הפואטיקה של הזהות

הפואטיקה של הזהות

מנשה כהן

פרק מתוך הספר "זהות חבולה - על הזדהות עם התוקפן והשלכותיה" מאת מנשה כהן, שראה אור בהוצאת רסלינג.

"נצור זאת: חלק חשוב באישיות שלך שאחרים רואים רק לעיתים רחוקות - פגם סודי, כישרון נסתר, טראומה שלעולם לא עולה, חלום שאתה אף פעם לא מזכיר - נשאר חלק חיוני ממי שאתה גם אם אף אחד לא יודע שהוא שם, כמו ארכיון בעליית הגג של מוזיאון, עמוס ביצירות יקרות מכדי להסתכן בהצגתן לציבור הרחב" (מילון הצער העלום: 50).¹

כדי להבין מהי הזהות הזאת, לא מספיקות פרוזה ומסה מלומדה, שיגדירו ויתחמו את מי שאני, את הזהות שלי. אף על פי שאנו מחפשים הגדרות, בשאלה "מי אני?" ישנו משהו מקומם, כי הזהות איננה עצם, אובייקט שאפשר לתחום אותו; היא ברוחה מעין ישות חיה ונושמת, שיכולה להתעלות ולהמריא במעלה הזהויות, מהזהות הארצית (שם, ת"ז, שייכות, מין ועוד) לזהות טרנסצנדנטית, "כי בצלם אלוהים עשה את האדם", כנאמר במקורות. אפשר לומר שהזהות היא סוג של תעלומה, אניגמה, ומשימת חיינו היא לגלות אותה, כמו שעשו כל הדמויות בהיסטוריה האנושית, כפי שעל כל אדם לעשות במהלך התפתחותו: לגלות את עצמו. ניזכר שהשאלה הראשונה שהאדם הראשון שהסתתר בגן נשאל היא "אייכה?!" כלומר היכן אתה ולמה אתה מסתתר?

אתחיל בדוגמה שתבהיר למה אני מכוון: "לְאַט נוֹדַע לַיֶּלֶד עַל יַלְדוּתוֹ / הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם".² זה קטע משיר מאת ישראל אלירז. שני המשפטים הללו מציגים עולם ומלואו. לילד לוקח זמן להיות מודע לילדותו, וכשהוא כבר מודע אליה, הוא כבר לא שם. חוויית הזהות שלו כילד מופיעה כאשר "הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם". דוגמה נוספת, גם היא מתוך שיר של ישראל אלירז: "בֵּינְתַיִם רוֹאֶה הַיֶּלֶד אֵיךְ הַחַיִּים / זוֹרְמִים בְּתוֹךְ הַחַיִּים / מִבְּלִי לָדַעַת אֶת טַעַם הַדְּבָרִים. / הַגְּדוֹלִים חִפְּשׂוּ יוֹתֵר מַמָּשּׁוּת".³ הילד מחפש "טעם" - פשר, משמעות, סיבה להיותו, ואילו המבוגרים "חִפְּשׂוּ יוֹתֵר מַמָּשּׁוּת", אולי מוצקות, עובדות, נדל"ן. הילד והמבוגר חווים זהויות אחרות. איך הילד נהיה מבוגר? הזהות שלו השתנתה. זהות שמשתנה מייצגת את החיים כתהליך, אולי כמסע, והזהות של הנוסע, "המחפש" (The Seeker), היא במניע שלו, במוטיבציה שלו כשהוא יוצא לדרך. הצעירים בארצנו שיוצאים למסעות בהודו ובדרום אמריקה, נוסעים כדי להכיר את עצמם, את המתבגר, את הבוגר בתחילת דרכו. הצעירים שעלו ארצה בעליות השונות לארץ חיפשו "חיים אחרים", כלומר, הזהות נמצאת בחיפוש, בהזדהות עם ערכים ורעיונות ושאיפה להגשמה. היא מצויה כל העת בהתהוות והמניע הוא החלום. "בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו א'), כלומר, הזהות של החלוצים של אז הייתה החלום שרצו להגשים.

