לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מסכות או לא להיות: איך פסיכולוגים מתמודדים עם התקנות החדשות?

מסכות או לא להיות: איך פסיכולוגים מתמודדים עם התקנות החדשות?

שפיות זמנית | 3/5/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מסכות או לא להיות: איך פסיכולוגים מתמודדים עם התקנות החדשות? 1

ביום ראשון, 26.4, פורסמו תקנות חירום חדשות בנוגע לנגיף הקורונה. בתקנות הופיע חידוש בנוגע לטיפול נפשי: "המטפל והמטופל יעטו מסיכה כהגדרתה בצו בריאות העם". 

ביום רביעי (29.4) הופיע ברשת המכתב הבא, שנפתח כך:

"פניה זו נעשית מטעם פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, ופסיכותרפיסטים רבים מהסקטור הפרטי (החתומים מטה) אשר ההנחיה בדבר עטיית מסכות בזמן טיפול נפשי פגשה אותם בבלבול ובקושי רב. לתחושת רבים מאתנו לא ניתן לקיים טיפול נפשי משמעותי בתנאים אלו. כלי העבודה המרכזי שלנו כמטפלים - תקשורת ורבאלית ולא ורבאלית - נפגע מכך אנושות, והדבר דומה להנחיה לספר או לקוסמטיקאית לעבוד תחת מרחק של שני מטרים, או להנחיה עבור מגישי טלוויזיה לעשות זאת תוך עטיית מסכה (הנחיה שעבור סקטורים אלו עברה החרגה). השבועות האחרונים מלמדים אותנו כי ישנם מטופלים רבים אשר טיפול מרחוק אינו אפשרי או אפקטיבי עבורם מסיבות שונות, וודאי לא לאורך זמן, וההנחיה לעטות מסיכות מונעת מבעדם להגיע לטיפול ולקבל את העזרה לה הם זקוקים. כתוצאה מכך, מצבם הנפשי הולך ומדרדר, ואנו מוצאים עצמנו קרועים בין הצורך לשמור על ההנחיות ובין הרצון לאפשר תנאים סבירים לעזרה נפשית מועילה, על אחת כמה וכמה בעת המשבר הפוקד אותנו."

על המכתב חתמו תוך שש שעות 850 אנשי מקצועות בריאות הנפש, והוא נשלח למשרד הבריאות. מאז נשלח ביום חמישי (30.4) מכתב מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית באותו העניין, והפורום מסר כי: 

התקנות החדשות של משרד הבריאות, הנוגעות לתנאים לטיפול נפשי באדם, אינן מאפשרות לפסיכולוגים מתחומי המומחיות השונים להעניק טיפולים ולבצע אבחונים חיוניים לילדים ומבוגרים, תוך התאמתם למגוון של קשיים נפשיים ואוכלוסיות. תקנות אלו מחריגות "לרעה" את תחום הפסיכולוגיה ביחס למקצועות בריאות אחרים אשר לגביהם לא נכתב דבר בתקנות. בנוסף, תקנות אלו מהוות החמרה ביחס לאופנים בהם הטיפול הפסיכולוגי נערך לאורך כל תקופת המשבר, אז לא יצאו תקנות אלא הנחיות מקצועיות, וזאת בעת בה ניתנות הקלות בכל התחומים במשק. לכן, אנו בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, מבקשים לבטל תקנה זו לאלתר, שכן היא מונעת מפסיכולוגים להעניק לציבור שירותים חיוניים של טיפול, הערכה ואבחון.

אחת ממנסחות המכתב הראשון, שהוא פרי יוזמה של מספר אנשי טיפול, היא עדי חן וייסברג, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. "אנחנו נמצאים בימים אלה בסיטואציה מאוד מורכבת, עם חרדות שמתעוררות גם אצל המטופלים וגם אצלנו, ודווקא לכן חשוב לנו לנסות לשמור על האפשרות ליצר מרחב לחשיבה ולשיקול דעת", היא אומרת. "בסוף, הכלי שלנו הוא התקשורת הורבאלית והלא ורבאלית - היא עוברת דרך הפנים, החיוך, המבט, המסכות חוסמות את כל זה״.

יחד עם זאת, חן וייסברג מסבירה שעמדתה האישית כמטפלת אינה לב העניין. "מה שחשוב לנו הוא שיתאפשר לכל מטפל מרחב לשיקול הדעת, בהינתן קיום הנחיות משרד הבריאות מבחינת שמירת מרחק, חיטוי החדר הטיפולי, ואוורורו", היא אומרת. "באמצעות המכתב הזה אנחנו מנסים להחזיק את הבריאות, שהיא מאוד חשובה ואף אחד לא מקל בה ראש, לצד הניסיון לאפשר טיפול נפשי יעיל״.

