"אני גם פה. כלומר אני איתך שם"
על מרחב טיפולי ויחסי העברה בטיפול בישראלים החיים מחוץ לישראל
שני וידרגורן
מבוא
המאמר הנוכחי מציע התבוננות אינטגרטיבית על חוויות הזהות, השייכות והניכור של ישראלים החיים מחוץ לישראל. הוא נכתב בקיץ 2025 מתוך שלושה צירים המשתלבים זה בזה: ניסיוני הקליני המצטבר בעבודה עם ישראלים בתפוצות; הזהות האישית שלי כישראלית החיה בחו"ל; והרעידה הפנימית והחיצונית שנחוותה במעגלי זהות נרחבים בעקבות אירועי אוקטובר 2023 ותקופת המלחמה.
המאמר מציע כי הקליניקה של מטפל/ת ישראלי/ת בתפוצות, מהווה מיכל טיפולי ייחודי לעיבוד זהות ישראלית-יהודית המצויה בתנועה. זהו מיכל שבו השפה, התרבות, הזיכרון הקולקטיבי והחוויה הרגשית מתקיימים יחד ללא צורך בתרגום ומאפשרים פגישה מחודשת עם חלקי עצמי לא מעובדים הקשורים מצד אחד להגירה ומצד שני לישראל ולמתרחש בה. ככלל, העבודה הקלינית עם ישראלים בתפוצות פוגשת את המטופלים (ואת המטפלת) בצמתים שבהם השייכות משתנה, מתערערת ומתעצבת מחדש. אלו צמתים שמזמנים לא רק עיבוד של העבר, אלא גם בנייה מחודשת של העצמי בסביבה חדשה, לעיתים זרה. על רקע המשותף בין המטופלים למטפלת שהיגרו מאותה סביבה לסביבה אחרת, מתבססת במקרים רבים יחסי העברה עם מימד של שותפות, אשר מזמין בחינה בטיפול ובחשיבה על הטיפול.
רקע אישי
לפני כמעט ארבע שנים, עוד בימים שלפני המלחמה וההפיכה המשטרית, סגרתי את הקליניקה שלי בישראל בשל מעבר משפחתי מתוכנן ללונדון (רילוקיישן). הנסיבות הובילו לכך שהקליניקה שלי, שעד אז התקיימה רק בחדר הטיפולים פנים אל פנים, עברה לטיפולים אונליין. למעשה עם המעבר הזה התחלתי לחוות תנועה פנימית המושפעת מתנועה גיאוגרפית, והופכת לתנועה זהותית. חוויתי את התהליך הזה הן כמי שחיה בישראל כל חייה, והן כמטפלת שהוכשרה בפסיכותרפיה קלאסית פנים אל פנים בחדר הטיפולים.
המעבר האישי אילץ אותי לעבור מטיפול פרונטלי כמעט בלעדי שהיה האופן המועדף עליי, גם בתקופת הקורונה, לטיפול מקוון. בהדרגה מצאתי את עצמי מרבה לטפל בישראלים המתגוררים בחו"ל בשל הנסיבות המשותפות. חלקם עברו רילוקיישן מתוכנן, אחרים מגדירים את אורח החיים שלהם כ"נוודות דיגיטלית", ויש גם כאלה שחיים בישראל אך חווים בשנים האחרונות תחושות של זרות או רגשות מורכבים כלפי המדינה בעוצמות שלא הכירו קודם לכן.
כלומר, בשנים האחרונות, כפסיכולוגית קלינית המתגוררת בלונדון ועובדת עם ישראלים בתפוצות, מצאתי את עצמי עדה לתהליך מורכב ורב-רבדים. זהו תהליך שבו שאלות של זהות, שייכות והגדרה עצמית עולות שוב ושוב, הן בחדר הטיפולים והן בחוויה האישית שלי. במאמר הנוכחי אתייחס לחוויות משותפות - הן עבורי והן עבור מטופלים שלי ומשתתפים בהרצאות וקבוצות שהעברתי, סביב נושאי זהות, שייכות והגדרה עצמית עבור הישראלים בתפוצות.
המאמר אינו מתיימר להקיף את המורכבות כולה, אך שואף להעניק מסגרת להתבוננות – לעצמנו כמטפלים, למטופלינו, ולחוויות הלא מדוברות של הגירה, שייכות, אובדן ותקווה במרחב הטיפולי.
זהות פסיכולוגית בהגירה - מסגרת תיאורטית: המשכיות ומרקם המָשׁוּךְ על פני הגלובוס
הזהות הפסיכולוגית מתארת את תחושת הלכידות והעקביות של האדם. זוהי "התחושה שהוא אותו אדם” לאורך זמן, גם כאשר חייו משתנים. אריקסון (1968) הגדיר את הזהות כתחושת עצמי מגובשת שנוצרת דרך אינטגרציה בין צרכים פנימיים לציפיות חברתיות. מרסיה (1980) פיתח את הרעיון הזה דרך הבחנה בין חקירה להתחייבות – תהליך מתמשך של גיבוש עמדה, זהות ותפקיד.