קבוצות הדרכה למטפלים באומנויות ולמנחי קבוצות
כל קבוצה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. לפרטים והרשמה: 0544934956 רעיה

"יָצָאתִי מִן הַמָּקוֹם אֵלָיו / לֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם / וְלֹא זָכַרְתִּי הֵיכָן הֶחֱנֵיתִי אֶת נַפְשִׁי / וְהַאִם נוֹתַר מִמֶּנָּה דָּבָר / שֶׁהוּא נִצְחִי".⁴ הדובר חווה את תנועת הנפש שמשתנה אבל "חונה" מדי פעם במקום כלשהו. הוא מודע היטב לחלוף ותוהה אם "נוֹתַר מִמֶּנָּה דָּבָר שֶׁהוּא נִצְחִי". איך נתאר זהות שמעצם טבעה משתנה תוך כדי החיים והחניות? וכך כותבים יואב יגאל ורוית ראופמן (2016) על טבעה של הנפש:

הנפש האנושית היא ישות לא שקטה. קביעה זו נכונה בכל הרמות: האישית, הקבוצתית וההיסטורית. ברמה האישית היא תמיד חסרה דבר מה: אינה מרוצה, סובלת, פגיעה, מתוסכלת, דואגת, פוחדת, עמוסה, אשמה, מתביישת, כואבת. רגעי השקט שלה מועטים. גם ברמה הקבוצתית (חמולות, שבטים, קהילות, עמים, מדינות) היא נתונה פעמים רבות באי שקט: מפולגת, מדכאת, זירה למאבקים בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים. מרבית הזמן נתונה "הנפש הקבוצתית" בעימותים שונים עם קבוצות אחרות. ברמה ההיסטורית, מאז הופעת האדם לפני כמה מיליוני שנה, הנפש האנושית ממציאה את עצמה מחדש באופן תדיר ומשנה ללא הרף הרגלי מחיה, נהגים, חוקים, שפות, צורות ממשל וארגון, אמונות, טכנולוגיות, ידע וכן הלאה (שם: 11).

הנפש לא שקטה ולכן היא מחפשת ומשתנה מעת לעת, לעיתים בלי שאנחנו שמים לב: "אִישׁ לֹא רָאָה שֶׁהָיִיתִי פִּתְאוֹם לְאַחֵר / מִבְּלִי שֶׁאֵדַע מָתַי".⁵ וכל הזמן מבטנו מופנה הלאה, אל מקומות ודברים אחרים, הרבה פעמים בלי מודעות:

כָּל דָּבָר מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת דָּבָר אַחֵר.⁶

כָּל חַיַּי הָיוּ לְפָנַי וְלֹא יָדַעְתִּי מָה

עוֹשִׂים עִם הַיְּדִיעָה הַזֹּאת.⁷

אֵין הַיֶּלֶד יוֹדֵעַ מָה עוֹשִׂים

עִם הַיְּדִיעָה הַזֹּאת מִלְּבַד

לִלְמֹד מִתּוֹכָהּ.⁸

כְּכָל שֶׁגָּדַלְתִּי כָּךְ סֵדֶר הַסִּבּוֹת

הָלַךְ וְנֶעֱלָם מִמֶּנִּי.⁹

מָתַי אָבִין שֶׁלְּהִתְבַּגֵּר אֵין

פֵּרוּשׁוֹ לִהְיוֹת גָּדוֹל אֶלָּא

לִהְיוֹת אַ תָּ ה.¹⁰

עָלַי לָקַחַת פֶּסֶק זְמַן מִיַּלְדוּתִי שֶׁהִיא

כְּמוֹ שָׂדֶה שֶׁאָבַדְנוּ בְּתוֹכוֹ.¹¹

דָּבָר לֹא הֵכִין אוֹתִי לְסוֹף יַלְדוּתִי.¹²

הָיָה לִי דּוֹד שֶׁאָמַר לִי:

אֵין זְכוּת לְשׁוּם יֶלֶד לְהִשָּׁאֵר יֶלֶד.¹³

יוֹתֵר מִבְּכָל פַּעַם אַחֶרֶת בְּחַיַּי אֲנִי מַבִּיט

וְיוֹדֵעַ, זֶה אֲנִי

וְאֵין כֹּחַ בָּעוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לָקַחַת

מִמֶּנִּי וַדָּאוּת זֹאת.

