משחק "מונופול" כעוגן טיפולי בעידן של חוסר ודאות
תיאורי מקרה מתוך שדה הטיפול הרגשי בבתי ספר
דניאלה ברסקי
אא
מבוא: משחק מובנה כעוגן טיפולי
במאמר זה ברצוני להציע נקודת מבט על יתרונות הטיפול באמצעות משחק מובנה, בדגש על משחק ה"מונופול". בעוד שרוב הגישות בתרפיה במשחק מתמקדות במשחק חופשי, סימבולי או סוציו־דרמטי - כלומר במשחק שאינו מובנה - מאמר זה מבקש להאיר את הפוטנציאל הטיפולי הטמון דווקא במשחק בעל כללים ברורים ומבנה קבוע. אדגים כיצד המונופול, על אף היותו משחק תחרותי וכלכלי לכאורה, יכול לשמש ככלי ליצירת קשר, לבניית תחושת ביטחון ולפיתוח מרחב שלישי בטיפול - הן עבור המטפלת והן עבור המטופל.
המאמר מבוסס על התבוננות וניסיון שצברתי במהלך עבודתי במשרד החינוך, שם פגשתי לראשונה בצורה מעמיקה את עולמם של ילדים בגילאי בית ספר יסודי המתמודדים עם קשיים רגשיים מורכבים. העבודה התקיימה בצל מלחמת "חרבות ברזל" ובתוך הסביבה הדינמית של בית הספר - מקום שבו הילד מבלה חלק ניכר משעות היום.
תקופת מלחמת "חרבות ברזל" (אוקטובר 2023) יצרה מציאות של חוסר ודאות משמעותי בחייהם של ילדים ובני נוער בישראל. האזעקות, הורים במילואים, החדשות המטרידות והשינויים בשגרה הובילו לתחושות חרדה, פחד וחוסר שליטה. העולם העכשווי מאופיין בתנודתיות, אי־ודאות, מורכבות ועמימות - תכונות המגולמות בראשי התיבות VUCA (Volatility, Uncertainty, Complexity, Ambiguity; Taskan, Junça-Silva, & Caetano, 2022). מציאות זו, שהודגשה ביתר שאת בתקופת המלחמה, משפיעה על תחומים רבים, לרבות מערכות חינוך וטיפול רגשי, ומציבה אתגרים ייחודיים בפני אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש.
על רקע זה, מאמר זה מתמקד בשימוש במשחק הקופסה המוכר "מונופול" ככלי טיפולי אפשרי במסגרת שירותי טיפול רגשי בבתי ספר יסודיים. המשחק מציע מסגרת חוקים ברורה וידועה, אשר עשויה להוות "עוגן" עבור מטופלים החווים חוסר ודאות וחרדה. המאמר יבחן את הפוטנציאל הגלום במונופול לסייע ביצירת קשר טיפולי, לוויסות רגשי, לשיפור מיומנויות חברתיות ולחיזוק תחושת המסוגלות בקרב ילדים.
הדיון נשען על מושגי מפתח מתחום הטיפול במשחק, כגון "מרחב הביניים" של ויניקוט (Winnicott, 1971), המתייחס למרחב הפוטנציאלי שבין מציאות לדמיון ומאפשר חקירה וביטוי רגשי. בנוסף, המאמר מתייחס למודל גש"ר מאח"ד של אילון ולהד (אילון, 2019; אילון ולהד, 2000), המתאר את האופן שבו גירויים שונים - חושיים, קוגניטיביים ורגשיים - יכולים לשמש כגשר ליצירת חיבור ותקשורת בין המטפל למטופל.
מטרת המאמר היא לבחון כיצד ניתן לרתום את משחק המונופול ככלי טיפולי בעל ערך, המסייע למטופלים להתמודד עם אתגרי התקופה הנוכחית ולפתח חוסן רגשי. יובאו תיאורי מקרה מתוך ניסיוני כמטפלת רגשית בבתי ספר, תוך ניתוח האופן שבו המשחק משמש "צד שלישי" המסייע בבניית קשר, בהבניית גבולות ובקידום תהליכים רגשיים חיוביים. ניתן לומר שבשנתיים שבהן אני עובדת במשרד החינוך, החופפות לתקופת מלחמת "חרבות ברזל" והשלכותיה, מצאתי את המונופול כאובייקט שלישי שעזר למטופלים - וגם לי - למצוא מקום בטוח וליצור קשרים מיטיבים למרות הקשיים.
