הפגיעה של החברה הבדואית בדרום בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר: מבט קליני ותרבותי

הפגיעה של החברה הבדואית בדרום בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר

מבט קליני ותרבותי

הדאיה אבו שחיטה אלהוזייל

תיאורי המקרה מתפרסמים בהסכמת המטופלים. הפרטים האישיים שונו כדי לשמור על פרטיותם.

במאמר זה אבקש לבחון את המשמעות של ההכרה וההוקרה באובדן למטופלים בחברה הבדואית שנפגעו באירועי ה־7 באוקטובר, ואת ההשלכות על "הזהות האישית". במקביל, יודגש הצורך בטיפול רגיש־תרבות, המאפשר להתבונן במצוקתו של המטופל לא רק מתוך פרספקטיבה אינטראפסיכית, אלא גם בזיקה להשפעות החברתיות והתרבותיות על עולמו הנפשי.

הקדמה

כחודש לאחר אירועי ה־7 באוקטובר 2023, מצאתי את עצמי נדהמת לגלות במפגש חברתי כי מרבית הנוכחים כלל לא ידעו שעשרות גברים, נשים וילדים מהחברה הבדואית נמנו אף הם עם הקורבנות שנרצחו ע"י חמאס. ההפתעה הזו, שחצתה את סף התודעה המקצועית שלי כפסיכולוגית החשופה באופן יומי לתכנים טראומטיים בחדרי הטיפול, התעצמה לכדי תחושת בהלה: כיצד ייתכן שקבוצת אזרחים שלמה, קורבנות טרור לכל דבר, נעלמת מן הנרטיב הלאומי והחברתי? תחושת ההיעלמות הזו עוררה בי מחשבות על מנגנוני הכחשה חברתיים, טראומה עיקשת, הגנה מפני כאב, פיצול, או פחד מהכרת סבלו של האחר. נדמה כי במרחב הציבורי קיים קושי עמוק להכיל כאב הנתפס כמאיים על גבולות הזהות הקולקטיבית.

במהלך השנים עסקתי בהנחיית קבוצות - ובעיקר קבוצות אימהות בחברה הבדואית - במטרה לפתח חשיבה רפלקטיבית. ראיתי כי יכולת זו נחלשת במצבי טראומה, לחץ וחירום. החברה הבדואית מתמודדת זה שנים עם אתגרים חברתיים, משפחתיים ופוליטיים, אולם אירועי ה־7 באוקטובר הציבו בפניה משבר חסר תקדים: מצד אחד, מצאו עצמם נתפסים - לעיתים במפורש - כמי שאינם שייכים למדינה; מצד שני, הם נדרשו להתמודד עם חרדות קיומיות הקשורות בהבעת נאמנות למדינה, פחדים ליצירת קשרים משפחתיים עם אזרחי עזה, ובהשתתפות במחאות אזרחיות למען החטופים או למען הפסקת הלחימה - זכויות בסיסיות לכל אזרח. תחושות אלו הגבירו פסיביות, חוסר אונים וחוסר שליטה - רגשות מרכזיים במצבי חירום.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

לכך מצטרפים אתגרים פנימיים נוספים: חוויות דיכוי הנובעות ממעמד המיעוט, מדיניות של הריסת בתים, ואף תופעות של רצח ונקמת דם בתוך החברה עצמה. מכלול זה מעצים את תחושת השבר הקולקטיבי והאישי.

מכאן עולה השאלה: האם במצבים אלה, יכולה להתקיים חשיבה רפלקטיבית? האם יש מקום ליכולת להכיר - גם אם לא להזדהות באופן מלא - בכאב של האחר? יתכן שדווקא מתוך התבוננות בשבר ובמגבלות היכולת להכיל של החברה, ניתן להבין את ההתעלמות מכאב המשפחות השכולות מן השיח הציבורי. עם זאת, בשגרה ניכרת דווקא ההתגייסות של החברה הבדואית: נכונות לעזרה, הכנסת אורחים, והבעת כבוד. בכדי להמחיש את השלכות ההתעלמות מהנרטיב, אני נעזרת במושג אבל לא מוקר (Un-Honored Grief) (לבל, 2013), שמתאר אובדן חסר הוקרה חברתית. בתרבות הבדואית טקסי האבל משמשים לא רק כהבעת צער אלא כמנגנון חברתי קהילתי לעיבוד האובדן. כדי להבין את משמעות ההכרה וההוקרה באובדן בחברה הבדואית, אתאר תחילה את המנהגים התרבותיים המקובלים במצבי מוות ואבל:

