כאז כן עתה?
קריאה בספר 'קארל גוסטב יונג, הלא מודע הקולקטיבי והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם' מאת רות נצר
אבי גורן-בר
פורסם לראשונה בכתב העת של סמינר הקיבוצים
הקורא בספריה של רות נצר העוסקים בפסיכולוגיה היונגיאנית אינו יכול שלא להתרשם מסגנונה הדידקטי המופלא המושתת על הבנייה עקבית של הנכחת מידע, על מובאות וסימוכין רחבי היקף, על בהירות רעיונית ועושר מושגים שהיא סוקרת תוך שהיא מרחיבה באסוציאציות שנשזרות בטקסטים ומקנות ניחוח אישי של אישיותה הישראלית, היהודית והאינטלקטואלית. ספרה הנוכחי ממשיך את תרבות הכתיבה שלה אלא שהפעם, בצורה דרמטית ומעוררת השתאות, מוסיפה נצר שתי איכויות לספרה ובכך הופכת אותו למסמך עיוני חשוב הן בתחום הפסיכולוגיה האנליטית והן כסופרת המציגה מסמך מרתק מן המדרגה הראשונה. ברובד אחד מנהלת נצר קו סנגורי מבריק במאבקה לטהר את שמו של יונג מהאשמות שהיה אנטישמי ושהיה בעד המשטר הנאצי, תוך שהיא ממקמת את הדיון בקונטקסט תקופת התרחשותו. זכורני קורא בשעתו בשקיקה את ספרה של שופטת בית המשפט העליון הדסה בן-עיתו כשפורסם ב-1998 תחת הכותרת: "100 שנות הפרוטוקולים של זקני ציון" (הוצאת דביר). נצר, בלא השכלה של עורכות דין מנהלת דיון סנגורי מקצועי תוך שהיא מתפלפלת, מציגה עדויות מסמכים ומובאות ומעלה תזה סדורה ומשכנעת העוסקת בחפותו של ק.ג. יונג. היא איננה נמנעת מלהעמיד כותבים בעלי מעמד בתחומם על טעותם ועל עיוותי מידע שרווחים בשוגג ובזדון. במובן זה הספר מציג סופרת מקצועית אמיצה, רהוטה ומתוחכמת.
וברובד אחר, שהייתי מכנהו כ"די לחכימא ברמיזא" ושעליו דווקא ברצוני לשים את הדגש בסקירה זו, חושפת נצר בקפלים העבים של ספרה את שורש סוד התפתחותה של תרבות פאשיסטית. במובן זה לדעתי הספר מאד אקטואלי ונוגע בשורשי התופעות החברתיות פוליטיות הפוקדות את ארצנו.
מעבר לרעיונותיו הפסיכופטיים של מקיאוולי בספרו "הנסיך "(הוצ' שלם, 2003), מעבר לסיכום הסיבות להתפתחותה של טראומה בספרה של ג'ינה רוס "ממערבולת הטראומה לריפוי: השפעת מערבולת הטראומה על קבוצות ועל עמים" (אמציה, עמ' 174, 2016) ואף מעבר לסממני הפאשיזם כפי שמסביר אותו אומברטו אקו (1995) ב-
“Ur-Fascism” or “Eternal Fascism: Fourteen Ways of looking at a Black shirt”
מוסיפה נצר בספרה זה מבט שמסביר את תופעת הפאשיזם באמצעות מושג הלא מודע הקולקטיבי כפי שהוצג ע"י יונג. היא מתמקדת בלא-מודע הקולקטיבי ובונה מנסרה דרכה משתקפת הנפש האנושית הפרטית והקולקטיבית במצבים שבהם בלית ברירה נשאבת הנפש אל תוככי הלא מודע הקולקטיבי בצידו השלילי. זו תופעה נפשית שבה היחיד והכלל הנוהים אחר מנהיג כריזמאטי לוקחים חלק באופן בלתי נמנע ביצירת תרבות פאשיסטית.
