לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בין הזנחה לשימוש: הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי והשלכותיהבין הזנחה לשימוש: הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי והשלכותיה

בין הזנחה לשימוש: הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי והשלכותיה

מאמרים | 1/5/2023 | 17,618

תיאור הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי, והשפעתה על הילד בטווח הקצר והארוך. ההמשגה של הורות זו ומופעיה השונים מתארגנת על ציר שבין הזנחה לשימוש. המשך

בין הזנחה לשימוש

הורות על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי והשלכותיה

מאת עינב יולביץ' וחני לורנצי-אורן 

 

 

 

אוויר /רונית בכר שחר

אָבִי קוֹנֶה לִי מַשְׁאֲפֵי וֶנְטוֹלִין

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִנְשֹׁם טוֹב יוֹתֵר

בְּעֵת הֶתְקֵפֵי קֹצֶר הַנְּשִׁימָה.

בִּשְׁאָר הַיָּמִים הוּא עוֹשֶׂה

מַעֲשִׂים שֶׁמְּבִיאִים אוֹתִי לִידֵי

מַחֲנָק.

 

 

מערכת יחסים יכולה להיות מוקד הבריאות הנפשית, וכן מרחב משמעותי עבור הפרט להתפתחות ולגדילה – מרגע הלידה ועד לרגע שבו החיים מסתיימים. קשר מיטיב יהיה תמיד בנוי על מאפייני האישיות של הנמצאים בקשר, ובכללם על היכולת לראיית האחר כאדם נפרד – והדבר נכון שבעתיים בקשר ההורי. כאשר הגבולות בין העצמי והאחר מיטשטשים במידה מהותית, לעולם יהיה בקשר פוטנציאל פוגעני להזנחה ו/או לשימוש. במאמר זה נציג את מאפייני ההורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית ומופעיה השונים דרך הציר הנמתח בין הזנחה לשימוש. כמו כן, נציג את האופן שבו סגנון הורות זה משפיע על הילדים ועל הילדים הבוגרים.

המונח יחסים נרקיסיטיים/פסיכופתיים1 מתייחס בראש ובראשונה לאופי הקשר, אך מרמז גם על אישיותו של הפוגע (לפחות אחד מהמשתתפים בקשר), המתאפיינת לרוב בקווי אישיות שניתן למקם אותם בציר שבין נרקיסיזם לפסיכופתיה על פי הגדרתו של קרנברג (2015). הפוגע יציג דפוסי התנהגות המאפיינים הפרעות אישיות מאשכול :B הפרעת אישיות נרקיסיסטית, היסטריונית, גבולית או אנטי-סוציאלית. לא אחת ניתן לראות אצל הפוגע עירוב בין דפוסים המאפיינים הפרעות שונות.

בסגנון יחסים זה, לרוב צד אחד בקשר (המתאפיין במבנה נפשי לא בשל) משתלט על נפשו של האחר, מוחק ומבטל את צרכיו הנפרדים ורואה בו אובייקט לסיפוק צרכיו. כל זה מתקיים לעיתים תחת מסווה של קשר מיטיב, דבר היוצר תעתוע ומחריף את הפגיעה. בתהליך זה מנסה הפוגע באופן מודע או שלא מודע למחוק או לטשטש את ההבדלים או את הנפרדות בינו לבין האחר, ולשלוט בו מבחוץ ומבפנים. זהו תהליך איטי, שאף שלרוב אינו כולל אלימות פיזית ומינית, הוא אלים ופוגעני. האלימות מתבטאת במניפולציות פסיכולוגיות החוזרות על עצמן באופן עקבי ושיטתי: הקטנה, מחיקה, ניצול וסיפוח נפשו של האחר אשר מביאה לקושי נפשי עצום ולסבל רב.


- פרסומת -

מכיוון שבמקרים אלה אין עדות לפגיעה קונקרטית, ואף לעיתים ישנו מצג שווא של יחסים מיטיבים וכוונות טובות, קשה מאוד לאדם מבחוץ לזהות את הפגיעה, ופעמים רבות גם הנפגע עצמו מתקשה בכך. מנשה כהן (2020) מציין כי "מדובר בהתעללות נפשית חמקמקה הפוגעת בנפשם של רבים, לא פחות מהתעללות מינית ופיזית". היריגוין (2002) מכנה יחסים מסוג זה "רצח נפשי". לדבריה, אף שלרוב התוקף אינו רוצח את הקורבן שלו, הוא מביא אותו למצב שבו ירצה להרוג את עצמו על מנת להשתחרר מהסבל הבלתי ניתן להכלה ומההרסנות של ההתעללות השקטה.

הורות נרקיסיסטית/פסיכופתית היא בעלת פוטנציאל פוגעני במיוחד כאמור, בשל יחסי הכוחות המובנים בין ההורה לילדו, וההשתלטות המתחילה מגיל צעיר ועוסקת בנפשם המתהווה של ילדים רכים, ולפיכך משפיעה רבות על התפתחותם הנפשית והאישיותית.

 

הורות על הרצף שבין הזנחה לשימוש

הורות היא משימה קשה, ואולי הקשה ביותר והארוכה ביותר שיידרש לה אדם לאורך חייו. הורות מכילה אין ספור רגעים ואין ספור צרכים שיש לתת להם מענה, ועל כן רק טבעי שייווצרו כשלים אמפתיים.

