לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
על מלחמות שבפנים ומלחמות שבחוץ וכריסטופר בולאס

על מלחמות שבפנים ומלחמות שבחוץ וכריסטופר בולאס

אדם לאוב | 20/12/2023 | הרשמו כמנויים

לפני כמה חודשים, בחיים אחרים, דיברתי עם חברה על אירועים במציאות וההשפעות שלהם על כמות הפניות לטיפול. דיברנו על כך  שהמחאה החברתית והקרע בעם, למרות שהביאו אתם סבל נפשי רב, לא דחפו אנשים אל הקליניקה, ומספר הפניות אפילו קטן. חשבנו שזה קרה מכיוון שהרוע / האויב / הקושי נתפס על ידי אנשים כחיצוני להם, או מצוי באחר (הביביסט / אנרכיסט / משיחיסט / בוגד). כמה שנים קודם, הקורונה הולידה מבול של פניות לקליניקה, לא רק בגלל הקשיים במציאות במישור הכלכלי והמשפחתי (כי נאלצנו לבלות זמן עם האנשים שאנחנו אוהבים), אלא גם כי הרוע עלול להימצא בתוכי, או בקרובים לי, להיכנס אליי לבית, דרך הפחד להדביק ולהידבק.

באירועי השבת השחורה ב 7.10 נחשפנו לרוע טהור בצורה קיצונית ואחריו הגיע גל פניות לטיפול (גם כאלה שבמישור הגלוי אינן קשורות), שאני לפחות לא הכרתי. זאת למרות שבאופן ברור הרוע הזה הגיע ונכפה אלינו מבחוץ. אחרי חודש וקצת של קיפאון מצאתי את עצמי חושב שוב, ובין המחשבות האלה, הרהרתי על הדיכוטומיה של פנים וחוץ ודיכוטומיות בכלל.

 

פנים וחוץ, דיבור ופעולה.

בהרצאה שנתן במרכז הבינתחומי דיבר לו ארון זצ"ל על הדיכוטומיה של דיבור ופעולה והדגים שזו אבחנה לא מציאותית, כיוון שלפעמים המילים שלנו הן פעולות בעולם. הוא המחיש זאת בעזרת דוגמא שנתן, שאם היה אומר למטופל שלו fuck you אז מן הסתם אלה לא היו רק מילים, אלא הן גם היו פועלות במציאות (אולי כי הן מעוררות רגש בעוצמה ובכל מקרה מורגשות על ידי האחר כאילו נעשה לו משהו/נעשתה בו פעולה). אף על פי שהיינו רוצים, ולכאורה אנחנו לפעמים מצליחים, להפריד בין מילים לפעולות, בו זמנית המילים שלנו פועלות בעולם והפעולות שלנו מדברות.

הדיכוטומיה של פנים וחוץ נראית ברורה יותר אבל למעשה גם היא אשליה. יש לנו תחושה די ברורה של מה פנימי לנו ומה חיצוני, תחושה שקיימת, גם כשהעולם החיצוני נכנס כל הזמן פנימה דרך החושים שלנו (וגם דרך הדיבור והפעולות של האחר), וגם הבפנים שלנו כל הזמן יוצא, במילים בפעולות, בזיעה, בחום בקור וכו'. הדוגמא של לו ארון מייצגת מצב שבו האבחנה הדיכוטומית שלנו מתערערת, כי מילים של מישהו אחר הן לא סתם מילים, אלא פועלות ומפעילות משהו בתוכי. זה גם מה שקורה כשההבחנה בין פנים לחוץ לפתע מתערערת.


- פרסומת -

הזוועות שביצעו מחבלי החמאס מזעזעות באופן כללי, ואת הדיכוטומיה הזאת, שבין פנים לחוץ, הן מערערות בפרט. האבחנה הברורה בין פנים לחוץ קורסת כשלפתע מפגש עם רוע בלתי נתפס שמגיע מבחוץ מחריד, מזעזע ואף משנה את כל המבנה הנפשי שלנו על שלל האובייקטים המופנמים שבו.