מה שקובע אומברטו אקו ומקבל משנה תוקף במאמרו של דויד אוחנה "עידן הרודנות הדמוקרטית" (מוסף הארץ 6.12.2024) זוכה בספרה של נצר להסבר פסיכולוגי עמוק אודות תופעות כמו פולחן המסורת, אנטי אינטלקטואליזם, סימון ההתנגדות למשטר כבגידה, ניצול מצוקה חברתית, מיליטריזם והקרבה למדינה, מלחמה נצחית, התייחסות לשוחרי השלום כבוגדים, ביטול המודרניות, שנאת הזר, דיכוי הפרט למען הכלל, דיכוי מיעוטים מיניים, אליטיזם, בוז לחלש וניוון חשיבה – כולם ממאפייני המשטר הפאשיסטי .
בספרה נמצא שיונג בנתחו את הלא-מודע הקולקטיבי, The Collective Unconsciousness, מתייחס בלי סוף למאפייני הפאשיזם. מבעד לרעיונות שניסה להנחיל לאורך שנות פעילותו לפני ובמהלך שתי מלחמות העולם וגם לאחריהן מוצאת עצמה נצר עומדת בשער וזועקת זעקה אילמת ללמדנו פרק בתשתית הארכיטיפית של נפש האדם בכל מה שקשור ליחסי יחיד-חברה-שליט ומשטר. לדעתי בשל משמעותה הייחודית של שנת 2023 (שנה שגוללה את סיפור המהפכה המשפטית בארצנו ושבה התפרצו אסונות השביעי באוקטובר והמלחמה הקשה שבעקבותיו) הופך ספרה של נצר למאוד רלוונטי. לאורך קריאת הספר ליוו אותי ספרם של סבסטיאן הפנר "סיפור של גרמני 1914-1933" (הוצאת חרגול, 2002) ושל ג'ונתן ליטל "נוטות החסד" (הוצאת זמורה ביתן, 2008). שני היומנים הללו מתכתבים עם גישתה ההיסטורית של רות והתעקשותה לראות את יונג כאדם, אזרח שוויצרי המעוגן עמוק בשורשי התרבות האוסטרו-הונגרית אשר בחיי היום יום שלו משלב אזרחות ופסיכולוגיה ונאלץ להאבק ולהפיץ את רעיונותיו (סביב הלא-מודע הקולקטיבי) בעוד הסצינה הנאצית טורפת את קלפיו האינטלקטואליים וטופחת על פני נסיונותיו התאורטיים לשלב מציאות ותאוריה בתנאים בלתי אפשריים. כמה חוסר מזל היה בעיתוי הנחלת ליבת התאוריה שלו (במיוחד סביב מושג הלא מודע הקולקטיבי) בימים שהמציאות חשפה פן שטני ונורא כל כך של מושג ערפילי וצעיר יחסית אותו ביקש יונג לטעת בתודעת קהילת הפסיכותרפיסטים והציבור הרחב. חשבתי לעצמי שב-1939 פרויד נפטר בלונדון ויונג, ממש באותה לונדון הקודרת, צריך היה עדיין להתעקש על הטמעת הלא מודע הקולקטיבי "שלו" בקהל מאזיניו. הוא כותב: "בשל תרבותו בת אלפי השנים של היהודי ומודעותו העמוקה יותר, פחות מסוכן ליהודי להוסיף תוכן שלילי ללא מודע שלו. בניגוד ללא מודע היהודי הלא מודע הארי מכיל כוחות שעדיין צריכים להוולד". (40) יונג יוצר פיצול בין הפסיכולוגיה היהודית (של פרויד) לפסיכולוגיה שלו שמתאימה יותר ללא מודע הארי.
יונג חשב שיש הבדל בין הלא מודע היהודי והארי, ולכן תורתו של פרויד שמבוססת על הלא מודע היהודי, מתאימה ליהודים. ואילו תורתו שלו מתאימה לארים.
נצר בספרה מנסה להסביר במה שגה יונג במאמריו והרצאותיו כאשר לא לקח בחשבון שקהל קוראיו ומאזיניו יפרשו את תורתו בצורה מעוותת. יתרה מזאת, היא טוענת שהוא נקלע בין הפטיש והסדן כאשר לא לקח בחשבון והפך לשמש קרדום לחפור בו בשירות מנגנוני ההסברה הנאציים שביקשו לאמץ אישיות רמת מעלה כמוהו כדי לתקף את עמדתם בנוגע לערכים, שורשים תרבותיים ורעיונות פאשיסטיים. מאידך, היא מציינת פעמיים שהוא עבד בשירות הביון האמריקאי וסיפק חומרים ומידע אודות הנאצים.