עם פטירתו של אדם, המשפחה בונה סוכת אבל לגברים, בעוד הנשים מתכנסות בבית האישה המבוגרת במשפחה. מרגע שנמסרת הודעה רשמית על הפטירה, יחלו משפחות אחרות לזרום אל בית האבל, כאשר עצם מספר המנחמים נחשב ככבוד למת. חריג לכך הוא מקרה של הרוג בנקמת דם, שבו המנהגים אינם מתקיימים. רק הגברים נוטלים חלק בהלוויה, בעוד הנשים נפרדות מהמת בבית. שלושת ימי האבל הראשונים מלווים באספקת מזון והכנת ארוחות ע״י השכנים והחברה, וביום השלישי נערך טקס "רחמה" במהלכו משפחת המת מכינה ארוחה גדולה ומזמינה את כולם, ומסמלת את סיום השלב הראשוני של האבל. בהמשך, במשך 40 יום, נהוג לקיים סעודות שבועיות לזכר המת, וכל אירועי שמחה נדחים כאות כבוד למשפחה בתקופה הזו. לאחר שנה נערך טקס זיכרון נוסף, המסמל חזרה הדרגתית לשגרה. חשיבותם של טקסים אלה עצומה: ההתגייסות החברתית מעניקה כבוד והוקרה למנוח ולגיטימציה לאובדן ומסייעת בהתמודדות. לכן, כדי להדגיש את החשיבות הזו, אני מציגה מקרה טיפול.

מקרה א׳: ריבוי אובדנים

מטופלת שלי מהחברה הבדואית, שכלה את בנה הצעיר באירוע ה־7 באוקטובר, כאשר נרצח באכזריות בידי חמאס. בעודה מתמודדת עם האובדן האישי, מצאה עצמה מוקפת בשיח ציבורי שהתמקד בעיקר בכאב הלאומי היהודי, ולעיתים אף הדגיש את סבלו של הצד הפלסטיני בעזה. מצב זה משקף את החוויה של החברה הבדואית בין שני הצדדים. טקסי האבל המסורתיים של החברה הבדואית לא התקיימו במלואם, הן בשל הנסיבות הקשות ששררו באותם ימים והן בשל האתגרים שמתמודדת אתן החברה הבדואית בעת זו. היעדר טקסים אלו, המהווים כמסגרת חברתית משמעותית לעיבוד האובדן העצים את תחושת חוסר ההכרה וההוקרה. חוויית האובדן של המטופלת כמעט שלא זכתה להכרה, והאבל נותר פרטי, שקט, וחסר מסגרת קהילתית, ללא החזקה (ויניקוט, 1956).

באובדן זה, לא רק שהמטופלת איבדה את בנה, אלא שגם זכרו וכבודו לא זכו בהוקרה והכרה מספקת. לצד האובדן, התרסקו גם חלקים בזהותה הפוליטית, הדתית והאישית. האמונה שחמאס הם אנשי דת, שותפים לשפה ודת, התפוררה לנוכח רצח בנה בידיהם, וחוללה פגיעה עמוקה בתחושת העצמי ובתמונת העולם שלה. קריסה זו, מותירה את המטופלת במרחב בלתי מוגדר של שבר פנימי וחיצוני גם יחד, ללא החזקה ויניקוטיאנית (שם). השלכות לכך מתבטאות בסימפטומים הסומאטיים שהתרבו לאורך כל הטיפול.