ואולם, הזהות, כפי שאנו פוגשים אותה בחדר הטיפולים – ובעיקר בהקשר של הגירה – אינה מבנה יציב. להפך, נכון יותר לדבר על הזהות כתהליך מתהווה, דינמי, נזיל. סטיבן מיטשל (1993), מהבולטים בגישה ההתייחסותית, תיאר את הזהות כ"צומת של משמעויות מתחלפות" – מארג נרטיבי רגיש לקונטקסט, לקשרים, ולפירושים משתנים של העצמי על עצמו.
בפרקטיקה הקלינית, נושאים הקשורים לזהות והגירה יכולים לעלות בפגישות מסויימות ובצמתי חיים שונים, גם שנים רבות אחרי סיום ההגירה וכאשר כבר התגבשה הזהות בסגנון "אני ישראלי שהיגר לניו יורק לפני עשרים שנה" או "בחרתי לעזוב את ישראל ולגדל ילדים מקומיים באירופה". גם במקרים אלה, השיחה הטיפולית עשויה להגיע לצמתים בהם נשאלות שאלות על הזהות בנוגע לחלקי עצמי אשר נצרבו בילדות ובהתפתחות. במקרים רבים, עצם העלאתם עשויה להפתיע את בעל הזיכרון ואף אותי כמטפלת.
הגירה כמשבר זהות: שייכות ומציאה מחודשת שלה, אובדן, ניכור ומפגש מחודש
הגירה מטלטלת את תחושת הזהות, משום שהיא מערערת את האשליה של המשכיות עצמית. בעיניי, כל מהגר – גם אם עובר ממקום אחד בפרידה רצויה ומתמקם בנוחות יחסית במקום המושב החדש – חווה סוג של “שבר בזהות”. גרינברג וגרינברג (1989) קראו לכך “אבל על הזהות”: תהליך של פרידה ממרכיבים שהיו מזוהים עם מקום, שפה, הומור, הרגלים, ובעיקר, תחושת שייכות מובנת מאליה. הפרידה מתחושת השייכות הקשורה להיותנו נטועים במרחב החיים שבו צמחנו, מתרחשת מחדש בכל פעם שהאדם מתבקש למקם את עצמו – בשיחה חברתית, בקבוצת ווטסאפ משפחתית, או בתהיות לגבי נהלים והתנהגות, גם אלו הסמויים, בהקשרים חברתיים, תעסוקתיים וחינוכיים. פולין בוס (1999) הגדירה את המושג "אובדן עמום"- מצב בו האדם או המקום נעדרים אך נוכחים בעת ובעונה אחת. התחושה הזו, של חיים על קו הגבול בין "כאן" ו"שָם", מייצרת תהליך מתמשך של בלבול, דינמיקה של שייכות חלקית, ולעיתים תחושת ניכור כלפי שני הצדדים בעת ובעונה אחת.
חיים ברילוקיישן, יותר מהחיים במדינה שבה נולדת וגדלת רוב חייך, מביאים את האדם החי בתוכם לחיות במעין איזור ביניים בין העולם הפנימי לבין המציאות החיצונית. כך, לעיתים קרובות, גם שנים רבות לאחר ההגירה, המרחב החברתי העיקרי של ישראלים כולל ישראלים אחרים, העיתון או אתר החדשות הם הישראלים, וגם השפה הפנימית והחלומות מדברים בעברית. עבור ישראלים בתפוצות, החיים על רקע מציאות פוליטית רוויית קונפליקט, מרחב ישראלי זה איננו רק נפשי – הוא גם קיומי, חברתי ופוליטי. החיסרון של אורח החיים הזה הוא שהזהות, שמטבעה בנויה ממרחבים שונים, עוברת פיצולים נוספים ואיננה שייכת במלואה לאף הקשר גיאוגרפי. במקרים רבים, המטופל/ת עשוי/ה לדבר אנגלית בעבודה, עברית בבית ושילוב כזה או אחר בחלומות.
בהשראת ג’ודית באטלר (1990), נוכל לחשוב על הזהות של מטופלים ברילוקיישן לא כמהות, אלא כמעשה נמשך – performance שנשנה שוב ושוב במרחבים משתנים, כך שכל מרחב מחייב “לשחק” זהות שונה. הזהות אינה נובעת מתוך העצמי בלבד, אלא מופיעה בתוך יחסי כוח, קונפליקט, ושפה ציבורית שמכתיבה אילו הופעות יזכו לתקפות ואילו יתויגו ככפולים, מבולבלים, או “לא מספיק שייכים”.
נוסף על כך, הזהות אינה רק פעולה – היא גם מעמד של פגיעות (precarity). במיוחד בשנים האחרונות, אני שומעת כי עבור רבים זהותם הישראלית או היהודית חשופה לביקורת, לעוינות, או לשתיקה מביכה. ישראלים רבים למדו, בעודם נושאים את זהותם בעולם, לשאול קודם כל: האם כאן מותר לי להיות מי שאני? מובן כי השאלה הזאת אינה מופנית רק כלפי הסביבה – אלא גם פנימה, כחלק ממערך של הגנה עצמית, הסתרה, ולעיתים גם ניכור עצמי.
במובנים רבים, הזהות הנבנית ברילוקיישן היא הופעה מתמשכת בתוך מרחב חסר הגדרה, כזה שאין בו שפה אחת, קהל אחד או הגנה מוסדרת. בדיוק משום כך, הקליניקה המקוונת שבה מתקיים טיפול פסיכולוגי עבור ישראליות וישראלים יכולה להפוך למקום שבו ההופעה נפסקת לרגע, והזהות זוכה להכרה שאינה דורשת פרשנות, מגננה או תרגום. זהו בעיניי אחד הגורמים המניעים החזקים ביותר של מטופלים ומטופלות לחפש פסיכולוגית ישראלית, גם בניכר.