בשלב מסויים בעת קריאת הספר כתבתי לעצמי: "בימים אלו ובהתחשב במה שעוברת ארצינו בשנתיים האחרונות עולה השאלה האם פסיכותרפיסט היושב במשרדו יכול צריך או מסוגל לתפוס את תודעת המטופל היחיד שלו בעוד הלא מודע הקולקטיבי, קרי נפש-נחלת-הכלל, מרחפת על פני המים? איך שבירת ערכי המוסר, הדמוקרטיה, ערך האדם, יושרה, שקיפות, שוויון בנטל מחלחלים לנפש לקוחותינו?". ונצר אכן מציינת "שראוי להדגיש את התייחסותו המפורשת של יונג לכך שחבריו הלכודים בארכיטיפ, הם אלה שאיתם אי אפשר לדבר, שהגיונם מבוטל. יונג כשלעצמו מתבונן בהם מהצד ואינו מסוגל לגרום להם לשנות את דעתם" (110).
שתי תימות עיקריות סובבות בספר: פסיכולוגיית הלא-מודע של ההמון ופסיכולוגיית הכריזמה של המנהיג. שתיהן מטבע הדברים כרוכות זו בזו. כותב יונג: "לתכנים ארכיטיפים מיתיים, בעיקר אלה הנוגעים לגרעין העצמי – גאולה, הגשמה עצמית, אלוהות – יש נומינוזיות יתרה שבקלות עלולה להסיח את הדעת ממחוייבות לקשרי אנוש" (79). יש לנו רמיזה כאן לחוסר הסיכוי לקיים דיאלוג הוגן כאשר עסקינן בתכנים ארכיטיפיים מיתיים. והתמונה הולכת ומסתבכת ומגיעה לקיצון: (הייתי ממליץ לקורא להמיר את המילה 'נצרות' בטקסט המקורי שאצטט כאן למלה 'יהדות' כדי להבין את האנאלוגיה לימינו). יונג: "השור הוא האינסטינקט החייתי שהנצרות הדחיקה והוא נבקע כשנבקעת האמונה בישו. הוא בוקע בפראות והורס את עצמו כי הודחק, ואין לו יד אנושית להנחות אותו....בהדחקת החיה נעשית הנצרות פראית יותר ומסוכנת...זו החיה הפראית שהודחקה והורסת את עצמה ומביאה להתאבדות בין-לאומית. אם לכל אדם יהיה קשר נכון יותר להיבטים החייתיים שבו (כלומר לטבע ולאיסטינקטים) יהיה לו יחס ערכי יותר לחיים" (94). דברים אלו מהדהדים בי קשה כשאני חושב לאן מתפתחת היהדות הקיצונית בארצינו. ויונג מרחיב: "כאשר הלא מודע הקולקטיבי מתקבץ לקבוצות חברתיות גדולות, התוצאה היא שיגעון, מגפה מנטאלית שעשויה להוביל למהפכה או למלחמה או לדבר דומה. ...כבר אינך אותו האדם, אתה אינך רק חלק מהתנועה – אתה התנועה". לדבריו גם לפשיזם יש אופי רליגיוזי-דתי ולכן ההיקסמות ממנו עצומה" (1950). והוא ממשיך: "לא ניתן להתנגד לכך, זה תופס אותך מתחת לחגורה ולא בשכלך. שכלך אינו שווה דבר, המערכת הסימפטטית שלך נלכדה, זה הכח המרתק-מקסים".
הבנתו של יונג את המושג שכה האמין בו, הלא מודע הקולקטיבי, מאופיינת בצביון מיסטי-היסטורי, ועובדה זו חשובה מאד לעניין הרלוונטיות של הספר לימינו אנו בישראל העכשווית: "מה שהלא-מודע מכיל באמת אלה האירועים הקולקטיביים הגדולים של הזמן. בלא מודע הקולקטיבי של היחיד ההיסטוריה מכינה את עצמה, וכשהארכיטיפים מופעלים במספר אנשים ועולים מעל לפני השטח, אנו בעיצומה של ההיסטוריה – כמו עכשיו" (183).