המונופול כ"שלישי טיפולי" וכעוגן למטופל ולמטפלת
ניתן להבין את משחק המונופול כסוג של "שלישי טיפולי", מושג שפותח על ידי תומס אוגדן. אוגדן מתאר את ה"שלישי הטיפולי" כמרחב ייחודי הנוצר מתוך האינטראקציה בין המטפל למטופל, ומטפח הבנה חדשה שאינה שייכת באופן בלעדי לאף אחד מהם. במקרים שבהם קשה ליצור מרחב ספונטני כזה, נעשה שימוש ב"שלישי מלאכותי" או "שלישי מחליף": אובייקט או פעילות חיצונית המשמשים כגשר זמני בקשר הטיפולי, ומאפשרים אינטראקציה וחיבור באופן שאינו מאיים.
עבור המטופל, המשחק מציע מרחב מובנה ובטוח להשתלב בו ללא הלחץ של שיחה רגשית ישירה. הוא מספק אמצעי להבעת התנהגויות ורגשות - תחרותיות, תסכול מהפסד או שמחה מניצחון - דרך חוקי המשחק והמבנה שלו. גישה עקיפה זו הופכת את הטיפול לפחות מאיים ומספקת נקודת כניסה חיונית לעולמו הפנימי של הילד.
כפי שצוין, המונופול מתפקד גם כעוגן עבור המטפלת, במיוחד בתקופה של משבר וחוסר ודאות. בעולם המוגדר על ידי VUCA, הכללים הברורים והמבנה הצפוי של המשחק מעניקים למטפלת תחושת יציבות ושליטה. הם מפחיתים את הדרישה לעבודה יצירתית ורגשית מתמדת, ומאפשרים למטפלת לשמור על נוכחות טיפולית איתנה גם כאשר משאביה מוגבלים. המשחק משמש כמסגרת אמינה המחזיקה את המפגש יחד ומעניקה תחושת ביטחון משותפת לשני הצדדים.
עם התחזקות הקשר הטיפולי, הצורך ב"שלישי המלאכותי" עשוי לרדת בהדרגה. המסגרת הבטוחה והעקבית שנוצרה על ידי המשחק מאפשרת לדיאלוג אותנטי ואישי יותר להתפתח, כאשר גם המטפלת וגם המטופל חשים בטוחים יותר במרחב המשותף שבנו יחד.
במהלך הפגישות הפך משחק המונופול למרחב שלישי: לא אני, לא הוא - אלא המקום שבו אפשר לשחק, לצחוק, ללמוד לנצח וללמוד להפסיד. בתוך מרחב זה אני משמשת כמיכל לרגשות קשים, כגון הפסד, ומשקפת אותם למטופל: "אני רואה שאתה עצוב, זה באמת לא נעים להפסיד". דרך התיווך אני מאירה למטופל מקומות מחייו דרך המשחק, מזמינה אותו למרחב של דמיון ויצירתיות, ומציעה לו מקום בטוח. המטופל מצדו בודק גבולות, לומד את החוקים, לומד לסמוך ומתנסה באפשרויות נוספות. כמו "השלישי האנליטי", המונופול מאפשר למטופל ולמטפלת ליצור קשר מיטיב ולהחזיק יחד מרחב יצירתי וסימבולי, שדרכו מתאפשר עיבוד רגשי הדרגתי, בהתאם למצבו הרגשי של המטופל וליכולתו להיפתח.
המונופול כיישום מודל גש"ר מאח"ד - עוגנים לחוסן נפשי
עפרה אילון ומולי להד יצרו בשנות ה־80 את מודל גש"ר מאח"ד, בתקופה של מלחמה בישראל שבה היו מקרי טראומה רבים והיה צורך למצוא דרכים לחיזוק נפשם של יושבי הצפון שסבלו ממצבי לחץ וחרדה. מודל "גש"ר מאח"ד" מציע דרכים לחזק את נפשו של האדם גם בזמנים קשים, באמצעות עוגנים חזקים שניתן להישען עליהם. דרך מציאת כוחות נפש פנימיים, האדם יכול לחוש חזק יותר ולשמור על יציבות נפשית.
