מאלימות לחרות, מהמזבח אל התפילה | מיה הוד רן
מיה הוד רן | 6/4/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לפני כמה ימים ראיתי ברחוב אבא לתינוקת. הוא הרים אותה בידיים שביקשו להיות לה עריסה, ברכות אינסופית ששמורה למפגש ראשוני עם חיים. אבל המבט שלי נתקע בדיסוננס: על מכנסיו היה נעוץ אקדח, ועל כתפו, במקביל לגופה הרך של בתו, היה תלוי רובה. המראה הזה – של היד המלטפת והיד האוחזת בנשק – העלה דמעות בעיניי. הוא זיקק עבורי את הניגוד אותו אנו חווים והפך לטבעי כל כך: לצד עורק החיים הפועם, מתקיים מרחב שבו האלימות גואה, מחלחלת אל תוך היומיום ברשתות, בכבישים ובמילים שהופכות לנשק.
במאמר זה אני מבקשת להתבונן בנתיביה של האלימות – מהפרת הברית המוחלטת בתוך הבית ועד לאלימות המשתוללת במרחב הציבורי. דרך קולן של חוקרים כג'ודית לואיס הרמן וג'וזף קמפבל, מיתוסים עתיקים על קין ולמך, ודמויות מופת כמו אתי הילסום, אנסה לבדוק: האם ניתן לקטוע את השרשרת, וכיצד אנחנו יכולים לעבור מהקרבת קורבנות אל התפילה שבמילים. לבחור בנרטיב של שלום פנימי, גם כשהעולם בחוץ בוער.
גול עצמי
השיח הסוער סביב מותה של שושנה סטרוק ז"ל, פתח פצע מדמם והציף אל פני השטח את מצוקתן המושתקת של נפגעות תקיפה מינית. עבור רבות, עצם העלאת הנושא והפולמוס סביבו משמשים כטריגר מכאיב שמחזיר אותן אל המקומות החשוכים שבהם ברית האמון הופרה בתוך הבית. פגיעה מינית, ובוודאי כזו שבוצעה בידי מי שהיית אמורה לסמוך עליו, היא קריעה של תשתית הנפש. הפרת ברית מהדרגה הראשונה, שכן בתוך התלות המוחלטת של ילד בהוריו, המעשה האלים אינו רק פצע גופני אלא התפרקות של עצם היכולת לתת אמון בעולם.
בספרה "טראומה והחלמה" כותבת ג'ודית לואיס הרמן על קווי הדמיון המבניים בין שני סוגי טראומות: פגיעות מיניות בקרב נשים ופגועי קרבות אצל חיילים. החיבור הזה אינו מקרי; הוא חושף כיצד הטראומות במרחב הציבורי מיוצגות באמצעות המגדר. במקרה של החברה הישראלית, מתקיים ערבוב - זליגה בין אלימות במרחב הציבורי אל תוך המרחב הביתי. אנחנו רואים זאת בגל האלימות הגואה בשטחים – מצד פורעים, חיילים ואנשי כוחות ביטחון – שבו הגבולות המוסריים נפרצים שוב ושוב.
הדיווחים על פגיעה במשפחות פלסטיניות, על הורים וילדים שנקלעו לקו האש או לאלימות בלתי מבוקרת, צריכים להרעיד את אמות הסיפים של כל מי שחרד לדמותה המוסרית של החברה שלנו. השאלה היא לא רק על הקורבן, אלא על הפוגע – איזה אבא יחזור להיות הצעיר שלחץ על ההדק?
מחקרים על אלימות במשפחה בעקבות מלחמת יום כיפור, הצביעו על כך שחיילים הביאו את האלימות מהחזית אל תוך הבית. האלימות היא בומרנג; מתחילה בחוץ, כלפי ה"אויב" או ה"זר", אך סופה שהיא חוזרת ומסתיימת בזעם בלתי נשלט כלפי האנשים שאנחנו הכי אוהבים.
דוגמה מפעם
כשאני מבקשת להיאחז ברפואת התרבות, אני פונה אל דמויות מיתולוגיות. סיפורו של קין הוא דוגמה להעברה בין דורית של אלימות. קין, שלא מצא מילים לתסכול על חוסר הנראות שלו, הופך את הכאב לאקט אלים כלפי אחיו. העונש שלו – "נע ונד תהיה בארץ" – הוא התיאור המדויק של מי שאיבד את המרכז שלו כאדם. האלימות שקין הפעיל לא נעלמה; היא המשיכה להדהד בצאצאו, למך, בטרגדיה של הרג נוראי בתוך המשפחה – "איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי". זהו ייצוג ספרותי לשרשרת שבה פצע שלא מטופל במילים ובנרטיב של ריפוי, הופך לאלימות נוספת ולכאב מצטבר דור אחרי דור.
דוגמה מעכשיו
התבטאותה של יעל פוליאקוב הולידה גל תגובות מצד כותבים וכותבות שביקשו לגנות את מילותיה. אך תוך כדי הגינוי, הם פעלו באותה זירה בדיוק: בוז, עלבון ונידוי. זוהי ה"היסחפות" – הרגע שבו האינסטינקט להשיב ולהדוף משכיח מאיתנו שאנחנו משתמשים באותם חומרים רעילים שנגדם יצאנו. כשאנו מייצרים תוקפנות כדי להילחם בה, אנו לא עוצרים את האלימות, רק מרחיבים את גבולות הגזרה שלה. לפעמים זה מייאש.