ככל שאנו מעמיקים בהבנת מושג הלא מודע הקולקטיבי שבספר, כך אנו עדים לעוצמת השפעתו עלינו. ואם כך הוא, הריני תמהה מה מתרחש בעמקי הנפש הישראלית הפוסט-טראומתית של אחרי השביעי באוקטובר: (יונג) "אנו זקוקים להשקפת עולם כדי לגלות את משמעות תנועת השינויים. אלמלא כן אנו עלולים בקלות להיסחף באופן לא מודע בשצף האירועים כי לתנועת ההמונים יש כח להשתלט על היחיד באמצעות סוגסטיה, כמו היפנוזה. חשוב להיות במצב של מודעות ושהצטרפות לתנועה צריכה לבוא מבחירה מודעת ולא מכפייה שמשמעויותיה אינן מודעות" (96).
כאן אנו מגיעים לזיקה ולקשר שבין מושג "הלא מודע הקולקטיבי" לבין הפסיכודינמיקה הסמויה והגלויה שמאפשרת את עלייתו של רודן לשלטון. גורס יוג: "כל תנועה הולכת וגדלה באורגניות עם המנהיג, אשר מגלם בכל יישותו את המשמעות והמטרה של תנועת ההמונים, הוא אינדיקאציה של נפש העם, והוא נושא דברה...חשוב שהאדם יסתכל לעצמו בעיניים ויראה את צילו" (97). אומר יונג: "היו מודעים ואל תלכו מהופנטים אחר המנהיג, המודעות של היחיד בתקופה הזאת חשובה, אל תנהו אחרי התנועה (הנאצית) כעדר...הדבר היחיד שיכול לעצור זאת הוא מספר נכבד של יחידים שיהיו מודעים למציאות השולטת בהם. ולכן יש לתת להם ככל שניתן את האפשרות להטיל ספק ולעזור לרבים ככל האפשר להיות מודעים...יש סכנה בלהיות אדם לא מודע בהיותו שבוי בהתרחשות מיסטית ואמוציונאלית בהשתתפות ההמונים" (99). הוא מוסיף ונצר מצטטת: "המעשים המשחררים הגדולים בהיסטוריה של האנושות ומעשים המקדמים את האנושות נבעו מבעלי אישיות של מנהיג ולעולם לא מההמון הנבער, שיכול להיות מופעל ע"י דמגוגים...קריאות ההידד של האומה האיטלקית מופנות כלפי אישיותו של הדוצ'ה ועמים אחרים שרים הימנונות המבכים את היעדרו של מנהיג חזק". מעניינת הזיקה שיונג מייחס, חודש לפני ליל הבדולח, למנהיג ולעם בהיותם איבר אורגני אחד: "בחברה פרימיטיבית יש שני סוגים של אנשים חזקים – האחד הוא הצ'יף, ראש השבט בעל הכח הפיזי...האחר הוא הרופא אליל, אדם שאינו חזק כשלעצמו, אלא מתוקף תגובת העם כלפיו: כל כוחו נובע מהכח שהעם משליך עליו" (129).
