על העבר, ההיסטוריה ויצירה דוקומנטרית
אדם לאוב | 8/11/2025 | הרשמו כמנויים
בהרצאה שנתן כריסטופר בולאס תחת הכותרת ״כאב מנטאלי (mental pain)״ הוא מבחין בין העבר להיסטוריה. העבר, כך הוא אומר, הוא טיפשי, מת, חסר משמעות, חלף. היסטוריה, או נרטיב, לעומת זאת, הם מעוררי חיים. יש משהו בהיסטוריה שמהותית נמצא בצד של דחף החיים. לכן הפעולה של ההיסטוריה היא קריטית ליכולות שלנו להתגבר ...על העבר. כמובן שלא כל תיאור היסטורי הוא בעל ערך, יש נרטיבים רבים שאני כלל לא מסכים איתם, אבל הפעולה של יצירת ההיסטוריה היא בעלת ערך רב.
לפני שבועיים, ביום ההוקרה לפסיכולוגים של המרכז הירושלמי, ארגנו עבורנו הרצאה של היוצר הדוקומנטרי יונתן ניר. יונתן לימד על שיטת הדוקותרפיה, על ידי הקרנה של סרט קצר, שמספר סיפר פשוט על זוג מקסים מנס-ציונה שחייהם כמו נעצרו אחרי פיגוע שעברו. יונתן הסביר שבתהליך היצירה, בשלב הצילום ואיסוף החומרים הפכו הזוג (וכל מטופל בתהליך דוקותרפיה) מקורבן הטראומה לגיבור הסיפור, אבל זה היה רק המעבר הראשון. המעבר החשוב ביותר התרחש בחדר העריכה, היות שהזוג ערכו בעצמם ובעזרתו של יונתן את הסרט, הם הפכו מגיבורי הסיפור למספרי הסיפור: הם בחרו איזה חומרים ייכנסו ואיזה לא, באיזה סדר יוצגו (בעבודה על התסריט), ולבסוף הפכו אפילו למפיצים של הסיפור. שם, בחדר העריכה, מתרחש הקסם. הקורבנות משיגים שליטה ומייצרים מחדש רצף לזמן ובעיקר הופכים למספרים של הסיפור שלהם.
בספר המצוין When the sun burst: the enigma of schizophrenia מתאר בולאס כיצד בסכיזופרניה נוטש העצמי את פונקציית לקיחת ההיסטוריה שלו (the history taking self), העבודה של ה history taking self היא קריטית לבריאות הנפשית, לתחושת העצמי והאותנטיות שלנו, אבל בעיקר זו היא עבודה אינטגרטיבית של חיבור התחושות שלנו לעובדות העבר.
היסטוריה פסיכוטית
כשהאדם עובר משבר סכיזופרני הוא אינו יכול עוד לבצע עבודה אינטגרטיבית כזו, וממילא החיבור לעובדות העבר כרוך ביותר מידי כאב, ואז האדם עלול להפוך את ההיסטוריה שלו, הזכרונות שלו, למיתולוגיה. המיתוס אומנם בנוי סביב עובדה נבחרת מהמציאות אבל המרכז של הסיפור המיתי אינו הכאב שבחוויית חיים אמיתית, אלא ממלכה חדשה וגרנדיוזית של עבר מומצא. אומנם המיתוס מאפשר טרנסצנדנטיות, והאדם הסובל יכול מפעם לפעם להתעלות מעל המציאות שהתרחשה, ולשהות במציאות אלטרנטיבית, אך לרוב, לאורך זמן, זה לא מעלים את הכאב, מכיוון שהעולם המיתי מלא באימה ובאלימות. יחד עם זאת, זה כן מאפשר להבנות את הכאב באופן מסוים ואפילו לספק לו משמעות (לדוגמא עבור אדם שבחווייתו נרדף בגלל מסר נבואי חשוב שקיבל מאלוהים, חוויית הרדיפה אינה רק סבל, אלא הוא קיבל דרכה גם משמעות ומטרה). לבסוף, נטישת פונקציית לקיחת ההיסטוריה, המעבר מהיסטוריה למיתולוגיה, יחד עם ריקון של חלקים נוספים מן העצמי [i], מנתקת את האדם הפסיכוטי מהנוכחות בחלל ובזמן.