קשר בין הורה לילדו יהיה תמיד פוטנציאל להשלכות ולקושי לשמור על גבולות נפשיים ברורים. אולם ככל שההורה פחות בשל מבחינה נפשית יהיה הקושי בנפרדות מהותי יותר, ובהתאם – תפחת היכולת לראות את הילד ואת הצרכים שלו, ויגבר הצורך בשימוש בילד לצורך מילוי החסך ההורי.

מנזנו ועמיתיו (2005) מסבירים שבמידה זו או אחרת, כל ההורים "מביימים" את הילדים שלהם לתוך תפקידים המושלכים עליהם מתוך עולמם הפנימי של ההורים, כך שכל היחסים הם בעלי טבע נרקיסיסטי. זאת משום שההורה נמצא גם ביחסים עם חלקי עצמי המושלכים על הילד (בכך הם ממשיכים את פרויד [1914] המדבר על אופי היחסים הנרקיסיסטים כהשלכה של חלקים מהעצמי על האחר). לפיהם, ביחסים תקינים, היחס הנרקיסיסטי (שקיים תמיד) הופך לחלק קטן מתוך היחסים ההוריים, שבהם ההורים מקבלים את הילד ואוהבים אותו כישות נפרדת מהם. ואולם במצבים פתולוגיים, היחסים הנרקיסיסטיים בין ההורים לילד הם ששולטים, כלומר ההורים רואים בילד בעיקר את החלקים שהם משליכים עליו. בכך הם לא רואים את הילד כנפרד מהם, ומשתמשים בו לצורך בימוי תמידי של הדרמה הפנימית שלהם.

ויניקוט (2009) הגדיר את המונח Impingement (הפרה) כהפרעה לרצף החוויה של התינוק על ידי האם, שאינה מכוונת אליו. לפיו, אם המניקה את התינוק לפני שהוא מאותת לה שהוא רעב, או משחקת איתו כשהוא אינו במצב רוח משחקי, עשויה לגרום לתינוק להתכוונן לחוויה של האם על חשבון החוויה שלו, כדי לרצות אותה וכדי להיות ערוך לזמנים המתאימים לה להזין אותו.

עוד לפיו ויניקוט, אם יכולה להיות לא מדויקת במענה לצרכי הילד מדי פעם (ואז תיחשב אם טובה דיה) אך כשההפרה חריפה או תכופה מדובר בפתולוגיה. ויניקוט מזכיר את הצורך של ההורה להיות הורה טוב עבור ילדו כמשהו שיכול להיות מצג שווא להורות מיטיבה אך פוגעני ומסרס במקביל. לדבריו, אימהות המתאמצות להיות "אימהות טובות" ולתת מענה לכל צורך ילדי עם הופעתו, אינן מאפשרות נפרדות ושליטה לילדן המתפתח – ובכך עושות "דבר גרוע יותר מסירוס" (ויניקוט, 2009). כמו כן, ויניקוט כתב על ניצול לרעה והכחדה של העצמי הנוצרים בעקבות ההפרה, לעיתים כך שהילד נותר במצב של תעתוע ובלבול.

בעבודתנו זו אנו רוצות להתמקד באזורים הפתולוגיים של ההורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית, להרחיב את ההבנה על אודותם ולהציע ציר מקביל לצירו של קרנברג – הנמתח בין נרקיסיזם לפסיכופתיה – והמיטיב לתאר את הרצף הפתולוגי של ההורות הנרקיסיסטית: הציר הנמתח בין הזנחה לשימוש.

קרנברג (2015) מחלק את האישיות לשלושה מבנים עיקריים: נוירוטי, גבולי ופסיכוטי. ככל שעוברים במבנה האישיות בין הנוירוטי לגבולי ולפסיכוטי, יתאפיין האדם במבנה אישיות פחות בשל, פחות מווסת, ויותר מפוצל בחווייתו את עצמו ואת העולם. לדידו של קרנברג, אדם בעל ארגון אישות גבולי יתאפיין בכאוס רב בעולם הפנימי, קושי בוויסות דחפים, יחסי אובייקט סוערים, קושי בנפרדות, עצמי פרגמנטרי, ליקוי בסופר אגו וליקוי בתפיסת המציאות – שתהיה מבוססת במידה רבה על השלכות מתוך העולם הפנימי. עוד הוא הוסיף כי במקרים מסוג זה יהיו מנגנוני ההגנה העיקריים מבוססים על הגנות מסדר נמוך (כגון הזדהות השלכתית, אידיאליזציה ודה-וולואציה, השלכה והכחשה).


- פרסומת -

על פי קרנברג, הפרעת אישיות נרקיסיסטית נמצאת בטווח הגבולי של מבנה האישיות. כשבתוך הטווח הגבולי הוא ממקם את הנרקיסיזם על רצף שבקצה האחד ישנו הנרקיסיזם, אחריו הנרקיסיזם הממאיר ואחריו הפסיכופתיה כרצף העולה במידת חומרת הפתולוגיה. ככל שהפתולוגיה חמורה יותר לכיוון הנרקיסיזם הממאיר (מליגני) והפסיכופתיה (החלק השמאלי של הציר) – מבנה האישיות מתקרב לכיוון הארגון הפסיכוטי. בהתאמה, הנרקיסיסט הממאיר והפסיכופת מתאפיינים ברמה חריפה של ליקויים בבוחן המציאות ובסופר אגו, בחוויה מפורקת של העצמי והאחר, בוויסות נמוך מאוד ובחוסר נפרדות.

