סוף הדבר ומעבר לו
משה טלמון
פרספקטיבה ורטרוספקטיבה
מאמר זה מייצג את המבט האישי של פסיכולוג אחד על חייו המקצועיים - יותר מחמישים שנה, בין 1973 ל-2026. מאחר שיש מספר עצום של מקורות ראויים, אבקש את סליחת הקוראים על כך שבכתיבה זו אחרוג מכללי הכתיבה המקצועית לפי APA ואמעיט במראה המקורות המלא. עשיתי כך כדי לאפשר לעצמי כתיבה חופשית וגלויה יותר, ולהנגיש את המאמר גם לקהל צעיר שלא הכיר את עבודתי קודם לכן. מאות כותבים, יוצרים וחוקרים - ולא פחות מהם מאות מטופלים יקרים שהשפיעו עלי - לא יאוזכרו כאן, לטובת שמירת פרטיותם ולמען בהירות הטקסט.
אתחיל בשתי שאלות רטרוספקטיביות:
- האומנם אין חכם כבעל ניסיון?
- האם התרחשה התחדשות והתפתחות משמעותית בפסיכותרפיה בתקופתי?
האומנם אין חכם כבעל ניסיון?
תשובתי לשאלה הראשונה פשוטה: אינני יודע. יש ערך מסוים, לפחות סובייקטיבי, בניסיון לשזור חוט שני בין ההתחלה לסוף. האם לפרספקטיבה של פסיכולוג אחד לאורך יובל שנים יש ערך מוסף לקורא? על כך ישפוט כל קורא לעצמו.
ברצוני להקדים: כל מה שנכתב כאן אינו בהכרח חכם, צודק, מועיל או מלומד יותר מאף אחד מעמיתי. בעת כתיבת מאמר זה (2026) יכול כל סטודנט צעיר לפנות לכלי ה-AI החביב עליו ולקבל תשובה מלומדת, מבוססת על הרבה יותר נתונים ממה שאצור במוחי. ועדיין - אני מבקש להאמין שגם "בדור ה-AI" ישמר מקום לפרספקטיבה, לקשיבות ולתבונה האנושית, לצד יכולות למידת המכונה המתפתחת.
מכל מלמדיי השכלתי. אני יכול להעיד בוודאות: מכל מלמדיי - ובעיקר ממטופליי - השכלתי, ורוב מה שרכשתי נרכש בזכות גורמים אנושיים. מילדותי ועד זקנתי הייתי ואני עדיין אוהב וסקרן כלפי בני האדם שמולי, הרבה יותר מכל כלי מיחשובי משוכלל.
בתחילת דרכי בחרתי במסלול ההכשרה לפי המודל האמריקאי - Scientific Practitioner (מדען-מטפל). בהדרגה נוכחתי עד כמה הרבה עדיין אין אנו יודעים על הגוף-נפש האנושי, וכמה טעויות עשיתי ואמשיך לעשות לאורך שנותיי. זהו תהליך מתמשך של ניסוי וטעייה - עם כל מטופל, עם כל גילוי מחקרי, ובתוך כל שעה טיפולית.
תקוותי היא שהצלחתי ללמוד מטעויותיי לא פחות מאשר מהדברים שצלחו - ולהישאר סקרן ולומד, עם אותו passion ואף compassion כלפי תחום עיסוקי.
מה השתנה? ציוני דרך מ-1973 עד 2026
לשאלה השנייה - האם משהו השתנה בתקופתי - תשובתי ברורה הרבה יותר: המון השתנה, גם במקצוע וגם בעצמי. לצורך הפרספקטיבה אשתמש בכמה דמויות שקדמו לכניסתי לשדה הטיפולי - כמו פרויד ורוג'רס שהיו אייקונים לדור שקדם לי - לצד ה-AI, ה"דמות" שצצה לקראת סוף דרכי.
1. פסיכולוגיה כמומחיות דיספלינרית
כדי לסבר את האוזן: ב-1973 לא היה קיים כלל "חוק הפסיכולוגים" בישראל. כל שנדרש מהמבקש לעבוד כפסיכולוג היה להדפיס כרטיס ביקור ולהתחיל לטפל. רבים מהפסיכותרפיסטים שפעלו אז, שרכשו השכלה אקדמית, הגיעו מפקולטות אחרות - שכן הפסיכולוגיה נחשבה עדיין לדיספלינה חדשה וקטנה יחסית. אני לא העזתי לעשות כך.
2. ההתמחות הקלינית
בפסיכופתולוגיה היו ב-1973 הרבה פחות קטגוריות אבחוניות מוכרות תחת ה-DSM או ה-ICD. בפסיכותרפיה היו הרבה פחות שיטות, וכמובן הרבה פחות כאלו שהיו מבוססות-ראיות - שהחלו להתגבש בארה"ב רק ב-1995 (Task Force, 1995).