היסטוריה טראומטית
כשיונתן ניר דיבר, מצאתי את עצמי חושב על ההבדלים בפונקציית לקיחת ההיסטוריה של העצמי בין מצבים של טראומה למצבים של פסיכוזה. בעוד בפסיכוזה תהליך ריקון העצמי, משאיר את האדם חסר יכולת לעשות את פעולות לקיחת ההיסטוריה, בטראומה (כך היגגתי לעצמי לפחות) ההיסטוריה הופכת לעבר, מת, מכאיב, חסר משמעות, הטראומה הלא מעובדת, כמו מעין חור שחור נפשי, מושכת אליה את תשומת הלב של התודעה, אך בו זמנית מסרבת להשתנות, להיכתב. אותו חיבור בין עובדות טראומטיות לחוויות החיים אינו נעשה והכאב אינו שוכך, אינו עובר עיבוד, לא משתנה. טריגרים במציאות כמו מפעילים את אותו חור שחור, שמצידו כמו פורץ את הגבול בין עבר להווה. אם בפסיכוזה ה - history taking self מותקף ונהרס, בטראומה הוא שובת, יש מקרה עובדתי אחד בו הוא אינו מוכן לגעת, אינו מוכן להפוך לנרטיב. החיים ממשיכים והמקרה הזה כמו יושב קפוא בנפשנו, ולפעמים הוא אינו מאפשר להמשיך הלאה עד שייכתב. חשבתי על מטופל עבר שהרגשתי שמדגים יפה מעבר מהתייחסות פסיכוטית להיסטוריה שלו, אל התייחסות טראומטית.
את הפרק הזה לא אכתוב לעולם
את רון (שם בדוי וסיפור בדוי) פגשתי לאחר התקף פסיכוטי חריף. הוא טופל במינונים גבוהים של לפונקס וסרב לשתף פעולה עם ניסיון להורדה במינון, או מעבר לתרופה מעט נוחה יותר, מתוך חשש שמא הפסיכוזה תחזור. רון אכן לא עבר מעולם באף אחת מהפגישות שלנו כמי שמצוי בפסיכוזה פעילה, אבל החודשים הראשונים לטיפול שלנו היו דלים במיוחד ולא ידעתי האם מדובר בתוצאה של התרופות, של המחלה, או תהליך נפשי של המתה של חלקים סוערים שרון עסק בו באופן הגנתי. למעט עובדות יבשות מעטות רון לא הצליח לתאר את ההיסטוריה שלו או הרקע למשבר. בחודשים הראשונים הפגישות שלנו עסקו בשיחות רפטטיביות על האוכל שהוגש באותו יום בבית החולים, תרגילי כושר מעטים שהחל לעשות, אפליקציית ספירת הצעדים שלו, ובמקרים טובים גם על כותרות העיתון. עם הזמן רון הצליח לדבר מעט על הקושי שלו לדבר, והתברר שהוא אוהב צילום. הצעתי לרון לצלם תמונה ביום ויחד בטיפול נתנו כותרת לתמונות שצולמו מאז המפגש הקודם. זה היה התחלה של התחלה של החזרה שלו לתפקיד המספר של סיפור חייו. עם הזמן הכותרת הפכו ממילים למשפטים, ממשפטים לפסקאות, ולבסוף לסיפורים קצרים. חצי שנה בתוך הטיפול כבר לא נזקקנו יותר לתמונות ובעוד הטיפול עדיין עסק בעיקר באירועי השבוע, רון הצליח כעת לספר לעצמו, ולעבד בעזרתי, את אשר עובר אליו. מעט זיכרונות החלו לצוץ, בעיקר חיובים שהיו קשורים לסבו וסבתו. חודשיים אח"כ כשהעליתי לראשונה את הצורך לקבוע תאריך לשחרור ולסיום הטיפול, ביקש רון שאת הפגישות עד הסיום נשקיע בכתיבת סיפור חייו. כך גיליתי שרון כותב מחונן, וגם כתב בעברו, טרם ההתקף, בעיתוני ספורט כמו ״שם המשחק״ ואתרי ספורט באינטרנט (salnews). רון הגיע מחויב לפגישות לאחר מכן. פרק ראשון: הילדות - מכות משני ההורים, פרק שני: גיל ההתבגרות – דחייה ובדידות, פרק שלישי: צה"ל - לחימה וכישלון. אבל אז, כשנותרו עוד פגישות בודדות, ביקש רון לכתוב כמה פרקים על העתיד. הכתיבה כבר לא הייתה מפורטת, אבל הוא כתב במחברת בכותרת דברים שהיה רוצה להשיג בזמן המיידי (עבודה לדוגמא), ומטרות לטווח הרחוק (זוגיות). בפגישה הלפני האחרונה סיפר לי רון על מותה של סבתו כמה חודשים לפני האשפוז, וכיצד אח"כ נשאר למעשה ללא הדמויות שייצגו את הטוב בעולמו (הסבא והסבתא). התרגשתי מהרצינות בה התכונן לפרידה, מהמרחק הגדול שעשה, ומהאופן בו סידר את חייו ומיקם את עצמו מחדש בציר הזמן. ציפיתי וקיוותי שבפגישה האחרונה יספר לראשונה על שקרה לו במהלך ההתקף הפסיכוטי עצמו ובאשפוז במחלקה הסגורה. זכרתי מטופל אחר, שהזכיר לי את רון, שיום אחד התיישב לידי ואמר: ״הגיע הזמן שאספר לך מה קרה בפסיכוזה שלי״, וכמה אז הרגשתי שהמוכנות לספר את סיפור הפסיכוזה חשובה להחלמה. אבל רון לא עשה זאת, למעשה הוא הגיע כשאין לו הרבה מה לומר. הוא דיבר מעט על חשש מסיום הטיפול, אבל לא כעס עליי או על המחלקה, הוקיר תודה על התהליך שעבר, אבל נראה היה שמעט פוחד לייחס יותר מידי משמעות לי או למחלקה. אמרתי לרון שהוא יוצא מהטיפול עם ספר שמסופר בו על העבר שלו, ובקווים כללים על העתיד, אבל לא מופיעה בו אף מילה על החוויות שחווה בבית החולים וסמוך להגעה לכאן. הוא השיב "את הפרק הזה לא אכתוב לעולם". כך הפך רון ממי שאינו מסוגל להיות המספר של סיפור חייו (ללא זיכרונות, ללא היסטוריה, ללא יכולת לספר באופן מחובר את אירועי היום יום) ומפגין יחס פסיכוטי לעבר, למי שאינו מסוגל לספר את סיפור הפסיכוזה והאשפוז, ומפגין יחס טראומטי לעבר. וגם על הדרך מזכיר לי כמה מורכב להיות פסיכולוג בבית חולים, ושלא פעם חווית האשפוז עצמה פוצעת וטראומטית.