החייאה מחודשת של חיפוש זהות - המקבילה לגיל ההתבגרות
זהות מתבססת בתוך דיאלוג פנימי וחיצוני, הן בהבנייה של סיפור חיים וכפי שמציין מקאדמס (2001) תוך יצירת נרטיב פנימי המקנה לחיים תחושת לכידות ומשמעות, תוך שילוב בין חוויות עבר, מטרות עתידיות וזהות מוסרית. סיפור זה מושפע מהקשרים תרבותיים-חברתיים, ונמצא בתהליך מתמיד של עיבוד ועיצוב מחודש – במיוחד בזמני שינוי, משבר או הגירה.
בהגירה, הנרטיב נקטע, הסיפור משתנה, ולעיתים האדם שוהה במצב של מורטוריום זהותי בבגרות, בהיבטים של התמקמות לאומית או גיאוגרפית. אני מבקשת לאמץ את התהליך שהוזכר לראשונה על ידי אריקסון כמאפיין של גיל ההתבגרות, כהיבט שעשוי להופיע שוב בעתות של משבר, שינוי, או אובדן. לעיתים המטופל בהגירה משאיר חלקים בזהותו במצב של השהייה, עד שיתברר אם הוא שייך, אם הוא יישאר, אם מותר לו להיעשות לאחר ולבנות את השייכות שלו למקום מגוריו לצד הזהות הישראלית. משברים, כגון אירועי השביעי באוקטובר, נחוו כמטלטלים את הזהות שאדם הרגיש שהוא מקובע בה. הדבר עלה במיוחד בקרב מהגרים וותיקים ויהודים החיים בחו"ל, אשר חשו כי נאלצו לבחון מחדש את הזהות שלהם.
בנוסף, החוויה של עיבוד ההגירה מזמין מפגש מתמשך עם אבל. חוויית רילוקיישן מזמנת צמתי חיים או רגעים בהם העצמי המתפתח משתנה והופך להיות פחות מוכר, או מפתיע בבחירות החיים. כך למשל, חברות בבית כנסת, בחירת בית ספר ציבורי או יהודי לילדים ותכנון שנות הפרישה, עשויים להיתפס כמפתיעים או מבורכים, אך בכל מקרה מזמינים בכל פעם מחדש מפגש מחודש עם ההחלטה להגר ועם שאלת הזהות היהודית-ישראלית. בכל בחירה ישנו גם אובדן שמעלה תחושה של אבל.
אצל רבים החיים מחוץ לישראל מתאפיינים בתפקוד יציב לאחר המושקעות הראשונית בהגירה והשתקעות. אלו לעיתים מופרים בהבלחות של רגעי ההיעדר - אירועים משמחים בקרב המשפחה בארץ (לידה במשפחה המורחבת, אירוע חתונה או בר מצווה) או מוות או חולי אצל בני משפחה בארץ, שמתגלים מרחוק. כחלק מכך, פריצת המלחמה בשבעה באוקטובר היוותה אירוע מטלטל לכלל הישראלים והיהודים בתפוצות. במקרים אלה ניתן לדבר על אבל מושהה (delayed grief) – תגובת אָבֵל מוּשְׁהֵית אשר מתפרצת סביב אירוע נוכחי, אבל גם על מה שלא התאבלו עליו בעת התרחשותו. במילים אחרות, אבל של ישראלי על המצב בישראל מכיל גם כאב על ההגירה, גם אם עברו שנים רבות מנקודה זו.
הטיפול דורש רגישות מיוחדת להופעתו של האבל הזה, שגם המטופלים מתקשים לעיתים להכיר בו. אחד התהליכים שאני עדה להם רבות בקליניקה הוא הכרה מתפתחת ברגשות האבל הללו, תוך יצירת מרחב בטוח להתמודדות עם הכאב המודחק. ניתן להתייחס למנגנונים הלא-מודעים שהובילו לדחיית האבל - צרכים ומשאלות להיות "גם פה וגם שם", גיוס של מנגנוני הגנה ושימור וכוחות אגו שהופיעו כדי להתאקלם ולתפקד בהגירה. בהדרגה, ניתן להכיר ולפגוש את הרגשות הללו.
טראומה קולקטיבית וזיכרון לאומי במרחב החיים בתפוצות
אירועי ה-7.10 עוררו לא רק תגובות טראומטיות פרטיות, אלא גם תנועה בזהות הקולקטיבית. וולקן (2004) דיבר על large-group identity – זהות קולקטיבית שנבנית סביב סיפור לאומי, זיכרון טראומטי, והעברה בין-דורית של רגשות לא מעובדים. כאשר הקבוצה חווה איום, הזהות הזו מתעוררת בעוצמה, גם אצל מי שחי הרחק ואפילו לא חש עצמו מזוהה פוליטית. החוויה שלי, כישראלית שחוותה את פרוץ המלחמה מחוץ לישראל, הייתה של זעזוע, שוק והתגייסות מיידית. גם אנשים שהישראליות או היהדות הייתה חלק מוכמן בזהות שלהם חשו שהרכיב הזה מתעורר והופך משמעותי. כחלק מכך, סיפורי עבר על פוגרומים ובמקביל נטייה להתגייסות קהילתית נעשו לעניין רווח בקהילות יהודיות וישראליות.