ציר נרקסיזם פסיכופתיה​​​​​​​

על הציר הנמתח בין הזנחה לשימוש יש להתבונן כציר המקביל לצירו של קרנברג – בין הפרעת האישיות הנרקיסיסטית לפסיכופתית. כך, ככל שמתקדמים על הציר הנרקיסיסטי-פסיכופתי שמאלה לכיוון הפסיכופתיה, קיימת הפרעה חמורה יותר ביכולת לנפרדות ולראיית האחר. באופן דומה, ככל שמתקדמים שמאלה על הציר שבין הזנחה לשימוש – ישנה עלייה במידת ההזנחה והשימוש.

ניתן לחלק את הפגיעה ההורית לתופעות שליליות – המתארות פגיעה פאסיבית, ותופעות "חיוביות" – המתארות פגיעה אקטיבית; שתי התופעות הן פוגעניות. במובן זה נתייחס לפגיעה הפאסיבית כהזנחה ולפגיעה האקטיבית כשימוש.

הורים בעלי קווי אישיות נרקיסיסטיים או חסכים נרקיסיסטיים עלולים לעיתים שלא לראות או לזנוח את צורכי ילדיהם לטובת מילוי החסך שלהם. הזנחה יכולה להתבטא בשמיטת צרכים בסיסיים של הילד; צרכים רגשיים כגון ביטחון, נראות ותוקף; וצרכים גופניים כגון הזנה או היגיינה. זוהי פגיעה פאסיבית שמשמעותה חסר של התנהגות הורית שיש בה צורך.

מידת ההזנחה נעה בחומרתה כאשר כשל אמפתי יכול להיחשב להזנחה קלה שאיננה נכנסת לתחום הפתולוגי, לעומת הזנחה חלקית ואף חמורה הנכללות בתחום הפתולוגי של ההורות.

כך למשל מספר א' על אימו שנהגה לנסוע לחופשות בערבי חג עם בן זוגה ולהשאירו עם השכנה, משום שלדבריה לא הייתה לה משפחה לחגוג עימה. במקרה זה אימו של א' הייתה עסוקה בחסך שלה, אולי חשה בדידות או פחד מנטישה או שקנאה במשפחות גדולות שחוגגות יחד את החג. כל אלה גרמו לה שלא לראות את הצורך של בנה בנוכחות הורית. בכך שיחזרה עבורו את הפגיעה שלה. הזנחה מהווה פגיעה פתולוגית אשר עולה בחומרתה ככל שאנו נעים על הציר לכיוון השמאלי.

על אותו הציר, ככל שמבנה האישיות של ההורה יהיה פתולוגי יותר והחסך גדול יותר, ייטה ההורה להשתמש בנפש ילדו למילוי החסך שלו באופן אקטיבי (אך לא מודע בהכרח). בהמשך הציר, עם עלייה בחומרת הפתולוגיה ההורית, תהיה הגברה של השימוש בילד. בשימוש מסוג זה נדמה לעיתים כי הילד הוא בובה על חוט בשירות ההורה המפעיל אותו לפי צרכיו.

מ', בן לאב מצליח מאוד בעולם העסקי, סיפר כיצד היה אביו מונע ממנו להיפגש עם חברים בטענות שונות. כך למשל הוא נהג להקטין את החברים ולצחוק עליהם בפניו, להתקשר אליו עשרות פעמים כשנפגש עימם או לבקש שיחזור הביתה בטענה שהוא זקוק להתייעץ איתו בענייני עבודה, או שטען שאיננו יכול בלעדיו. במקרה זה אביו של מ' מסיבותיו שלו (ייתכן שהיה חרד להתמודד לבדו עם הקשיים, או שחש בודד) לא יכול היה לראות את הצורך של בנו בסביבת חברים בני גילו, והשתמש בו באופן פולשני ומשתלט שאף יוצר היפוך תפקידים של הורה וילד.

 

מאפייני ההורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית

הבנת ההפרעה הנרקיסיסטית ומאפייניה חשובה להבנת מהות ההורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית. בחלק זה נסקור את מאפייני ההורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית בראי מאפייני האישיות הנרקיסיסטית.

אדם בעל מאפייני אישיות נרקיסיסטית ייטה לעסוק באופן עקבי בערך שלו כפי שהוא משתקף מבחוץ, שכן הוא לא מצליח להחזיק תחושת ערך יציבה, ועל כן יהיה עסוק בנראות ובאישורים בלתי פוסקים לגבי ערכו. לפיכך הוא ייטה ליצור מצג שטחי שאין לו בסיס מעמיק, שמטרתו לחזק את תחושת הערך. סימנגטון (1993) מסביר כי אישיותו של הנרקיסיסט מכוונת להחבאת העצמי מאחרים והצגת חזות מלוכדת, אף על פי שמתחת לפני השטח אין הדבר כך.