כשיונג חוקר את דמות המנהיג הוא מתעכב ומתעמק בדמות האל מהמיתולוגיה הגרמאנית: ווטאן. נדגיש כי בהיותו אל, הוא ארכיטיפ ובהיותו כזה הוא נושא איכויות קוטביות מנוגדות. "האל ווטאן, כפי שהוא מצטייר במיתוס הגרמני, אינו רק אל הזעם והטירוף בעל ההיבטים הרגשיים והאינסטינקטואליים של הלא-מודע, אלא הוא גם בעל צד אינטואיטיבי, מעניק השראה, מכיר את תורת הנסתר, מבין את סימני הכתב הרוני הקדמון ומסוגל לפרש את הגורל. יונג מקשר אותו עם האל המס - מרקורי" (127). ובהמשך, "יש בווטאן שילוב של אל גיבור טריקסטרי וכוחני, והוא דורש נאמנות טוטאלית" (196). מכאן מתחיל ניתוח אישיות המנהיג הפאשיסטי. בסמינר על החזיונות – מספרת נצר – אמר יונג שבמצרים העתיקה פרעה היה מצרים, ומצרים הייתה פרעה, ושאותה פסיכולוגיה עדיין קיימת...זו הפסיכולוגיה הארכיטיפית המראה עד כמה ההמון יכול להשליך אידאה של העצמי האינדווידואלי שלו על אידיאל או מנהיג קבוצתי (184). מה שהרשים אותי במיוחד בניתוחיו של יונג, כפי שעולים בהרחבה בספר, הוא רמת התחכום שיש למבנה קומפלקס האישיות של סוג מנהיגות שכזה, והדמיון הרב שפרופיל מנהיגות זה מזכיר את המנהיגות השלטונית בארצנו: "אדם היסטרי, המודע לטוב שבו ושרוי בבורות מפליאה בנוגע לצל שבו. וכשאי אפשר להכחיש את הרע, הוא נהיה סופרמן. הכחשת הצל מגדילה את חוסר הביטחון של האדם, הוא אינו יודע בוודאות מי הוא. הוא מרגיש נחות, אבל אינו רוצה לדעת באמת במה הוא נחות, וכך גדלה תחושת הנחיתות וגדלים הצורך להרשים, הצורך בהערכה ובהערצה והכמיהה להיות נאהב" (144). וכאילו שלא די בכך מפרט יונג: "הישגים טכנולוגיים ואינטלקטואליים אינם יכולים לפתור את הנחיתות הרגשית, נחיתות מוכחשת גורמת התנתקות היסטרית, ואנשים היסטריים נדחפים לענות אחרים" (144). בנוגע לאשה שלצד המנהיג אומר יונג: "אין לו קשר עם דמות האנימה (הנשיות בנפש שמובילה אל הלא-מודע). אי לכך הוא נשלט על ידי האשה שלצידו. במקום להיות יצירתי הוא נעשה הרסני". הדיקטטורה נושקת לרלגיוזי. גם כאן אנו מקבלים הסבר על הקואליציה בין חרדים ושלטון: יונג מצביע על הזיקה בין פאשיזם לדת ואומר כי: "פשיזם הוא הצורה הלטינית של דת, ואופייה הדתי מסביר מדוע דבר כזה הוא בעל היקסמות עצומה" (199). נצר מוסיפה כי תלמידו של יונג, אריך נוימן (תלמידו היהודי וממשיך דרכו שעלה ארצה מגרמניה בהמלצת יונג ב-1939) כותב: "בדתות המונותאיסטיות שולטים מיתוסים של גאולה. בדרך כלל הם מסומנים באל או במשיחו או באידאה, כמו אחרית הימים. כאשר מיתוסים אלה נכפים באופן טוטאלי על החברה ועל יחסי עמים במקום שיתממשו באופן מתון בנפש היחיד פנימה, נגלים פניהם האפלות. ביסוד אופייה הגואל של כל תנועה קולקטיבית מונח שחרורו של היחיד מן הפרובלמטיקה המוסרית והעתקת האחריות משכמו אל שכם הקולקטיב" (201).
רק פעם אחת בספרה חורגת נצר מעמדתה המקצועית הגותית ניטראלית ומציינת לקראת סוף סיפרה: "דבריו אלה (של יונג) נכונים גם כיום, והם משיבים אותנו אל הכורח של היחיד להתבונן בעצמו כדי לגבש עמדה אתית של אחריות אישית ומוסרית לא רק כלפי עצמו אלא כלפי תהליכים בין-אישיים וקולקטיביים" (276).
וכשעלי לחתום סקירה זו, מזוית אישית, אין לי אלא לצטט את המובאה של נצר: "באותה שנה, 1941, דיווח יונג שהוא חש את גילו, את ליבו וימים אחדים חש דיכאון שחור בתגובה לאירועי המלחמה" (143).
מקורות
נצר, רות (2024). קארל גוסטב יונג, הלא מודע הקולקטיבי והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם. הוצאת כרמל, בסדרה פרשנות ותרבות.