סביב המלחמה, החוויה של ישראלים רבים בתפוצות היא מורכבת במיוחד: מצד אחד, התעוררות רגשית עזה, תחושת סולידריות, דאגה, וכאב, ומצד שני, מציאות חיצונית שלא משתנה: החיים ממשיכים, ברחובות נתלים קישוטים להלואין או כריסמס, העבודה וחיי המשפחה דורשים נוכחות שגרתית. התחושה הפנימית היא של פער בין חיי הנפש והטרדה בלב שנמצא ברמה מסויימת עם ישראל, לבין חיי השגרה והזהות המקומית שנבנתה לאורך השנים.
עבור חלק מהישראלים, ההתנגשות בין החוויה של השייכות למקום המגורים לבין ההתעוררות של הזהות הישראלית יצרה קונפליקט פנימי שנותר לא פתור. במצבים אחרים, נדמה היה שהמצב רק הדגיש את הריחוק מהמדינה שאולי בעבר לא עורר עניין. ככלל, שאלות של אנטישמיות או של אופן התמקמות שהיו מודחקות, מוכחשות או לא משמעותיות עלו מעל לפני השטח. גם היבטים בחיים הציבוריים שהיו תמיד נורמטיביים, נעימים ומובנים מאליהם נעשו לטריגר או לעניין למתיחות בין קבוצות.
חוויה אישית שזכורה לי, למשל, היא חגיגות ההלואין, חג שמאופיין במוטיבים שקשורים למוות ולשים ורוחות ונחגג בסוף אוקטובר. בשנת 2023 זו הייתה הפעם השלישית שהזדמן לי לציין אותו בלונדון, אך הפעם במרחק שבועות בודדים מאירועי השבעה באוקטובר. בנסיבות אלה, הרגשתי שכל אותם פסלים וקישוטים שקשורים לרצח ולמוות נחוו כמשהו שכמעט פוגע בי אישית, על אף ההבנה שמבחינה אובייקטיבית החג נחגג כבכל שנה. זו חוויה של מתח בין מסורת קבועה לבין החוויה האישית שלי כישראלית באותה תקופה. דוגמה למתח שנוצר בין האישי ללאומי.
באופן דומה, מטופלים וחברים סיפרו כיצד ההצגה העצמית שלהם שנעשתה פשוטה יותר ויותר עם הזמן נעשתה טעונה בהרבה – במקרים רבים, הזדהות כאדם שהגיע מישראל גררה אחריה גם תגובות מורכבות. גם התקשורת עם הסביבה המוכרת טמנה בחובה אתגרים; מקרים שבהם החברים והמכרים הלא ישראלים נמנעו מהתייחסות לאירועים נתפסו על ידי ישראלים רבים כניכור והתעלמות ממשבר אישי-לאומי בעל משמעות.
דוגמה קלינית - “אני רק צריך מישהי שברור לה שביום כזה לא מתפקדים”
צורי (המקרה בדוי ומורכב מעבודה עם מספר מקרים דומים) הגיע אליי לטיפול אונליין. צורי הוא גבר ישראלי בעשור החמישי לחייו, שחי מעבר לים כבר מספר עשורים. במקרה שלו ההגירה לא הייתה מהלך מחושב כמו אצל רבים אחרים, אלא החלה כמעבר נקודתי שנבע מנסיבות החיים - רצון להתנסות בלימודים בחו"ל ואחריו רצף של הזדמנויות תעסוקתיות ואישיות שהובילו לכך שבמשך רוב חייו הוא מתגורר מחוץ לישראל. לצד זאת, הוא נטה לחשוב על ישראל כבית, התחתן עם אישה ישראלית, חינך את הילדים בעברית והעניק להם שמות ישראלים, וברקע תמיד החזיק את האפשרות לשוב לישראל.
הפנייה לטיפול נבעה מקשיים שאינם קשורים להגירה באופן ישיר, אך כבר בפגישות ההיכרות אפשר היה להבין מדוע התעקש למצוא טיפול עם מטפלת ישראלית, גם במחיר של חיפוש ממושך ושל בחירה בטיפול מקוון ולא פרונטלי. בפגישות ההיכרות התעכבנו על אירועי חיים באופן שהציף את השפה המשותפת: צורי שירת בצה"ל ועבר מספר אירועים טראומטיים, וכן, בדומה אליי, גדל באחת הערים הגדולות בישראל בתקופת האינתיפאדה השנייה, כך שאירועי פיגועי התאבדות באוטובוסים היו חלק מהמטען שהתמודד איתו בילדותו. אני משערת שלו היה פונה למטפלת במקום מושבו היה לו קשה יותר להסביר ילדות והתבגרות כזו, וכאן מספיק היה לציין את האירועים שהיו מובנים בתוך ההקשר התרבותי ששנינו מכירים. בתוך אירועי החיים הרגילים בלטו תחושות של אבל על מה שהתרחש בהיעדרו בישראל: ההיכרות עם בני משפחה שנולדו וגדלו, המורכבויות בקשר עם משפחת המוצא וניתוק הקשר מחברי ילדות. לצד זאת, עלתה האפשרות להכות שורשים במקום מושבו הנוכחי ולהפוך את משפחתו למקומית.