- פרסומת -

באופן דומה ינהג ההורה בעל המאפיינים הנרקיסיסטיים להציג חזות של הורות מיטיבה היוצרת תעתוע. בר (2018) כותבת כי העמדת הפנים היא אחד ההיבטים הקשים ביותר של הורות מסוג זה. לדבריה, מחד גיסא ההורה נותן יחס מרעיל לילדו, נוטש רגשית ומתנכר, ומאידך גיסא – מציג כלפי חוץ (מתוך מודעות חלקית) חזות של היותו הורה אידיאלי, בכך שהוא עוטה אצטלה של נועם וכוונות חינוכיות שמטרתן היא טובת הילד.

התעתוע מתקיים גם במסרים כפולים שההורים מעבירים לילדיהם. מסרים אלו יכולים להיות מבלבלים מאוד. לרוב יש בהם משמעות חבויה המשלבת תוקפנות והקטנה לצד או במסווה של מחמאות וחיבה. המסרים יכולים להיות מועברים דרך הומור הנושא מסר סמוי של ביקורת או חוסר שביעות רצון.

מסרים אלה יכולים להיות מועברים גם באמצעות אמירות סותרות או מחמאות המסתירות ביקורת. אימה של ב' שמה במרכז החיים שלה את העיסוק בבריאות הגוף, חיטוב והרזייה. היא הייתה מבלה שעות רבות באימוני כושר ובטיפולי יופי יקרים. ב' למדה שעל מנת לבלות יחד עם אימה עליה לקחת חלק בפעילויות האהובות עליה. כך, היא נהגה להכין לאימה מאכלים דיאטטיים וללכת איתה לטיפולי היופי השונים. בזמנים אלו היא חשה קרובה לאימה ויקרה לה. עם זאת היא הייתה חוזרת לא אחת מבולבלת.

פעם אחת אמרה האם בעוקצנות "כמה את יפה, רק תחטבי את הישבן ותהיי מושלמת", בפעם אחרת אמרה בבדיחות הדעת "איך את אוהבת לאכול, צריך לשים לך מקרר נפרד בתוך החדר". אמירות אלה, אף שהן יכולות להיחשב כאמירות שטותיות ולא משמעותיות, חזרו על עצמן והיו חלק מדפוס יחסים מתעתע ופוגעני: ב' רצתה להתקרב לאימה ועל כן חיפשה הזדמנות לבלות עימה, אך גם חשה מטולטלת, חסרת ערך ודחויה לאחר הבילוי.

מאפיין שלישי של הורית פתולוגית זו היא התנודתיות ואי הוודאות. כאמור לעיל, עולמו הפנימי של אדם בעל מאפייני אישיות נרקיסיסטיים אינו יציב ומושפע מדחפים חזקים וקושי בוויסות (קרנברג, 2015) עם תחושה של ריק הדורשת מילוי ללא סוף (סימנגטון, 2018). על כן, ההורה הנרקיסיסט/ פסיכופת פועל באופן לא צפוי לפי הצורך למלא את עצמו, לווסת את תחושותיו ודחפיו ולווסת את הערך העצמי שלו. הוא עלול לזעום באופן מפתיע ולא צפוי או להתעלם מהילד דווקא כשהילד זקוק לעזרה או ליחס. דבר מה שהיה נכון עבור ההורה ושימח אותו בזמן מסוים יכול בהזדמנות אחרת להכעיסו ולעורר בו זעם. על כן הילד נותר מבולבל, לא יודע כיצד להתנהג ומה הדרך לגרום להורה לראות אותו ולהיטיב עימו.

באופן דומה ניתן לראות שהורות מסוג זה תתאפיין בחוקים נוקשים ושרירותיים היכולים להיות חד משמעיים בהזדמנות מסוימת, ובאחרת – לגמרי לא רלוונטיים. ייתכן שיהיו החוקים נוקשים וחמורים עבור הילד שייענש קשות אם יעבור עליהם, אבל מותריםלגמרי להורה הנרקיסיסט/פסיכופת. מנגד, ההורה יוכל להיות מתירני מאוד, להזניח את ביטחון הילד ואף לסכן את ילדיו מתוך חוסר זהירות או אי חשיבה על מה יהיה נכון עבורם. כל אלה ישקפו את הליקוי בסופר האגו ואת הלביליות הרגשית, שכן היחס ההורי והמציאות משתנים על פי ההשלכות של ההורה בזמן הנתון.

פעמים רבות, וככל שההורה נמצא יותר בכיוון הפתולוגי של הציר, על אף שהחוקים משתנים ולא יציבים בעולמו הפנימי של ההורה, הילד מצופה להתנהל על פי דעתו של ההורה בלבד ואין מקום לחשיבה שתהיה אחרת משלו. תופעה זו קשורה בקושי בנפרדות של ההורה מילדו, והקושי להבין שניתן לחשוב אחרת ממנו או שייתכן שלילד יהיו צרכים שונים משלו.

הילד לומד שעליו להתאים את עצמו לצרכיו של ההורה שכן אחרת יאבד את אהבתו. כך כותבת מילר (1992): "ילד הממלא אחר משאלותיהם המודעות או הלא מודעות של הוריו הוא ילד טוב, ואילו כשהוא אינו מזדרז לעשות זאת, וכשהוא מגלה רצונות משלו, המנוגדים לאלה של הוריו, רואים בו אגואיסט וחסר התחשבות. אין ההורים מעלים על דעתם, כי הם עצמם נזקקים לילד שיהיה זה שימלא אחר משאלותיהם (האגואיסטיות)?".

