על סדיזם ודיסוציאציה קולקטיביים: מבט קליני, אתי וחינוכי
ד"ר ניצה ירום | 20/4/2026 | 27 צפיות | הרשמו כמנויים
התמונה הקלינית:
בכתבה מתאריך ה 16.4.2026 בעיתון ידיעות אחרונות, העיתונאי רון בן-ישי כותב על סיור ביהודה ושומרון של אלופים וראש שב'כ לשעבר, כנציגי קבוצת אנשי בטחון. הם יצאו לשטח לראות במו עיניהם אם ועד כמה יש אמת בדיווחים על גל הפשיעה הלאומנית-יהודית, והוא מסכם שמה שהם ראו גרם להם להתבייש ולפחד.
כזום-אין לענייננו אשתמש כפתיח בתמונה שבה בן-ישי מתמקד: הוא מתאר שני נערים במעלה הגבעה שעלו והתקרבו אליהם. האחד, רחב גוף וגבוה, כבן 16 שזקן בלונדיני החל לבצבץ על סנטרו ולחייו, והאחר, ילד צנום ונמוך כבן 11-12 בלונדיני אף הוא, שחבשו כיפות גדולות סרוגות ומתחתיהן פאות עבות השתלשלו, ובידיהם מקלות עבים.
בוואדי שמתחת פעו עיזים וכלב נבח. הקבוצה לוותה על ידי שלושה פעילי ארגוני זכויות אדם, שבאים להגן על הפלסטינאים מפני התקפות הפורעים היהודיים. הפעיל סיפר שבלילה ראה את אחד הנערים מסתובב בתוך מאהל הרועים ואף נכנס לכמה דירים כבעל בית לכל דבר. הפלסטינאים לא העזו לעמוד בדרכו מפחד שיזכו כתגובה באלימות קשה.
הנערים עם התפילן והנבוטים התייצבו בינתיים ליד קבוצת הסיור המתוארת ונראו לבן-ישי כהזדמנות לברר ממקור ראשוני על מעשיהם ומה שמניע אותם. 'למה באתם לכאן?' שאל בן-ישי את המבוגר יותר ביניהם. שהביט בו ושתק. הו פנה לצעיר יותר שאמר:' הקב'ה נתן לנו את הארץ הזו והיא שלנו'; בניסיון לעורר את האחרון לשיחה - הוא שמע רק את אותו תוכן בוורסיות שונות.
נוער בסיכון מוסלל עי מבוגרים אידיאולוגיים:
הגילים הצעירים של הנערים המתוארים כ'טרוריסטים יהודיים' משייכים אותם ל'נוער', והם מוכרים גם כ'נוער הגבעות'. יש שיאמרו שמושג 'נוער' גורם לשומע להתייחס לאירועי הטרור כמשובת מתבגרים גרידא. אלא שמתבגרים אלה פולשים לבתיהם של החקלאים הפלסטינאים באדנות, שמטילה בהם מורא ומסלקים אותם.
מי שמכיר את הספרות העתידנית על נוער שגדל לבדו, פרא, הופך לאלים, רואה אותה עתה לנגד עיניו. אלא שהאסוציאציה הראשונה של איש טיפול לגבי מושג 'נוער בסיכון' היא שצריך לעזור להם לשמור על גבולות ולפתח אמפתיה ומצפון. הסללה שלהם למעשי אלימות ופשע על ידי מבוגרים אידיאולוגיים הוא מעשה נפשע בעיני. כאילו דנים בשימוש בקטינים להברחת סמים או זנות. עובדת סוציאלית שמתמחה בטיפול בנוער בסיכון, כששאלתי אותה לאסוציאציה הראשונה שעולה במוחה בעניין שלפנינו - הייתה 'נוער בסיכון', והיא אמרה: 'מדינה מתוקנת מטפלת בהם או מענישה. חלקם, עם טיפול, יבינו את מעשיהם, שעשו לא מתוך רצון, ואז יעשו מעשים כדי לכפר. אם אין תהליך - אין הכרה בעוול'. באלה, היא אמרה 'אף אחד לא מטפל'.
'אף אחד לא מטפל' כי מסגרנו אותם כ'נוער הגבעות' ו'טרור יהודי', והאסוציאציה של טיפול לא עלתה במוחם של אנשי הטיפול השונים. הם הופקרו חברתית, והונחו להיות מוסללים לטרור על ידי מבוגרים אידיאולוגיים, בעלי אינטרס, שעבורם הם עושים את 'העבודה השחורה'. אשליית הכוח האדנותי שהם מגלים גם כלפי החקלאים הפלסטינאים וגם כלפי שלטונות הצבא ואחרים שבאים לנסות לשים גבול ו לעזור למקומיים - היא פועל יוצא לא של אידיאולוגיה - כי הרי הם חוזרים שוב ושוב על אותן המילים 'הקב'ה נתן לנו את הארץ והיא שלנו'; זהו 'טלאי' מנטלי מינימלי לליבוי אלימות חסרת גבולות ודה-הומניזציה.
