חמישים דקות / גיא עינת

גיא עינת

חמישים דקות

קתרזיס

שני גברים יושבים זה מול זה בשתיקה כמו שני אקדוחנים במערבון רגע לפני קרב היריות. אחד מהם מייצג את החורף, את הגשם, את הרגש. השני צחיח כמו קיץ, מחוספס, מגיע כמו צייד לחדר הטיפול. ריטואלים מחברים ביניהם, מחוות גוף ורגשות שתוקים. שניהם יודעים כי יִנצלו או יטבעו בכוח היחד. הספר כולל מאמר מאת ד״ר אפי זיו, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, אשר נכתב במיוחד עבור הספר ומתכתב עימו.

״זו יצירה חשובה הנותנת קול לתהליך המתרחש בחדר סגור, בארבע עיניים, בין מטופל למטפל. נדמה לנו שהם שונים מאוד, אבל הפואמה מפגישה אותנו גם עם הדמיון שביניהם, ואף עם התלות ההדדית. אנו נחשפים בעת ובעונה אחת לשני הקולות – קולו השתוק של המטופל וקולו הפנימי של המטפל הנאבק לסלול עבורם דרך״. ענת לוין, עורכת הספר.

גיא עינת נולד בשנת 1976 בישראל ומתגורר ביפו. הוא בעל תואר שני בקרימינולוגיה, מטפל בטראומות מיניות ומקיים הכשרות רבות בנושא זה אשר זוכות להערכה גבוהה בקרב העוסקים בתחום. הוא ממובלי העשייה החברתית שבתחום הטיפול בטראומות מיניות בישראל ומטפל בעיקר בפוגעים מינית.

לפניכם מספר פרגמטים ואחרית דבר מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:

להכיר, לקרוא, ללמוד לאקאן
במרכז הלימודים השנה המשגת הלא-מודע בטקסטים של פרויד ובהוראה של לאקאן מראשיתה ועד אחריתה

אחרית דבר: ״חמישים דקות" של מפגש עם תחושת מוות נפשי

ד"ר אפי זיו, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות

גיא עינת הוא משורר של המעשה הטיפולי. בספר שיריו החמישי הוא מתאר פגישה בת חמישים דקות שהמאפיין המרכזי שלה הוא אתיקה של "הכנסת אורחים". דרידה מבחין בין "הכנסת אורחים מותנית" (כזו הכפופה לתנאי ביתו של המארח) ל"הכנסת אורחים טהורה" (כזו המוכנה להִשתנוּת עמוקה על מנת להכיל את צורכיו של האחר כאורח). וכך הוא כותב: "הכנסת אורחים טהורה וללא תנאי אינה סתם הזמנה (׳אני מזמין אותך, אני מקבל אותך לביתי בתנאי שתתאים לחוקים ולנורמות של הטריטוריה שלי, לפי שפתי, מסורתי, זיכרוני וכך הלאה׳). הכנסת אורחים טהורה וללא תנאים, הכנסת אורחים עצמה, פתוחה מראש למי שאינו צפוי ואינו מוזמן, למי שרק יבוא, למבקר הזר, לבא החדש, שאינו מזוהה ואינו צפוי, בקיצור, לאחר לגמרי".¹

עינת הוא מארח מן הסוג הטהור. הוא מזמין לביתו הטיפולי את עַצְמִיֵי המערה, אלו שאינם רואים אור יום, אלו שאינם נוחים לאירוח, אלו הדורשים את התמסרותו של המארח לאי הנחת הכרוכה במפגש עם הזר שבחוץ ועם זה שבתוכו.

אנחנו לומדים להכיר את המטופל דרך ההטבעה של נפשו בנפש של המטפל, של עינת. האחרון מסכים לפרוס בפנינו מערכת נפשית מלאת נימים, קולטנים, ונכונות עמוקה לעורר חיים בשממה. הוא מתכונן "לזרוע עננים", "להגביר ממטרים" בנפשו הבצורה והסדוקה של מטופלו, כמו מארח שמתכונן להרוות את הנפש הצמאה של זה הבא ללון. עינת עושה שימוש במטפורות אקלימיות, כאילו גלומה בהן ידיעת חילופי העונות. הוא מצייר בנפשו ובעבור מטופלו השרוי בקיפאון השממה, עולם שיש בו תנועה.

ככל שהדקות נוקפות, עינת מספר לנו על מנהגי הכנסת האורחים שלו. על מסוגלותו להינגע, להשתנות, לראות מבעד לבצורת ולנבצרות. מניפה רב צדדית נפרשת לעינינו. נפשו של המטופל משתקפת בנפשו של המטפל וזו האחרונה משתקפת במפגש עם נפשה של הקוראת. עינת יוצר בבושקה של נפשות המצליחות לגעת ולהינגע, על אף ההמתה המקורית של המגע בנפשו של המטופל. הוא מארח בנדיבות את נפשו של המטופל, זו המאיימת למות מוות נפשי. בו זמנית הוא מארח בנדיבות את קוראיו, במרחב המודע והלא מודע של ההעברה הנגדית² שלו במפגש הקשה עם תחושת המוות הנפשי.