קוהוט (1978) מסביר שככל שהעצמי פגוע יותר יזדקק האדם לזולתעצמי במקום למבנה הפנימי שלו, ועל כן יתקשה להפריד בין המחשבות והרגשות שלו לאלה של הזולתהעצמי. לדבריו, אנשים אלה חווים את האחר בחייהם כעצמם, ועצמאותו היא בלתי נסבלת עבורם. באופן דומה, ככל שההורות פתולוגית יותר ונמצאת באזור הקיצוני של הציר שבין הזנחה לשימוש, היכולת לנפרדות קטנה יותר - וההורה ועולמו הפנימי הופכים להיות מוקד ההתייחסות העיקרי בקשר.


- פרסומת -

במקרים אלה, אם נשתמש במונחיו של קוהוט, הילד הופך להיות הזולתעצמי של ההורה. ככל שהחסך של ההורה גדול יותר ההורה ייטה להיות משתמש ופולשני יותר. הורים אלה ייטו להיות רגישים מאוד להפרה של המוכוונות כלפיהם, הם יצטרכו מהילד הרך דיוק במענה לצרכים שלהם ולפיכך כל מבט תנועה או אמירה המהווה נפרדות או שאיננה רואה את הצורך של ההורה, יכולה להיתפס על ידם כפגיעה, וליצור ויכוחים וכעס כלפי הילד.

לנדאו (1993) מכנה תופעה זו "המיכל ההפוך". לדבריו, האם במקרים אלה נחוות כדמות אימהית שבירה וחרדה עם נטייה להצפה ועם קושי בוויסות, לפיכך הילד חווה לחץ מסיבי להיהפך למיכל של ההורה מבלי שהוא עצמו חווה הורות מכילה מספיק ומגדלת.

הימצאותו של ההורה במרכז והפיכת הילד למיכל עבורו, או לזולתעצמי, באה לידי ביטוי גם בצורך של ההורה להיות במרכז העניינים המשפחתי. ההורה במקרה זה ייטה למשל ליצור חיץ בקשר של הילד עם ההורה השני או בין האחים, ואף ינסה להפריע ולחבל בקשרים שאינו חלק מהם באמצעות ניסיון לשלוט או לסכסך.

ד' היה מספר שבמשפחתו היה חוק לא מוצהר לפיו אסור לאחים להיפגש ביניהם ללא נוכחות האם, חוק אשר המשיך למשול בהם גם בבגרותם. מעולם לא תהו על כך. הדבר היה ברור וד' לא העז לחשוב מעולם כי משהו אחר אפשרי. בנוסף נהגה האם "ללכלך" על אחיו בכל פעם שכעסה עליהם. ד' ידע כי בעת הכעס היא הייתה מספרת לאחים גם עליו. הוא נמנע מלהיפגש עם האחים שנים רבות שלא בנוכחות האם וחשש מתגובתה.

על פי רוזנפלד (1964), הכחשת הנפרדות בין העצמי והאובייקט מאפשרת לנרקיסיסט להכחיש את צרכי התלות ואת צרות העין שהוא חש כלפי האחר. בדומה, קרנברג מסביר כי הנרקיסיסט ייטה לניסיונות לשלוט באחרים על מנת להימנע מצרות עין רבה שהוא חש כלפיהם.

הורים מסוג זה ייטו כאמור להגביל את קשריהם של הילדים עם בני המשפחה הקרובים, וגם יגבילו את המפגשים של ילדיהם עם חברים, פעילויות חברתיות, זוגיות ולימודים. צרות העין עלולה להופיע גם בקושי לפרגן לילד על הצלחותיו, ביקורתיות רבה או מסרים סותרים ומתעתעים. הילד גדל בתחושה ששום דבר לא מספיק.

ת' סיפר כיצד בהיותו נער נהגה אימו לארח את החברים שניגנו עימו בהרכב מוזיקלי. היא הייתה פותחת בפניהם את הבית בחיוך רחב ומכינה לכבודם מטעמים. במקביל נהגה להקטין ולהקניט את בנה בהלצות שונות אל מול החברים. לעיתים היא הייתה מבקשת להצטרף אליהם בשירה בזמן שניגנו. חבריו נהגו להחמיא לו על האירוח החם של האם ופעמים רבות הוא הרגיש מיותר ולא שייך לחבורה.

פעם אחת, כאשר היה חולה, התעקשה האם שת' לא יוכל להשתתף אך החליטה לארח את החברים בכל זאת, ואף לקחה את תפקידו בהרכב. מקרה זה ממחיש את צרות העין תחת מעטה של התנהגות חיובית כלפי חוץ אך מקטינה ומתעתעת עבור בנה.

 

מופעי ההורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית

הניסיון הקליני מלמד שהבנת ההורות הנרקיסיסטית יכולה להיות חמקמקה בשל מופעיה השונים, על כן מצאנו לנכון לחלקה לשלושה מופעים עיקריים. ייתכן שלהורה אחד יהיו כמה מופעים שונים:

הורה גרנדיוזי – מופע הורות זה יתאפיין בעיקר בפער גדול בין הנראות של ההורות או המשפחה כפי שהיא מוצגת כלפי חוץ לעומת האופן שבו היא נחוות בתוך הקשר. במבט מבחוץ ההורות מוצגת כמיטיבה ואף יוצאת מגדר הרגיל, המשפחה יכולה להיתפס כמשפחה מלומדת, מבוססת ומוצלחת, או שבני הבית יהיו לבושים במיטב מחלצותיהם. במקרים אלה תפקיד המשפחה הוא לשרת את הנרטיב הגרנדיוזי של ההורה העסוק בנראות שלו, והמתהדר בילדיו המהווים עבורו שלוחה נרקיסיסטית.

