לומר ג'נוסייד בעברית | יעל פילובסקי בנקירר
יעל פילובסקי בנקירר | 24/11/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
(תגובה למאמריו של ירון גילת ב"הארץ")
"די לומר אושוויץ כדי לנקות את מצפוני," כותב דרידה, וחושף את הפער הבלתי־נסבל בין המילים לבין אותם שיירים של טראומה ואלימות שהשפה אינה יכולה לעכל: l’indépassable,. המונח l’indépassable מורה על מה שאי אפשר לעבור דרכו או מעבר לו; זוהי השארית העיקשת של אירוע, זו שאינה ניתנת לעיבוד או לפיוס, הפצע הפתוח בלב השפה עצמה. אותם שיירים, שמקורם בטראומה, נצמדים למילה אך גם חומקים ממנה; הם שוכנים בממשי ובספציפי – בפנים ובשמות, באובדן שאי־אפשר להקיפו במילים – ועל כן יוצרים בתוך השפה עצמה את הקרע הטראומטי ואת הסימפטום. השפה, המבקשת למסור עדות, נוגעת שוב בעצם פעולתה בפצע שאינו יכול להיאמר במלואו.
מאמריו של ירון גילת על המילה ג'נוסייד (Genocide), שפורסמו ב"הארץ" במהלך חודש אוקטובר 2025 ("כשהטענה לג'נוסייד פוגשת את הצורך הלא-מודע באשמה" ו - "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ג'נוסייד"), מדגישים את העובדה שהשימוש במונח זה נוגע ברובד פסיכולוגי-סימבולי וכי הוא מהווה חלק ממבנה שיח המעצב עמדה וזהות. עבורו, הוויכוח סביב השימוש במילה ג'נוסייד – כמילה לועזית שנאמרת ונכתבת בעברית – אינו מבטא רק מציאות פוליטית אלא משקף דינמיקה נפשית-סימפטומטית. הוא טוען כי כשישראלים דוברי עברית מאמצים מונחים כמו "נכבה", "אפרטהייד", "ג’נוסייד", הם מתענגים מן השימוש במסמן האסור והטעון של הטראומה, ומשתמשים ב"מסמן מיובא" משפות אחרות, על מנת לטהר את עצמם מן ההקשר הישראלי: "המילה ג'נוסייד פועלת כמו מסמן מיובא: היא נשמעת בינלאומית, חותרת לקונסנזוס מוסרי גלובלי, מדלגת על ההקשר התרבותי־לאומי של העברית ונותרת מחוץ לסכסוך המקומי ומחוץ למילים עם הקשר היסטורי כמו "שואה"".
ניתוח זה אכן מדגיש את העובדה שהוויכוח סביב המילה ג’נוסייד (Genocide) בעברית אינו רק פוליטי אלא גם לשוני-סימפטומטי והוא פותח פתח לדון באופן שבו השפה עצמה נושאת את הסימפטום. אך בניתוח שהוא עורך, גילת עצמו – באופן סימפטומטי כמעט – אינו מעמיק אל תוך המטען ההיסטורי והנפשי שהמילים "שואה" ו"ג'נוסייד" נושאות עימן בשפה העברית. כפי שמרחיב על כך דרידה, המילים "ג’נוסייד" ו"שואה" כרוכות זו בזו כבר בראשית היווצרותה של העברית המודרנית, ושזורות במרקם ההיסטורי-נפשי של השפה עצמה. היחסים ביניהן טומנים בחובם את הסימפטום של העברית בארץ ישראל שלאחר אושוויץ: שפה הנושאת את חותם הטראומה שמתוכה נוסדת הזהות הלאומית. המילה "שואה" מביאה עמה את שיירי האובדנים הרבים שלא זכו לעדות – שלא ניתנו להם פנים ושמות – תוך התעקשות לייצר את שם העצם הפרטי ביותר, הייחודי ביותר ודרכו להעניק עדות ולאחוז בזוועה שאין לה מילים. אך יסוד זה של הזהות הקולקטיבית, המחושל מתוך הפצע, מסמן גם את גבולות השפה ואת מה שלא יכול להיאמר בעברית: היא מציבה חיץ לטראומות אחרות ופועלת כמנגנון הסף להכלה ולהדרה וכ"שיבולת" של השפה העברית.
אם כל מילה, כפי שמלמד דרידה, נושאת בתוכה גם את מה שהיא מדירה, הרי שהמילה "שואה" מסמנת את קו הגבול של העברית שמעבר אליו לא ניתן עוד לדבר. היא מגלמת את הטראומה היחידה שעליה רשאית הלשון לזעוק, ובכך גם מחוללת את מחיקתן של טראומות אחרות, שלא יזכו לשם, שלא יכנסו לתחום ה"אבל" הלגיטימי של השפה. המאבק המתמשך במזרח התיכון והזוועות הנגלות לנגד עיננו המשתאות אינו רק מאבק על אדמה ובעלות על אדמה, אלא גם, ואולי קודם כל, על הזכות לעדות ועל הרשות להכיר בכאב. כפי שמסבירה ג'ודית באטלר, השאלה האתית והפוליטית שצריכה לכוון את המצפן המוסרי שלנו כשאנחנו מביטים ומביטות בקונפליקטים ובמלחמות היא ההכרה בטראומה ובאבל. מי הם אלה אשר מהם נשללת הזכות להכיר בכאבם? על מי אסור להתאבל? הרשות להתאבל ולהכיר בכאב היא שיבולת, המסמנת את המעבר שבין הכללה להדרה: בין הטראומה שזוכה להישמר בזיכרון ההיסטוריה לבין זאת שנדונה להישמט ממנו; מי יחשב לאדם שראוי להתאבל עליו ומי יימחק?