בקליניקה, ביטאה המטופלת את הקשר עם בנה המנוח באמצעות חלומות חוזרים, בהם מופיע הבן ומבקש ממנה לבקר את חבריו/להכין לו ארוחה המועדפת עליו. מבחינתה, הופעתו בחלום מחייבת פעולה; כאשר אינו מופיע, הדבר נתפס כסימן לכעסו עליה. תפיסה זו הובילה לכך שחיי היום-יום שלה התנהלו במידה רבה תחת "הנחיותיו" של בנה. מבחינה קלינית, תכנים אלה עלולים להתפרש בטעות כחשיבה מאגית או עד גלישה פסיכוטית. אולם בהקשר התרבותי, מדובר בחוויה נפוצה של שיח עם המתים, אשר מהווה חלק מתהליך האבל. כאן באה לידי ביטוי חשיבותו של טיפול רגיש־תרבות, המאפשר למטפל להכיר במשמעות הסמלית והחברתית של חוויות אלה, מבלי למהר למסגר אותן כתסמינים פסיכיאטריים (דוירי, 2023). הבנה תרבותית מאפשרת למטופלת להימנע מפרשנות פתולוגית ולראות בחוויות חלק טבעי מתהליך האבל.

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

מעבר להתנהגות זו, האובדן קיבל ביטוי גם בסמלים תרבותיים נוספים: המטופלת חדלה מטיפוח אישי, השתתפות באירועים משמחים, לבשה אך ורק בגדים שחורים, ואף מכרה את תכשיטי הזהב שלה. תכשיטים אלו, הנחשבים סמל לחיוניות, יופי וגאווה נשית, נתפסים בעיני החברה כבלתי הולמים לאם שכולה. ויתור זה סימל לא רק את עומק השבר, אלא גם את הפגיעה בתחושת הזהות והחיות שלה. מופע זה הוא מופע תרבותי לאם שכולה, ולא רק סימנים לדיכאון.

דיון

המקרה המתואר ממחיש את מורכבות האבל בחברה הבדואית לאחר אירועי ה־7 באוקטובר, ואת ההצטלבות בין חוויות אישיות, תרבותיות ופוליטיות. ניכרים בו שני מושגים מרכזיים: אבל לא מוקר, אובדן זהותי. שילובם מחדד את ההבנה כי האובדן שחוו המשפחות איננו רק פרטי אלא גם קולקטיבי, ומתרחש בתוך מציאות של דיכוי, מתח זהותי והיעדר לגיטימציה חברתית.

האם השכולה מצאה עצמה כלואה בין עולמות: מצד אחד, קהילה שאינה מעניקה הכרה והוקרה מלאה בכאב; מצד שני, זהות קולקטיבית שנשברה לנוכח הפגיעה מבפנים. ניכר כי מעבר לאובדן האישי, מדובר גם באובדן זהותי וקולקטיבי: האֵם השכולה מתמודדת לא רק עם מות בנה, אלא גם עם קריסת תפיסות יסוד של נאמנות, שייכות ואמון. בכך מתווסף רובד של אובדן זהותי, ההופך את האבל לטעון במיוחד ומאתגר לעיבוד. זה דורש מהמטפלת עוצמה גבוהה של holding, מדי פעם התקיימו שתי פגישות בשבוע.

היעדר הטקסים התרבותיים - ההלוויה, סוכת האבלים, הארוחות המשותפות - פגע במנגנון החברתי שתומך ומכבד את המנוח. בחברה הבדואית, כינוס הקהילה סביב המשפחה השכולה מהווה לא רק מקור של חוסן אלא כבוד למת, המאפשר חזרה הדרגתית לשגרה. כשהטקסים אינם מתקיימים, נחסמת האפשרות לעיבוד חברתי של האובדן ובלי נתינת כבוד למת, והמשפחה נותרת מבודדת במצוקתה.