ההתעקשות של צורי למצוא מטפלת שמולה יוכל להיות "מובן", ביטאה בין השאר משאלה עמוקה לתחושת שייכות: באופן לא מודע, הוא רצה שאוכל לשאת בתוכי עבורו את הישראליות הכואבת, את הבושה ואת תחושת האובדן מבלי שאצטרך לתרגם או לפרק אותן. מיד הבנתי, קונקרטית, על הוא מדבר כשהזכיר מונחים צבאיים או מאכלים ישראלים וכשדיברנו בעברית, והרגשתי צורך לסמן לו את המימד ההשלכתי שמצוי מעבר לתוכן עצמו. במובנים רבים, הדרישה להיות מובן "ללא תיווך" הייתה גם בקשה לאינטימיות לא מודעת — להפוך אותי, ולו זמנית, להמשך של העצמי המפוצל שלו. ההבנה האינטואיטיבית שצורי חווה מולי אפשרה לו להתחיל לתרגם רגשית חוויות שלא ניתן היה לחשוב אותן עד כה, ולבסס תחושת עצמי שנשענת על החזקה ומתן משמעות, ולא רק על זיכרון או שפה משותפת.
בתוך התמות הטיפוליות המוכרות, עלו באופן ספירלי מפגשים מחודשים עם כאב על ההגירה ועל אירועים שצורי מפספס או מרגיש צורך ליצוק אליהם משמעות מחודשת, כמו חגים יהודים. אותו כאב מלווה בהתלבטויות שונות, יומיומיות, למשל: האם לבלות חופשות בישראל או ביעדים שנתפסים כפטורים מקונפליקט, תוך ויתור על מפגש עם המשפחה המורחבת? כמו כן עלתה התייחסות לקשרים עם המקומיים אל מול הקשרים עם ישראלים באזורו ועם ישראלים שחיים בישראל. במלחמה, תמות אלו נעשו משמעותיות בהרבה.
בשל המלחמה, ישראל הפכה בעיני צורי ליקרה, במספר מובנים, אך גם נתפסה כמסוכנת, כאשר מכרים נתקעו ללא טיסות או עברו תקופות של ירי טילים ואזעקות בארץ יחד עם ילדים קטנים. החלטה על חופשה, בתקופה הזאת, נעשתה לבעלת משמעות רבה בהרבה מאשר בשנים שגרתיות.
במקביל, על רקע המלחמה עלו סוגיות שנוגעות למידת השייכות שלו לסביבה המיידית. “אני לא נעלב, כשכבר לא שואלים אותי בעבודה על מה שלומי או מה קורה בארץ,” הוא אמר באחת הפגישות. “מגיע לי. אולי לא אישית, אבל זו התחושה, שזה מגיע לנו.” בתקופת המלחמה, במספר מקרים ותאריכים הסביבה הלא ישראלית המשיכה לתפקד בעוד בישראל רוב העם עצר את נשימתו, כך שבאופן אישי נחוו רגשות סוערים ומורכבים של ציפייה, פחד, הקלה וחשש שהסביבה המיידית לא חוותה. צורי חווה את הפער הזה בעיקר בימים של שחרור חטופים ובמהלך המלחמה עם איראן. במפגשים טיפוליים שהתקיימו סביב אירועים אלו, צורי עשה שימוש משמעותי במרחב הטיפול הישראלי כדי לחוות ולעבד את התחושה שמשותפת לי ולו ולישראלים בעולם. הרגשתי כי עצם ההבנה המיידית והשותפות שלי בחוויה שלו מספקת מיכל מחזיק ונותנת לגיטמציה לחוויה הנפשית. הדבר מתקשר למה שאמר בפשטות, “אני רק צריך מישהי שברור לה שביום כזה לא מתפקדים”.
בדוגמה זו אפשר לראות את עוצמתו של המימד האינטרסובייקטיבי שעלה מתוך הזהות המשותפת. כחלק מהצורך של המטופלים בחוויה של שייכות, הם מחפשים בי את המוכר ומגששים אחרי קווי המתאר של הזהות שלי. אנחנו נפגשים במקום שבו אני עצמי מוגדרת כמהגרת כמותם, בתור ישראלית בלונדון, וניתן לומר שזהו היבט של העצמי האישי שלי שמוצע להם כבר בשלב חיפוש הטיפול. כמו בכל עבודה אינטרסובייקטיבית, אני כמטפלת צריכה לדעת שהעמדה שלי היא לא נייטרלית. החוויה האישית שלי, באופן כללי ובהקשר של ההגירה, משפיעה על האופן שבו אני מקשיבה, מפרשת ומגיבה.
כשאני פוגשת מטופל כמו צורי המייצג ישראלים בתפוצות, מובן שאני פוגשת גם את עצמי: אישה ומטפלת שבחרה לחיות מחוץ לישראל ועדיין פותחת אתרי חדשות ישראלים כשהיא צורכת אקטואליה, או בוחרת להגיע ברוב החופשות שלה לארץ. במרחב שביני לבין המטופל, הנוצר ומתעבה בכל פגישה מחדש, נולדת צורה של שלישי אנליטי, מקום בו החוויה המשותפת שלנו כישראלים, כמהגרים וכשורדים הופכת חומר גלם למחשבה.
