תמיד השארתי פתח לתקווה
עלון פסיכולוגיה עברית | 13/5/2012 | 7,596 צפיות | הרשמו כמנויים
את השבוע האחרון התחלנו במחשבה שהבחירות בפתח, והנה נדמה שהן נדחו ואולי יתקיימו סוף סוף במועדן. ובינתיים, עשן המדורות התפוגג, ובפתח ימי הקיץ הארוכים. שני מאמרים במוקד הסקירה השבוע, שניהם עוסקים בטיפול בחולי הנפש, מפרי עטה של תמי קויפמן. החדש יותר, ממוקד בטיפול ארוך הטווח ובשיקום חולי הנפש המחלימים. קויפמן מגייסת לשם כך את מעגלי החיים של המתמודדים, ודנה בחשיבות עבודת צוות רב מקצועי להצלחת השיקום. דיון מעמיק ונרחב במשמעות קיום המחלה אצל בן משפחה מובא במאמר קודם שלה, שמוצג במדור "בחירת העורכת". פרומי גוטליב ושניאור הופמן מציגים גישה טיפולית בהפרעות טורדניות-כפייתיות הנשענת על שלוש בסיסים: טיפול בהצפה, הכחדה הדרגתית, וקותרפיה דיאלקטית. גישת הקותרפיה הדיאלקטית הוצגה בעבר בספרם של הופמן ולאוב. ועוד משהו בעל איכויות טיפוליות, הצחוק, כפי שמוצג בסרטון שהועלה ל"שפיות זמנית". עמיה ליבליך מצאה בעיון בספרות תשובה לשאלה החמקמקה "מה עושה את הקבוצה מוצלחת". תוך קריאה בספרו של נתן שחם "רביעיית רוזנדורף" נתקלה במילה "היענות", על המשמעות הרגשית העמוקה שבה. ואילו אודט דמרי משתפת בשיר מפרי עטה, הנוגע גם הוא במילה, במשמעותה ובהעדרה.
מרקו מאואס מציע קריאה לאקאניאנית לסרטו של סטיב מקווין "בושה", המזמן התבוננות במיניות והתמכרות למיניות. סוגר את השבוע פרק מספרו החדש של אנטוני סטור על פרויד, באדיבות ההוצאה לאור.
"תמיד השארתי פתח לתקווה
אפילו כשכבתה האהבה
חלמתי על ימים יותר יפים
אפילו בלילות שינה טרופים." (מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודית רביץ)