3. מה קרה לאמת?
נדבך מרכזי בפסיכותרפיה המודרנית היה החתירה לאמת ולאותנטיות. ההבדל בין אמת לשקר נראה בתחילת דרכי כמעט דיכוטומי - מחנה אחד מול מחנה שני, כל אחד עם עמדתו המגובשת ונחושה. כיום אנו חיים מול ריבוי גדל של אמיתות (Yadlin, 2016; אריאלי, 2019), ועוד יותר מורכב הוא המצב בעולם שבו קשה להבחין בין עובדה מהימנה לבין "פייק" ויראלי. הן מטפלים והן מטופלים מתמודדים כיום עם ריבוי אמיתות ושקרים, שמאתגר את האמון - בין אדם לעצמו, לרעהו ולמנהיגיו.
4. מה קרה לטכנולוגיית הלמידה והטיפול?
כסטודנט שנאלץ לשהות שעות בספריית האוניברסיטה ולכתוב על נייר - לא עמדו לרשותנו מחשבים אישיים, אינטרנט, Big Data, מטא-אנליזות וכלי AI. שלא לדבר על כניסת האונליין לחיינו, שהמריאה ב-2020 בעקבות הקורונה ושינתה את פני העבודה הקלינית.
5. לאן הלכה הנוירוזה?
ב-1973 היה מונח הנוירוזה מרכזי בלימודים הקליניים (Shapiro, 1965) ובספרות המקצועית - עד שהוסר לחלוטין מהלקסיקון האבחוני עם כניסת ה-DSMIII ב-1980.
לתועלת הקורא הצעיר: הנוירוזה ההיסטרית - שנבעה בעיקר מהדחקות - הייתה אדן מרכזי בשפה הפסיכואנליטית, תוצר מובן של סוף התקופה הוויקטוריאנית (Breuer & Freud, 1895). תפיסה זו הגדירה את כולנו - מטופלים ומטפלים כאחד - כ"פצועים מהלכים" (Horney, 1937, 1950), ומכאן נגזרה הדרישה לאנליזה אישית כחלק מן ההכשרה, לשם היכרות עם מנגנוני ה"העברה הנגדית" (Freud, 1912).
השינוי הדרמטי אינו רק בהיעלמות המונח. אם בתקופה הוויקטוריאנית ההדחקה הייתה הנורמה התרבותית - הרי שבעידן שלנו עודף המידע, עודף החשיפה ואינסוף האפשרויות לבחירה יוצרים מצוקות פסיכו-פיזיות שמעצימות חרדות, דיכאונות והתמכרויות. באירוניה מסוימת אציע: אולי ניתן להגדיר את הנוירוזה המודרנית כ-FOMO - Fear of Missing Out (Przybylski, 2013). פסיכולוגים בעת הזאת ממעטים לפגוש מטופלות שהתעוורו כתוצאה מהדחקות, כפי שפגש פרויד, אך פוגשים הרבה יותר מטופלים הסובלים מ-FOMO.
6. ההמרות הסומטו-פורמיות
ההמרות הסומטו-פורמיות לא נעלמו, וממשיכות ללבוש צורות שונות - הן בהפרעות המוגדרות כמנטליות (כמו PTSD) והן במחלות המוגדרות כפיזיות (כמו סרטן). ברור כיום שלכמעט כל מחלה פיזית יש סימפטומים נפשיים ולהפך, וכאן תפקידה החיוני של הפסיכולוגיה הרפואית.
בהקשר ישראלי: בשנים 2023–2026 נחשפנו לטראומות עזות ומתמשכות. ייתכן שחלק מן ההדחקות שנעזרנו בהן בתקופה זו יתבררו כבריאות ואף מצילות נפש (Bonanno, 2004). ועוד: חוקרים שבחנו את המשתנים המנבאים הצלחת טיפול לא מצאו עדות לכך שאנליזות ממושכות משפרות בהכרח את איכות עבודת המטפל. לא כל השקעה יקרה בזמן ובכסף עשתה אותי מטפל טוב יותר - פרט לכבוד שאולי העניקה לי בעיני הקולגות.
מה לא השתנה?
לצד כל מה שהשתנה, ראוי לבחון גם מה לא השתנה לראות עיניי. לדאבוני, בשני נושאים לא ראיתי את השינוי הרצוי.
