שנוצר כחלק משפה של גופים, קולות ומחוות. זהו גבול שחי בתוך הדינמיקה ומבקש להתקיים בלי תרגום למילים. ביטויים אלה אינם רק רעשי רקע, אלא חלק ממשי מהמרחב הטיפולי. הם משקפים את האווירה, ומזכירים שבעל החיים הוא שותף חי, שמגיב ומשפיע על תהליך הטיפול. השיקופים אינם תמיד מילוליים. מבט חודר, נהמה עמוקה, ציוץ חד או התחככות עדינה, כולם מהווים ביטויים של שפה אחרת, שפה של גוף ותחושה, שפועלת מתחת לפני השטח.
מחקרים מראים כי אינטראקציות מסוימות עם חיות מעלות רמות אוקסיטוצין, הורמון המגביר תחושת חיבור ואמון (Beetz et al., 2012). נוכחות החיה במרחב הטיפולי תורמת לא רק לוויסות רגשי, אלא גם מחזקת אמפתיה ותחושת שייכות, במיוחד בקרב ילדים (O'Haire, 2013). תהליכים אלה, יצירת חיבור, אמון, אמפתיה ותחושת שייכות, נחשבים לאבני יסוד בליבתה של כל דינמיקה קבוצתית בריאה. העובדה שהחיה מעוררת אותם במפגש פרטני פירושה שהיא מכניסה לסביבה הטיפולית רבדים של יחסים בין-אישיים, מורכבות ותגובתיות, אשר משקפים את האופן שבו בני אדם מגיבים, נותנים ומרגישים בקבוצה.
החיה מעצימה את הדינמיקה הקבוצתית על ידי יצירת רגעי קנאה או קבלה, שדורשים מהמטפלת ללוות את הסיטואציה ברגישות ובמיומנות (O'Haire, 2013). :"למה ממך הוא מסכים לקחת?!" שואל ילד, כשאחד הארנבונים לוקח אוכל מהמטפלת ולא ממנו. "למה אליך האוגר בא?!" או "למה השרקנים מתחבקים זה עם זה ולא איתי?!" לפעמים הילד מנסה לשחד את החיה באוכל או בצעצועים, ומרגיש דחוי כשהיא לא מגיבה. לפעמים מתעוררת ברית. ילד נותן לקיקו עוד חטיף בחשאי, למרות שהמטפלת אסרה. או כשצ'יז, כלב שקט שבדרך כלל מסתתר ומנמנם מתחת לשולחן כאילו היה חלק מהריהוט, בוחר דווקא בילד מסוים, יוצא למענו ממחבואו ומזנק עליו בכשכושי זנב נלהבים. הילד מופתע. "וואו, צ'יז ממש אוהב אותי!" הוא אומר.
המטפלת אינה רק מנחה, אלא משתתפת מודעת בדינמיקה הקבוצתית. היא מושפעת מהחיה, מהמטופל ומהאינטראקציות ביניהם. עליה לנווט את התגובות הבלתי צפויות של החיה כדי לשמור על מרחב טיפולי בטוח ומכיל. עליה להכיל רגשות עזים משלה, כמו דאגה וכאב העולים בה למשל כאשר בעל חיים חולה, או תסכול כאשר הוא אינו משתף פעולה. לעיתים המטפלת משתמשת בחיה כמראה, היא שואלת את המטופל מה הרגיש כשחיה התרחקה או מה המשמעות עבורו כשהחיה התקרבה דווקא עכשיו. לעיתים מתרחש תהליך של העברה, שבו רגשות או דפוסים מהעבר מופעלים כלפי החיה. למשל כאשר נור, התוכית החרדתית, מתרחקת, הדבר עשוי לעורר תחושות דחייה שמזכירות חוויות עבר. לעיתים המטופל משתנה. ילד שרגזן בדרך כלל הופך שקט כשהשרקן לידו. ילד אחר מפסיק לשחק כי "צ'יז ישן עכשיו". המטופל הופך למטפל, תפקיד שמעורר בו תחושת אחריות ובגרות.
בהשוואה לטיפולים אחרים, הייחוד ניכר. בטיפול שיחתי, המרחב הטיפולי מתמקד במילים ובדיבור. בדמיון מודרך, הכל אפשרי. מתאפשרת תנועה חופשית וניסיונית, אך המפגש נותר פנימי, בתוך עולמו של המטופל. בטיפול באמנות, המטופל שולט בחומרים. הם יכולים להישפך, להתפורר או להישבר, אך הם אינם מגיבים מעצמם, אינם מתעקשים או מסרבים. בניגוד לחיה, החומר אינו ישות בפני עצמה. מה שמייחד את הטיפול בעזרת בעלי חיים הוא נוכחותה של החיה התופסת מרחב רגשי נוסף. בהיותה משתתף נוסף בדינמיקה הטיפולית, היא עשויה להתקרב כשהלב סגור, להתרחק דווקא כשזקוקים לה, או לפעול באופן שאינו תואם את הציפיות. נוכחות זו יוצרת מרחב רגשי שבו מתקיים משחק מתמיד של תגובה, הדהוד, הפתעה ולעיתים גם דחייה. זהו ממד קבוצתי מובהק, שמחבר בין עולמות פנימיים למציאות מוחשית. כך הופך הטיפול למפגש חי ורב משתתפים, שמעודד התנסות רגשית עמוקה מתוך יחסים שאינם ניתנים לשליטה מלאה ופותח פתח להתנסות טיפולית מסוג אחר, כזו שחורגת מהתבניות המסורתיות ונשענת על תגובות אותנטיות ודינמיקה שאינה צפויה מראש.