אם חושבים על זה כך, מה שמביא את גל הפניות לטיפול כעת הוא לא שהרוע נתפס כמשהו שקורה לי "בפנים", אלא מתרחש כשהאשליה החיונית לתפקוד שלנו, בין פנים לחוץ, לא מצליחה להישמר. ניתן בדיעבד להסתכל גם על הקורונה כחוויה בה אנחנו מנסים בכוח במסכות ובידודים להשאיר סכנות בחוץ, לרוב ללא הצלחה.

 

מלחמה במחלקה הסגורה – הכי בפנים שיש

רוח ההתנדבות ששטפה את עולם הטיפול (וכל שאר העולם) מאז החלה המלחמה לא פסחה גם עליי, ואיך שהוא מכל המקומות מצאתי את עצמי מנדב שעתיים בשבוע בהעברת קבוצה טיפולית במחלקה הסגורה, יחד עם נשות מקצוע מדהימות מהצוות הפרא-רפואי במחלקה.

אני חושב על המחלקה הסגורה קצת כמו צינור ניקוז של הלא מודע הקולקטיבי. כל מיני אנשים, עם רגישות עצומה וספיגה מוגברת של תדרים רגשיים, מגיעים במצבי הקצה שלהם להתכנס במקום אחד, שכמו מחובר לכל ההתרחשויות החברתיות בבת אחת, ולתוך המחלקה מתנקז כל מה שלא יכול להיות מוחזק בחוץ. החוויות מהעברת הקבוצה בתקופת המלחמה מדגימות אולי את אותו ערעור שבין חוץ לפנים, שבין התרחשויות חיצוניות של המדינה במלחמה, לבין המציאות הפנימית של הקבוצה במחלקה.

במפגשים הראשונים השיחה בקבוצה הרגישה לי כל כך מפורקת ואלימה. ההתפרצויות האלימות בין המטופלים הפתיעו אותי ונראו לי לא ברורות, ושום משפט לא התחבר לי למשפט שאחריו או לפניו. די מהר שמתי לב שגם אם אני לא מבין את הקונטקסט, חברי הקבוצה מגיבים זה לזה ולא פעם סגרו בניהם חשבונות מבחוץ בתוך הקבוצה. עם הזמן התרגלתי, ובעידוד של אחד המטופלים ("בשביל מה הביאו את המנהל של הפסיכולוגים, בשביל לשתוק ?") התחלתי להנכיח את עצמי יותר בקבוצה. מטופל אחד שחי כל חיו הבוגרים במחלקות שאל אותי כל כמה דקות מה השעה. בעוד אחרים הגיבו כאילו הוא מחכה שהקבוצה תסתיים, אני הרגשתי אותו נאחז בציפורניים, מנסה להישאר נוכח ומחובר לציר הזמן. בו זמנית, דרך השאלה הרפטטיבית, הרגשתי אותו יוצר איתי קשר דומם, מומת, נטול חיים, ובעיקר נטול האיומים שבקשר אנושי, כשאני ממש מתפקד כמו שעון דובר, דמוי אדם. גם אני עצמי, במשך כמה שבועות ארוכים מאז ה7.10, הייתי עם תחושות ניתוק חזקות, במהלכן כל יום הרגיש כמו זה שלפניו, ובמפגש עם אותו מטופל תהיתי לגבי המשמעות שיש בכלל לימים, לשנים ולדקות, כשמבלים את החיים סגורים במחלקות פסיכיאטריות או בשבי החמאס.

שלושה או ארבעה מטופלים המציאו לעצמם שמות חלופיים, לפעמים החליפו את השמות של עצמם במהלך השבוע בין הקבוצות, ופעם אחת אפילו בתוך קבוצה, ואני תהיתי כמה קשה להיות אדם ברגעים אלה, שאפילו החוויה של להיות בעל שם יכולה להיות בלתי נסבלת. גם תכנים שקשורים באופן גלוי יותר ללחימה היו נוכחים: אלימות, אשמה, תיקון והכחשה ליוו אותנו. קללות כלפי ערבים נזרקו תכופות לחלל החדר, כשראשי החמאס והאחים במחלקה מחליפים תארים באופן תדיר (לקח כמה שבועות עד שמטופלים ערבים החלו להיכנס לקבוצה). גם קללות כלפי שמאלנים, חילונים ואחרים נכחו, כשבמקביל לקללות, מטופלים נעמדו פתאום וניגשו זה לזה להתחבק.