מקרה ב': אובדנים שאינם מוות

המקרה עוסק בגבר צעיר מהחברה הבדואית, שנפגע פיזית במסיבת נובה וניצל בנס. מעבר להשלכות הפיזיות והפוסט-טראומטיות: סיוטים חוזרים, דריכות מתמדת וחוויית סכנת חיים מתמשכת. עיקר הפגיעה שלו התמקדה בתגובות הסביבה הקרובה. בני משפחתו והאוכלוסייה הקרובה, המשתייכים לחברה שמרנית ומסורתית, הפנו כלפיו ביקורת ואף האשמות בשל עצם השתתפותו באירוע שנתפס בעיניהם כבלתי לגיטימי: בילוי מעורב של גברים ונשים, מוזיקה, ריקודים, ואפשרות של שימוש בחומרים אסורים.

המטופל מצא את עצמו מתויג כמי שהביא "בושה" על משפחתו המורחבת גם. חוסר ההכרה בכאבו, חיזק תחושות של בושה, אשמה ובידוד, ומנעה ממנו עיבוד רגשי תקין של החוויה הטראומטית. בעיני רבים מהם, עצם נוכחותו במסיבה סימלה "כתם מוסרי" חמור יותר מן הפגיעה הפיזית עצמה. הסטייה מנורמות חברתיות או דתיות נתפסת כפגם בזהות ובכבודו של האדם. בחברות מסורתיות, כתם מוסרי עשוי לשמש מנגנון של שליטה חברתית, שבו חריגה מערכי הקבוצה מובילה לסטיגמה, בושה וניכור.

מעניין לציין כי בתוך החברה היהודית, דווקא מצא המטופל תיקוף והכרה - מצד חברים ועמיתים לעבודה, גורמים ממשלתיים ועוד. חוויה זו חיזקה תחושת שייכות חלקית אך גם הדגישה את הפערים בזהות: בצד אחד הוא זוכה לתמיכה אך מרגיש "אחר"; ובצד השני, בביתו ועם המשפחה המורחבת, הוא נותר מנוכר ובלתי מובן. תחושת הפיצול הזו משקפת קושי ביצירת אינטגרציה זהותית, ואובדן כפול - של זהות, שייכות ומעמד.

רכיב נוסף בטראומה הוא הממד הסימבולי: הסרט הירוק שלובשים פעילי חמאס (עם כיתוב בערבית שאין אלוהים מלבדו) - סמל דתי מוכר מילדותו - הפך לסמן טראומטי המעורר פלאשבקים לירי ולרגעי האימה. לכך מצטרפת תגובת הסביבה, הלחץ החברתי וההשוואה השגורה לסבל תושבי עזה - תגובות המוחקות את חווייתו הייחודית ומעמיקות את הפגיעה הנפשית.

דיון

המקרה של הגבר הצעיר שנפגע במסיבת נובה ממחיש באופן מובהק את הקונפליקט הפנימי והחברתי שמאפיין את חוויית האבל והאובדן בחברה הבדואית לאחר אירועי ה־7 באוקטובר. אף כי מדובר באירוע טראומטי מובהק של חשיפה למוות ולסכנת חיים, עיקר הכאב אינו נעוץ רק בזכרונות האלימים, אלא דווקא באובדן המשמעותי של תחושת השייכות, הכבוד והזהות. בכך, מתגלם כאן אובדן שאינו מוות - אובדן של זהות, לגיטימציה ומקום במארג החברתי־תרבותי. המושג "אובדניים שאינם מוות" (Non-Death Losses), מתאר באופן הקרוב ביותר את עוצמת הכאב הרגשי. חוויות של אובדן הקשורות לאובדן זהות, מעמד, או תחושת שייכות, ולאו דווקא למוות פיזי.

קבוצות הדרכה למטפלים באומנויות
הקבוצות מתקיימות בזום פעם בשבועיים .

מבחינה טיפולית, המקרה מדגיש את החשיבות של טיפול רגיש־תרבות, המכיר בכך שסימפטומים פוסט-טראומטיים ואבל מורכב אינם נוצרים רק ממפגש עם מוות או אלימות, אלא גם מהיעדר היכולת החברתית להכיר בכאב. בהיעדר הכרה, האדם נותר ללא עוגן זהותי - חווה אובדן זהותי לצד הפגיעה הנפשית. שילוב ההיבט התרבותי מאפשר למטפל לא רק להכיר בכאב של המטופל, אלא גם לפרש אותו כתגובה נורמטיבית למציאות חברתית מורכבת, ולא כסימפטום פתולוגי.

