לא רק שפה: טיפול קבוצתי לדוברי רוסית החיים עם HIV בישראל
ג'וליה גוזמן, מאיה וויסמן, דנית אמינוף
מבוא
הספרות מצביעה על כך שסטיגמה חברתית מופנמת סביב נשאות HIV קשורה לפגיעה בדימוי העצמי, לחרדה ביחסים אינטימיים ולהימנעות מחשיפה רגשית, גם כאשר המצב הרפואי יציב ומנוהל היטב, וממשיכה לפגוע באופן משמעותי בבריאותם וברווחתם הנפשית של אנשים החיים עם HIV. היא משפיעה לרעה על היענותם לטיפול רפואי ועל איכות חייהם, וקיים קשר בין סטיגמה הקשורה ל-HIV לבין היבטים שונים של בריאות (Chambers et al., 2015).
כאשר הנשאות של HIV מתקיימת בהקשר של הגירה, מתווספת שכבה נוספת של פגיעוּת נפשית. ההגירה מערערת עוגנים של שייכות, שפה ומעמד, ולעיתים משחזרת חוויות מוקדמות של זרות ותלות בסמכות. עבור מהגרים (עולים) ממדינות ברית המועצות לשעבר, נשמרים לעיתים ייצוגים תרבותיים נוקשים של מחלה, סטייה וסוד, המשפיעים על האופן שבו האדם חווה את עצמו ואת האפשרות להיות בקשר עם אחרים (Amirkhanian et al., 2024).
ברית המועצות לשעבר, ובפרט מדינות מזרח אירופה ומרכז אסיה, מתוארות בספרות כ"אזורים אנדמיים" ל-HIV. אנדמי (endemic) הוא מונח אפידמיולוגי המתאר מחלה או תופעה בריאותית הקיימת באופן קבוע ומתמשך באזור גאוגרפי או באוכלוסייה מסוימת, בשכיחות יציבה יחסית לאורך זמן, ולא כהתפרצות זמנית או חריגה. בהקשר של HIV, כאשר מדינה או אזור מתוארים כ"אנדמיים", הכוונה היא שהנגיף מצוי באוכלוסייה לאורך שנים, כחלק מן המציאות הבריאותית הקבועה, ולעיתים מלווה בדפוסים חברתיים, תרבותיים ומערכתיים ייחודיים, כגון סטיגמה מושרשת, מדיניות בריאות מסוימת ועמדות חברתיות כלפי הנשאים. במדינות ברית המועצות לשעבר התפשטות הנגיף לוותה לאורך השנים בסטיגמה חברתית חריפה, בקישור בין נשאות לסטייה מוסרית ובנגישות מוגבלת לטיפול ולמידע - תהליכים שהשפעתם ממשיכה ללוות מהגרים גם לאחר הגירה למדינות אחרות (Amirkhanian et al., 2006).
סטיגמה חברתית וסטיגמה מופנמת מהוות ממדים מרכזיים בחוויית החיים עם HIV, וממקמות את המחלה לא רק כמצב רפואי, אלא כתופעה חברתית עמוקה. בעוד שהסטיגמה החברתית פועלת דרך שיח ציבורי, קטגוריות מוסריות והדרה סימבולית, הסטיגמה המופנמת נטמעת בסובייקט ומעצבת את דימויו העצמי, את יחסו לגופו ואת יחסו למערכות יחסים. במובן זה, ניתן לראות בסטיגמה עצמה סוג של "מחלה חברתית", הנושאת השלכות נפשיות מתמשכות גם כאשר המצב הרפואי יציב ומנוהל. בהקשר של הגירה ממדינות אנדמיות ל-HIV, הסטיגמה החברתית והמופנמת מועצמות באמצעות זיכרונות תרבותיים, ייצוגים מוסריים וקטגוריות זהות נוקשות המיובאות ממדינות המוצא.
מחקרים עדכניים מצביעים על כך שתהליכים רגשיים של אשמה, כעס והאשמה עצמית מהווים מרכיב מרכזי בהתמודדות הנפשית עם האבחנה, וכי עבודה פנימית של סליחה עצמית ובין־אישית עשויה לאפשר תנועה מחודשת ובחירה בעמדות חיים פחות מקפיאות, המאפשרות צמיחה והתפתחות (Kasai et al., 2024). במצבים אלה, הקבוצה עשויה לשמש "מרחב ביניים" (Winnicott, 1991), שבו ניתן לבחון בזהירות ובהדרגה אפשרויות חדשות של נראות, אמון וקשר.
טיפול קבוצתי נתפס כמרחב בין־אישי, שבו דפוסים נפשיים מוקדמים, ייצוגי עצמי ויחסי אמון מקבלים ביטוי ומעובדים בתוך קשר אנושי ממשי. עבור אנשים החיים עם HIV, ובייחוד בהקשר של הגירה, הקבוצה עשויה להוות זירת מפגש ייחודית, שבה ניתן לפגוש את המתח שבין הצורך בהסתרה לבין הכמיהה לקשר, בין זהות מוכחשת בשל סטיגמה חברתית לבין שאיפה לנראות ולהכרה חברתית. ההתערבות הקבוצתית מספקת מרחב ייחודי, שבו ניתן להתנסות בקרבה רגשית, בהדדיות ובתמיכה, מבלי להסתכן בדחייה מיידית, כאשר גורמים טיפוליים כגון אוניברסליות, לכידות, אלטרואיזם ולמידה בין־אישית תורמים להפחתת בדידות ולחיזוק תחושת השייכות.
גם כאשר קיים ידע רפואי רחב לגבי HIV והאפשרות לחיים ארוכים ובריאים, הפגיעה הנפשית, הבדידות והסטיגמה נותרות בעינן. הקבוצה נותנת מענה לפער זה שבין ידע רפואי לבין חוויה רגשית־חברתית (לוינגר, לוריא ושפיצר, 2013). טיפול קבוצתי מותאם תרבות מאפשר תנועה כפולה: בין רוסיה לישראל כמרחבי משמעות וזהות, ובין "עולם החולים" ל"עולם הבריאים", תוך יצירת אפשרות להחזקה סימולטנית של מורכבות, שייכות והפחתת הבידוד החברתי (Earnshaw et al., 2013; Earnshaw & Chaudoir, 2009).