באחד המפגשים, היה מטופל שזעק לחלל החדר שהוא אשם, ולפעמים הצביע על האחרים וזיכה או האשים אותם. במפגש אח"כ, כשחזר על התנהגות זו, שאלתי אותו על האשמה, והוא הראה לי בעיתון שתושבי הדרום מחפשים תשובות. מטופלים אחרים העלו השערות אחרות על האשמים במלחמה, בין אם האשמה היתה בשנאה של עשיו ליעקב, בשמאלנים שהסיעו את החמאס להכשרות בלבנון, דרך אוננות, הומוסקסואליות ושנאת חינם. במפגש אחד, באמצע המפגש, החליטה הקבוצה לקום לומר קדיש על החיילים. מטופל אחד נכנס לקבוצה באמצע הקדיש, והכריז ״מה אתם עושים רעש? זה לא קרה! זה פייק ניוז!״. זה הרגיע את הקבוצה לכמה רגעים, כשכולם חוזרים אחריו "זה לא קרה, זה לא קרה".

בולאס dodging thought  - על חטופים וחטיפות בפנים ובחוץ


- פרסומת -

כזכור, יחד עם ד"ר נעמה שפרן, אני מעביר סמינר על טיפול דינמי בפסיכוזה (שהבלוג הזה אמור בערך ללוות), בשבועות הראשונים למלחמה לא נפגשנו, אח"כ פעמיים נפגשנו בלי לקרוא, ובשבוע השלישי החלטנו לחזור, ובחרנו בפרק של בולאס Dodging Thought  מתוך הספר When the Sun Bursts - the Enigma of Schizophrenia. קודם לפרק הזה מסביר בולאס את התיאוריה שלו לסכיזופרניה. מבחינתו, מדובר במתקפה של ה mind על הself. לדעתו, המצב הטבעי הוא שה- mind שלנו מסוגל להרבה יותר ממה שהself  שלנו מסוגל להכיל. יש בכל אחד מאיתנו תכונות, יכולות, חוויות, מחשבות וכו', שאינן חלק מהאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו בעולם. לכן, ישנו תהליך טבעי של dumbing down, שבו חלקים מהיכולות של ה mind כמו מוכחשים, ואילו בסכיזופרניה התהליך הזה מתהפך או לא מתקיים. בסמינר דיברנו על זה שזה קצת כמו מסנן הגירויים (Stimulus Barrier) אצל פרויד שמסנן החוצה גירויים, הן מהחושים והן מהעולם הפנימי, ושבסכיזורפניה הפילטר הזה נסתם ומתקלקל. ההבדל הוא שבולאס לא מדגיש רק את הקלט החושי או עליה של חומר לא מודע בלי סינון, אלא מתאר שזה תהליך שמתרחש גם בהקשרים של ה self,  ההגדרה העצמית שלי וההבנה של מי אני בעולם.  

מול המתקפה הזאת העצמי מתחיל בתהליך של ריקון, כי לפי בולאס בסדר הפסיכוטי עצמי מרוקן הוא עצמי בטוח ממתקפות ה- mind. כחלק מהתהליך, חלקים מהעצמי הפסיכוטי הופכים להיות מגולמים (embodied) בעולם הדומם ובעולם הטבע (מה שמסביר את החיבור המיוחד של מטופלים פסיכוטיים עם העולם הטבעי - ראו שתי הרשומות האחרונות בבלוג). בפרק הנוכחי מסביר בולאס כיצד בהתחלה הקולות, וההקשבה להם, הם ניסיון לשמור על קשר עם חלקי העצמי שהוחבאו למסתור בחי, בצומח ובדומם. אבל בהמשך, כשתהליכי ההתרוקנות מתגברים, וחלקיקי העצמי מתרחקים, שמירה על קשר איתם נהיית קשה יותר, הקולות הופכים תוקפניים יותר, וחלק מההתנהגויות הפסיכוטיות אינן מספרות סיפור, אלא הן רק מגננה נגד ה -mind  בניסיונות התנהגותיים נואשים לא לחשוב. 