המלחמה
מקומה והשפעתה המצטברת של המלחמה בחיינו בישראל לא רק שלא השתנה - אלא החריף והלך. הפסיכולוגיה כמדע פרצה את דרכה בעיקר בתום שתי מלחמות עולם (VandenBos, Cummings, & DeLeon, 1992), וייתכן שכך יקרה גם בישראל בשנים הקרובות. הפסיכולוגיה הקלינית והרפואית תידרש, לאנשים הנושאים ויישאו פוסט-טראומות מורכבות בגוף ובנפש - אם כתוצאה ישירה ממה שנצרב בזיכרונם, ואם מהתפרצות של טראומות חבויות שהיו עדיין מתפקדות עד ה-7 באוקטובר 2023 (Johnson, 2000).
מטופל ותיק ויקר לליבי, שנלחם מימי ההגנה ועד מלחמת העצמאות, תיקן אותי פעם כשניסיתי למנות בפניו את כל המלחמות שחווה. הוא שמע ואז אמר בפשטות: "אתה לא סופר את כל המלחמות שהיו בין המלחמות שמנית בפניי."
עם כל אמונתי העמוקה בטוב, באופטימיות ובתקווה - שיש להם ערך גם מחקרית (Snyder, 2002) - עלי להודות בהכנעה: כוחו של ה"טנטוס" עודנו חי ובועט, כפי שביטא פרויד הקשיש בהתכתבותו עם איינשטיין הצעיר (Freud & Einstein, 1933). תקוותי היא שכמות ואיכות הפסיכולוגים בישראל יתפתחו, לצד ההכרה בחיוניות המקצוע ובתגמול הראוי לעוסקים בו.
הרע חזק מהטוב
גם אם החוקר עצמו מוטה לטובת החיובי - הרע עדיין מזיק יותר, אך חזק מהטוב (Baumeister et al., 2001).
הסטרס
המערכת הסימפתטית - המלחיצה, המבעיתה והמשתקת - ממשיכה להיחרט חזק יותר בגופנו ובמוחנו מהמערכת הפרא-סימפתטית המרגיעה (Eckerling et al., 2021; Sapolsky, 2004).
בקיצור: האמת מורכבת ורבת צדדים. לדור הבא בפסיכולוגיה, אחרי סיום סבב המלחמות הנוכחי, עוד נכונה הרבה עבודה.
על הרצוי, המצוי והאפשרי
חשוב להכיר כי "איש באמונתו יחיה" - הן אמונת המטפל והן, וחשוב מכך, אמונת המטופל. אך כאנשי שירות מקצועי עלינו לתווך את הפער הבלתי נמנע בין האמת כאידיליה לבין האמת כמציאות (ידלין-גדות, 2016).
בראשית דרכי האמנתי שתפקידו העיקרי של הפסיכותרפיסט הוא לסייע למטופל לקחת אחריות מלאה לחייו - להיות גם התסריטאי, גם הבמאי וגם השחקן הראשי בסיפור חייו (White & Epston, 1990). בהדרגה נוכחתי שלמשתנים רבים בחיי מטופליי יש הרבה פחות שליטה: גנטיקה, סביבת גדילה, נסיבות אקראיות, טראומות בלתי צפויות ו"אחרים משמעותיים" רעילים (Bickman et al., 2011).
מצאתי את עצמי עובד יותר ויותר עם "מרחב התגובה" - האפשרויות שכן נמצאות ברשות מטופליי בבחירת תגובתם למה שהתרחש בחייהם. זהו מרחב בעל ערך תרפויטי אמיתי, אך צנוע מכפי שציפיתי בצעירותי.
בהיות הטיפול הפסיכולוגי מקצוע יישומי בעיקרו, עלינו לחתור להיות מדויקים יותר מול כל מטופל - לפעמים על חשבון קצת מן ה"חוכמה" שלנו - ולדייק מה ניתן להשיג עבור מטופל מסוים, בעיתוי מסוים, במסגרת מגבלות הזמן והתקציב (Lambert, 2013).
על הזמן כמשאב בטיפול
כאשר הצטרפתי ב-1985 לצוות מטפלי ילדים ומשפחות בבית חולים בקליפורניה, היו לי כעשר שנות ניסיון, שתי אנליזות עומק ממושכות, והכשרות במספר גישות: פסיכואנליזה (לימים: פסיכו-דינמי), גישות מערכתיות, וגישה "רפואית" מבוססת DSM. כולן שיתפו הנחה אחת: ככל שהטיפול עמוק וממושך יותר - כך הוא מטיב יותר. בקצרה: "יותר זה גם יותר טוב."
כך פעלתי - עד שנתקלתי, כמעט במקרה, בתופעת המפגש היחיד. בתחילה תפסתי אותה כנטישה (dropout) וכישלון שלי כמטפל. לאט-לאט התבררה כתופעה שכיחה בהרבה ממה שחשבנו, ועם פוטנציאל תרפויטי לא מבוטל (Talmon, 1990).