לפי כמות החתימות על המכתב, נראה שכמעט כל המטפלים מסכימים שטיפול פסיכולוגי עם מסכה הוא בלתי אפשרי, או לכל הפחות – פוגע מאוד באיכות הטיפול. אבל בשטח ישנם גם קולות אחרים. "אני מטפלת כבר חודש וחצי עם מסכות. בהתחלה החובה הייתה רק לנו כאנשי צוות, ובהמשך גם המטופלות נדרשו לשים מסכה", אומרת מור בר, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית במחלקת נשים פסיכיאטרית בביה"ח שיבא. בר אומרת שאמנם המסכות מצריכות הסתגלות, אבל בגדול הטיפולים נמשכו כרגיל. "לוקח זמן להתרגל פיזית, המסכה גורמת לך להתאמץ לדבר בצורה מאוד ברורה, ולפעמים אני צריכה להגיד משהו שוב אם המטופלות לא הצליחו לשמוע, אבל זה לא הכניס תוכן מאוד משמעותי או אחר לטיפול. אפילו יצא לי להתמודד עם משבר אובדני עם מסכה, כשהמטופלת בקצה של החדר, וזה היה קשה וכואב - אבל המסכה לא שיחקה שום תפקיד".

"הפעם הראשונה שבה המטופלות ראו אותי עם מסכה בהחלט הייתה חוויה של שבירת שגרה", היא מספרת, "זה הצחיק את המטופלות שלי והאמת שזה הצחיק גם אותי. להפתעתי, זו הייתה חוויה אינטימית ומקרבת. בכלל, המטופלות ראו איך גם אנחנו כצוות צריכים להתמודד עם שינוי, בדיוק כפי שאנחנו דורשים מהן לעשות בתהליך הטיפולי, וזה היה נורא משמעותי . הו ראו שגם אני נותנת לעצמי להטלטל לרגע ממה שקורה בחוץ, וזה בסדר".

אבל מה עם החיוך?

"אני תמיד רואה אם הן מחייכות וגם הן רואות שאני מחייכת. הן קולטות בשנייה אם אני צוחקת, אם אני צינית, הכל עובר דרך המסיכה. מדהים היה לגלות שאפילו מטופלות חדשות, שלמעשה פגשו אותי לראשונה ב'גרסת הקורונה' שלי, קלטו בשנייה את כל הניואנסים הכי קטנים שלי כמטפלת. בכלל, אני לא בטוחה שהחיוך הוא הכלי הכי חזק שלנו. כולם מדברים על זה עכשיו, שזה הדבר שיהיה הכי חסר, אבל אני חושבת שזה מאז ומעולם היה בעיניים, במבט. מבחינתי המסכה היא רק תזכורת לכך שנוכחות חמה וקרובה בחדר היא לא מובנית מאליה, וחיוך בוודאי לא מספיק בשביל לייצר אותה. האופן שבו אני רוצה להיות נוכחת בחדר עם מטופלת זה דבר אקטיבי שאני צריכה לייצר בכל פגישה מחדש, עם כל הגוף".

המסכה היא סימפטום

סיון חורש תמיר, פסיכולוגית קלינית מומחית, התחילה לטפל בשבוע שעבר לראשונה עם מסכה. "זו חוויה לא נעימה", היא מספרת. "את לא רואה את הבעות הפנים של המטופל, שזה חלק מאוד חשוב. אני מוצאת את עצמי מנסה לנחש אם המטופל מחייך, ואני שואלת אותו: 'עכשיו כשאמרת את זה חייכת?' וזה מאוד משונה. זה מייצר זרות, ומנכיח בחדר את המצב הלא-נורמלי. זה גרם לי להיזכר בתקופה של צוק איתן: אז ישבתי עם מטופלים בקליניקה כשבכל רגע יכולה להישמע אזעקה – אבל אפשר היה לשים את זה בצד ולא לחשוב על זה. לעומת זאת, יש משהו במסכה שלא מאפשר את זה, הרבה יותר קשה להתנתק ולצלול למשהו אחר".