כך, בדקה 10:02 עינת לא רק מתאר את החורף השחור שבעיניו המכווצות של מטופלו, אלא גם את מגויסותו שלו עצמו, זו שאולי נלמדה במסגרת מצבור הדקות הארוך שכבר חלפו בשעון החול, בישיבה מול נפש שהפכה לצחיחה ושוממה. סביר גם שאותה נכונות, להיענות כך לכאבו של הזולת, נלמדה באזורי נפש היסטוריים אחרים של עינת כמטפל וכאדם. מערכות מורכבות שגורמות לעינת להתכנס לזרוע עננים, ואת מטופלו "לגאול מחריכת הקיץ".

האם עינת מנדב את המערכת הממטירה שלו, כיאה לזולתעצמי³ מיטיב, עד שתותקן מערכת אורגנית ועצמאית בנפשו של מטופלו? האם הוא קשוב כמו אם מיטיבה לפצעיו הראשוניים של מטופל שלא הושקה דיו עד שעיניו הפכו לריקות ולשחורות? האם הוא נקלע לשדה של הזדהויות השלכתיות⁴ שבמסגרתן התפצלו התפקידים? מי בתפקיד הצחיח ומי בתפקיד הממטיר? האם יתכן שממטריו של המטופל מפוצלים ומופקדים אצל המטפל? האם יתכן שצחיחותו של המטפל מופקדת אצל המטופל?

ביה"ס לפסיכותרפיה "הדיאלוגי"
לימוד הפסיכותרפיה הדינמית ומפגש עם הגישה הדיאלוגית מתוך העולם היהודי.

ככל שנוקפות הדקות אנחנו מתוודעים למפגש העוצמתי עם תחושת המוות הנפשי.⁵

ב־10:06 מופיעה "תנועה תיאורטית" של ליטוף, של דאגה, של סקרנות שנענית ב"הכול סבבה". מה נחסם עוד בטרם נאמר? מה מאיים ונסתם? אנחנו יודעים על אזורי כאב וטראומה רק דרך המפגש עם המלנכוליה הממיתה, "המסתווה כזיקית" על מנת לשמר את מלנכוליותה.

אנחנו לא יודעים מדוע נפשו של המטופל כה מחויבת להמתה. אנחנו מבינים שגיליוטינות מוכרות ומשתקות (10:12) מצויות בפעולה מאסיבית וממיתות בפעולתן קשרים בין המטופל לבין עצמו ובינו לבין מטפלו.

עינת מחויב להיאבק בחשיכה שמעורר המפגש הצמוד עם תחושת המוות הנפשי. הוא נוכח כמארח רדיקאלי שמוכן להתמסר לאורח שהימצאותו הממושכת ב"מסתור נפשי"⁶ קיבעה בנפשו סירוב עיקש למגע.

עינת מסכים להינתן לפלישה של תחושת המוות הנפשי לתוך חדרו, לנקבוביות עורו ונפשו. כשבתוכו "מתעייפת מלחמה" הוא לא נסוג, אלא מסכים להעמיק את התמסרותו. "אִם אַנִּיחַ לוֹ לְהַטְבִּיעַ אֶת שְׁנֵינוּ, נוּכַל לְהֵחָלֵץ, יַחַד". אולם הסכמתו להתאיין ולהתמסר לתנועת הפירוק, שנדמית כאינסופית, היא גם חלק מהתנועה הממשיכה להתקיים בתוכו בין יש ואין. שכן, עיקר התמסרותו של עינת היא בסירובו המתמשך למות, להיכנע, להתייבש, לקפוא באי תנועה.

"אֲנִי מִתְפַּתֶּה לִהְיוֹת נְוֵה מִדְבָּר" (10:22) הוא מספר לנו ומעיד כך גם על כוח הפיתוי של זה שבא באדיקות, מדי שבוע, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה אל המארח, שמוכן להתקרב אל פי התהום. אולם בו זמנית הם מסרבים למות ביחד.

ידיעת ה"ארוע האסור לדבור" (10:25) מגולמת בפיתוי, מרטיבה בדמעותיה את הצחיחות הפושטת בשדה שבין המטפל למטופל. אולי הידיעה שהיה שם משהו שהמית? אולי התקווה של עינת שהוא יורשה בכניסה למערה שבה קבור סודו של המטופל ביחד איתו? אולי הידיעה ששניהם לכודים במלנכוליה השומרת נאמנות אין קץ להתמוטטות שכבר ארעה? אייגן⁷ כותב: "בעסק הזה אנו מטפלים בחיים שבורים ובשבר הלב ואנו עושים זאת עם הלב שלנו, הלב השבור שלנו". כיצד עינת מספר לנו על הלב השבור שלו? היכן בהעברה הנגדית מוכלים השנאה, השיעמום, חוסר הסבלנות, הייאוש, המובנים לעיתים במפגש עם תחושת מוות נפשי?