ההנחה הראשונית שלנו הייתה צנועה: הטיפול החד-פעמי יתאים רק למי שבא לראשונה לפסיכולוג ואצלו ניתן לאבחן "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי" - ובכך לשכנעו שהוא "פציינט מודאג אך בריא" (Blomqvist, 2002). מכל השאר נמליץ להמשיך לטיפול רגיל. התוצאות הפתיעו אותנו.
מאז אני פוגש אנשים "בזמן הווה ובכל פגישה כשלמה ועומדת בפני עצמה" - לפעמים פעם אחת, לפעמים לאורך שנים. לצד הטיפולים הממושכים - שהיו מתגמלים יותר, כלכלית ונפשית - מצאתי ערך תרפויטי אמיתי גם בפגישה הבודדת. ובתוך כך, זכיתי גם לטפל לאורך יובל שנות עיסוקי בשלושה דורות של כמה משפחות - זכות מיוחדת שניתנה לי פשוט מפני שהייתי שם מספיק שנים.
עובדה היסטורית מעניינת: גם פרויד עצמו ערך שלושה טיפולים חד-פעמיים מוצלחים שתועדו היטב (Dryden, 2026). ורוב האנליזות המפורסמות שלו נמשכו בפועל רק חודשים ספורים - בשל מטופלים שהגיעו ממרחק, או טיפולים שנקטעו בגלל מלחמת העולם הראשונה. ראוי גם לציין שרוב הטקסים הטיפוליים הקדומים - מאמנים ועד שמאנים - התקיימו ברובם כטקסים חד-פעמיים (Frank & Frank, 1991).
Timing Is Everything
משאב הזמן ומשאב הכסף משפיעים ישירות על השימוש בטיפול הפסיכולוגי. בנושא העיתוי - המצב שתואר להלן נכון היה לראשית מחקריי ב-1985 ועדיין תקף:
- גם בהפרעות קשות כמו פאניקה או דיכאון, לוקח לעיתים שנים עד שהמטופל מגיע לראשונה לטיפול פסיכולוגי.
- בניגוד לרפואה, אין לנו בפסיכולוגיה מדדים מוסכמים להעריך מתי טיפול נדרש ומתי עליו להסתיים. אין "מדחום" לטמפרטורת הגוף-נפש - לא בדיקת דם, לא PET-CT ולא FMRI - שיצביע על מיקומו של המטופל בין "בריא" ל"חולה".
- המציאות הציבורית מחייבת אותנו להתחשב במגבלות כוח האדם והתקציב, ולשים לב לקשר בין עלויות הטיפול לתועלתו. רשימות ההמתנה המגיעות לשנים מחייבות אותנו לחשוב כיצד לתת טיפול מיטבי גם בתנאי מחסור - זאת לצד האמביוולנטיות הטבעית שלנו כלפי חישובי עלות-תועלת.
פירמידת בריאות הנפש
הפירמידה שלהלן, המבוססת על נתוני ארגון הבריאות העולמי, מדגימה את השכיחות לצד העלות של כלל טיפולי הנפש בעולם - פורמליים ובלתי פורמליים, ראשוניים ומתמשכים, ואשפוזיים.
שימו לב: הטיפול השכיח ביותר - והזול ביותר - הוא טיפול עצמי וקהילתי, ללא מטפל מקצועי. אחריו באים הטיפולים הראשוניים (Primary Care), ורק בסוף הפירמידה - הטיפולים הממושכים והאשפוזיים, הנדירים והיקרים יותר.
על המרווח בין תיאוריה למעשה הטיפולי
פרויד הורה בתחילת דרכו שעל האנליסט להיות כ"לוח חלק" - להקשיב ב-99% מהזמן ולדבר רק ב-1%. עד מהרה התברר לו ולרבים מחבריו שזה לא ממש קורה במציאות. כיום גם בעלי הכשרות פסיכואנליטיות מובהקות מעדיפים עמדה אקטיבית יותר - "התייחסותית" או "אינטר-סובייקטיבית" (Mitchell, 1988) - המאפשרת גילוי עצמי של המטפל לצד זה של המטופל.
לאורך הכשרותיי למדתי מספר שפות טיפוליות וניסיתי לשלוט בכל אחת ברמת "שפת אם": פרשנות חלומות בשפה הפרוידיאנית - ולגלות שרבים ממטופליי פשוט אינם זוכרים חלומות; טיפול משפחתי - ולגלות שקשה לגרום לכל בני המשפחה להגיע יחדיו; חשיפה ו-CBT - ולגלות שאצל חלק מהמטופלים חשיפה גוררת הרעה. וכן הלאה.
כיום אני נמצא באזור המחנה האינטגרטיבי - קרוב לאלו המשתדלים להתאים את עבודתי לכל מטופל ולהיעזר ב"פקטורים המשותפים" שעשויים לתרום לרוב המטופלים ללא קשר לגישה (Frank & Frank, 1991).