מתוך הכרה בחשיבותם של ששת העוגנים כמקדמי חוסן נפשי, אבחן כיצד משחק המונופול, בהיותו כלי טיפולי מובנה, יכול לשמש להפעלת עוגנים אלו:
עוגן הגוף
המשחק כולל תנועה פיזית של החיילים על הלוח, ומערב גם רכיבים חושיים וקצביים. בחדר הטיפול המונופול מאפשר לילדים ללמוד מהי סבלנות ומהו ויסות רגשי. ישנם ילדים היפראקטיביים שבעודם משחקים "כל הגוף משחק": כאשר מגיע תורם של השחקנים האחרים (שלי כמטפלת או של חבריהם), ועליהם להמתין, הם מפתחים אסטרטגיות גופניות שונות. יש ילד שקופץ, יש ילדה שמתחבאת מתחת לשולחן, ילד אחר מתופף בידיים. יחד עם זאת, עליהם להיות מרוכזים כדי לעקוב אחר המהלכים ולזהות מתי התור שלהם. לעיתים הם מצליחים בכך, ולעיתים עליי להסב את תשומת ליבם - וכך מתאפשר תרגול של וויסות רגשי ותשומת לב.
עוגן השכל
מונופול הוא משחק של חשיבה, תכנון ואסטרטגיה. בתקופה של כאוס, היכולת לתכנן ולחשוב בצורה מובנית מעניקה תחושת שליטה. בחדר הטיפול הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות:
יש ילד שמגיע עם הרבה חששות ואינו רוצה "לקנות נכסים" כי הוא פוחד להפסיד. כשאני מציעה מודל התמודדות - אני "קונה" ו"מרוויחה" - הוא מגלה שהאפשרות לנסות אינה בהכרח מסוכנת כפי שדמיין. בהדרגה עולה אומץ לנסות לקנות נכסים, ומתפתח תהליך של שימוש באסטרטגיה זהירה ובטוחה. לאחר מספר סיבובים הוא מתחיל לאתגר את עצמו, קונה נכסים בהדרגה וחווה הצלחה. יש כאן סיכוי לשינוי נקודת המבט מהימנעות לעבר העזה.
לעומתו, ילד אחר מציג תופעה הפוכה של פעילות אימפולסיבית ללא תכנון: בכל פעם שהוא עובר בנכס כלשהו הוא מיד "קונה אותו", עד שלבסוף הוא נותר ללא כסף. במשחקים הבאים הוא לומד להיות מעט יותר מחושב וזהיר.
עוגן הרגש
המשחק מעורר רגשות כמו תחרות, קנאה, פחד מהפסד ותקווה. בתוך המסגרת הבטוחה הנוצרת על ידי הקשר עם המטפלת, המטופל יכול לחוות רגשות אלו, ללמוד לזהותם ולווסת אותם ולפתח חוסן רגשי.
בפועל, משחק המונופול מעורר אצל ילדים רבים קודם כל הנאה - משהו לחכות לו כשמגיעים לחדר. יש ילד שמתענג על זיכרונות ממשחקים קודמים, וכאשר מצטרף ילד נוסף הוא בוחר לשתף אותו בהצלחותיו בעבר, ובכך מאפשר למשחק להעצים את ערכו העצמי. לעיתים, כשהילד מפסיד, הוא חווה עצב שעשוי להשפיע עליו בהמשך היום; אולם המסגרת המשחקית, שבה יש חוקים, ובה - כמו בחיים - לפעמים מפסידים ולפעמים מנצחים, הופכת לעוגן בקשר של הילד עם המציאות.
כאשר מתגלה אדישות לניצחון או חוסר אכפתיות לגבי הפסד, ייתכן שהדבר מצביע על חוסר מוטיבציה להתמודד עם קשיים. האתגר הטיפולי הוא להבין מהם המחסומים ולהניע את הילד לפעולה בטוחה ומותאמת.
עוגן חברתי
משחק המונופול, מעצם טבעו, מהווה עוגן חברתי. הוא מחייב אינטראקציה בין המשתתפים, ובכך מסייע גם לילדים עם קשיים חברתיים. המסגרת המובנית יוצרת קונטקסט טבעי ליצירת קשר חברתי, ללא צורך ביוזמה חברתית "יש מאין". בתקופה המאופיינת לעיתים בבדידות ובריחוק, המשחק מספק תחושת שייכות וקרבה.
במסגרת הטיפול, המשחק דורש פיתוח מיומנות של קשב לאחר. כאשר המטופל מפנה תשומת לב למה שקורה אצל האחר, ניתן לשקף זאת. המטפלת יכולה לנרמל רגשות העולים במהלך המשחק, באמצעות ביטוי של תסכול או שמחה בעקבות מהלכים שונים, ובכך לאפשר גם למטופל לבטא את רגשותיו. לעיתים המטפלת יכולה לבצע ויתורים מכוונים כדי להמחיש את החשיבות של התנהגות שיתופית, תוך הבהרה כי בעתיד ייתכן שחבר למשחק לא יסכים לוותר - בדיוק כפי שקורה במציאות.