החוויה הזו עם צורי ועם מטופלים אחרים מובילה אותי להרהור על הבחירה שלי. אולי הבחירה לעבוד עם ישראלים בתפוצות היא דרך לאפשר לעצמי להישאר בישראל גם מבלי לגור בה. השיחה בעברית או ההתרפקות על ימים חגיגיים או משמעותיים בארץ הן מעין אספקת חמצן שמזרים לתוך הקליניקה את הריחות, הצלילים והקודים שמותירים אותי מחוברת. זוהי משמעות אישית שהטיפול בצורי או במטופלים ישראלים רבים אחרים מאפשרת לי לחוות. עם זאת, מובן שבעבודה הטיפולית כשלעצמה אני זהירה בהבאת החומר הביוגרפי או הנפשי שלי. שאלות או התייחסויות לגביי משמשות חומר טיפולי, אך העבודה על החומרים הנפשיים שלי מתבצעת במרחבים של הדרכה וטיפול.
בטיפול, היה מקום למרחב ישראלי משותף שיצרנו. ההתבוננות המשותפת שלנו סיפקה לגיטימציה לרגשות קשים ומורכבים, והזדמנות לנסח את האבל על מה שאבד לו וממשיך להיאבד עם התפתחות האירועים. כאמירה כללית, הרגשתי שאני משמשת עדה לתהליך גיבוש עצמי משמעותיים שהוא חווה: גם הכרה בחייו הגלובליים וגם מרחב ביטוי לאותו ישראלי של פעם שמתקשה למצוא את מקומו בעולם. מתן ההכרה למצבים ולתהליכים הזהותיים האלו היווה חלק משמעותי מהטיפול.
"את גם פה. כלומר את גם שם" - העברה והעברה נגדית ביחסי העבודה של ישראלים בתפוצות
בבסיס החשיבה הפסיכואנליטית עומד הרעיון שיחסי העברה אינם רק שריד של העבר, אלא מרחב חי ונוכח שבו המטופל פוגש את עולמו הרגשי העמוק דרך הקשר הנוכחי עם המטפל. לאורך השנים, עבר מושג ההעברה טרנספורמציות רבות: מפרויד, שראה בה החייאה לא מודעת של דמויות עבר, דרך קליין, שהצביעה על התמקמות הפנטזיה בעולם הפנימי של המטופל, ועד לבני זמננו כגון ג’סיקה בנג’מין ותומאס אוגדן, שהדגישו את ההיבטים הבין־סובייקטיביים של ההעברה – יצירה משותפת, המתרחשת במרחב של נוכחות הדדית, הכרה ומאבק.
יחסי העברה, במובן זה, אינם מתמצים עוד בהשלכה חד־צדדית של תכנים נפשיים אלא נבנים תוך כדי התהוות היחסים עצמם. אלו יחסים בין שני אנשים ממשיים, הנפגשים במרחב טעון של זהות, שייכות ואמפתיה. בעבודה עם ישראלים מחוץ לישראל, כאשר המטפלת חולקת עם המטופל זהות תרבותית כגון שפה, זיכרון קולקטיבי, וסמלים רגשיים הדינמיקה הזו מתעבה: הקשר הופך להיות לא רק אישי אלא גם פוליטי, והוא נוצר ומתבסס גם לאור החיפוש אחר שייכות לארץ.
עצם הפנייה והחיפוש אחר מטפלת ישראלית, חיפוש מעמיק יותר מאשר פנייה למטפלים מקומיים באיזור המגורים, מבטא משאלה. זוהי המשאלה החצי-מודעת שמול פסיכולוגית "מהמולדת" היבטי זהות יהיו מובנים ללא צורך להסביר אותם. ההתעקשות של מטופלים רבים למצוא טיפול בעברית אינה רק עניין לשוני, אלא בקשת החזקה של חלק עצמי זהותי. במילים של אחת המטופלות: "סוף סוף מישהי שלא צריך להסביר לה כלום. את מבינה. את שם."
מנגד, כשם שרבות הדרכים להיות ישראלי\ת בישראל, כך רבות הדרכים להיות ישראלית בגולה. לכן, המשאלה להיות מטופלת אצל דמות שמבינה את עולמך יכולה להתממש בשפה ובהיבטים תרבותיים משותפים רבים, אך אותה ציפייה מוקדמת עלולה להוביל גם לאכזבה, על רקע הבדלים שבאים לידי ביטוי בכל היבט אחר. בתוך תהליכי ההעברה עלולה להופיע ציפייה להזדהות יתר, רצון של המטופלת להרגיש שהיא לא לבד, שהיא כמו המטפלת, הגנה שעלולה לטשטש את המפגש עם המורכבות של הסיטואציה. לעיתים יכולה להופיע השלכה שמבטאת שיפוטיות. מטופלים יכולים לומר משפט כמו, "אני פה בשל סיבה מיוחדת או שליחות, אבל למה את נטשת?", או לחילופין, "את בטח פה ללימודים חשובים, אבל אני סתם יצאתי לטיול ולא חזרתי". במצבים רבים מתקיימת אידאליזציה כלפי המטפלת אשר כביכול שומרת על חיבור לישראל, כזה שהמטופל עצמו, בחוויתו, אולי כבר איבד.