ב 10:30 עולה רברי⁸:

הַקָּרוּסֵלָה בְּמַעֲמַקֵּי בִּטְנִי שְׁקוּעָה בִּתְנוּעָתָהּ הַסְּפִּירָלִית. מִתּוֹכָהּ עוֹלֶה זִכָּרוֹן: רוֹפֵא דּוֹחֵף לְאַפִּי, לְלֹא אַזְהָרָה, סִיב אוֹפְּטִי. מְבַקֵּשׁ לְהַכִּירֵנִי מִבִּפְנִים. יָדַי עוֹצְרוֹת אֶת תְּנוּעָתוֹ, גַּם בִּמְחִיר הֶמְשֵׁךְ קְשָׁיֵי נְשִׁימָה.

הַגּוּף אוֹצֵר אֶת חֲוָיַת הַפְּלִישָׁה.

מי הרופא? מי הנפלש? מי הפולש? האם זו דרכו של עינת להיות במגע עם נפלשותו? עם סירובו לפלישה? האם זו הזדהותו הכפולה – עם הנפלש ועם הפולש – המאפשרת לו להשיב לעצמו נשימה? נשימה המתגלמת בהשבת החמלה כבר בדקה ה־32? כיצד עינת בא במגע עם הרעבתו כמוניטור חיצוני, כממטיר משקעים, כמי שבולם את התפשטות המדבר כבר תשע עונות? ומה עולה בנפשו של מטפל כשאוזלת התקווה לממטרים? "זה כל מה שאני יכול להציע" (10:48) הוא כותב.

נכונותו של עינת לעמידות כרוכה גם בהתמסרותו של מטופלו לרציפות. ההסכמה היא לא בגדר הבטחה לסוף טוב, אלא שהיא כשלעצמה. בסוף הפגישה, יש קסדה שהוסרה והוחזרה, יש התגבשות, יש אכזבה, אולם בו זמנית יש גם עולם משותף שנברא, ומוכנות עמוקה ורדיקלית לארח נפש שהומתה עד שתפציע מהתמסרותה למלנכוליה.

הערות

1. מתוך: ״אחרון היהודים״, מצרפתית: מיכל בן־נפתלי, הוצאת רסלינג, 2024.
2. העברה נגדית מתייחסת לחוויה הסובייקטיבית של המטפל במהלך הטיפול, כלומר למחשבות ולתחושות העולות בו כתוצאה ממעורבותו בתהליך האנליטי.
3. זולתעצמי הינו מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אשר מתייחס אל חוויה של אדם כי האחר, ״הזולת״, הוא הרחבה או המשך של ״העצמי״ שלו, ומסייע בבניית עצמי לכיד ויציב.
4. הזדהות השלכתית היא מונח שנטבע על ידי מלאני קליין, אשר מתייחס לתהליך שבו חלקים לא רצויים בנפש עוברים פיצול ו״מוכנסים״ אל תוך האחר כאמצעי לשליטה על האובייקט מבפנים.
5. מייקל אייגן, פסיכואנליטיקאי אמריקאי, מתייחס ל"מוות נפשי" כתחושה עמוקה של קהות פנימית וחוסר חיים, שלעיתים קרובות מתקיימת לצד חיים חיצוניים מלאים ותפקודים. זהו מצב שבו האדם מרגיש מנותק מחוויותיו הפנימיות, כאילו חלק מהותי בתוכו מת.
6. המונח "מסתור נפשי" שטבע הפסיכואנליטיקאי ג'ון שטיינר מתאר מבנים נפשיים מורכבים שאדם יוצר לעצמו כהגנה מפני חרדה, כאב או קונפליקטים פנימיים בלתי נסבלים. בתוך "מסתור" זה, האדם נסוג מהמציאות החיצונית ומיחסים משמעותיים, כולל הקשר הטיפולי, ובכך מונע שינוי וצמיחה נפשית.
7. אצל אשל ע., 2019. ״להגיע בטיפול אל ׳ארץ הלב׳ – על שמיעה, לב, תקווה״. שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך ל"ד.
8. מונח אשר פותח על ידי התיאורטיקן והקלינאי וילפרד ביון המתייחס ליכולת לשהות במצב פתוח לקליטת החוויה הרגשית של המטופל, לעיתים דרך התבוננות בהלך הרוח של המטפל עצמו.