עוגן מערכת האמונות
משחק המונופול מהווה גם השתקפות של מערכת האמונות של המשתתפים. אופן המשחק - זהיר ומחושב, אימפולסיבי, תחרותי או שיתופי - יכול לרמוז על אמונות בסיסיות לגבי כסף, כוח, שליטה וסיכון. כך למשל, מטופל המאמין כי "צריך לנצח בכל מחיר" עשוי לגלות תחרותיות קיצונית במשחק, בעוד שמטופל המאמין כי "כסף הוא מקור לרוע" עשוי להימנע מקניית נכסים. המודעות של המטפלת לאמונות של המטופל ושל עצמה מסייעת להבנת התנהגות המטופל ולקידום תהליכי שינוי משמעותיים.
עוגן הדמיון ומרחב הביניים
המונופול מאפשר למטופלים להשתמש בדמיון בתוך גבולותיו הברורים של המשחק. יכולת זו חיונית לפיתוח פתרונות יצירתיים ולהתמודדות עם מציאות בלתי צפויה. ויניקוט כינה את השימוש בדמיון בעת משחק - ואת שעת הטיפול בכלל - "מרחב ביניים" או "מרחב פוטנציאלי": תחום ייחודי הקיים בין המציאות הפנימית (העולם הסובייקטיבי) לבין המציאות החיצונית (העולם האובייקטיבי). זהו המקום שבו מתקיימים משחק, יצירה, אמנות ותרבות, ובו מתאפשרת חוויה של שליטה באובייקטים חיצוניים כאילו היו חלק מן העולם הפנימי, ללא צורך לבחור בין פנטזיה למציאות.
המטפלת יכולה להרחיב את המרחב הדמיוני באמצעות משחקיות: שימוש בדמויות מתוך המשחק, יצירת סיפורים על המהלכים או הפיכת כרטיסי "מזל" למפגשים דמיוניים. במקרים מסוימים מטופלים קונקרטיים מתקשים להבין את ההפשטה הסמלית, ואז נדרש הסבר מפורש שמדובר במשחק ובדמיון. יש מטופלים שיזרמו עם המשחקיות; אחרים יבנו עולמות דמיוניים משל עצמם, למשל על ידי הוספת דמויות ופריטים שאינם חלק מן המשחק המקורי.
התרחבות יכולת הדמיון במסגרת המובנית של המשחק מעידה על גמישות מחשבתית ועל תהליך ריפוי. כך למשל, ילד בן שמונה עם חשיבה נוקשה והימנעות החל לשחק מונופול, ובמשבצות שקנה "בנה" בית או מלון, הוסיף דמויות נוספות של חיילים, ובהמשך השנה יצר משחק מונופול משלו - עם ערים שהוא מכיר ואנשים ממשפחתו הקרובה, שלהם "בנה" בתים. נראה שדרך המונופול, שנתן לו ביטחון במבנה ובסדר, הוא מצא דרכים שונות של משחק ואף יזם והכין משחק משלו. בכך הוא הביא את המציאות שלו לתוך המשחק, והצליח להסביר לעצמו את עולמו באופן מיטיב יותר.
תהליך השינוי שעבר הילד - ממונופול לפי החוקים אל גרסה אישית שהמציא - משקף כניסה אל מרחב הביניים כפי שמתאר ויניקוט: מקום של חופש, יצירה ודמיון. במקום להיצמד לחוקים מוכתבים בלבד, הילד החל לשחק מתוך תחושת רשות פנימית, ליצור ולשנות, ולבסוף לעצב לעצמו גרסה חדשה של המשחק. זהו מרחב מאפשר שבו הילד יכול להחזיק גם את החוקים וגם את המשחק המקורי, ולצדם לבטא את עולמו הפנימי ולבחור אחרת. ההתפתחות הזו מצביעה על מעבר מהיענות חיצונית לציפיות, לחוויה של סובייקטיביות ואותנטיות, המתאפשרת בתוך מסגרת מוכרת.
שילוב העוגנים השונים מסייע למטופל לבנות חוסן אישי, שכן הוא לומד להתמודד עם אתגרים במסגרת מובנית ובטוחה. המונופול, באמצעות מבנהו הברור, מהווה מעין תשובה לעולם ה־VUCA - באמצעות מתן תחושת ביטחון ויכולת לפעול באופן מחושב בתוך מציאות משתנה.