מאמר זה מבקש להראות כיצד קבוצה טיפולית מותאמת שפה ותרבות מאפשרת עבודה עם תכנים מורכבים אלה, לא רק ברמה פסיכו־חינוכית, אלא כתהליך עומק.
נגיף HIV כיום
HIV (Human Immunodeficiency Virus) הוא נגיף הפוגע במערכת החיסון, ובהיעדר טיפול עלול להתקדם לשלב של כשל חיסוני חמור (AIDS). כיום, טיפול אנטי־רטרו־ויראלי (ART) מאפשר שליטה בנגיף, שמירה על בריאות תקינה ותוחלת חיים ארוכה. כאשר העומס הנגיפי אינו ניתן למדידה (undetectable), לא מתקיימת העברה של הנגיף גם במסגרת יחסי מין. למרות זאת, נגיף ה-HIV ממשיך להוות בעיית בריאות ציבורית עולמית מרכזית. בסוף שנת 2024 הוערך כי 40.8 מיליון בני אדם חיים עם HIV, כאשר כ־65% מהם מתגוררים באזור אפריקה. עוד באותה שנה נמצא כי מתוך כלל האנשים החיים עם HIV בעולם, כ־87% מודעים לסטטוס הנשאות שלהם, כ־77% מקבלים טיפול אנטי־רטרו־ויראלי, וכ־73% הגיעו לדיכוי עומס נגיפי (WHO, 2025). ברוסיה ובאוקראינה קיימת שכיחות גבוהה של HIV בהשוואה לאזורי אירופה אחרים: ברוסיה חיים כ־1.2 מיליון אנשים עם HIV, ובאוקראינה כ־160 אלף (WHO, 2025).
הספרות המקצועית והניסיון הקליני מצביעים על פער מתמשך בין ההתקדמות הרפואית לבין החוויה החברתית־נפשית של אנשים החיים עם HIV, כאשר סטיגמה, חרדה ודיכאון ממשיכים להופיע בקרב אוכלוסייה זו בשיעורים גבוהים (Chambers et al., 2015). כך, בהקשר הפסיכו־חברתי, HIV הוא מצב רפואי המלווה בחוויה טעונה בסטיגמה, המשפיעה על זהות, יחסים בין־אישיים ונגישות לטיפול; ולכן נדרשת התייחסות רפואית, נפשית וחברתית משולבת.
אנשים החיים עם HIV עושים שימוש במגוון אסטרטגיות התמודדות במטרה למתן את הלחץ הנפשי הנלווה לסטיגמה חברתית. כך למשל, פנייה לתמיכה מצד עמיתים וארגונים קהילתיים נמצאה כמגבירה חוסן נפשי (Earnshaw et al., 2015; Quinn et al., 2023). בנוסף, מעורבות בפעילות קהילתית ובמאבק חברתי, לצד קיום קשרים חברתיים משמעותיים, מחזקות חוסן ותחושת גאווה לנוכח סטיגמה (Quinn et al., 2019). מחקרים הראו כי אנשים החיים עם HIV לעיתים מתמודדים עם סטיגמה צפויה באמצעות התרחקות ואסטרטגיות הימנעות שונות. דפוסים אלה עלולים להוביל גם לירידה במעורבות בטיפול ב-HIV (Brown et al., 2020; Batchelder et al., 2021). כך למשל, חלק מהגברים המקיימים יחסי מין עם גברים (MSM) החיים עם HIV בחרו להסתיר את נשאותם במטרה להימנע מסטיגמה צפויה או מבידוד חברתי (Azhar & Gunn, 2021). לעומת זאת, חשיפת הסטטוס של HIV בפני אחרים תומכים מגבירה תחושת תמיכה חברתית ועשויה להקל על היענות לטיפול (Serovich et al., 2010; Sullivan, 2005). תמיכה חברתית נמצאה כמנבא מרכזי של מעורבות בטיפול ב-HIV, כגורם הממתן את הקשר בין סטיגמה לבין תוצאות בריאותיות שליליות הקשורות ל-HIV וכגורם המשפר יכולות התמודדות של נשאי HIV (Amirkhanian et al., 2024).
הגירה, נשאות וסטיגמה
בישראל כיום חיים אלפי אנשים עם HIV, כאשר בשנים האחרונות נרשמה עלייה יחסית בשיעור המאובחנים בקרב העולים, לאור העלייה המשמעותית בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה (משרד הבריאות, 2023). הגירה כרוכה בשינויי זהות עמוקים, בירידה זמנית או מתמשכת במעמד החברתי, באובדן רשתות תמיכה ובתלות במערכות חדשות. עבור מהגרים החיים עם מחלות כרוניות וסטיגמטיות כגון HIV, חוויות אלה מעצימות תחושות פגיעוּת ובידוד (Amirkhanian et al., 2024). במדינות ברית המועצות לשעבר HIV נקשר היסטורית לקטגוריות חברתיות שוליות, כגון שימוש בסמים וזנות, ולווה בשיח מוסרי חריף, המוביל לשיעורי הסתרה גבוהים ולחשש מגילוי גם בתוך המשפחה (לדוגמה: Zurashvili et al., 2025). ההקשר התרבותי והפוליטי ברוסיה מעצים את חוויית הסטיגמה, במיוחד כלפי זהות הומוסקסואלית ו-HIV, ומצמצם אפשרויות בטוחות לגילוי, לתמיכה ולקבלת טיפול (Amirkhanian et al., 2025).
