אודות אפרת ליה שחף
שמי אפרת (ליה) שחף. פסיכולוגית מורשה וחוקרת. מיומנת בפסיכותרפיה, ייעוץ, מחקר והוראה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו.
התחלתי את לימודי הפסיכולוגיה לתואר ראשון לפני כעשרים שנה, לאחר שעבדתי כחונכת בקיבוץ לילדה על הרצף האוטיסטי, והרגשתי שהצלחנו לתקשר בשפה שאמנם כללה מעט מאד מילים, אבל היו בה משמעויות עמוקות של מחוות, הבעות פנים ומבטי עיניים. והשפה הזו ריתקה אותי. ראיתי בה את השפה של הלב, שפה אוניברסאלית, שלא זקוקה לפירוש, שפה טבעית.
בלימודי הפילוסופיה והפסיכולוגיה בחרתי להתמקד בקורסים הקשורים בשפה המילולית, אבל נותרה בי הכמיהה להמשיך ולחקור את השפה הלא-מילולית, שהייתה לי הזכות ללמוד מאותה ילדה מקסימה. ובד בבד, תרגלתי מדיטציות, טכניקות לשינוי מצבי תודעה, היפנוזה עצמית, דימיון מודרך, אקטיבציה מוטיבציונית ועוד. העבודה הסמינריונית שלי בפסיכולוגיה עסקה בנושא אינטרוספקציה (התבוננות עצמית), מוסר ובעיית הרוע – בין ניטשה לפרויד. והתיזה שלי הייתה שחוסר מודעות, חוסר היכולת של האדם להתבונן בעצמו, היא מאפיין משותף של מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו משתמשים במילה "שיגעון" ובמילה "רוע". לפיכך, הסקתי שהתבוננות עצמית היא למעשה "חיסון" בפני שתי התופעות הנפשיות הללו – אובדן בוחן המציאות ואובדן של המצפון.
לאחר לימודי התואר הראשון, התרחשו מספר אירועים בחיי הפרטיים, שגרמו לי לשנות מסלול ולהתחיל לעבוד במחקר, במקום להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני לא חושפת את אותם אירועים משום שלדעתי הם לא חשובים ברמת הפרטים, אלא ברמת ההתנסות בחוויה שהחיים "מאלצים" אותך לבחור במסלול קרוב, אך לא מאד מתאים לאישיות שלך. זו חוויה מעצבת משום שנדרשתי למצוא משמעות לחיי מעבר לתפקיד החברתי שאותו מילאתי. ואני מאמינה, כמו המשורר הפרסי רומי, שכשאלוהים סוגר בפניך את כל הדרכים, הוא מראה לך שביל סודי שלא מוכר לאיש... ובאותם זמנים שבהם לא התאפשר לי לעסוק במה שליבי ביקש... מצאתי את אותו שביל סודי, שמאיר את דרכי עד היום, ומראה לי את הדרך הנכונה עבורי. מצאתי אהבה וערך עצמי שלא תלויים בדבר. וגיליתי שכשממשיכים לנוע קורים ניסים קטנים שעוזרים לנו להגיע לבסוף אל המקום שהכי נכון עבורנו... לרגע זה...
החוויות שהתנסיתי בהם בחיי האישיים, בתקופה שבה הסתיימו לימודי התואר הראשון, היו טראומטיות תחת כל הגדרה אפשרית של המושג, וחשתי היטב באוזלת היד של הטיפולים הפסיכולוגים הנורמטיביים. למעשה, לתקופה ארוכה התייאשתי מהמטפלים והמטפלות שפגשתי, אבל לא התייאשתי מהאפשרות של טיפול פסיכולוגי מיטיב... ולבסוף גם הגעתי אליו. יש לציין, שנים רבות לאחר האירועים המדוברים, שנרפאו אט אט הודות לאהבתם של חבריי וחברותיי. זמן לא רב לאחר מכן חזרתי למסלול של לימודי הפסיכולוגיה הקלינית לתואר שני, ועבדתי כמטפלת בבית החולים קפלן, בבית החולים אסף הרופא, ובת.ל.מ. תל-אביב. תמיד לצד עבודות מחקר מהם התפרנסתי.
השפה הלא-מילולית, הגופנית, עדיין מרתקת אותי, ואין לי ספק שטיפולים בזום מאתגרים את התקשורת הזו בדרכים שעד היום לא הכרנו. יחד עם זאת, אני מאמינה שהתודעה תמיד מוצאת דרכים לתקשר ברמת החוויה, ושיש משהו בריחוק הפיסי, ובקרבה המוגברת של הפנים, והעיניים, שמאפשר, אם רוצים, למצוא דרכים חדשות לתקשר, דרך אמצעים שעד היום קשה היה לחשוב שניתן לטפל דרכם בנפשו של אדם אחר.