זוהי אותה חוויה שאליה התייחסה יולנדה גמפל: כאשר המטפל והמטופל חולקים קונטקסט קיומי משותף ו"הקיר נופל", עדיין מתקיימים הבדלים מהותיים ביניהם שמעידים על נפרדות. כלומר, המטפלת אכן מכירה את החוויה של החיים הישראליים מחוץ לישראל, כך שנוצרת שותפות בהקשר של נשיאת זהות מורכבת, ולצדה עולים ביטויים למרחק שמתקיים תמיד בין אנשים שונים – למשל, חוויות ההגירה של מטפלת ומטופל יכולות להיות שונות באופן מהותי.
במרחב הזה, ישראל בעצמה הופכת לדמות ייחוס. המדינה, על התרבות שלה, השפה שלה ואירועי המציאות הנוכחיים וההיסטוריים, היא שותפה נוכחת-נעדרת, כזו שגם המטפל וגם המטופלת מכירים. ניתן להתייחס אליה בטיפול כדמות שמעוררת רגשות של געגוע ושל חווית אובדן. עם זאת, מצד המטפלת נדרשת תשומת לב וחשיבה טיפולית, בייחוד על רקע השותפות בחוויה: האם אני מזדהה מדי עם המטופל? האם אני נשחקת מול תביעת ההזדהות שמגיעה מצדו? האם, למשל, אני ממשיכה "לשדר ישראליות" גם כשבפועל אני מבקשת ובונה עבורי מרחב נפרד?
כמטפלת ישראלית בתפוצות, אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם קאונטר-טרנספרנס מורכב. לעיתים אני מרגישה שההתמקמות בה אני "עובדת עם ישראלים" ממקום מגוריי בלונדון הוא משקל כבד בפני עצמו. זהו המשקל המוכפל, המשולש והמתומן המכיל את הכאבים וההתלבטויות של המטופלים שלי (וכן את מצוקתם של מטופלים החיים כעת בישראל) שפוגש גם את המורכבות שבחיים שלי, בתהליכי העברה והזדהות השלכתית. היבטים אלו וההתמקמות שלי למולם עלולים ליצור בלבול זהות. הדבר מחייב, בדומה לעבודה עם אוכלוסיות מורכבות הפוגשות את ה"פצע" האישי של המטפלת, עבודה אישית מתמשכת. אני כמטפלת צריכה לבחון את ההתמקמות שלי מול סיפורו של המטופל – האם אני מזדהה יותר מדי, או שמא מנסה להתרחק? נדרשת היכולת לבחון את ההתמקמות שלי ביחסים למטופלים השונים ואת ההיגיון בהתמקמות זו.
מטופלים מתארים תחושת הקלה בעבודה עם מטפלת ישראלית, אך נדרשת זהירות שלא לבצע שימוש בבחירות החיים האישיות שלי על מנת לאשש או להפריך את הבחירות שלהם. כך, למשל, קורה לא מעט שהמטופלים מנסים לגלות פרטים על החוויה שלי, לבדוק האם "גם לי קשה לבקר בארץ", אם "גם אני מצטערת שעברתי", או להשוות באופן כללי בין ההתמודדות שלי לשלהם. זוהי הזדמנות טיפולית ואתגר בעת ובעונה אחת. ההזדהות יכולה לקדם אמפתיה ואמון, אך עלולה גם לטשטש גבולות ולהפריע לפיתוח דינמיקה טרנספרנציאלית עמוקה יותר.
לעיתים המטופלת מחפשת אישור חד-משמעי: האם טוב שעזבתי? האם מותר לי להרגיש ככה? ואולם, העבודה הטיפולית סביב האמביוולנטיות, לא כבעיה אלא כעובדה נפשית, היא זו שמאפשרת שינוי. האתגר הוא לא “לפתור” את הסתירה, אלא להחזיק אותה מבלי להתפרק. "אני לא רוצה לחזור, אבל גם לא מרגישה שאני לגמרי פה. אז איפה אני בעצם?" המטפלת נדרשת להחזיק את המתח הזה, האישי והייחודי לכל מטופלת, כמי שעדה, מחזיקה, ומארגנת רגשות לנרטיב אחד.
סיכום: הקליניקה כמרחב שיוך זמני
העבודה הקלינית עם ישראלים בתפוצות מלמדת על המורכבות והדינמיות של תהליכי שינוי זהות בעידן הגלובלי במצבים של הגירה. באופן ספציפי, המקרה הישראלי כולל מאפיינים יחודיים על רקע המצב הבטחוני. במצב זה, הקליניקה המקוונת (או, במקרים מסויימים, קליניקה פיזית ישראלית בעברית במדינות מחוץ לישראל) הופכת למרחב פוטנציאלי ייחודי. זהו מרחב שמציע שייכות הן למטפלת והן לפונים לטיפול - מקום שבו ניתן 'להיות בבית' לרגע, גם מבלי להימצא בו גיאוגרפית. במרחב זה, בניגוד למרחבים בחיי היומיום, הזהות לא נדרשת להצדיק את עצמה או לתרגם את עצמה כלפי חוץ. מדובר במקום שבו ניתן להיות זמנית "בבית" מבלי להימצא באמת בבית, מקום שבו היבטי זהות יכולים להופיע ללא תרגום או הסבר.