בסקרים שנערכו בקרב הקהילה הפסיכולוגית בארה"ב, 80% מהעוסקים בתחום לאורך זמן - ללא קשר להשקפתם בתחילת ההכשרה - מגדירים את עצמם כאינטגרטיביים (Hill & Norcross, 2025; Norcross & Goldfried, 2005). כך גם אני: התחלתי עם השקפות אנטי-פסיכיאטריות מובהקות (Szasz, 1960), ומצאתי את עצמי עם השנים תומך לעיתים בשיתוף פעולה עם רופאים ואף מכיר שתרופות מטיבות עם חלק ממטופליי.
שלושת האדנים של הפסיכולוג כמדען-מטפל
1. הידע המדעי
הפסיכולוגיה כמדע מתבססת על מחקרים כמותניים, מחקרים איכותניים שבמרכזם ידע קליני, ומחקרים תיאורטיים-פילוסופיים. לכל צורת מחקר יתרונות, חסרונות ומגבלות - ויש להכיר בכך שהידע המדעי אינו חזות הכל בפסיכולוגיה.
2. הפסיכולוגיה כמלאכה
ההכשרה הקלינית מתייחסת בעיקר ללימוד, אימון והתנסות בשיטות ובכלים לאבחון ולטיפול פסיכולוגי. לכל גישה הכלים שלה - מפירוש חלומות בהכשרה האנליטית ועד פרוטוקולים מבוססי-ראיות ב-CBT.
3. הפסיכולוגיה כאמנות יצירתית
זהו האדן השלישי, שנגלה לעיניי במלוא חשיבותו רק לאחר שהשלמתי את הכשרתי והכרתי את מגבלות שני האדנים הראשונים. ההיווכחות החוזרת שמה שעזר למטופל אחד לא השפיע כלל על המטופל הבא - דחפה אותי להוסיף לדרך עבודתי את אדן היצירתיות. הבנה זו נסמכת על ההכרה הפשוטה שאין באמת one-size-fits-all בטיפול פסיכולוגי.
הספירלה היצירתית שלי
ליצירתיות הגדרות רבות וחוקרים ראויים. אני בחרתי לפתחה בהשפעת המחקרים האיכותניים של מיהאי צ'יקסנטמיהאיי (Csikszentmihalyi, 1996), שסוכמו בספרו CREATIVITY.
הספירלה שלהלן מציגה דוגמאות למודל "הגם... וגם..." היצירתי - השילוב בין קטבים שונים ומנוגדים לכאורה בדרך עבודתי. משמאל: העדפותיי כמטפל. מימין: הצד השני של המתרס. בעבודה יצירתית רצוי לעבוד עם שני הצדדים ולא רק עם הצד המועדף.
בעבודה הטיפולית עלינו לעבוד בו-זמנית עם צדדים שונים ולעיתים מנוגדים. היצירתיות מתקיימת גם במרחב שבין המטפל למטופל - מה שמרטין בובר (1959) כינה "בסוד שיח" - וגם בתוך עצמינו.
לדוגמה: בין הצורך לבטא קשיבות, אמפטיה וחמלה כלפי תחושות קורבנות שביטא המטופל - לבין הצורך לשכנעו לצאת מ"אזור הנוחות" ולשנות את מבטו. כדוגמה נוספת: אני נוטה באישיותי לבטא השתאות ולהדגיש את כישוריו ויכולותיו של המטופל. אך אם אבטא זאת לכל מטופל באותו טון ובאותה עוצמה - חלקם ישמעו זאת כדברי שבח ריקים, ואחמיץ את קריאת הכאב הפנימי שלהם. לכן עלי לדעת גם "לרדת איתם לתחתית הבור" כשנדרש.
בפרק המסכם האחרון שפרסמתי (2025) ציינתי כמה אלמנטים שמצאתי כמסייעים לי בטיפול יצירתי:
- להיכנס לכל פגישה סקרן ופתוח להפתעות.
- להחזיק בתוכך את שני צידי המתרס - לקוות לטוב ביותר ולהיות מוכן לגרוע ביותר, בו-זמנית.
- להיעזר בהתכווננות, התאמה וסנכרון כלפי הרגשות המבוטאים בשיח.
- לשמור על גמישות מנטלית ככל הניתן.
- לאפשר למטופל לתקנך, ללמדך ולדייק אותך לאורך כל השיח. היה מועיל - ולאו דווקא צודק.