כשאני מיואשת
אני פונה לאתי הילסום. הצעירה יהודייה מהולנד שתיעדה ביומניה את חייה תחת הכיבוש הנאצי עד להירצחה באושוויץ, והותירה אחריה עדות רוחנית יוצאת דופן. כתיבתה מתמקדת בסירוב עיקש להיכנע לשנאה ובאמונה כי התיקון האמיתי של העולם חייב להתחיל בעקירת האלימות והרוע מתוך נפשנו פנימה.
"השנאה אינה השיטה הטובה ביותר לשנות את המציאות. אם אנחנו נשנא את הגרמנים בגלל שהם שונאים אותנו, אנחנו רק מגדילים את נפח השנאה בעולם. האלימות של הצד השני לא צריכה להפוך לאלימות בתוכנו. עלינו לעקור את השנאה מתוכנו, שורש אחר שורש, בכל יום מחדש, כדי שלא נהפוך להיות דומים לאלו שאנחנו נלחמים בהם." מתוך השמים שבתוכי, הוצאת כתר.
כיצד מפסיקים אלימות?
האתגר הגדול הוא לסרב להזמנה להצטרף. האינסטינקט הוא להשיב, להדוף, להמשיך את הריב, אך הריפוי מתחיל בנסיגה. אל מול שרשרת הנקמה, המיתולוגיה וההיסטוריה מציעות לנו נרטיב הפוך, שבטעות נתפס כחולשה – לא להיסחף. בדרשתו על ההר, ישו הציע לא להפוך למראה של התוקף. הדלאי למה מלמד שהחמלה כלפי התוקף היא הגנה על הנפש של הקורבן מפני הפיכה לאלימה בעצמה. זוהי אינה רפיסות, אלא עוצמה אדירה – היכולת לסרב להצטרף למחול הדמים ולשבור את השרשרת הסיפורית של האלימות בנקודת המפגש שלנו איתה.
על המזבח
ג'וזף קמפבל מתאר את האבולוציה של הרוח האנושית כמעבר מהקרבה פיזית לסימבוליקה. בעבר, בני אדם האמינו שרק דם קורבנות ירצה את האל; עם הזמן, הוחלף המזבח המדמם בתפילה – במילים. זהו המעבר מהקטגוריה של 'פעולה', לקטגוריה של 'משמעות'. כשאנחנו בוחרים לדבר במקום להכות, אנחנו משתתפים באותו מהלך אבולוציוני: מפסיקים להקריב את האחר על מזבח הכאב שלנו, ומתחילים להקריב את האגו, היצר הבהמי, לטובת המילה המרפאת.
החיים והמוות ביד הלשון
עצירה. התבוננות. הפניית הזרקור פנימה, המקום הנגיש ביותר - בתוכנו. להביט נכוחה אל מופעי האלימות שלנו – עקיצה צינית בשיחה, שתיקה מענישה בבית, הקטנת אדם אחר כדי להרגיש לרגע מעליו, התפרצות, רכילות, ביקורת, נקמה.
עבורי, הכתיבה, הביבליותרפיה, היא המקום שבו אני בוחנת את תנועותיי. היא המעבדה שבה אני מפרקת את כלי הנשק הקטנים של היומיום ומחליפה אותם בניסיון לווסת, לסדר ולבנות נרטיב שלא נכנע לאוטומט של הכוח אלא בוחר במילים כמתווכות. השימוש בלשון, בשפה, כדי לחבר מחדש את מה שהאלימות ביקשה לקרוע.
למה אני פה
אני נשארת במדינה הזאת מבחירה ומאהבה. יש לי אמונה עמוקה באנשים שבוחרים להיות נאמנים לתפקידם – שופטים שעושים צדק, שוטרים ששומרים על אזרחים, חברי כנסת שנמצאים בשירות הציבור. גם ברגעים של תסכול, השייכות ברורה לי; "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי אל נשמתי". הדרך להפוך את המקום הזה לטוב יותר היא להיעשות אני טובה יותר – לעצמי, לזולת ולעולם. זהו תהליך עומק שדורש לקיחת אחריות על החלקים הפגועים שבי, כדי לא לגלגל את האלימות הלאה. כמי שפגשה בשלום – בתוכי, עם חברותיי, במשפחה – נשבתי בקיסמו. כל מה שנדמה שמפסידים בדרך אליו, הוא כאין וכאפס לעומת השקט הפנימי והאפשרות היצירתית שהוא מעניק לרגע שאחרי.
פסח
הציטוט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אינו רק תביעה לזיכרון היסטורי, אלא דרישה להכרעה פנימית יומיומית. החירות האמיתית אינה היעדר כבלים, אלא היכולת לבחור בטוב כנגד ה"אוטומט" של היצר. מצרים היא ה'מצר' – המרחב הדחוס שבו התגובה שלנו היא רפלקס של כוח, נקמה או פחד; זוהי עבדות לנסיבות החיים ולפצעי העבר. היציאה ממצרים היא הרגע שבו האדם מפריד בין הגירוי לתגובה, מיישם את החירות במובנה הגבוה ביותר: הפיכת הדיסוננס בין היד האוחזת בהדק ליד המלטפת, להרמוניה של אדם הבוחר להיות נאמן לצלם האלוהים שבו.