המילה "שואה" איננה מבטאת רק פצע נפשי ומבט לאחור אלא גם את תנאי השייכות עצמו המעצב את המבט קדימה: הטראומה נעשית לקוד הסף, שער הכניסה אל הזהות הקבוצתית, אל ההבטחה לעתיד ומפתח למנגנון ההדרה. מסיבה זו, העברית נשברת לרסיסים בפי כשאני אומרת את המילה ג'נוסייד וקשה עוד יותר לומר ג'נוסייד בעברית: רֶצַח עַם. כשאני אומרת רצח עם או מייבאת את המילה ג'נוסייד אל האותיות העבריות, אני נעמדת על סיפה של אותה מילה מכוננת בלתי ניתנת לתרגום: שׁוֹאָה. כשאני אומרת רצח עם, אני מערערת על בלעדיות עברה של העברית, פוגעת בשלמותה המדומיינת, וחושפת את מה שנכלא או הושתק בתוכה – את האמת שנמצאת תמיד מעבר לשפה עצמה.
מילים כגון "שואה" ו-"ג'נוסייד" אינן נמלטות מן הצמיגות הנפשית של הטראומה: הן נכרכות באירוע שאותו הן מבקשות לתאר, סוחבות איתן את שאלת העדות – ובתוכה, גם את הרגע שבו העדות עצמה אינה אפשרית עוד. אם המילה שואה מייסדת את השיבולת המשרטטת את הקו המפריד בין אלה החולקים את הכאב המייסד ובין אלה הנותרים מחוצה לו, הכנסת המילה ג'נוסייד אל השפה העברית מערערת על הגדרת הזהות הבסיסית של יהודים כקורבנות בלבד ופותחת את הדלת לכאב אחר. כשאני שומעת מילים כמו: נַכְּבָּה, כִּיבּוּשׁ, טִהוּר אֶתְנִי, אַפַּרְטְהַיְיד, רֶצַח עַם, אני שומעת מבעד לזעם את קול הפנייה אל העולם לשאת עדות לזוועות המוטלות על העם הפלסטיני מזה שנים ארוכות, לכאב שאינו רק זה היהודי, ובקשה אישית ממני כישראלית ויהודייה – לשחרר ולו מעט את האחיזה בזהות ההרמטית שאני נושאת בעבר שלי ובעברית שלי, ולפנות מקום גם לכאב אחר.
אם המילה "ג'נוסייד" פותחת אפשרות לייבא אל העברית יכולת הקשבה לטראומה אחרת, הרי שמאמרו של גילת מגלה דווקא את הסימפטום הטראומטי שעליו מושתתת הזהות העברית, המופיע כקו הגבול של השפה עצמה. במקום להעמיק במשמעויות ההיסטוריות-נפשיות שהמילה "ג'נוסייד" עשויה להשמיע בעברית, ולהכיר בכך שהיא מערערת – אך גם מאפשרת – הרחבה של מרחב העדות, גילת חוזר אל אותה דינמיקה שהוא עצמו מתאר: הדחקה והיקשרות פרוורטית למסמן של הטראומה הייחודית. במקום להעמיק בהבנת השיח, לבחון את האופן שבו עשויות מילים מיובאות כמו "ג'נוסייד" להרחיב את מנעד האבל בשפה העברית, הוא נותר נאמן לטראומה המייסדת ונועל את הדלת בפני כל כאב שאינו מסופח אל המילה מכוננת הזהות, "שואה". כפי שביטאה זאת מנאל אבו־חק במאמר התגובה שלה: "גילת תוהה על ג'נוסייד ונכבה, אבל לא מקשיב לפלסטינים", הוא "מעדיף לשכוח שמילים כמו "נכבה" [וגם כמו ג'נוסייד] מסמנות מציאות חיה, טראומה מתמשכת, חיים שלמים שנמחו". אכן, להכיר בכאב של האחר פירושו להסתכן בשבר בזהות, בפתיחת סדק במקום שבו "שואה" משמשת כמטונימיה כוללת של הסבל. אך אולי דווקא שם – במרחב שבו העברית נשברת ונסדקת – נפתחת האפשרות האתית: לומר ג'נוסייד בעברית, לומר רצח עם, פירושו להרחיב את גבול השפה, ולפיכך את גבול האחרות שאנחנו מסוגלים ומסוגלות להכיר בה.
מקורות:
גילת, ירון. (2025, 19 באוקטובר). כשהטענה לג'נוסייד פוגשת את הצורך הלא־מודע באשמה. הארץ, דעות.
גילת, ירון. (2025, 17 באוקטובר). על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ג'נוסייד. הארץ, The Edge.
Butler, J. (2023, October 19). The Compass of Mourning. London Review of Books.
Derrida, J. (1976). Of Grammatology (G. C. Spivak, Trans.). Johns Hopkins University Press.
Derrida, J. (1978). Writing and Difference (A. Bass, Trans.). Routledge