בזכות ה"גם וגם"
בעיקר בעשור האחרון מצאתי את עצמי מתרחק יותר מעמדות המחייבות בחירה שעיקרה "או ש... או ש...": קצר מול ארוך, רגשות מול הכרה, תהליך מול תוצאות, עבר מול עתיד, פסיכופתולוגיה מול פסיכו-בריאות. המעבר לגישת "גם... וגם..." הוא הרבה יותר גמיש, ורסטילי ויצירתי - ומאתגר הרבה יותר מהיאחזות בשפה אחידה וברורה.
גישה זו מתכווננת ומדייקת את עצמה מול כל מטופל, מתוך הבנה שאין טיפול אחיד שיתאים לכולם - לא זה המבוסס על מחקר כמותי (Wampold & Imel, 2015), לא זה שמבוסס על ניסיון קליני (Lambert, 2013), ולא זה שמשקף את השקפת עולם המטפל (De Jong et al., 2021).
מאחר ו"מערכת ההפעלה" שלי נוטה לשתות מחצי הכוס המלאה, אני מכנה את גישתי "קונסטרוקטיבית" בעיקרה: כל שאלה והתערבות מצידי מחפשת את האפיק העשוי להיות קונסטרוקטיבי עבור מי שמולי. בפשטות: היה מועיל - ולאו דווקא חכם או צודק. כינינתי גישה זו, בהקשר של טיפול חד-פעמי, "קונסטרוקטיביות-מינימליסטית" (Talmon, 1990, 1993, 2025).
בסוף הדברים: החיים - כמו הטיפול - מתרחשים בזמן שאנחנו עסוקים בתכנון הטיפול הספציפי שלנו.
המטופל כמשתנה המכריע
במחקרים הבוחנים את המשתנים התורמים להצלחת הטיפול הפסיכולוגי (Norcross & Lambert, 2019) בולט משתנה אחד שמצאתי כחשוב ומהימן לאורך כל שלושת האדנים: ההכרה שאנחנו טובים ומועילים בטיפול בדיוק כמו אחרון מטופלינו.
מכלל הגורמים המשפיעים על הצלחת הטיפול, המטופל עצמו הוא החזק והמכריע בהם (Hill & Norcross, 2023) - כולל מערכת ההפעלה שלו, תרבותו, ערכיו והקשר חייו. המטופל אינו תמיד צודק, בריא או חכם מהמטפל, אך הוא קובע הרבה יותר מאיתנו את הצלחת הטיפול - גם כשהמטפל פועל במיטבו.
מה יבחר לספר בפנינו? מה יהדהד בתוכו? מה "יחזיק מים" גם אחרי סיום הטיפול? ללא תרומת המטופל, גם המטפל המיומן ביותר אינו שווה פרוטה. ובעזרתו - הטיפול ותוצאותיו לא יסולאו בפז (Bohart & Tallman, 1999). הברית הטיפולית, שנחקרה רבות, מנבאת במקרה הטוב כעשרה אחוז מהצלחת הטיפול (Miller, Wampold, Norcross, Lambert ואחרים). פרופורציות וצניעות נדרשות מכולנו.
קשה לתאר כמה פעמים התפעמתי מסשן מסוים ומהשימוש שעשיתי בכלי טיפולי משובח - כמו EMDR, השאה היפנוטית או פרשנות חלום - רק כדי לגלות בפגישה הבאה שלא נשאר ממנו שום זיכרון בראש המטופל.
כאן המקום לשאת כובעי בפני קארל רוג'רס (Rogers, 1951). לא זכיתי ללמוד ישירות ממנו. כשראיתי אותו מדגים את שיטתו בכנס "האבולוציה של הפסיכותרפיה" בפיניקס (1985) הוא נראה לי עייף ורדום - ויצאתי באמצע. בדיעבד, אני מבקש את מחילתו. ספרו וגישתו ב-Client Centered Therapy קיבלו לאחר מותו (1987) אישושים מחקריים רבים - ממצאים שהצביעו על פקטורים תרפויטיים משותפים הדומים במפתיע להשקפה ההומניסטית שניסח רוג'רס (Rogers, 1957; Wampold & Imel, 2015).
על ערכה של אהבת המטפל למטופליו
אריך פרום, בספרו "אמנות האהבה" (Fromm, 1956), ביקש לחרוג מהאהבה הארוטית שעמדה במרכז תיאוריית פרויד, ולהדגיש את האהבה כפעולה אקטיבית של נתינה - דרך אכפתיות, כבוד הדדי ואמפטיה.
מנקודת ראותי, אהבה היא החזקה והעוצמתית מכל החוזקות האנושיות. אך כמו כל ביטוי עוצמתי, יש בה גם אורות וגם צללים - ויש לבטאה בזהירות ובמינון הנכון. לאהבת המטפל למטופליו תפקיד רב ערך בהצלחת הטיפול: כבדו את מטופליכם, זהו את גבורתם, חפשו בתוכם מה שבר-אהבה ובר-התפעלות - בצורה מדויקת ומותאמת ככל הניתן למה שנתגלה לכם בהקשיבכם.