במשפט אחד בפרק, בולאס מסביר על החוויה שבני המשפחה חווים כשמביטים מהצד בתהליך ההתרוקנות הזה, אל מול האלימות של ה mind  והקולות, של מי מיקיריהם. בני משפחה יכולים להרגיש, לפי בולאס, שהאדם שהם אהבו והכירו איננו שם יותר, כי במובנים נפשיים מסוימים אכן כך הדבר (העצמי כבר מרוקן ומגולם במקומות אחרים). בסמינר דיברנו על החוויה של בני המשפחה שיקירים נחטף על ידי כוחות זדוניים, שהם רואים אותו מולם ויכולים להרגיש אותו אבל הוא עצמו לא שם, והאסוציאציה שעלתה קישרה בין חוויה שבה בן משפחה נחטף על ידי כוחות פנימיים לבין חוויה שבה בן משפחה נחטף על ידי החמאס.

המאמר הבא שקראנו נכתב על ידי האנליטקאית Melanie Suchet ובו מתואר טיפול בבחורה בשם פט, שיש לה דמות דומיננטית פנימית (״השופט״) ששולטת בה. במאמר היא מתארת את היחס של השופט לחלקים אחרים באישיותה של פט ולמחשבותיה: "הוא הרגיש כמי שגורלו נקבע, ושכל מי שנשאר במוצב (=העולם הפנימי של פט) הוחזק כבן ערובה, אסיר בממלכתו שהאלימות גוברת בה". ככל שהטיפול מתקדם המאבק מתגבר, יחד עם התיאורים "השופט השתלט וחדר לעוד ועוד חלקים במוחה של פט"; "היא כבר לא יכלה להתגונן מול הטרור שלו"; ״הוא השתולל והיא הפכה אסירה בתוך מוחה שלה".

 

בחזרה למחלקה הסגורה

היה מטופל אחד בקבוצה שלהרגשתי ניסה במשך ימים להפחיד אותי, ולרוב הצליח. הוא התעצבן, העליב ואיים על חברי הקבוצה האחרים, והרגשתי שהוא במאמץ מתמיד לנסות ולהפוך את הקבוצה לאלימה, ואת מי שמולו לאלים.

בפגישה אחת הצעתי שנפתח את הקבוצה כשכל אחד פונה למי שלידו ומספר לו במשפט אחד מה הוא מרגיש. אותו מטופל יצא בכעס ואמר "אתה מבקש ממני לשפוט ולבקר את חברים שלי", כאילו היה משוכנע שהצעתי לומר ולשמוע מה כל אחד מרגיש כלפי השכן. ניסיתי להסביר אבל הוא לא הקשיב ויצא מהקבוצה. האחרים שיתפו פעולה, אבל דווקא עם ההנחיות שלו. הם פנו אחד לשני ושפטו זה את זה (לרוב לזכות) כשסיפרו כל אחד לאחר מה הם מרגישים כלפיו.

בפגישה הבאה הוא נכנס ל RENT עצבני, על ערבים ושמאלנים, ופתאום אמר משהו על החטופים. מתוך מחשבה על הסמינר והמאמרים שקראנו אמרתי לו ״אני שומע כמה זה בוער בך, ואתה כועס, אבל כשדיברת על החטופים זה ממש הרגיש לי חזק כאילו אתה יודע משהו על החוויה שלהם״.
הוא הסתכל לי בעיניים ואמר "אני יודע מה זה לא להבין איפה אתה ומה קורה לך, אני יודע מה זה להתפלל לאלוהים שמה שמענה אותך יפסיק, אני יודע מה זה להיות חסר אונים ולהתחנן לאלוהים״. לרגע חשבתי שראיתי אותו אפילו דומע. התרגשתי. חשבתי שזה רגע נדיר ומדהים של מגע שלו עם החוויה שלו והכאב. רגע שבו הרגיש שמישהו יכול להבין משהו מעולמו, כשרוב הזמן אין לו איך ולמי לספר.  