העובדה שלרוב נוער זה פועל כשפניו רעולות ואלות מתנופפות בידיהם תדיר - הופכת גם אותו ליצור דמוני, בלי זהות וקווים אנושיים בסיסיים. אי אפשר לזהות אותם כדי למשמע או לטפל. כך הם נוחים לתפעול אלים. אלוף פיקוד המרכז הנוכחי, שסמכות בלעדית בידיו כשהוא חותם על כל פעולה שנעשית בשטחים אלה - בין אם אישור בנייה, עקירת עצים או כניסה לשטח כלשהו - ניסה להוציא פקודה נגד כסוי הפנים בשטח, אלא שהיא הייתה מלאת סתירות ולא ניתנת ליישום. אולי המוח הטיפולי-חינוכי שלי לא נח מלראות ב'נוער הגבעות' הזה ילדים מופקרים ומוזנחים שניצלו אותם, וסיפורי ג'פרי אפסטיין צפים במוחי. אבל כאן המעורבות הרבנית והאידיאולוגיה 'היהודית' כובלת את ידינו כנראה.
פוסט-טראומה ופציעה מוסרית מול דיסוציאציה קולקטיבית:
מבצעי מעשי האלימות המתוארים לעיל, השותפים שלהם והצופים בהם צפויים לפציעה מוסרית, או להשחתה מוסרית. החיילים הצעירים שפוגשים פעולות אלימות מול אוכלוסייה אזרחית חסרת הגנה שאינן מזוהות עם תפקידם הצבאי - חשופים במיוחד לפציעה מוסרית.
הבה נקרא את אשר כותב פרופ' יוסי לוי בלז, המומחה המרכזי לנושא זה, שהופך מוכר ומדובר מאד כעת במקומותינו. הוא רואה את הפציעה המוסרית כחורגת מגבולות הפוסט טראומה מכיוון שהיא יכולה להתעורר גם במצב שבו לא התקיימה סכנת חיים. אלא שהתופעות המאפיינות אותה - החרדה, הדיכאון, תחושות האשמה, הבושה, הגועל, סיוטים ומחשבות אובדניות - שכיחות כאן. חייל מילואים שחוזר הביתה משרות בעזה או בשטחי איו'ש - מרגיש עצמו כמפלצת, למרות שקוראים לו גיבור. כנ'ל חייל צעיר בסדיר או איש מג'ב: לירות בילדים חסרי הגנה, לשרוף בתים, לפלוש לבתים באמצע הלילה ולגרש את תושביהם, להתעלל בכל דרך אפשרית, לבזוז את התוצרת החקלאית ואת רכוש הבית - אלה מעשים שחייל לא אמור לבצע, והם מערערים את עמוד השדרה המוסרי שלו. הוא לא יכול לשאת את העובדה שרצח, התעלל, שרף בית על יושביו. קשה לאדם להכיר בעובדת היותו רוצח, מתעלל, מפתה ילדים לשחק קרוב אליו - ולטבוח בהם אחר כך.
במחקר גדול על מדגם של 400 חיילים משוחררים שלוי-בלז מדווח אליו (ראו יוטיוב), ענו הנבדקים על שאלון על פציעה מוסרית בשלושה תחומים: - פגיעה מוסרית שעשה החייל עצמו. - פגיעה מוסרית שראה מישהו לידו עושה. - בגידה של מפקדים שמבצעים פעולה שנוגדת את המוסר של החייל.
צמיחה מתוך פציעה מוסרית ומתוך פוסט טראומה היא אפשרית, כאשר בעבודה טיפולית ניתן להתבונן ברוע האנושי כמה שקורה לאדם בנסיבות מסוימות, והאדם הופך לאדם מתחרט ומתחשב, או לסרבן. ללא טיפול - הוא יישאר אדם שבור, מכור לחומרים נרקוטיים או אובדני.
ברמת העיקרון, ניתן לומר שאי-ידיעה, התכחשות, עוורון לעוולות מוסריות, מה שמוביל לאטימות רגשית ותודעתית - זוהי הפציעה הנפשית העמוקה ביותר. זהו מצב שבו אנחנו לא מזהים את אנושיותו של האחר, בעוד שראיית אנושיות האחר היא המצפן המוסרי שלנו; מחיקתו היא מחיקת האני שלנו, הפקרתו היא הפקרתנו. העיוורון או הדיסוציאציה הקולקטיבית לגבי הטרור היהודי בשטחים מתחיל כנראה להתפוגג מעט. יותר אנשי מקצוע טיפוליים, מובילי דרך, אנשי תקשורת ואנשים אחרים - מתחילים להתעניין במצב הזה ולהכיר בו כפגם מוסרי עמוק, שסודק אותנו כחברה וכפרטים. הוא פוגע גם בביטחון כי אלימות מלבה אלימות.
סיכום: בשלושת הפוסטים על סדיזם קולקטיבי עברנו מתיאור ישיר של מצב הטרור היהודי בשטחי יהודה ושומרון שזכה לעיוורון על במה זו, אל ההקבלה לעיוורון מטפלים למצבי רוע ואלימות בסצנות טיפוליות - כמצב בלתי מתקבל על הדעת. חזרנו ליכולת ולחובה של בני אדם ומטפלים לראות מצבים אלה כמתקיימים בחיינו, על ההשלכות שלהם לגבי התוקפנים והקורבנות המגוונים, הכוללים גם את 'העיוורים'. התקווה היא שזיהוי הדיסוציאציה הקולקטיבית ידרבן מטפלים להיות 'המטפל הרואה', כעמדה מוסרית וטיפולית קריטית.