מחקרים מצביעים על כך שסטיגמה הקשורה ל-HIV, ובפרט בהקשרים פוסט־סובייטיים, נוטה להיות מופנמת ולהמשיך להשפיע על דימוי עצמי, על תחושת ערך ועל דפוסי התקשרות, גם לאחר שינוי הקשר חברתי וגאוגרפי (Amirkhanian et al., 2024; Earnshaw & Chaudoir, 2009). ממצאים מדו"חות Stigma Index 2.0 ממדינות כמו רוסיה וגיאורגיה מדגימים כיצד תפיסות של HIV כ"כתם מוסרי" או כסמן של סטייה חברתית ממשיכות ללוות אנשים החיים עם HIV גם לאחר הגירה (Zurashvili et al., 2025).
מחקרים איכותניים מראים כי גם כאשר קיימת במדינת הקליטה נגישות רחבה יותר לטיפול רפואי ושיח מתון יותר, ייצוגים מופנמים מן ההקשר התרבותי הקודם ממשיכים לפעול ולכוון התנהגויות, במיוחד ביחס לגילוי סטטוס, לאמון ביחסים ולמעורבות בטיפול (Amirkhanian et al., 2024; Zurashvili et al., 2025). לפיכך, ההגירה אינה מבטיחה שינוי מיידי ומלא בדפוסים נפשיים־חברתיים, אלא מציבה את האדם בפני תהליך מתמשך של משא ומתן סביב סוגיות של זהות, ומייצרת קונפליקט בין הרצון להשתייך ולהיראות לבין הצורך להגן מפני דחייה ופגיעה. התמודדותם של מהגרים החיים עם HIV אינה מסתכמת ברכישת ידע או בהסתגלות חיצונית, אלא כוללת עבודה מורכבת עם סטיגמה מופנמת, זיכרונות תרבותיים וגבולות הגילוי. הבנה זו מחזקת את הצורך בהתערבויות רגישות־תרבות, המאפשרות עיבוד של העבר התרבותי והשלכותיו על ההווה, ולא רק התאמה פונקציונלית למציאות החדשה (Earnshaw & Chaudoir, 2009; Stigma Index 2.0, 2022).
למה קבוצה?
התערבויות קבוצתיות לאנשים החיים עם HIV הוכחו במחקר כיעילות בהפחתת תחושת בדידות, בשיפור רווחה נפשית ובהגברת ההיענות לטיפול רפואי, לרבות חיזוק הרצף הטיפולי והמעקב הרפואי (Bateganya et al., 2015). מעבר ליתרונות המוכרים של הקבוצה מבחינת נגישות, עלות ויעילות, למסגרת הקבוצתית פוטנציאל ייחודי ביצירת מרחב של הזדהות הדדית ולמידה חברתית, המאפשר עיבוד חוויות חיים מורכבות בתוך הקשר בין־אישי חי (לוינגר ועמיתיה, 2013).
מחקרים מצביעים על כך שקבוצות תמיכה מאפשרות עיבוד של סטיגמה מופנמת באמצעות נרמול חוויות, שיתוף אסטרטגיות התמודדות ובניית נרטיב עצמי רחב ומורכב יותר, שאינו מצטמצם לזהות רפואית או לאבחנה בלבד (Chambers et al., 2015; Earnshaw et al., 2015). בתוך הקבוצה, המשתתפים נחשפים לאפשרויות שונות של התמודדות עם סודיות, גילוי וזהות, ועשוי להתרחש תהליך של הרחבת תחושת הערך העצמי והמסוגלות.
עבור מהגרים ועולים החיים עם HIV, הקבוצה עשויה לשמש לעיתים תחליף זמני או משלים לרשתות תמיכה משפחתיות וקהילתיות שנותרו בארץ המוצא. בהקשר זה, הקבוצה מהווה מקור לתמיכה רגשית ומרחב חברתי שבו ניתן לבחון מחדש יחסי אמון, שייכות וסולידריות, ולעבד חוויות של זרות, אובדן והדרה (Amirkhanian et al., 2024).
לא רק שפה - קבוצה לדוברי רוסית
הבחירה בקבוצה טיפולית המיועדת לדוברי רוסית נשענת על ההבנה כי שפה, מעבר להיותה אמצעי תקשורת פונקציונלי, נושאת עימה מטען תרבותי, היסטורי ורגשי. לצד הסטיגמה, המפגש הקבוצתי נושא גם מטען חווייתי חיובי. עצם ההיענות לקבוצה ממחישה כיצד המכנה המשותף - התרבותי והחברתי - מאפשר תחושת יחד והתכנסות, גם לנוכח מחלה טעונה ומורכבת.
מחקרים וניסיון קליני עם אוכלוסיות דוברות רוסית החיות עם HIV מצביעים על דפוסים ייחודיים של הסתרה, חשש מוגבר מחשיפה ויחסי סמכות נוקשים ולעיתים אמביוולנטיים מול אנשי מקצוע ומערכות טיפול - דפוסים הקשורים להקשר התרבותי־חברתי הפוסט־סובייטי שבו עוצבה זהותם (Amirkhanian et al., 2024; Stigma Index, 2022). בהקשר זה, HIV ממשיך להיתפס בקרב רבים כ"כתם מוסרי" או כסמן של סטייה חברתית, תפיסה המגבירה סטיגמה מופנמת ומעודדת ניהול זהיר, ולעיתים מצמצם, של זהות, יחסים בין־אישיים וגילוי סטטוס (Zurashvili et al., 2025).
קבוצה דוברת רוסית מאפשרת עבודה ישירה עם זיכרונות תרבותיים אלה ועם תפיסות נוקשות, כגון חלוקות דיכוטומיות בין "נורמטיבי" ל"חריג", "טוב" ו"רע", אשר עשויות להישאר מרומזות או בלתי מדוברות במסגרת רב־לשונית. יתרה מזאת, ההתאמה התרבותית־לשונית יוצרת מרחב בטוח יחסית, שבו ניתן לבחון חוויות של הדרה, בושה ואובדן אמון, לצד אפשרות לפיתוח שיח רגשי משותף הנשען על קודים תרבותיים משותפים ומוכרים.