פרויד ויונג עמדו בצדק על כך שלכל דבר עוצמתי - כמו ההתאהבות - יש לצד האור גם צל: קנאה, אלימות, נקמה, בגידה. ועל כן כל הבעת אהבה מהמטפל כלפי המטופל חייבת להיות מכוילת לטובת המטופל, תוך הקפדה על כללי האתיקה המחייבים במקצועינו.
סוף הדבר ומעבר לו
החוט השני שאני מזהה מתחילת דרכי ועד היום הוא הסקרנות האינסופית שלי כלפי בני האדם: מצד אחד - אנושיות משותפת ומערכת הפעלה דומה ברמת ה-DNA; מצד שני - לכל אדם טביעת אצבע ייחודית שתזהה אותו ב כל שדה תעופה בעולם כאחד ויחיד. המבט על כל מטופל כקרוב ודומה, ובו-זמנית כיחיד ומיוחד, ממשיך לרתק ולסקרן אותי בכל שעה.
תקוותי העיקרית היא שנדע לשלב גישת "גם... וגם..." גם בעתיד: לתת טיפולים מותאמים אישית למערכת הפסיכו-נוירו-אימונולוגית של כל מטופל - ובו-זמנית להמשיך ולהיעזר בממצאים מדעיים על ה"פקטורים המשותפים" שעוזרים למרבית המטופלים. אינני מבקש לפסול פרוטוקולים מבוססי-מחקר, ואינני מבקש לפסול טיפולים הנשענים על השקפות עולם של המטפל. שניהם דרושים.
אסיים בהערה ביוגרפית: במשך שנים שירתתי במילואים כפסיכולוג לטייסי חיל האוויר ומשפחותיהם. כל מי שעבד עמם יודע עד כמה קריטי תפקיד הסימולטור - הן בהכשרה הראשונית והן לכל אורך הקריירה - וכן התחקיר אחרי כל טיסה. הלוואי ודור הפסיכולוגים הבא יאמץ גם סימולטורים וגם תחקירים, כדי לטייב את עבודתו בכל שלבי ההתפתחות - גם אחרי ההכרה כמומחים.
אני מאמין שבעתיד, שיתוף הפעולה בין היכולת האנושית של מטפלים ומטופלים לבין למידת המכונה והאינטליגנציה המלאכותית יאפשר אבחון וטיפול מהירים ומעודכנים יותר, המבוססים על מידע רב-תחומי ורב-משתנים - מעבר ליכולות מוחו של פסיכולוג אחד, מומחה ככל שיהיה. גישת ה"גם... וגם..." תסייע בידינו גם אז.
הערות
- חלק מהקוראים אולי הכיר את עבודתי דרך ספרי הראשון (Talmon, 1990) - Single Session Therapy - שנכתב עבור מטפלים שהוכשרו לטיפולים ממושכים. הספר השני (Single Session Solutions, 1993) פורסם לטובת הנמנעים הרבים מדי מטיפול פסיכולוגי, ותורגם לעברית ב-1996 תחת הכותר "שווה לכל נפש" (משכל וידיעות אחרונות). בשל חילופי עורך לאחר הוצאתו, הספר נשאר out of print מאז.
- לגילוי נאות: שם ספרי הראשון לא נבחר על-ידי אלא על-ידי העורכת. הצעתי את הכותר Once Upon a Therapy, כדי לתאר את מה שעבר עלי בשנות השלושים לחיי בעת עבודתי כפסיכולוג קליני ורפואי בבית חולים גדול (HMO) ליד סן פרנסיסקו.
מקורות
Andersen, T., Ogles, B. M., Chesnut, S. R., MacFarlane, P., & Barenz, J. (2009). Synchrony in psychotherapy: A review and a call for research. Clinical Psychology Review, 29(5), 400–412.
Baumeister, R. F., Bratslavsky, E., Finkenauer, C., & Vohs, K. D. (2001). Bad is stronger than good. Review of General Psychology, 5(4), 323–370.
Beck, A. T. (1979). Cognitive therapy of depression. Guilford Press.
Bickman, L., Kelley, S. D., Breda, C., de Andrade, A. R., & Riemer, M. (2011). Effects of routine feedback to clinicians on mental health outcomes of youths. Psychiatric Services, 62(12), 1423–1429.
Blomqvist, J. (2002). Recovery with and without treatment for alcohol problems. Journal of Studies on Alcohol, 63(4), 439–446.
Bohart, A. C., & Tallman, K. (1999). How clients make therapy work: The process of active self-healing. American Psychological Association.
Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience. American Psychologist, 59(1), 20–28.
Breuer, J., & Freud, S. (1895). Studies on hysteria. Basic Books.
Csikszentmihalyi, M. (1996). Creativity: Flow and the psychology of discovery and invention. HarperCollins.
De Jong, K., Timman, R., Hakkaart-van Roijen, L., & van Busschbach, J. T. (2021). The effect of outcome monitoring feedback to clinicians and patients. Psychotherapy Research, 31(2), 169–181.
Dryden, W. (2026). The origins of single-session therapy: An examination of Freud's single sessions. Routledge.
Eckerling, A., Ricon, I., Sorski, L., Sandbank, E., & Ben-Eliyahu, S. (2021). Stress and cancer: Mechanisms, significance, and future directions. Nature Reviews Cancer, 21, 767–785.
Frank, J. D., & Frank, J. B. (1991). Persuasion and healing: A comparative study of psychotherapy (3rd ed.). Johns Hopkins University Press.
Freud, S. (1901). The psychopathology of everyday life. Macmillan.
Freud, S. (1912). The dynamics of transference. Standard Edition, 12, 97–108.
Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle. International Psycho-Analytical Press.
Freud, S., & Einstein, A. (1933). Why war? International Institute of Intellectual Co-operation.
Fromm, E. (1956). The art of loving. Harper & Row.
Greenberg, R. P. (2010). The validity of psychoanalytic concepts. Columbia University Press.
Hill, C., & Norcross, J. C. (2023). Psychotherapy skills and that work. Oxford University Press.
Johnson, L. D. (2000). Psychotherapy in the age of accountability. W. W. Norton & Co.
Jung, C. G. (1964). Man and his symbols. Doubleday.
Kabat-Zinn, J. (1990). Full catastrophe living. Delacorte Press.
Lambert, M. J. (2013). The outcomes of psychotherapy. In Bergin and Garfield's handbook of psychotherapy and behavior change (6th ed., pp. 169–218). John Wiley & Sons.
Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma. North Atlantic Books.
McAdams, D. P. (2001). The psychology of life stories. Review of General Psychology, 5(2), 100–122.
Miller, S. D., Duncan, B. L., & Hubble, M. A. (1997). Escape from Babel: Toward a unifying language for psychotherapy practice. W. W. Norton.
Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Harvard University Press.
Mitchell, S. A. (1988). Relational concepts in psychoanalysis: An integration. Harvard University Press.
Norcross, J. C., & Goldfried, M. R. (2005). Handbook of psychotherapy integration (2nd ed.). Oxford University Press.
Norcross, J. C., & Lambert, M. G. (2019). Psychotherapy relationships that work (Vol. I). Oxford University Press.
Peterson, C., Park, N., & Seligman, M. E. (2005). Orientations to happiness and life satisfaction. Journal of Happiness Studies, 6, 25–41.
Pollan, M. (2018). How to change your mind. Penguin Press.
Przybylski, A. K. (2013). Motivational, emotional, and behavioral correlates of fear of missing out. Computers in Human Behavior, 29(4), 1841–1848.
Rogers, C. R. (1951). Client-centered therapy. Houghton Mifflin.
Rogers, C. R. (1957). The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95–103.
Sapolsky, R. M. (2004). Why zebras don't get ulcers (3rd ed.). Holt Paperbacks.
Shapiro, D. (1965). Neurotic styles. Basic Books.
Shostrom, E. L. (1965). Three approaches to psychotherapy [Film]. Psychological Films.
Snyder, C. R. (2002). Hope theory. Psychological Inquiry, 13(4), 249–275.
Szasz, T. S. (1960). The myth of mental illness. American Psychologist, 15(2), 113–118.
Talmon, M. (1990). Single-session therapy: Maximizing the effect of the first (and often only) therapeutic encounter. Jossey-Bass.
Talmon, M. (1993). Single session solutions. Addison-Wesley.
Task Force on Promotion and Dissemination of Psychological Procedures. (1995). Training in and dissemination of empirically-validated psychological treatments. The Clinical Psychologist, 48, 3–23.
VandenBos, G. R., Cummings, N. A., & DeLeon, P. H. (1992). A century of psychotherapy. In History of psychotherapy (pp. 65–102). American Psychological Association.
Wampold, B. E., & Imel, Z. E. (2015). The great psychotherapy debate: The evidence for what makes psychotherapy work (2nd ed.). Routledge.
Wedding, D., & Corsini, R. J. (2019). Current psychotherapies (11th ed.). Cengage Learning.
White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. W. W. Norton.
Yadlin-Gadot, S. (2016). Truth matters: Theory and practice in psychoanalysis. Brill.
בובר, מ. (1959). בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. מוסד ביאליק.