בפועל, פעמים רבות צרכי הילדים נמחקים או נזנחים והילדים הופכים להיות כלי שימוש על מנת לחזק את תחושת הערך של ההורה.

הורה קורבן – מופע זה מתייחס להורה המציג את עצמו כחלש וזקוק לטיפול, דאגה וזהירות מצד הילד. לעיתים ההורה יאשים בגלוי או בעקיפין את ילדו בחולשה שלו הנובעת כביכול מהדאגה הרבה לילד או מפגיעה שפגע בו הילד.

החוויה מול הורה כזה היא חוויה של אשמה רבה, ובפרט אשמה של הילד על הבעת הצרכים שלו. הילד מרגיש כי עליו לנהוג בזהירות אין סופית להתאמץ להתכוונן להורה, לדאוג לו ולחזק אותו.

הורה מתערב או מחלה את הילד – במופע הורות זה מפקיד ההורה את החלקים הפגומים או הלא מעובדים שלו אצל הילד, "מחלה אותו", ומשתמש בו על מנת להרגיש נחוץ ובעל ערך. זהו הליך נפשי סמוי אשר יש לו גם ביטויים בהתנהגויות חיצוניות. במובן זה משתמש ההורה המחלה בילדו וניזון מהיותו המציל והמושיע של "הילד הפגוע" שלו.


- פרסומת -

כך למשל, ההורה ייקח את הילד שוב ושוב לבדיקות ולאבחונים ללא צורך. כמו כן על ידי השארת הילד "חולה" או "לא מפותח" דיו מבטיח ההורה שהילד יהיה תלוי בו ולא יעזוב אותו. כך למשל יכול ההורה לא ללמד את הילד פעולות בסיסיות כמו לבשל, לנקות, או לנסוע באוטובוס על ידי כך שיעשה הכול בשבילו.

ביטוי נוסף של מופע הורות מסוג זה הוא ההורה המתערב בחייו של הילד. כך למשל, יילחם את מלחמותיו מול החברים ומול בית הספר ולא יאפשר לו להתמודד עם הקשיים לבדו. לפיכך, במסווה של עזרה או חשיבה על טובת הילד, ההורה מגביל ומסרס אותו.

 

ההשפעות על התפתחות הילד

ילדים להורים על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי מושפעים רבות מסגנון ההורות המזניח או המשתמש. בעוד שהרבה מהם יהיו מתפקדים ביותר, חלקם יסבלו ממחלות נפשיות קשות ויתקשו לתפקד. על אף השוני הרב בחומרת הפגיעה ננסה לתאר חלק ממאפייני הפגיעה הנפשית והבלתי נראית בילדים.

ראשית, ילדים להורים על הרצף הנרקיסיסטי/פסיכופתי לא מצליחים פעמים רבות לפתח תחושת עצמי קוהרנטית ולכידה. משום שלא חוו זולתעצמי אמפתי ומגדל, ופעמים רבות נאלצו לפצל חלקים מאישיותם (אופנהיימר, 2000).

הם גדלו במטרה להתאים את עצמם להורה ולצרכיו, לטפל בו ובשום אופן לא לחשוב אחרת ממנו, שכן חשיבה אחרת מהווה סכנה ממשית לאובדן אהבתו. רבים מהם גדלים לחוש שאינם ראויים לאהבה אלא אם כן יביאו לידי ביטוי את החלקים האישיותיים הרצויים עבור ההורה. לפיכך הם נמצאים במאבק בלתי פוסק להוכיח את עצמם ולהצליח, ואף על פי כן לרוב אינם חשים עצמם טובים מספיק, אהובים מספיק או מצליחים מספיק לאורך זמן.

בשפתו של ויניקוט (2009) הם מפתחים עצמי כוזב, המגן על העצמי האמיתי שלהם, אינם מחוברים לצרכים ולרגשות האמיתיים שלהם ומגיבים בסתגלתנות מרצה הנעה על רצף לפי חומרת הפגיעה. מילר (1992) מכנה אותם "ילדים מחוננים" ומתארת אותם כמי שרגישים מאוד לצרכי האחר, מתחשבים, אמפתיים ומטפלים, אולם מתחת לכך שוררת ריקנות ותחושת דיכאון.

חוויית הסירוס שאותה תיאר ויניקוט אל מול האם יודעת הכול, עם תחושת התעתוע הנוצרת, גורמות לילדים אלה לגדול כמי שאינם סומכים על חושיהם ועל תפיסתם. הם לא סומכים על שיקול דעתם ועל יכולותיהם, ולעיתים גם כאנשים בוגרים הם נותרים תלויים בהוריהם שיכתיבו להם מה המציאות, מי הם ומה נכון עבורם.