- פרסומת -

בוחן מציאות פנימי

המחשבות האלה על פנים וחוץ, המלחמה, בולאס, פט, והמטופלים במחלקה א', גרמו לי להרהר במושג (לא הגיוני ולא ישים) שהמצאתי לפני כמה שנים של ״בוחן מציאות פנימי״. הרבה פעמים אני מוצא את הפסיכיאטרים מתעקשים על מושגים שאני לא מבין, כמו ״בוחן מציאות״. ראיתי אנשים מאוד פסיכוטיים שומרים לכאורה על בוחן המציאות - זו שבחוץ. המשותפת. הם קלטו את התסריט של הראיון הפסיכיאטרי ועונים את התשובות הנכונות (לפעמים קוראים להם בגלל זה דיסימולטיביים). בהוסטל שבו עבדתי בתואר הראשון הייתה דיירת שכל דיאלוג איתה היה נפתח באופן הבא:
אני: מה שלומך?
דיירת: אני רואה דברים, שומעת קולות ורוצה למות
אני: וחוץ מזה מה שלומך ?
דיירת: היה לי יום ממש טוב, רוצה לראות מה ציירתי ?
חשבתי שהיא כאילו למדה שצריכה לומר שרואה דברים, שומעות קולות ורוצה למות, כי זה ביטוי שמשמעותו היא שהיא צריכה מעט תשומת לב.

לעומת זאת, ראיתי אנשים שלא היה להם שום עניין לקחת חלק במציאות המשותפת, אבל איך שהוא התכנים "הפסיכוטיים" בהם שיתפו אותי העבירו סיפור קוהרנטי וברור, שמתקשר באופן מובן להיסטוריה שלהם. בזכות היכרות עם אנשים כאלה הצעתי בצחוק את ההצעה שחלק מהריאיון הפסיכיאטרי יכלול שיפוט על בוחן המציאות הפנימי, עד כמה האופן שבו האדם מתבטא מעביר בצורה שאפשר להבין את מה שעובר עליו. זו כמובן המצאה מאוד יהירה, כי מי אני שיכול להחליט אם האחר מדווח "נכונה" על מציאותו הפנימית, אבל אני עדיין משתמש לפעמים בתוכי במושג הזה.

למעשה, חשבתי אפילו שזו אינדיקציה טובה לפרוגנוזה של טיפול. עד כמה האדם מסוגל להעביר בשיחה את החוויות הפנימיות שלו, ושאם לי יש כמטפל יכולת לספר סיפור על מי המטופל שמולי, אולי גם לו יש יכולת כזו (ממש לא חובה שזה יהיה אותו סיפור). היום פתאום חשבתי שאולי זה קשור לתיאוריה של בולאס ולשאלה עד כמה העצמי מרוקן ועד כמה חלקי העצמי התרחקו או שהאדם עוד בקשר אתם.

בולאס כותב על שני אופנים שונים בהם הסימפטומים הפסיכוטיים מתבטאים. אופן אחד יהיה כזה בו האדם  מנסה לשמור על קשר עם חלקי העצמי המושלכים. סימפטומים פסיכוטיים מהסוג הזה מייצרים משמעות, סיפור, קשורים ל "בוחן מציאות פנימי" גבוה יותר, ולדעתי גם לפרוגנוזה טובה יותר. אופן שני של קשר כזה הוא של סימפטומים פסיכוטיים שנועדו לא לחשוב, בעיקר התנהגויות מוזורות, ואז הם לא מחזיקים סיפור, לא מתקשרים, ובעצם מרחיקים את האדם מסיפורו שלו, ומהיכולת להיות מובן על ידי האחר. כך, "בוחן המציאות הפנימי" מידרדר, ואולי גם הפגיעה ביכולת לקרוא לעצמי בשם שלי, קשורה לאובדן הזה.