מחקרים מצביעים על כך שמרחבים טיפוליים המותאמים תרבותית תורמים להפחתת סטיגמה פנימית, לחיזוק תחושת השייכות ולהגברת המעורבות בטיפול, במיוחד בקרב מהגרים החיים עם HIV (Amirkhanian et al., 2024). במובן זה, ההתאמה התרבותית־לשונית מתפקדת כמרכיב טיפולי פעיל, המאפשר תהליכי עיבוד והרחבת זהות שלא היו מתאפשרים באותה מידה בקבוצה רב־לשונית.
הקיום של קבוצה טיפולית בישראל, בהנחיית מנחה דוברת רוסית הפועלת בתוך הקשר ישראלי, יצר אפשרות לתנועה סימבולית בין עולמות זהות שונים. עבור המשתתפים התאפשר מעבר הדרגתי מן ה"גרעין" הסובייטי, המורכב מזיכרונות בית, משפחה, ערכים ונורמות שנרכשו בארץ המוצא, אל עבר גרעין ישראלי נוסף, המגלם אפשרויות חדשות של שייכות, נראות והשתלבות. קשר זה תוּוך במידה רבה דרך דמות המנחה, אשר תפקדה כייצוג של חיבור בין העולמות: דוברת את שפת המקור ונושאת את המטען התרבותי המוכר, אך פועלת מתוך הקשר מקצועי־חברתי ישראלי. עבור חלק מהמשתתפים, המנחה גילמה גם פנטזיה על "ישראליות" - דמות הנתפסת כבריאה, שייכת, בעלת ידע וזכויות - ובכך אפשרה בחינה זהירה של מרחקים וקרבה בין זהות מהגרת לבין זהות ישראלית. בתוך המרחב הקבוצתי, תנועה זו בין העולמות לא נדרשה כהחלפה או כוויתור על המקור, אלא כהתרחבות זהותית המאפשרת החזקה סימולטנית של עבר, הווה ואופק של שינוי. גם החיבור לוועד, גוף שהוקם בישראל בשנות השמונים, אפשר תחושת הזדהות עם ישראל, זאת על אף - ואולי גם בזכות - חיבור נוסף ולא פשוט עם הנגיף, שאפשר זאת.
שיטה ומסגרת
הוועד למלחמה באיידס מקיים קשרי קהילה עם האוכלוסייה דוברת הרוסית בישראל מאז הקמתו, בהתאמה לצרכיה המשתנים. כך, בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הוועד הרחיב מענים לדוברי השפה הרוסית בשל הגירה מוגברת לישראל, לרבות שתי קבוצות תמיכה סגורות לדוברי השפה הרוסית, כל אחת בת שבעה מפגשים. בקבוצה השנייה השתתפו רוב חברי הקבוצה הראשונה, בתוספת חבר קבוצה נוסף - עולה חדש - וכך התאפשרה למעשה "קבוצת המשך" והעמקה בתכנים של הקבוצה הראשונה.
מטרות מרכזיות של הקבוצות היו הפחתת בדידות וסטיגמה, הרחבת טווח האפשרויות בנוגע לגילוי סטטוס הנשאות, חיזוק תחושת מסוגלות מול מערכת הבריאות בישראל והחיים החברתיים, ופיתוח כלים קוגניטיביים להתמודדות, לדוגמה: עבודה על מחשבות אוטומטיות והבנת תפקיד הפרשנות על רגש ותגובה. הנושאים המרכזיים שעלו בקבוצה הראשונה כללו, בראש ובראשונה, היכרות רחבה של המשתתפים שאינה ממוקדת אך ורק במחלה, לצד דיון בסוגיות של שיתוף, דימוי עצמי, דימוי גוף וזוגיות. בהמשך עסקה הקבוצה גם בשיתוף בידע, בתפיסות ובייצוגים סביב HIV, תוך בחינה של הפער בין ידע רפואי פורמלי לבין המשמעות הסובייקטיבית של המחלה עבור כל משתתף - "מה אני יודע/ת על HIV?" לעומת "מה זה HIV בשבילי?". במסגרת זו עלו גם הבדלים בין מערכת הבריאות בארץ המוצא לבין מערכת הבריאות בישראל, וכן הקשר בין תפיסה עצמית לבין היכולת לשתף אחרים בדבר המחלה.
נושא נוסף עסק בבשורה ובהשלכותיה על זהות, תוך התבוננות בחיים "לפני" ו"אחרי" האבחנה, סביב תמות של אשמה ושינויים ביחס לאינטימיות ולזוגיות. הקבוצה עסקה גם באחריות על ניהול הבריאות, לרבות ההתנהלות מול מערכת הבריאות והמעבר מעמדה פסיבית לעמדה אקטיבית ביחס לטיפול ולמעקב. כמו כן, הוקדש מקום משמעותי לשיח על סודיות, סטיגמה ואמון. דרך בחינת הרצף שבין גילוי להסתרה, התאפשר עיבוד של פחדים רציונליים ולא־רציונליים, והשוואה בין חוויית הסטיגמה בישראל לבין זו המוכרת ממדינות ברית המועצות לשעבר. במסגרת עבודה חווייתית עם פחד עסקו המשתתפים בעיבוד חששות סביב חשיפת הסוד, בזיהוי הפרשנות האישית כמתווכת בין אירוע לבין רגש ותגובה, ובבחינת מחירי ההסתרה והאפשרויות לגילוי סלקטיבי הנעשה מתוך חופש ובחירה. הקבוצה נחתמה בעיבוד המשמעויות האישיות של התהליך, בזיהוי מקורות תמיכה קיימים ופוטנציאליים ובהגדרת מוקדים להמשך עבודה רגשית אישית מעבר למסגרת הקבוצתית.