המונופול כגשר ליצירת קשר טיפולי
בתוך מרחב טיפולי רגשי, אחד האלמנטים המרכזיים הוא יצירת קשר מבוסס אמון. פעמים רבות, דווקא משחק מוכר כמו מונופול יכול להוות בסיס נגיש ובטוח לתחילת קשר עם ילד שמתקשה בפתיחות או בחשיפה. המוכר והידוע שבמשחק מאפשר כניסה הדרגתית למרחב הטיפולי, לא באמצעות שיח רגשי ישיר או עבודה יצירתית, אלא דרך אינטראקציה חווייתית.
לעיתים אני בוחרת במונופול כבר בתחילת הדרך כאמצעי ראשוני להתחברות. במקרים אחרים ילדים נרתעים מהמשחק - מחשש להפסיד, מתוך אי־הבנת החוקים או מחוסר הרגל לשחק במשחקי קופסה. לאחר שנבנה קשר בסיסי, ניתן להביא את משחק המונופול אל המפגש, ובעזרת האמון שנוצר לחשוף אותם בהדרגה לחוויית המשחק: ללמד, ללוות, לחגוג ניצחונות קטנים ולחבק גם את ההפסדים.
זהו רגע טיפולי משמעותי: לראות כיצד, דרך הקשר שנבנה, המשחק - שבעבר הפחיד או עורר התנגדות - הופך למרחב בטוח. מרחב שבו אפשר לטעות, לנצח, להתבלבל, לצחוק ובעיקר להיות ביחד.
דוגמה: ילד בן עשר על הרצף האוטיסטי התחיל טיפול בתחילת השנה, במעבר מבית ספר אחר לבית ספר רגיל. לאחר אחת מן הפגישות הוא חשש להמשיך להגיע. הכנסת המונופול לטיפול יצרה עבורו עוגן מוטיבציוני: הוא החל להגיע לחדר ביוזמתו, מבלי שהיה צורך להזמין אותו בכל פעם מן הכיתה. הסבלנות וההקשבה לצורך שלו להבין את כל החוקים תרמו לבניית הקשר הטיפולי. עבורי, זה היה רגע משמעותי: לראות כיצד, דרך הקשר והמשחק, מרחב שנתפס תחילה כמאיים הופך למקום בטוח, צפוי ומוכר.
מסקנות
הסטינג הטיפולי הקבוע - מפגשים שבועיים בני 45 דקות באותו חדר מוכר - משמש עוגן משמעותי בתוך מערכת חינוכית דינמית ולעיתים כאוטית. דווקא הקביעות הפשוטה של הזמן והמקום מאפשרת חוויה של יציבות. בתוך עוגן זה, משחק המונופול מקבל משמעות נוספת: הוא אינו רק כלי טיפולי, אלא גם אזור בטוח, מוכר ונטול מטלות חיצוניות, שבו ניתן לשחק, לדבר, לשתוק, לחקור ובעיקר להיות.
בעידן המאופיין בחוסר ודאות, בתנודתיות ובתחושת איום, מונופול - כמשחק מובנה בעל חוקים ברורים - יכול לשמש כעוגן עבור ילדים ומטפלים כאחד. הוא מספק מרחב שבו אפשר להתאמן על קבלת החלטות, על התמודדות עם הפסד וניצחון, על בניית קשרים חברתיים ועל הרחבת הדמיון - וכל זאת בתוך מסגרת בטוחה ומוחזקת. כך, בתוך מרחב עקבי, גם חוסר הוודאות "מקבל מיכל", והמשחק הופך לגשר בין עולמו הפנימי של הילד לבין המציאות המורכבת של חייו.
הערות
- אא
מקורות
אוגדן, ת'. ה'. (2011). על אי-היכולת לחלום (עורכים: עמנואל ברמן ושמשון ויגודר, תרגמה: אפרת גבאי). עם עובד. (העבודה המקורית פורסמה ב-2005)
אילון, ע'. (2019). מעבר למילים - "קלפי סיפור מטפוריים" (קס"מ) ככלי טיפולי. מכון נורד. אוחזר מתוך: https://nordcards.com/
אילון, ע'. ולהד, מ'. (2000). חיים על הגבול. הוצאת נורד.
ויניקוט, ד'. ו'. (2009). משחק ומציאות. עם עובד. (העבודה המקורית פורסמה ב-1971)
Taskan, B., Junça-Silva, A., & Caetano, A. (2022). Clarifying the conceptual map of VUCA: a systematic review. International Journal of Organizational Analysis, 31(2), 261-285. https://doi.org/10.1108...07-2022-3312