כֵּן, הִכְרַעְתִּי כְּבָר לִפְנֵי שָׁנִים,

לִ הְ י וֹ ת בַּ פְּ לִ י אָ ה בְּ לִ י חֲ שָׁ שׁ.¹⁴

בקטעים אלה אלירז מפנה את הזרקור לנפש, לחוויית הפליאה, לתהייה ולחיפוש של הילד. עולם המבוגרים משדר לו ש"אין זכות לשום ילד להישאר ילד" או שעליו "לקחת פסק זמן" מילדותו והוא טוען ש"דבר לא הכין" אותו לסוף ילדותו. הנה שיר של רחל חלפי (2002) שמתבוננת בלופ של המחשבות על האני החמקמק הזה:

פסיכותרפיה אנתרופוסופית - תוכנית תלת שנתית
טיפול בנפש ומעבר לה - התוכנית מיועדת לפסיכולוגים, פסיכיאטרים, עו"סים קליניים ומטפלים באמנויות

לוּפּ

הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מַשֶּׁהוּ

מִישֶׁהִי שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה אֲנִי זֶה לֹא מִישֶׁהִי

זֶה לֹא דָּבָר גָּדוֹל מָה שֶׁנִּדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי אֲנִי

הָאֲנִי־אֲנִי שֶׁלִּי זֶה לֹא דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתִי זֶה

לֹא אֶצְלִי בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵינִי מָה שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת אוֹתוֹ לַאֲנִי

לִפְעָמִים אֲנִי שָׂמָה אוֹתִי בַּכִּיס הַקָּטָן שֶׁלִּי

אֲנִי כָּאן אֲנִי שָׁם לֹא תָּמִיד יֶשְׁנִי

אֲנִי קָמָה בַּבֹּקֶר מְתוּחָה כִּי שָׁכַבְתִּי בַּלַיְלָה מְתוּחָה כִּי

קַמְתִּי בַּבֹּקֶר מְתוּחָה וְכָכָה הַקְּפִיץ שֶׁלִּי נִמְתָּח וּמֵזִיז אוֹתִי

אֶת מָה שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה אֲנִי אֲבָל אֲנִי בְּמָקוֹם אַחֵר

עוֹרֶקֶת אִינְקוֹגְנִיטוֹ בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ בְּגֹדֶל גּוּפִי

תַּחַת לְעֵץ קוֹקוֹס בְּאִי אֶחָד וְאוּלַי בָּאִי הַשֵּׁנִי

עכ"פ אִי־אֲנִי

אוּלַי עִם מְאַהֵב כּוּשִׁי אוּלַי מַלְאָךְ בְּלִי מִין

הָעִקָּר אִינְקוֹגְנִיטוֹ שָׁם שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אוֹתִי שֶׁלֹּא אֲגַלֶּה אֶת

הָאֲנִי הַנִּסְתָּר הַפֶּנְסְיוֹנֶר וְהַמְּאֻשָּׁר שֶׁלִּי שֶׁחָס

וְחָלִילָה לֹא אָפֶר אֶת חֻפְשָׁתוֹ הַחֲסוּיָה מִמֶּנִּי שֶׁלֹּא אֶשְׁלַח

אוֹתוֹ הַבַּיְתָה בַּחֲבִילָה נִדְכָּא מְחֻלָּל

בַּחֲזָרָה אֵלַי שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא אֲנִי אוֹ מַשֶּׁהוּ