הקבוצה השנייה אפשרה המשכיות של תהליכים רגשיים ובין־אישיים שהחלו בקבוצה הראשונה, והיוותה מרחב להתבוננות מחודשת על ההתמודדות היומיומית עם חיים לצד HIV בהקשר של הגירה. במסגרת זו התקיים שיח על השתלבות בארץ, אשר כלל עיבוד חוויות של הצלחה וכישלון בתהליך ההגירה, בחינה של תחושת שייכות ומעמד והתייחסות לאיכות החיים בהווה, לצד ציפיות ותקוות לעתיד. הקבוצה השנייה הרחיבה את ארגז הכלים הקיים דרך הוספת דרכי התמודדות פרקטיות ורגשיות.
נושא מרכזי נוסף עסק במעברי חיים ומשפחה, לרבות שינויים במבנה המשפחתי, התרחבות המשפחה, קשרים זוגיים מתמשכים או מתפרקים, והאופן שבו המחלה משתלבת בנרטיב החיים הרחב. בהקשר זה נידונו סוגיות של דימוי עצמי ותחושת פגימות, וכן היחסים עם משפחת המוצא, אשר לעיתים נשאו מטען של סודיות, נתק או קונפליקט מתמשך בעקבות האבחנה וההגירה. הקבוצה המשיכה לעסוק בסוד ובהסתרה ביחסים בין־אישיים, תוך בחינת המחירים הרגשיים והחברתיים של ההסתרה, לצד יתרונותיה ותפקידה המגן. המשתתפים שיתפו בדילמות מורכבות סביב הורות, זוגיות וניהול הסוד, כולל שאלות של אחריות כלפי בן או בת הזוג, ילדים קיימים או עתידיים, והאיזון בין השמירה העצמית לבין הרצון לאינטימיות ולשקיפות.
לבסוף, עלו נושאים הקשורים לתקשורת עם הצוות הרפואי, אשר כללו דיון בזכויות וחובות, בחיסיון רפואי, בגבולות הגילוי ובפרשנות האישית ל"מבטים", לתגובות מילוליות או לשתיקות מצד אנשי מקצוע. השיח הקבוצתי אפשר למשתתפים לבחון ולהגמיש את עמדתם מול מערכת הבריאות כמערכת סמכותנית, ולנוע מעמדה של חשש והימנעות לעמדה מודעת ואסרטיבית יותר, תוך חיזוק תחושת השליטה והמסוגלות בניהול הבריאות והחיים בכלל.
דיון
התמות המרכזיות שעלו בקבוצה שיקפו מפגש מורכב בין מחלה, הגירה וסטיגמה בהקשר תרבותי וחברתי. הגוף נדון כזירה מרכזית של "עולם הבריאים" ו"עולם החולים", שבה מצטלבות חוויות של סטיגמה, בושה וחשש מדחייה, לצד כמיהה לקשרים בין־אישיים קרובים, אינטימיים ומספקים. המשתתפים תיארו את גופם כנשא לא רק של הנגיף, אלא גם של משמעויות חברתיות ותרבותיות, אשר משפיעות על דימוי עצמי, תחושת ערך ועל היכולת להיות בקשר. המרחב הקבוצתי החזיק את המפגש המורכב בין ישראל למדינות ברית המועצות לשעבר, שהשתקף בעיקר דרך היחסים עם המנחה והשיח מולה. הקשרים שנרקמו בין המשתתפים למנחה שיקפו לעיתים אידיאליזציה וכמיהה להשתייכות מחודשת לעולם הנתפס כבריא, נורמטיבי ובטוח. תהליכים אלה מדגישים את החשיבות של גבולות טיפוליים ברורים לצד נוכחות אנושית קרובה (לוינגר ועמיתיה, 2013).
המעבר לישראל תואר גם כמעבר בין עולמות של משמעות. זיכרונות מברית המועצות לשעבר - סביבה המתאפיינת בדחייה ובסלידה מן ה"חריגוּת" ובקישור חזק בין מחלה לסטייה מוסרית - עלו כייצוגים תרבותיים מופנמים שהופעלו מחדש עם קבלת האבחנה. האפשרות בקבוצה להשוות בין חוויית החיים "שם" לבין המציאות "כאן" אפשרה תהליך של ריכוך תפיסות נוקשות, מבלי לשלול את תפקידן ההגנתי בעבר, ותוך בחינה זהירה של התאמתן להקשר החברתי החדש.
על רקע ייצוגים חברתיים של מדינות ברית המועצות לשעבר כמדינות "אנדמיות" ל-HIV, המזוהים בשיח הציבורי עם סטיגמות של "זנות", "שימוש בסמים" ו"סטייה מינית", הקבוצה יצרה מרחב שבו התאפשר ניסוח אלטרנטיבי, מורכב ואנושי יותר. בתוך השיח הקבוצתי, המשתתפים הביאו חוויות חיים, זיכרונות משפחתיים, ערכים, תרבות ושגרות יומיומיות, אשר עמדו בניגוד חד לדימויים הפשטניים והסטיגמטיים. במובן זה, הקבוצה שימשה גורם מרכך ומאתגר של השיח ההגמוני: כשם שהמשתתפים זכו להשמיע קול נגד סטיגמת הנשאות ולנסח את חייהם מעבר לאבחנה רפואית מצמצמת, כך התאפשר להם להשמיע קול גם נגד סטיגמות תרבותיות רחבות המופנות כלפי "רוסים". תהליך זה אפשר החזרת מורכבות ומשמעות לזהות תרבותית שנחוותה לעיתים כמוכתמת, ותרם לביסוס תחושת ערך ושייכות שאינה נשענת על התגוננות או הכחשה, אלא על נראות ועל השמעת נרטיב עצמי מחודש.
בתוך כך בלט המפגש בין סטיגמה מופנמת סביב HIV לבין סטיגמות חברתיות הרווחות בחברה הישראלית כלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר. עבור חלק מן המשתתפים, ייצוגים מופנמים של HIV נפגשו עם סטריאוטיפים ישראליים פוגעניים כלפי "הרוסיות", ובפרט הדימויים של "הרוסייה הזונה" ו"הרוסי המסריח". מפגש זה פעל לא רק כהצטברות של סטיגמות, אלא כהעצמה הדדית שלהן, אשר העמיקה תחושות של בושה, זרות וניכור חברתי.