כפסיכולוגית ישראלית המתגוררת בחו"ל, אני למדה שהבית אינו רק מקום גיאוגרפי אלא מצב נפשי. פסיכותרפיה בעברית יכולה להציע טעימה זמנית מהבית הזה - מקום שבו השפה זורמת, ההבנה חזקה יותר, והזהות יכולה להתקיים ללא הסברים. אולי זהו אחד התפקידים החשובים ביותר של העבודה הטיפולית שלנו: ליצור מרחבים של שיוך זמני, מקומות שבהם העצמי יכול לנוח מהמאמץ של תרגום עצמי מתמיד ולמצוא, לרגע, תחושת שייכות ובית.
אני מציעה לחשוב על הקליניקה בעברית מחוץ לישראל לא רק כמקום בטוח מבחינה טכנית ותרבותית, אלא כמרחב נפשי שמאפשר תהליך של הזדהות השלכתית לא פתולוגית אלא תקשורתית, כזו שדרכה המטופלים מפקידים בתוכי, המטפלת, חלקים מעובדים־למחצה של הזהות, ומבקשים לדעת אם ניתן לשאת אותם מבלי לקרוס, לשפוט או להרחיק. בתהליך זה, הנראות הישראלית שלי, המבטא, העברית המשותפת וההבנה של הרקע התרבותי אינם רק אמצעים לתיווך חוויות אלא גם משטחי השלכה: אני נתפסת לא רק כבת־ברית אלא כמי שיכולה, אולי, להכיל חלקים כואבים הקשורים לזהות, כמו זעם, בושה, געגוע, כמיהה לחיבור, פיצול בין שייכות לאשמה ורגשות אחרים.
כאשר תהליכי העברה והעברה נגדית נחשבים, כולל האחריות האישית שלא לעשות שימוש במרחב העבודה הזה לטובת "פצע ההגירה האישי" שלי, מתרחשת ההזדהות ההשלכתית על גבי רקע של קרבה תרבותית הכרוכה בנבדלות נפשית. כאן, נוצר תהליך עדין שבו המטפלת מחזיקה בתוכה את החומר המושלך, לא כדי להשיבו מיידית אלא כדי לחיות אותו לרגע, להעניק לו צורה, ולבסוף לאפשר חזרה שלו אל המטופל במצב חשיבה חדש. בתוך המרחב המשותף, שאוגדן כינה "השלישי האנליטי" - אני רוצה להציע את השותפה השלישית של הטיפול הזה - ישראל. אולי ישראל בתוך הזיכרונות האישיים מפעם, כפי שהיא נחווית היום, ובתוך השינויים שהיא עוברת - היא נוכחות נוספת בטיפול. במפגש, ניתן לדבר על הנוכחות של ישראל כייצוג לארץ שהיא גם אם־אבודה, גם זירה של כאב וגם מקור למשמעות.
ישראל תופיע בכל טיפול כפי שהמטופל והצמד הטיפולי תופסים אותה, בחלק מהמקרים מייחלים לתנועה ולשיבה אליה ותמיד מקווים לשגשוגה, אך התמונה היא מורכבת ואמביוולנטית: בטיפול כל חלקי הזהות הישראלית נחשבים, לצד חלקי זהות של הגירה או רילוקיישן, וכמאמר השיר, "זה קורה שהדרך מתמשכת, ויש להמשיך לנוע, לנוע"...
מקורות
Arnett, J. J. (2000). Emerging adulthood: A theory of development from the late teens through the twenties. American Psychologist, 55(5), 469–480. https://doi.org/10.1037...66X.55.5.469
Benjamin, J. (1990). The bonds of love: Psychoanalysis, feminism, and the problem of domination. Pantheon Books.
Bonanno, G. A., & Kaltman, S. (2001). The varieties of grief experience. Clinical Psychology Review, 21(5), 705–734. https://doi.org/10.1016...8(00)00062-3
Boss, P. (1999). Ambiguous loss: Learning to live with unresolved grief. Harvard University Press.
Butler, J. (1990). Gender trouble: Feminism and the subversion of identity. Routledge.
Erikson, E. H. (1968). Identity: Youth and crisis. W. W. Norton & Company.
Gampel, Y. (2000). Reflections on the prevalence of the uncanny in social violence. In A. Robben & O. Suarez-Orozco (Eds.), Cultures under siege: Collective violence and trauma in interdisciplinary perspectives (pp. 45–58). Cambridge University Press.
Greenberg, J. R., & Mitchell, S. A. (1983). Object relations in psychoanalytic theory. Harvard University Press.
Grinberg, L., & Grinberg, R. (1989). Psychoanalytic perspectives on migration and exile (N. Festinger, Trans.). Yale University Press.
Marcia, J. E. (1980). Identity in adolescence. In J. Adelson (Ed.), Handbook of adolescent psychology (pp. 159–187). Wiley.
McAdams, D. P. (2001). The psychology of life stories. Review of General Psychology, 5(2), 100–122. https://doi.org/10.1037...2680.5.2.100
Mitchell, S. A. (1993). Hope and dread in psychoanalysis. Basic Books.
Volkan, V. D. (2019). Large-group identity, who are we now? Leader-follower relationships and societal-political divisions. American Journal of Psychoanalysis, 79(2), 139–155. https://doi.org/10.1057...-019-09186-2