בִּכְלָל.¹⁵

אינקוגניטו פירושו בעילום שם, בהעלמת הזהות האמיתית, שלא יגלו אותי וגם שאני עצמי לא אגלה את האני הנסתר. השאלה "מי אני?" מקבלת פה מובנים של קלידוסקופ, וגם השאלה "מה אני רוצה לגלות לאחרים ולעצמי?" המשוררת מתבוננת בעצמה ובתעתועי האני והזהות. ואולי כולנו בעלי פוטנציאל לדפדף כך בספר הזהות ולגלות רבדים רבים, עמוקים ושטחיים וקומיים. אי־אפשר ללכוד אותה בעזרת רשת מושגים כלשהי. המציאות הנפשית היא תנועה בין מילים, מחשבות וחוויות, כפי שאורי הדר מתאר בספרו 'פסיכותרפיה אנליטית: אמנות הבלתי אפשרי' (1995). חיפוש הזהות הוא תהליך יצירתי שחל כשמתאפשר לילד לחקור ולגלות את עצמו על ידי כישרונות או על ידי ניסוי וטעייה; כשהפליאה בו עוד לא נעלמת לו כמו שהיא נעלמת עם כניסתו לעולם המבוגרים, שבו מחפשים "יותר ממשות", כדברי אלירז, יותר מיסוד וקיבוע המציאות הנפשית כדי להרגיש ביטחון בכך שנראה ונחווה ודאות במציאות המשותפת שלנו; אבל הילד והאדם אוהבים לשחק, לבדוק אפשרויות של יחסים בדמיון ובמציאות, לחיות בין משחק למציאות (ויניקוט, 1995).

חלפי לוקחת אותנו לבילוי "בְּבֵית קָפֶה זוֹל בְּעֶרֶב פּוּרִים" וחולקת איתנו חוויה שובבה של "אַהֲבָה מֻפְרַעַת":

אַהֲבָה מֻפְרַעַת בְּלוּז

הָיִיתִי קְצָת מֻפְרַעַת

הוּא הָיָה קְצָת מֻפְרָע

בְּבֵית קָפֶה זוֹל בְּעֶרֶב פּוּרִים

כֻּלָּם מִסְּבִיבֵנוּ עִם הַפַּרְצוּף לַטֶּלֶוִיזְיָה

גָּבוֹהַּ עַל הַקִּיר.

הוּא שִׁדֵּר לִי עַל תֶּדֶר גָּבוֹהַּ. רָצִיתִי

לְשַׁדֵּר לוֹ נָמוּךְ־נָמוּךְ אֲבָל זֶה יָצָא

גָּבוֹהַּ. הָיִיתִי קְצָת מֻפְרָע הוּא הָיָה קְצָת

מֻפְרַעַת. שְׂעָרִי הָיָה פָּרוּעַ שְׂעָרוֹ הָיָה פָּרוּעַ

עֲבָרִי הָיָה פָּרוּם עֲבָרוֹ הָיָה פָּגוּעַ

הָיָה לוֹ רֶטֶט עַצְבָּנִי בַּיָּד וַאֲנִי עִשַּׁנְתִּי בְּשַׁרְשֶׁרֶת

פָּנָיו הַכֵּהִים הִתְעַוּוּ בְּחִיּוּךְ שֶׁל יֶלֶד

בְּפָנַי זָרַם חַשְׁמַל

הָיִינוּ מֻפְרָעִים וְיָדַעְנוּ שֶׁלֹּא נֵצֵא מִזֶּה

כָּךְ סְתָם.¹⁶

השיר הוא כנראה צוהר לחירות להיות ולחוות את עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות בנפש שלנו. מלבד כישרונות, צריך גם העזה לשבור את הכלים והכללים ולשנות מצבי רוח - הזהות יכולה לאפשר חופש כזה. אנחנו אולי לא לגמרי חופשיים בגלל אילוצי המציאות, אבל התודעה היא חופשית, אומר ז'אן־פול סארטר (Sartre), וכשהתודעה היא חופשית אפשר להפליג אל עולם האפשרויות הדמיוניות. אולי כל אחד מאיתנו הוא שיר או פסל.