באופן פרדוקסלי, מרבית משתתפי הקבוצה היו עולים מאוקראינה, אשר ביטאו הזדהות חזקה עם סלידה מרוסיה כמדינה תוקפנית שגרמה להרס נרחב בארצם מזה כמה שנים. על רקע זה, הסטריאוטיפים הישראליים הכלליים המכוונים כלפי "רוסים" עוררו בקרבם כעס, תסכול ותחושת עוול, שכן הם חוו עצמם כמי שמסומנים חברתית בזהות שאינה משקפת את עמדותיהם, את זהותם הלאומית או את חוויות חייהם. מורכבות זו הדגישה את האופן שבו קטגוריות חברתיות גורפות פועלות ככוח מייצר סטיגמה ומחריפות חוויות של מחיקה זהותית ופגיעה בתחושת השייכות. מפגש זה לא רק הוסיף שכבות של סטיגמה, אלא גם הדגיש והקצין את חוויית הזרות והפגיעוּת, ויצר מחסום נוסף בהשתלבות החברתית ובבניית תחושת שייכות. בתוך הקבוצה התאפשר תהליך של תחילת אינטגרציה זהותית, המאפשר החזקה של זהות מורכבת שאינה מבוססת על ביטול חלקים אלא על הכלתם - האפשרות להיות בו־זמנית "רוסי/ה" או "אוקראיני/ת", ישראלי/ת ואדם החי עם HIV, מבלי שאחד מן המרכיבים יגדיר או יבטל את האחרים.
יתרה מזאת, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה תפקדה בקבוצה כקטליזטור לשיח מורכב על זהות, שייכות וקונפליקט פנימי. עבור חלק מן המשתתפים, היא אפשרה ביטוי של כעס, ביקורת ואף דחייה כלפי רוסיה כמדינה תוקפנית, ובה בעת שמרה מקום להגנה על מרכיבים תרבותיים, משפחתיים וזהותיים הקשורים ב"רוסיות". במובן זה, השיח סביב המלחמה יצר אפשרות להחזיק זהויות לכאורה סותרות, מבלי להידרש לבחירה דיכוטומית או למחיקה של אחד מן החלקים. באופן רחב יותר, המלחמה תפקדה כמשבר קולקטיבי המהדהד את חוויית הנשאות: בדומה ל-HIV, מדובר באירוע טעון מוסרית, פוליטית ורגשית, אשר שובר שתיקה ומאפשר שיח של רגשות, עמדות ומורכבויות שבעיתות שגרה נותרים לעיתים בלתי ניתנים לביטוי. בכך, המשבר החיצוני פתח מרחב לשיח כן, ביקורתי ורב־קולי בקבוצה, שאפשר למשתתפים לעבד זהות, נאמנות וקונפליקט מתוך הקשר משותף ולגיטימי.
סוגיית גילוי הסטטוס עלתה בקבוצה כפעולה רגשית וחברתית עתירת סיכון. גילוי סטטוס HIV לבן או בת זוג לא נתפס כהחלטה "אינפורמטיבית", אלא כתהליך הכרוך בהתלבטות מתמשכת בין הרצון לאותנטיות בתוך קשר אינטימי ללא סודות לבין חשש מדחייה, משיפוטיות ומפגיעה בקשר. סטיגמה צפויה עלתה בשיח כגורם מרכזי המעכב גילוי, ולעיתים אף כמשמעותי יותר מחוויות עבר של סטיגמה ממשית, ומשפיעה באופן ישיר על בחירות התנהגותיות. כך, "גילוי סלקטיבי" - חשיפה בפני אנשים הנתפסים כ"בטוחים" ו"אמינים" - שימש כאסטרטגיית התמודדות נפוצה, אשר הקטינה סיכון מיידי אך גם צמצמה רשתות תמיכה פוטנציאליות.
המשתתפים תיארו את המחיר הנפשי של הסתרה מתמשכת, אשר לוותה בעומס רגשי, בחרדה, בדריכות ובתחושת בדידות, גם כאשר שימשה כמנגנון הגנה מפני פגיעה חיצונית. מנגד, חוויות של גילוי שהובילו לתגובה אמפתית נקשרו לשיפור בתחושת התמיכה, להפחתת מצוקה ולחיזוק החוסן האישי והחברתי. שיח זה הדגיש את חשיבות ההקשר החברתי־תרבותי בעיצוב חוויית הגילוי והשלכותיו, ואת הצורך בהתערבויות הרגישות להקשר זה. המשתתפים תיארו אפשרות רחבה יותר לדבר על נשאותם ללא פחד מיידי מהפללה, מהדרה מוסדית או מענישה חברתית, בניגוד לחוויותיהם במדינות המוצא. בעוד שבמרחב הפוסט־סובייטי שיח על HIV נתפס לעיתים כמאיים, מסוכן או ככזה העלול להוביל לאובדן מעמד, בישראל נפתח מרחב המאפשר ביטוי זהיר אך גלוי יותר. על אף שהסטיגמה לא נעלמה, עצם הידיעה כי קיימת הגנה חוקית ורפואית, לצד לגיטימציה חברתית לשיח על המחלה, הפחיתה תחושות פחד ואפשרה קרקע יציבה יותר לשיתוף.
התמות שעלו בקבוצה תומכות בהבנה כי ניהול חשיפה רגשית - "מה אומרים? למי? מתי? ואיך?" - מהווה אסטרטגיית התמודדות לגיטימית עבור מהגרים החיים עם HIV, גם אם היא כרוכה במחיר נפשי מצטבר. מסקנה יישומית מרכזית העולה מן הקבוצה היא הצורך לעבור מתפיסה של "צריך לגלות בכל מחיר" לעמדה טיפולית וחברתית של גילוי מושכל ומדורג, הנשען על הערכת סיכון, אמון, תמיכה והקשר תרבותי.