חלקם יתקשו בנפרדות משום שלא התנסו בה מעולם ולא פיתחו תחושת עצמי מסתגלת ועצמאית, וכך יגיעו למצב שיתקשו להבחין בין הרצון של ההורה לרצונם. לעיתים הם יאמינו כי רצון ההורה הוא הרצון שלהם עצמם. רבים מהם אינם מודעים לכך שההורות שיש או שהייתה להם היא פוגענית ורעילה. הרעיון כי ההורה שגודלו לחשוב שהיה הורה מדהים ואידיאלי היה פוגעני או אפילו לא מושלם, הוא בלתי נתפס עבורם, שכן אולפו להאדיר את דמותו הנערצת, או לתחזק את דמותו הפגועה והמסכנה. חלקם יהיו תלויים גם בבגרות בהוריהם מבחינה נפשית, כלכלית ופיזית ויתקשו לתפקד באופן עצמאי.

ככל שההורה משתמש ופולשני יותר, מאפשר פחות נפרדות ופחות התפתחות של העצמי האמיתי של הילד, נראה כיצד הופך הילד למעין בובת יד ריקה, כאשר ההורה הוא היד המפעילה והממלאת את כל החלל הפנימי. הורה כזה נמצא כטפיל בתוך נפש ילדו ומדבר מגרונו.

עבור ילדים אלה כל הבעת צורך נחשבה סוטה מתפקיד התחזוק של ההורה, ועל כן בעייתית ומעוררת זעם. משום כך הם גדלו לחוות את צרכיהם כמאיימים והרסניים וכתגובה למדו רבים מהם להתנתק מהצרכים שלהם ואף לחשוש מהם.

תחושות אלה עומדות בבסיס הפרעות האכילה היכולות לנבוע כתוצאה מיחסים אלה. דנה ולורנס (2017), מתייחסות להפרעות אכילה ככאלה הנוצרות בעקבות קושי בזיהוי הצורך, וכן קושי להרגיש שלגיטימי לספק את הצורך. בכר (2001) מסביר כי עבור ילדים החווים הורות נרקיסיסטית, כל רצון עצמאי או "תפיסת מקום" נתפסים כלא מוסריים וכהרסניים, ואף נחשבים לבגידה של ממש בתפקיד שקיבל הילד, ועל כן מעוררים אשמה רבה. לדבריו, נערות המפתחות הפרעות אכילה לא מאמינות שהן יכולות להישען על בני אדם למילוי צרכי הזולתעצמי שלהן, בשל היפוך התפקידים בעת גידולן. על כן הן נשענות על האוכל ודוחות אותו בו זמנית, משום שהן מרגישות שאין להן זכויות לתפוס מקום ולקבל מענה לצרכים.

הפרעות האכילה משקפות גם את העיסוק בגבולות הגוף והניסיון לשלוט במה יכול להיכנס ומה לא יכול להיכנס אליו, בעקבות הפולשנות והשימוש של ההורים.

לילדים אלו יש גם קשרים חברתיים מצומצמים, שכן ההורים תופסים מקום רב בנפשם ובחייהם בפועל, נוהגים לבודד אותם מחבריהם בטענות שונות בשל צרות העין והשימוש בילדים, ועל כן פעמים רבות מגבילים את אותם ולא מאפשרים להם להתפתח מבחינה חברתית. לעיתים מצליחים הילדים לפתח קשרים אך אלו נעדרים עומק, מכיוון שאינם פנויים נפשית והם עסוקים ביחסים עם ההורה הפעיל והנמצא בתוכם. כמו כן, ילדים אלו מחוברים לחלקים האותנטיים שלהם במידה מועטה ועל כן יישארו מרוחקים רגשית באופן שמקשה על יצירת אינטימיות וקרבה.


- פרסומת -

תלותם של הילדים בהורים ההפכפכים שמצב רוחם משתנה בהתאם לעולמם הפנימי יוצרת דריכות רבה אשר מובילה לעוררות מוגברת ולחשש תמידי מהפגיעה הבאה. הרמן (2015) מציינת כי ילדים העוברים התעללות הופכים להיות ילדים הרגישים לכל ניואנס בהתנהגותו או בפניו של ההורה, וכאשר הם מבחינים באותות סכנה – הם יכולים לנסות להתגונן על ידי התחמקות, קפיאה או ציות.

כהן (2020) מכנה את התגובה להורות הנרקיסיסטית: "טראומה מתמשכת שהופכת להיות פוסט טראומה כרונית", שכן בשל אופי הקשר הקרוב עם ההורה, הילד חשוף בכל רגע לסערה או להתקפה הנובעת מעולמו הפנימי של ההורה ולא ניתנת לצפייה מראש.

ההתקפות על העצמי אינן באות רק מבחוץ. ילדים אלה חיים בתחושת מלחמה תמידית עם עצמם. הם בחיפוש בלתי פוסק ורומינטיבי אחרי "הדבר הנכון" לומר או לעשות, מתוך התחושה שאם רק יאמרו או יעשו את "הדבר הנכון", הם יקבלו אהבה מההורה או ירגיעו את הזעם שלו. לכך מתווספים ההלקאה העצמית והקונפליקט הבלתי פוסק לגבי הצרכים.

כהן מתייחס למה שהוא מכנה "דיבור פנימי טורדני", ומציין שבתוך נפשם ילדים אלה חווים ויכוח פנימי מתמיד, כעס, עימות, בושה והשפלה, שיח פנימי סוחט רגשית שכמעט שלא מסתיים. בר (2018) מסבירה כי הדמות ההורית המופנמת שלילית כל כך, עד שכל מה שהילדים יכולים להעניק לעצמם היא התייחסות מרעילה.