מאיה בלום, עו״ס
עו״ס קלינית - טיפול בהתמכרויות, טיפול זוגי - משברי נישואין, בגידה, התמכרויות, גישור לקראת גירושין

באופן מטפורי, כל אדם הוא פסל בתהליך של פיסול העצמי שלו. כך מתאר באוטוביוגרפיה שלו פרנסואה ז'קוב, חתן פרס נובל לרפואה, את תפיסתו העצמית ואת התפתחותה: "אני נושא בתוכי מעין פסל פנימי, פסל שפוסל מילדות, שנותן לחיים שלי המשכיות. זה החלק הכי אינטימי שבי, ליבת האופי שלי. את הפסל הזה גילפתי כל חיי" (הפסל הפנימי, 2005). באותה רוח עדי צמח (1999) עוסק ב"זהות עצמית כיצירת אמנות", כשם מאמר שלו בנושא. כיצירת אומנות ערכה של הזהות הוא פנימי: "אדם מגבש עצמיות של ממש בכך שהוא נוטל את העצמי האמורפי הזה שניתן לו, ומקנה לו ערך אובייקטיבי" (שם: 187).

הערות

1. "Keep: an important part of your personality that others seldom see - a secret flaw, a hidden talent, trauma that never comes out, dream that you never mention - that remains a vital part of who you are even if nobody knows it is there, like the sprawling archives in the attic of museums, packed with works far too priceless risk being displayed for public". In The Dictionary of Obscure Sorrows, p. 5o
2. ישראל אלירז, לפני הדלת, מעבר לקיץ, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 12
3. שם, עמ' 18
4. שם, עמ' 21
5. שם, עמ' 27
6. שם, עמ' 30
7. שם, עמ' 38
8. שם, עמ' 39
9. שם, עמ' 43
10. שם, עמ' 44
11. שם, עמ' 45
12. שם, עמ' 46
13. שם, עמ' 47
14. שם, עמ' 48
15. רחל חלפי, מקלעת השמש, הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 82
16. שם, עמ' 92

מקורות

אורויל, ג. (2003). 1984. תל אביב: עם עובד.

אלירז, י. (2007). לפני הדלת, מעבר לקיץ. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל אביב: ספרית פועלים.

בובר, מ. (1962). "אשמה ורגשות אשמה". מתוך פני אדם. ירושלים: מוסד ביאליק.

בנימיני, י. (2023). להיות מזרחי: אוטוביוגרפיות מושגיות. רסלינג: תל אביב.

ברגמן, א. (1978). הסרט "סונטת סתיו".

גונן, ס. (2016). חרדת האינטימיות. תל אביב: רסלינג.

גורביץ', ח. (2010). "שפת ההיעדר ושפת הרוך : טרנספורמציה בטיפול כהתרה של ה'הזדהות עם התוקפן". https://www.iapp-childr...e-hayuta.pdf

גורביץ', ח. (2013). "טראומה נפשית בשלב הרוך". מתוך היומן הקליני בעריכת עמנואל ברמן.

גרין, א. (2011). האם המתה. תל אביב: תולעת ספרים.

דה אונונומו, מ. (1960). ערפל. תל אביב: עם עובד.

דה־בובואר, ס. (2016). אי הבנה במוסקבה. תל אביב: אחוזת בית.

דופנט, ג'. (2013). "מבוא ליומן הקליני". מתוך היומן הקליני בעריכת עמנואל ברמן (2013).

דיראס, מ. (2012). אמילי ל'. ספריית רות.

דרוויש, מ. (2016). חמישים שנות שירה. הוצאת קשב.

היריגוין, מ.פ. (2002). הטרדה נפשית. ירושלים: כתר.

הלר, ג'. (2008). מילכוד 22. תל אביב: עליית הגג / ידיעות אחרונות.

הרציג, ל. (2017). לשון־אל־לשון - תרגומי פרוזה ושירה. https://www.lioraherzig.com/

ויניקוט, ד.ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

זהבי, ל. (2014). רצה ושבה, תל אביב: אבן חושן.

ז'אקוב, פ. (2006). הפסל הפנימי. תל אביב: השכל.