סיכום

ההבנה של אובדן אבל וטראומה בחברה הבדואית לאחר השביעי באוקטובר אינה יכולה להיות מנותקת מהקשרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. ההכרה במורכבות זו חיונית הן ברמה הקלינית, למען מתן טיפול מותאם ורלוונטי, והן ברמה הציבורית, כדי לאפשר הכלה של כאב קולקטיבי כחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי במדינה.

מסקנות

• טיפול רגיש־תרבות - יש להכיר בחוויות כמו חלומות, סמלים או טקסים כמרכיבים משמעותיים בתהליך האבל, ולהימנע מפרשנות פתולוגית פשטנית. שילוב הבנה תרבותית עשוי להפוך חוויות אלו לכלים טיפוליים התומכים בעיבוד רגשי.
• הבנה תרבותית מאפשרת למטפל לא רק להימנע מהאבחנה השגויה, אלא גם להשתמש בתכנים הללו כבסיס לעיבוד רגשי ולחיזוק תחושת המשמעות.
• טיפול שאינו לוקח בחשבון את ההקשר החברתי־פוליטי עלול להחמיץ מימדים קריטיים של המצוקה.
• הבנה של הכאב הפנימי - הן ברמה האישית והן בהקשר התרבותי חברתי - מהווים שלב הכרחי ביצירת מענה טיפולי אמפתי ומותאם תרבותית, המכיר במורכבות של זהות, שייכות ואובדן בחברה הבדואית בישראל.
• מעבר למקרה הפרטי, הוא משקף מציאות רחבה יותר: היעדר הכרה והוקרה בכאב של המשפחות השכולות/הנפגעים עצמם גורם מחמיר בהיווצרותם של מצבים נפשיים פתולוגיים.
• ההכרה החברתית־ציבורית באובדן/טראומה מהווה משאב חיוני להחלמה ולשיקום, ובהיעדרה מתעצמות תחושות של בדידות, ניכור וחוסר שייכות.
• חשיבות עידוד שיח רפלקטיבי בין־קהילתי - יצירת מרחב ציבורי שבו ניתן להכיר בכאב של האחר מבלי לוותר על זהות קולקטיבית. שיח כזה עשוי לאפשר החזקה במורכבות ולמנוע פיצול והדחקה.
• צורך בפיתוח מודלים טיפוליים ייחודיים - יש מקום להמשיך ולפתח מודלים של התערבות טיפולית המשלבים בין פרקטיקות פסיכותרפויטיות לבין מנהגים תרבותיים מקומיים, ובכך לייצר מענה מותאם יותר לחברה הבדואית.
• הקבוצה הרפלקטיבית מסייעת לדבר את הלא מדובר. לבטא, במילים או בצורות אחרות מותאמות תרבות (למשל ציור) את הכאב, הפחד, הכעס והעצב ובו בזמן להבין שאת לא לבד. אחרות מרגישות כמוך, גם אם לא מקובל לדבר על זה. בנוסף לכך, בזמנים בהם המעטפת החברתית-תרבותית נחלשת או נעלמת, הקבוצה יכולה להיות מרחב מחזיק משמעותי.

מקורות

באום, נ. (2021). אובדנים שאינם מוות. תל אביב: הוצאת רסלינג.

דוירי, מ. (2023). מפסיכואנליזה לתרבות- אנליזה: טיפול רגיש תרבות במטופלים מתרבויות מסורתיות. תל אביב: מכון מופ"ת.

ויניקוט, ד. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך ע' ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב:עם עובד, 2009.

לבל, א. (2013). אובדן "לא מוקר" -שכול אנטי הגמוני ומסגור מחודש של טראומה: הווית הקיפוח היחסי של משפחות נרצחי הטרור בישראל. מתוך טנטולוגיה. חיפה: פרדס הוצאה לאור.