ילדים אלו נושאים לא אחת אשמה טרדנית ומצמיתה לגבי היותם רעים ופוגעניים. הרמן (2015) מציינת כי ילדים אלו חשים שעצם קיומם הוא שגרם להוריהם להיות פוגעניים כל כך כלפיהם, ומסבירים זאת בכך שהם ילדים רעים ובכך מצליחים לשמור על קשר עם הוריהם כאובייקטים מיטיבים. (2002) Forword מסבירה שהילד מתקשה לקבל שההורה פוגעני כלפיו ולכן הוא מאשים את עצמו, שכן הכרה בכך שההורה פוגעני משאירה את הילד להתמודד לבד בעולם ללא אף אחד שידאג לו.

האשמות העצמיות וחוסר היכולת לבטא את הכעס כלפי חוץ עלולים להעמיק את תחושת חוסר הערך, להוביל לדיכאון ולהתנהגות הרסנית ומרעילה כלפי העצמי, המגיעה לשיאה, לא אחת, בפגיעה עצמית ואובדנות של ממש.

 

סיכום

יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים מתקיימים בקשרים בין אישיים משמעותיים, אשר בהם צד אחד בקשר משתלט על הצד השני, משתמש בנפשו, מוחק את צרכיו הנפרדים ורואה באחר אובייקט לסיפוק צרכיו, לעיתים תוך יצירת מצג של קשר מיטיב.

על אף שיחסים אלה לא כוללים לרוב אלימות פיזית ומינית, הם אלימים והרסניים לא פחות.

במאמר זה התמקדנו בהורות הנרקיסיסטית/פסיכופתית דרך ההמשגה של הציר בין הזנחה לשימוש, כמו כן דיברנו על מופעי ההורות אשר הינה הורות פוגענית מאוד המופיעה לעיתים במסווה של הורות מיטיבה ודואגת. בנוסף עברנו על מאפייני ההורות ועל האופן שבו מאפיינים אלה פוגעים בילדים. ילדים הגדלים להורים שמזניחים אותם ומשתמשים בהם יסבלו מכאב נפשי בילדותם ובבגרותם, ככל שהפרעת ההורה קשה יותר וככל שהשימוש גדול יותר ישנה סבירות גבוה לכך שהילדים יסבלו מהפרעות נפשיות קשות בילדותם ובבגרותם.

 

 

הערות

  1. להעמקה במונח, ניתן לעיין במאמרנו הקודם: "יחסים נרקיסיסטיים / פסיכופתיים: השתלטות ופלישה למרחב הנפשי"

 

מקורות

אופנהיימר, א' (2000). היינץ קוהוט. (תרגום: הילה קרס). תל אביב: תולעת ספרים.

בכר, א' (2001). "אנורקסיה ובולימיה: אבחון והיסטוריית הטיפול". בתוך: א' בכר (עורך) הפחד לתפוס מקום אנורקסיה ובולימיה: טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי. ירושלים: מאגנס.

דנה, מ' ולורנס, מ' (2017). נשים אוכלות את עצמן על הפרעות אכילה: אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. מושב בן שמן: מודן.

היריגוין, מ'. פ' (2002). הטרדה נפשית: אלימות נפשית בחיי היום יום, בעבודה ובמשפחה. (תרגום: ד. שליט). ירושלים: כתר הוצאה לאור.

הרמן, ג'. ל' (2001). טראומה והחלמה. (תרגום: עתליה זילבר). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד' (2009). עצמי אמיתי עצמי כוזב. (תרגום: אסנת אראל, נעמי בן-חיים, אורה זילברשטיין, מטי נוה, צפורה רמון). תל אביב: עם עובד

כהן, מ' (2020). הדמות מאחורי המראה. תל אביב: רסלינג.

לנדאו, מ' (1993). "מחשבות על מיכל ומוכל". שיחות, ז' 2, 110-103.

מילר, א' (1992). הדרמה של הילד המחונן. תל אביב: דביר.

מנזנו, ג', פלצ'יו אספסה, פ' וזילקה, נ' (2005/1999). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות – הקליניקה של ההתייעצות הטיפולית. (מצרפתית: רמה ריילון). הוצאת תולעת ספרים: ת"א.

פרויד, ז'. (2007, 1914) "הצגת הנרקיסיזם". בתוך: ע' רולניק (עורך): הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. רסלינג: תל-אביב.


- פרסומת -

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.)

Forward, S. (2002). Toxic parents. Random House.

Kernberg, O. (2004). Aggressivity, Narcissism, and Self-Destructiveness in the Psychotherapeutic Relationship. New Haven and London: Yale University Press.

Kohut, H., & Wolf, E. S. (1978). "The disorders of the self and their treatment: An outline". International Journal of Psycho-Analysis, 59, 413-425.‏

Rosenfeld, H. (1965). "On the Psychopathology of Narcissism A Clinical Approach". Int. J. Psychoanal. 46: 323-331.

Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. Karnac.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: התעללות בילדים, הורות, נרקיסיזם
ליטל חיטוביץ
ליטל חיטוביץ
מטפלת זוגית ומשפחתית
שרון ושומרון, פרדס חנה והסביבה
ענת פש
ענת פש
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
טלי וולף
טלי וולף
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
חן זליג
חן זליג
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
תמר סרנת
תמר סרנת
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.