חלפי, ר. (2002). מקלעת השמש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

יגאל, י. (2011). אנטומיה התפתחותית של הנפש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

יגאל, י. וראופמן, ר. (2016). השפה ההיא: מעשיות עם והשפה החווייתית של הנפש. רסלינג: תל אביב.

יולביץ', ע., לורנצי אורן, ח. (2023). "בין הזנחה לשימוש: הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי". פסיכולוגיה עברית.

כהן, מ, (2010). "מהצמדות לחוויה הטראומטית לצמיחה פוסט־טראומטית: דיון בדוגמאות קליניות". פסיכולוגיה עברית.

כהן, מ. (2008). "הקשרים חברתיים ותרבותיים לתגובת־קרב - טראומת מלחמה כמשבר זהות". פסיכולוגיה עברית.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

כהן, מ. (2009). "האבל שלא נעשה: הספור הבלתי נגמר של פוסט טראומה". פסיכולוגיה עברית.

כהן, מ. (2020). הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי נראות של ילדים ובני־זוג. תל אביב: רסלינג.

כהן, מ. (2022). מי רוקד עם הנרקיסיסט? פסיכופתולוגיה של יחסים. תל אביב: רסלינג.

כהן, מ. (2023). "'חלול בראש': דיון ביחסים בין מנהיג נרקיסיסט והעדר". אלכסון. https://alaxon.co.il/ar...%d7%90%d7%a9/

ליספקטור, ק. (2018). קרוב ללב הפראי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

למפרט, ח. (2022). שפה של אמפתיה. הוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב.

מאואס, מ. (2012). "המראה, הנרקיסיזם, וגבולותיהם: פרויד ולאקאן עם ז'אק־אלן מילר". פסיכולוגיה עברית.

מארקס, ג.ג. (1988). כרוניקה של מוות ידוע מראש. תל־אביב: עם עובד.

מיטשל, א. ס. ובלאק מ. ג'. (2006). פרויד ומעבר לו. תל־אביב: תולעת ספרים.

מילר, א. (1992). הדרמה של הילד המחונן. תל־אביב: דביר.

סאקס, א. (1990). האיש שחשב שאשתו היא כובע. תל אביב: כנרת זמורה ביתן.

סאקס, א. (1999). At firSt sight שהפך לסרט בשם "העיוור".

סמוחה, ס. (2020). "ריצה ללא מנוח". בתוך קוים לדמותנו, בעריכת אבנר בן־עמוס ועופר שיף. ראשון לציון ידיעות אחרונות; ספרי חמד, קריית שדה בוקר

פורווארד, ס. (1990). הורים מרעילים. מטר: רמת גן.

פרום, א. (1975). לב האדם. רובינשטיין: ירושלים.

פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד.

פרנצי, ש. (2013). היומן הקליני. תל אביב: עם עובד.

צמח, ע. (1999). "זהות עצמית כיצירת אמנות". בתוך משמעות החיים בעריכת אסא כשר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

קוהוט, ה. (2007). פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם. תל אביב: תולעת ספרים.

קונדרה, מ. (1998). זהות. זמורה ביתן: תל אביב.

רוז'וביץ', ת. (2000). אכרון בצהרי היום. תל אביב: הוצאת עכשיו.

שושני, מ., שושני, ב., קלע, ר., בקר, מ. (2013). "המפלצת ירוקת העין: קנאה בהקשר נזקקות, נפרדות ונרקיסיזם". שיחות, כרך כ"ז, חוב' 3.

שפינוזה, ב. (1967). תורת המידות. ירושלים: אקדמון.

Akhatar, S. (2001). Three Faces of Mourning - Melancholia, Manic Defense and Moving On. Northvale, NJ: Jason Aronson.

Berger, J. (2016). Confabulations. Penguin Books. UK.

Berman, E. (2002). "Identifying with the Other - A Conflictual, Vital Necessity: Commentary on Paper by Jay Frankel". Psychoanalytic Dialogues, 12: 141-151.