Myself taking history
את הטקסט הזה אני כותב תוך כדי העזיבה שלי את בית החולים (כפר שאול), ואת הסמינר על טיפול דינמי בפסיכוזה שהעברתי יחד עם נעמה בשנים האחרונות, והבלוג הזה ליווה חלקים ממנו. במידה רבה תוך כדי כתיבה הייתי עסוק בסיפור העשור שלי שם. הגעתי לבית החולים אחרי שכבר עזבתי את עולם הטיפול הפסיכולוגי, בסוף השנה השנייה להתמחות המרפאתית, והשקעתי קצת שוב באימון כדורסל. מחלה קשה של בני הבכור שהיה בן שנה (הוא בריא ובסדר היום) קדמה גם היא לתחילת העבודה, ובמובן מסוים הרעיון של לחזור ולטפל אולי נולד שם, ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים קפלן. בראיון הקבלה לכפר שאול שאל אותי הפסיכיאטר שהפך למנהל המחלקה שלי כיצד אני מרגיש לגבי טיפול בפסיכוזה. מפוחד עניתי. אפילו לא קצת מסוקרן? הוא שאל. לא, השבתי, אולי כשהחרדה תרד. אבל תקופה ארוכה החרדה לא ירדה. באותם חודשים קשים לקחתי טרמפ חזרה מאחת מהפגנות הפסיכולוגים (כן כן, פעם בעבר היו תנאים לא טובים בשרות הציבורי ופסיכולוגים יצאו להפגין...) עם פסיכולוגית ותיקה שבדיוק פרשה מ-30 שנות עבודה באחד מבתי החולים הממשלתיים. היא הייתה הראשונה שסיפרתי לה כמה אני חרד, והיא סיפרה שגם היא הייתה חרדה תחילה, שלא האמינה שיודעת או יכולה לעזור למטופלים שפגשה, אבל עם הזמן רואים שטיפול פסיכולוגי יכול להיות מתנה גם (ואולי בעיקר) כשהנפש מאוד פצועה וכואבת. מי היה מאמין שאשאר שם עשור, שאעביר סמינר למתמחים על פסיכוזה מכל הדברים בעולם, שאנהל את הצוות. במקום הזה, קצת כמו שמבטיחים לגבי הטירונות, יצרתי את הקשרים הכי קרובים ונוגעים שיצרתי בחיי. פגשתי מדריכה (שהפכה חברה) שנגעה ברכות בחסכים אימהיים והייתה שם עבורי כמעט לאורך כל הדרך בכל תפקיד שעשיתי, ולראשונה מאז שהחבר הכי טוב שלי נפטר בחטיבה הייתה לי שוב חברה "הכי" טובה כל כך קרובה. החרדה מהשיגעון שככה מעט, כמו עברה לרקע באופן שאיפשר לי לעבוד, אבל מפעם לפעם, בעיקר מול מפגשים טיפוליים קשוחים, היא צצה לה בעוצמה גדולה. הייתי עסוק מאוד בשאלה למה אני מטפל בפסיכוזה, מה מושך אותי לזה. לא אפרט בטקסט הזה את כל מה שגיליתי על עצמי, אבל היות והבלוג התחיל כמכתב למתמחה (דמיוני) מפוחד בתחילת החלק האשפוזי, מה שאני יכול לומר זה שטיפול בפסיכוזה מסקרן, שאלה מטופלים שאפשר לעזור להם, ושאנשים שיגידו לכם את זה בתחילת הדרך ישמעו הזויים ואתם לא תאמינו להם.
[i] הסברתי על כך בטקסטים קודמים, לדוגמא פה: https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6261