עם זאת, טיפול בעזרת בעלי חיים אינו מתאים לכל מטופל, שכן הנוכחות החיה והדינמיות של בעל החיים עשויה להיות מאתגרת. עבור מי שמפחד מחיות, או זקוק למרחב צפוי, החיה עשויה להיתפס כהסחת דעת או כמקור חרדה. מכיוון שהיחס לחיות משתנה בין קהילות, יש להתחשב גם ברגישויות תרבותיות ולבחור את הגישה הטיפולית בהתאם (McNicholas et al., 2005). גם מטופלים על הספקטרום האוטיסטי או עם רגישות חושית גבוהה עלולים להרגיש מוצפים מהקולות, התנועות הבלתי צפויות וחוסר הוודאות שהחיה מביאה, מה שדורש גם כן התאמה מדוקדקת של הגישה הטיפולית (Kruger & Serpell, 2006). בנוסף, מטופלים שזקוקים לוודאות או לשגרה עשויים להתקשות, דבר שידרוש רגישות כפולה, הן למטופל והן לבעל החיים.
באופן מעניין, אתגרים אלה מוכרים היטב גם מטיפול קבוצתי, שגם הוא אינו מתאים לכל אחד. ישנם מטופלים הזקוקים למרחב יציב יותר, לתשומת לב שאינה מתחלקת או לקצב רגשי איטי ומוגן יותר. עבורם, כניסה לדינמיקה קבוצתית עלולה להציף, לבלבל או לעורר חרדה. מכיוון שאותם אתגרים של ויסות, אינטימיות ושליטה עולים גם במפגש עם חיה טיפולית שבה מתקיימים מגעים לא צפויים, קולות, תנועות וגבולות עמומים, מתחזקת ההבנה שטיפול בעזרת בעלי חיים, גם כשהוא מתקיים בפורמט פרטני, מגלם למעשה דינמיקה קבוצתית לכל דבר.
בטיפול בעזרת בעלי חיים, המציאות נדחפת אל תוך הקליניקה. זהו היתרון הגדול ביותר של השיטה, וגם החיסרון הכי בולט שלה. התוכי שצווח ברגע רגיש עשוי לעיתים להפריע ולהרוס את הרגע. ייתכן שלא יתאפשר לחזור לאותו מקום רגשי. אך ייתכן גם שילד שותק יתחיל לדבר דווקא כדי לענות לקיקו על ה"מה קורה" שלו ויפתח פתח לשיח חדש. אין כאן טוב או רע מוחלטים, זו פשוט מציאות אחרת, לא סטרילית, ממש כמו בקבוצה המורכבת רק מבני אדם.
טיפול בעזרת בעלי חיים הופך את המרחב הטיפולי למעגל חי של קשרים. החיה, שותפה ספונטנית ומלאת נוכחות, מביאה את תגובותיה, רצונותיה ורגישותה, ויוצרת דינמיקה שבה שמחה, תסכול, שייכות, גבולות והזדהויות נרקמים יחד. היא אינה תוספת או כלי, אלא מרכיב חי של מערכת יחסים, שמשנה לעומק את מהות הטיפול והופך אותו למרחב רב משתתפים, שבו רגש מתמזג עם תובנה. השדה הייחודי הזה, שבו השפמות פוגשות את המדע, פותח עבורנו, המטפלים, מרחב להקשבה ולשאלות חדשות: מהי נוכחות? מהו קשר? איך נרקם היחד הבלתי מילולי? המפגש הזה תמיד יהיה רוחש תשוקה, עומק ותנועה. מתחת לפני השטח, התמונה מתבהרת. לא היו שם רק שניים. הייתה שם קבוצה.
מקורות
Beetz, A., Uvnäs-Moberg, K., Julius, H., & Kotrschal, K. (2012). Psychosocial and psychophysiological effects of human-animal interactions: The possible role of oxytocin. Frontiers in Psychology, 3, 234. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2012.00234
Bion, W. R. (1962). Learning from experience. London, UK: Heinemann.
Fonagy, P., & Target, M. (1997). Attachment and reflective function: Their role in self-organization. Development and Psychopathology, 9(4), 679–700.
Ish-Lev, H., & Amit, R. (2013). Elements of group psychotherapy found in individual animal-assisted psychotherapy. Animal-assisted psychotherapy: Theory, issues, and practice, 145-169.
Kruger, K. A., & Serpell, J. A. (2006). Animal-assisted interventions in mental health: Definitions and theoretical foundations. In A. H. Fine (Ed.), Handbook on animal-assisted therapy (2nd ed., pp. 21–38). Academic Press.
Levinson, B. M. (1969). Pet-oriented child psychotherapy. Springfield, IL: Charles C Thomas.
MacKenzie, K. R. (1990). Introduction to time-limited group psychotherapy. Washington, DC: American Psychiatric Press.
McNicholas, J., Gilbey, A., Rennie, A., Ahmedzai, S., Dono, J. A., & Ormerod, E. (2005). Pet ownership and human health: A brief review of evidence and issues. BMJ, 331(7527), 1252–1254. https://doi.org/10.1136...31.7527.1252
O’Haire, M. E. (2013). Animal-assisted intervention for autism spectrum disorder: A systematic literature review. Journal of Autism and Developmental Disorders, 43(7), 1606–1622. https://doi.org/10.1007...3-012-1707-5
Parish-Plass, N. (2008). Animal-assisted therapy with children suffering from insecure attachment due to abuse and neglect: A method to lower the risk of intergenerational transmission of abuse. Clinical child psychology and psychiatry, 13(1), 7-30.
Yalom, I. D. (2005). The theory and practice of group psychotherapy (5th ed.). New York, NY: Basic Books.