גילוי סטטוס HIV מתואר כתהליך מורכב ולא בינארי, המושפע משיקולים רגשיים, חברתיים ותרבותיים, ולא רק ממידע רפואי או משיקולי מניעה. ידע רפואי לבדו אינו מספיק כדי לקדם גילוי, שכן גם משתתפים שהיו מודעים לכך שעומס נגיפי בלתי מדיד מונע הדבקה בחרו שלא לחשוף את הסטטוס בשל שיקולים רגשיים וחברתיים. הימנעות מגילוי נתפסה לעיתים כאסטרטגיית התמודדות המאפשרת שמירה על יציבות רגשית וזוגית בטווח הקצר, גם אם יש לה מחירים ארוכי טווח. לצד זאת, בלט הרווח שבהשתייכות לקבוצת שווים דוברת שפה ותרבות משותפות, אשר אפשרה יצירת שיח משותף, היענות גבוהה ותחושת שייכות. ההשתייכות לקבוצה סיפקה תמיכה ומסגרת שבה ניתן לבחון מחדש היררכיות, זהות וסוגיות ערך בתוך הצטלבות של הגירה, תרבות ונשאות HIV. ניתן היה להחזיק במורכבות של הזכות לשמור על סודיות לצד האפשרות והצורך בשיתוף, ובכך להפחית את תחושת הלחץ, האשמה והבידוד הנלווים לשיח בינארי על חשיפה.
סיכום והמלצות
קבוצה רגישה־תרבות היא כלי התערבות חשוב ויעיל בעבודה עם מהגרים החיים עם HIV, בהיותה מאפשרת התייחסות הן למצוקה הפרטנית והן להקשרים התרבותיים, החברתיים וההיסטוריים המעצבים אותה. התאמה תרבותית אינה מסתכמת בשפה משותפת, אלא כוללת הכרה במערכות משמעות, בנורמות של הסתרה וגילוי, ביחסי סמכות ובדפוסי אמון שנרכשו בהקשר תרבותי מסוים מגיל צעיר.
במסגרת הקבוצתית, שפה ותרבות משותפות מאפשרות יצירת מרחב בטוח, שבו ניתן לעבד סטיגמה מופנמת, לבחון מחדש זהות ושייכות ולפתח אסטרטגיות התמודדות המותאמות להקשר החיים הממשי של המשתתפים. בכך, קבוצה רגישה־תרבות פועלת לא רק כמסגרת תמיכתית, אלא כמרחב טיפולי המפחית מחסומי נגישות, מגביר היענות ומאפשר תהליכי שינוי שאינם מתאפשרים באותה מידה במסגרות שאינן מותאמות תרבותית.
כך, הקבוצה שימשה מרחב בטוח שבו ניתן לתרגל שפה חדשה של זהות: להחזיק יחד חיים עם HIV, תהליכי הגירה, עלייה ומעמד, מבלי להצטמצם לקטגוריה אחת. הדגש על שפה משותפת אפשר עבודה עדינה עם נושאים שקשים במיוחד בהקשר של העלייה, בעיקר סביב סודיות מול הסביבה הקרובה. הקבוצה לא עודדה גילוי כערך מוחלט, אלא אפשרה תנועה והגמשה של בחירה, שבתוכה ניתן לבחור בין שיתוף או הסתרה על פני ציר של דרגות חופש משתנות, ולקבל החלטות בהתאם להקשר, למי שמולו ניצבים ולמחירים האפשריים של הגילוי לצד יתרונותיו.
הקבוצות שתוארו אינן מבקשות להציע ריפוי לסטיגמה, לטראומת ההגירה או לפצעי הזהות הכרוכים בחיים עם HIV. ניתן לראות בהן מרחב של תיקון חלקי, המאפשר להיחשף בהדרגה ולהיתפס כנסבל בתוך קשר. בהתאם למושג "מרחב הביניים" של ויניקוט (Winnicott, 1991), הקבוצה סיפקה החזקה (holding) שאפשרה תנועה בין הסתרה לחשיפה, בין זהות סטיגמטית מופנמת לבין זהות אנושית מורכבת יותר, מבלי לדרוש ויתור חד על דרכי התמודדות מוכרות ומנגנוני הגנה. הסוד עבר תהליך של טרנספורמציה: מאובייקט קפוא ומבודד לאובייקט שניתן לחשוב עליו, לשאת אותו בנוכחות אחרים ולבחור כיצד לנהל אותו באופן אקטיבי ומושכל. התיקון החלקי התבטא גם ביכולת לשאת יחסי סמכות והיררכיה מבלי להישאב למאבקי שליטה או לקריסה, ובהרחבת האפשרות להיות בקשר אינטימי מבלי שהמחלה תבטל את כלל הזהות.
תהליכים אלו עולים בקנה אחד עם ממצאים עכשוויים המצביעים על כך שעבודה נפשית עם אשמה, כעס והאשמה עצמית, ועם אפשרות של סליחה כבחירה נפשית, מאפשרת לאנשים החיים עם HIV לארגן מחדש את עמדתם כלפי עצמם, עברם ועתידם (Kasai Elias et al., 2024). הטיפול הקבוצתי אינו מהווה תחליף לפסיכותרפיה פרטנית, אך יש לו פוטנציאל לשמש צומת התפתחותי משמעותי, שבו מתאפשרת חוויה מתקנת של נראות, אמון ושייכות. עבור מהגרים החיים עם HIV, צומת זה עשוי לסמן מעבר מעמדה של הישרדות והסתרה לעמדה של בחירה, אחריות וקשר, גם אם חלקי והדרגתי.