Bly, R. (1992). Iron John, a book about Men. Vintage Books. New York.

Bowlby, J. (1979/2007). The Making and Breaking of Affectional Bonds. Routledge. New York.

Bowlby, J. (1982). Attachment and Loss, Vol 2. Basic Books. N.Y.

Brewin, C. R. (2003). Post - traumatic stress disorder: malady or myth? Yale university press. New Haven & London.

Cooly, C., H. (1908). On self and social organization. Edited by Shubert Hans-Joachim

Erikson E. (1950). Childhood and society. New York: Norton.

Figley, C.R. (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Bristol, PA: Brunner/Mazel.

Figley, C.R. (1989). Helping traumatized families (1st ed.). San Francisco: Jossey Bass.

Fromm, E. (2010). The Pathology of Normalcy. American Mental Health Foundation.

Han, Byug-Chul. (2018). The expulsion of the other. Polity press. UK.

Horowitz, M. J. (1976). Stress response syndrome. New York: Jason Aronson.

Janoff-Bulman R. (2006). "Schema-change perspectives on posttraumatic growth". In R.G.Calhoun and R.G.Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice. Lawrence Erlbaum Associates. U.S.

Hirano, K. (2020). The Man. Amazon Crossing. U.S.

Kalsched, D. (1996). The inner world of trauma: archetypal defenses of personal spirit. Routledge.

Johnson, R.A.(1989). He: Understanding Masculine Psychology. Revised Ed. Harper.

Klein, M. (1975). Envy and Gratitude and other works/ In the writing of Meline Klein, vol.3. The Free Press, N.Y.

Koeng, J. (2021). The Dictionary of Obscure Sorrows. Simon & Schster: N.Y.

Kogan., I. (2007). The Struggle Against Mourning. Jason Aronson. U.S.

Kohut, H. (1977). The restoration of the self. University of Chicago Press.

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. New York: International Universities Press.

Krystal, H. (1978). Trauma and affects. Psychoanalytic study of the child, 33, 81-116.

Kubler-Ross, E. (1973). On death and dying, Routledge.

Lifton, R. J. (1967). The life of the self. New York: Simon and Schuster.

McBride, K. (2008). Will I Ever Be Good Enough? ATRIA, New York.

Parens, H. (2001). We all mourn: Cest ka condition humane. In Three Faces of Mourning - Melancholia, Manic Defense and Moving On, ed. Salman Akhatar.Northvale, NJ: Jason Aronson.

Rosenfeld, H. (1964). "On the psychopathology of narcissism: A clinical approach". International Journal of Psychoanalysis, Vol. 45 (2-3), 1964, 332-337.

Sacks, O. (2015). On the Move: A Life. Knop & Knop. Canada.

Shengold, L. (1991). Soul murder: The effects of childhood abuse and deprivation. BoD-Books on Demand.

Shengold, L. (1999). Soul murder revisited: Thoughts about therapy, hate, love, and memory (1st ed.). Yale University Press.

Schlessinger, H. (2001). Technical problems in Analyzing the Mourning Patient. In Three Faces of Mourning - Melancholia, Manic Defense and Moving On, ed. Salman Akhatar.Northvale, NJ: Jason Aronson, 115.

Symington, N. (1993). Narcissism: A new Theory. London. Karmak Books.

‏Talmon, A., Horovitz, M., Shabat, N. Haramati, O. S. and Ginzburg, K. (2019). "'Neglected moms' - The implications of emotional neglect in childhood for the transition to motherhood". Child Abuse & Neglect, 88, 445-454.

Wheelis, A. (1958). The Quest for Identity. New York: Norton.

מכבי שירותי בריאות מגייסת מנהל/ת מחלקת בריאות הנפש - פסיכיאטר/ית בעלי ניסיון ניהולי
תפקיד בכיר, מוביל ובעל השפעה על התחום בפריסה ארצית

Whitman, W. (2007). Leaves of Grass. Dover Publication.

Wilson. (2006). The posttraumatic self: Restoring meaning and wholeness to personality. Taylor & Francies Group. LLC.