No photo description available.מהמחלקה הסגורה לגמר המונדיאל

אולי כשקראתם על המטופל שהרגיע את הקבוצה במחלקה הסגורה באמירה האסרטיבית שהמלחמה היא פייק ניוז צחקקתם מעט, אבל האמת שאני הרגשתי שאני איתו על הרצף. אמנם בכאב גדול ידעתי מהרגע הראשון שמה שקורה אמיתי, אבל לגמרי הרגשתי (לפעמים עדיין מרגיש) שזה סרט או סיוט. נדמה לי שהמרחק בין המטופל שמשוכנע שהמציאות היא אשליה, לבין החוויה שלי שהמציאות אמיתית אבל מרגישה כמו אשליה, לא כל כך גדול כמו שנראה לפעמים.

כשמסתכלים על זה חברתית, אפשר להתחיל בלהיזכר איך בתקופת הקורונה, הטענה שהמגפה היא משהו לא אמיתי (ולא פשוט בלתי נתפס) הפכה פופולארית ומקובלת תרבותית ונחשבה די נורמאלית. גם מאז המלחמה נשמעו (בעיקר בחו״ל) הרבה טענות על כך שמדובר בפייק ניוז, או שהתגובה אליה לוותה בביטול רגשי.

בפרק של הפודקאסט של בן בן ברוך, בו אירח את גורי אלפי ושי גבסו, הזכיר בן שהפסיק לעקוב אחרי מסי רק כדי לא לגלות שמסי חלילה יגיד שכואב לו על הנפגעים משני הצדדים, או שישראל מבצעת רצח עם. תהיתי לעצמי כמה חלקי עצמי של גברים נורמאליים ברחבי העולם הושלכו על מסי (או במילים אחרות תהיתי מדוע למה שמסי או כוכבי ספורט/הוליווד אחרים מביאים את דעתם זה מרגיש יותר כאילו עושים לנו משהו מאשר שאנחנו שומעים משהו). חשבתי על המאמץ הגדול שאנחנו עושים (בהסרת עוקב או בהכחשת מציאות) כדי לא לראות משהו נוראי שנמצא מולנו בחוץ.


- פרסומת -

נראה לי שאמירה כזו של מסי מפחידה גם כי היא עלולה לשבור את הגבול בין מילים למעשים. הוא יגיד משהו וזה יהפוך להיות משהו בעולם, משהו שיפעיל אנשים, ונרגיש בעקבותיו כל מיני דברים.

אני לא יודע ולא חושב שמסי התבטא לגבי המלחמה, אבל מסי כבר שנים הוא אחת הדמויות המרכזיות ב sport washing  שקטאר עושה לעצמה. בהשקעה כספית עצומה קטאר מוודאה שכאנשים במערב חושבים על קטאר, הם מיד חושבים על מסי במדי ברצלונה ופריס סן ז'רמן, ולא חושבים על משבר האקלים, הפרת זכויות אדם ותמיכה בטרור.

כל המהות שלו בקיץ האחרון היה שאנשים ידברו על הזכייה ההיסטוריה והמרגשת ולא על השחיתות המטורפת שהייתה בהבאת המונדיאל לקטאר ועשרות הפועלים ההודים שמתו (ולפני זה חייו בתת תנאים) וזה גם עבד להם אפילו אני קפצתי משמחה בגמר.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, תיאורטיקנים והוגי דעות, אשפוז, פסיכוזה, סכיזופרניה
נורית שיש
נורית שיש
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
ענת לנגבורד
ענת לנגבורד
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
ענת ניר
ענת ניר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
חנה מן
חנה מן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, קרית שמונה והסביבה
הראל אגמון
הראל אגמון
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל

עוד בבלוג של אדם לאוב

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירי גולדווסרמירי גולדווסר24/12/2023

תודה. תוגה על הבלוג המעמיק ומעורר מחשבה .כמה קשה בימים אלה להתחבר למה שבחוץ ועד כמה זה נותן לגיטימציה לרגשות ודחפים שבדרך כלל חבויים בפנים ונסתרים מעינינו
תודה.מירי גולדווסר