המסקנות וההמלצות היישומיות העולות מן המאמר הן, ראשית, שקבוצות תמיכה למהגרים החיים עם HIV יכולות לשמש מסגרת טיפולית משמעותית, ולא רק התערבות תמיכתית או פסיכו־חינוכית. שנית, שפה משותפת יוצרת מרחב ייחודי שבו ניתן לעבוד עם ייצוגים מופנמים של סטיגמה וסמכות ממדינות המוצא. כך, המנחה בקבוצה היא לא רק דמות טיפולית, אלא גם דמות תרבותית־חברתית שמבינה את מה ש"זר לא יבין". היכולת של המנחה לשאת שאלות על זהותה - נשאית HIV? רוסייה? ישראלית? - מבלי להתגונן ומבלי להיכנע, חיזקה את האפשרות של הקבוצה לשאת מורכבות. שלישית, יש לראות בשמירת סוד דרך התמודדות אפקטיבית עם הצטלבות הסטיגמות, שיש לכבדה ולעבוד עמה מתוך עמדה של סקרנות טיפולית. בנוסף, מומלץ להכשיר מנחים לעבודה עם תהליכי העברה, פיצול והיררכיה בקבוצות של אוכלוסיות מהגרות. ולבסוף, שילוב רכיבים פסיכו־חינוכיים צריך להיעשות בקבוצות אלה באופן אינטגרטיבי, מבלי לפגוע בעומק התהליך הרגשי.
מקורות
לוינגר, מ., לוריא, י., ושפיצר, ז. (2013). להכניס ללב זה מסוכן: בדידות וכמיהה לקשר בקרב נשאי HIV. מקבץ, 18(2), 29–58.
Amirkhanian, Y. A., Meylakhs, A. Y., Kuznetsova, A. V., Kelly, J. A., & Quinn, K. G. (2024). AIDSimpact special issue: stigma, serostatus disclosure, coping strategies, and the role of social capital resources among HIV care-nonadherent MSM in Russia: a qualitative analysis. AIDS Care, 36(sup1), 117.
Amirkhanian, Y. A., Kelly, J. A., Kirsanova, A. V., DiFranceisco, W., Khoursine, R. A., Semenov, A. V., & Rozmanova, V. N. (2006). HIV risk behavior patterns, predictors, and STD prevalence in young MSM social networks in St. Petersburg, Russia. International Journal of STD & AIDS, 17, 50–56.
Azhar, S., & Gunn, A. J. (2021). Navigating intersectional stigma: Strategies for coping among cisgender women of color. Qualitative Health Research, 31(12), 2194–2210.
Batchelder, A. W., Foley, J. D., Wirtz, M. R., Mayer, K., & O’Cleirigh, C. (2021). Substance use stigma, avoidance coping, and missed HIV appointments among MSM who use substances. AIDS and Behavior, 25(5), 1454–1463.
Bateganya, M., Amanyeiwe, U., Roxo, U., & Dong, M. (2015). The impact of support groups for people living with HIV on clinical outcomes: A systematic review of the literature. Journal of Acquired Immune Deficiency Syndromes, 68(Suppl 3), S368–S374.
Brown, M. J., Serovich, J. M., Laschober, T. C., Kimberly, J. A., & Lescano, C. M. (2020). Ways of coping and perceived HIV-related stigma among people living with HIV: moderation by sex and sexual orientation. Psychology, Health & Medicine, 25(7), 867–878.
Chambers, L. A., Rueda, S., Baker, D. N., Wilson, M. G., Deutsch, R., Raeifar, E., & Rourke, S. B. (2015). Stigma, HIV and health: A qualitative synthesis. BMC Public Health, 15, 848.
Earnshaw, V. A., & Chaudoir, S. R. (2009). From conceptualizing to measuring HIV stigma: a review of HIV stigma mechanism measures. AIDS and Behavior, 13(6), 1160–1177.
Earnshaw, V. A., Smith, L. R., Chaudoir, S. R., Amico, K. R., & Copenhaver, M. M. (2013). HIV stigma mechanisms and well-being among PLWH. AIDS and Behavior, 17(5), 1785–1795.
Earnshaw, V. A., Lang, S. M., Lippitt, M., Jin, H., & Chaudoir, S. R. (2015). HIV stigma and physical health symptoms: do social support, adaptive coping, and/or identity centrality act as resilience resources? AIDS and Behavior, 19(1), 41–49.
Kasai Elias, K., Turner, D., Katchman, E., & Cohen, M. (2024). “I realized I had a choice”: The forgiveness journey of people living with HIV. AIDS Care.
Quinn, K., Bowleg, L., & Dickson-Gomez, J. (2019). “The fear of being Black plus the fear of being gay”: the effects of intersectional stigma on PrEP use among young Black gay, bisexual, and other men who have sex with men. Social Science and Medicine, 232, 86–93.
Quinn, K. G., Dickson-Gomez, J., Craig, A., John, S. A., & Walsh, J. L. (2023). Intersectional discrimination and PrEP use among young Black sexual minority individuals: The importance of Black LGBTQ communities and social support. AIDS and Behavior, 27(1), 290–302.
Serovich, J. M., Grafsky, E. L., & Reed, S. (2010). Comparing regret of disclosing HIV versus sexual orientation information by MSM. AIDS Care, 22(9), 1052–1059.
Stigma Index 2.0. (2022). People living with HIV stigma index 2.0: Russian Federation report. Global Network of People Living with HIV (GNP+).
Sullivan, K. M. (2005). Male self-disclosure of HIV-positive serostatus to sex partners: a review of the literature. Journal of the Association of Nurses in AIDS Care, 16(6), 33–47.
WHO. (2025). HIV and AIDS.
Winnicott, D. W. (1991). Playing and reality. Psychology Press.
Zurashvili, T., Pashalishvili, M., Earnshaw, V. A., Do, H., Zakareishvili, N., DeHovitz, J., ... & Djibuti, M. (2025). Disclosing HIV status to sexual partner: Findings from a People Living with HIV Stigma Index 2.0 study in the country Georgia. PLoS One, 20(10), e0331919.