בכלל, אומרת חורש תמיר, המסכה גורמת לה להבין עד כמה אנחנו רגילים לסמוך על הבעות הפנים שלנו. "אני מוצאת את עצמי תוהה אם אני מובנת, אם מה שהתכוונתי לומר הוא מה שאכן הובן. המסכה בהחלט מכניסה מעצור, ומשפיעה מאוד על תוכן השיחות". ובכל זאת, חורש תמיר התלבטה אם לחתום על המכתב. "אני מרגישה שאם אני מחליטה לשבת בלי מסכה, יכול להיות שלאנשים זה יגרום הרגשה לא בטוחה, ואני לא רוצה שמישהו ישב בחדר ויהיה בלחץ שאני אדביק אותו בקורונה. אני מרגישה בטוחה, אבל מבחינה טיפולית זה להעמיס על בן אדם עוד משהו, ואני לא רוצה לעשות את זה".

בר אומרת שלדעתה סוגיית המסכה שמסעירה את אנשי בריאות הנפש היא כלל לא העניין עצמו, אלא רק הסימפטום. "לטעמי המגפה חשפה כמה מהתחלואות הקשות ביותר של הפסיכולוגיה העכשווית, ובראשן השמרנות והנוקשות", היא אומרת. "יש לפסיכולוגיה נטיה ארוכת שנים להתכחש אל הצורך להתאים את עצמה למציאות המשתנה שבה היא פועלת, וזה הוקצן מאוד במשבר הנוכחי. אנחנו לא נותנים את הדעת למחיר הכבד שיש לנוקשות הזו לא רק על המטופלים שלנו, אלא גם לעתיד של המקצוע.

"הנוקשות הזו מעלה גם סוגיות אתיות מאוד משמעותיות. אחד העקרונות החשובים ביותר בקוד האתי של פסיכולוגים הוא 'לא להרע' (Nonmaleficence, או Avoiding Harm). כשאני מעדיפה את הקליניקה הקלאסית הנוחה שלי בלי מסיכה, ואני לא יודעת אם אני מסכנת את המטופל או לא, בעיניי זה דבר תמוה. אנחנו עושים כל כך הרבה כדי לשמור על המטופלים שלנו ביום יום, בניואנסים הכי עדינים שיש – ופתאום כשמבקשים מאיתנו לשים מסכה אנחנו אומרים 'עד כאן'? אני לא רופאה, ואין לי מושג אם המסכות באמת מגינות מפני הדבקה או לא, אבל זה כלל לא העניין. אני לא עסוקה בזה. המסכות הן מבחינתי דרישה להסתגל לשינוי, וזה כבר נוגע בבעיה מהותית הרבה יותר למקצוע שלנו: האם אנחנו נהיה יוצאים למלחמה על קדושת הסטינג בכל מחיר, או שאנחנו לוקחים נשימה עמוקה ומוכנים לעשות שינוי. אם לא נסכים להתאים את עצמנו מדי פעם למציאות שבה אנחנו חיים, אנחנו פשוט נהפוך לפרקטיקה לא רלוונטית. וזה אבסורד, כי אנחנו דורשים כל הזמן מהמטופלים שלנו להגמיש את החשיבה שלהם, לעשות דברים חדשים מבלי להתפרק – עד שזה מגיע אלינו. בדומה למטופלים שלנו, אגב, גם לנו יש תירוצים מחוכמים למדי להתנגדות שלנו לשינוי; מיד שלפנו את ספרי התיאוריה כדי לנבא אסון איום ונורא אם חלילה נגמיש לכמה שבועות את הגבולות הטיפוליים. מדהים אותי איך דבר כל כך קטן כמו מסכה מעורר תגובות כל כך עוצמתיות. הלוואי שנוכל להפנות את האנרגיות האלה בעתיד למקומות אחרים, שבאמת יציעדו את המקצוע שלנו קדימה".

חורש תמיר אומרת שלמרות שהמסכה יוצרת "מעצור" בטיפול, היא מעוררת דברים חדשים. "אני חושבת שהמסכות אולי מאלצות אותנו יותר לתרגם את עצמנו למילים ופחות לסמוך על זה שנהיה מובנים בכלים הרגילים שלנו", היא מסבירה. "לפעמים כשאתה מכניס קושי זה מאלץ אותך להיות יצירתי, וזה בוודאי קורה גם בטיפול בזום. יש משהו במרחק ובזה שהאדם לא איתי בחדר, שמאפשר לי לפעמים לשאול יותר בקלות שאלות קשות שהייתי חושבת המון אם לשאול פנים-אל-פנים".

לא מקלים ראש

נדמה שאחת התחושות שמרגישים רבים – גם אנשי בריאות הנפש, אך לא רק הם – שההנחיות משתנות תדיר, ולא ברור מתי הן נחוצות, מתי הן מתירניות מדי ומתי מחמירות מדי, והאם יש מי שבאמת יודע מה נכון לעשות. "התחושה של הבלבול היא עצומה", אומרת חורש תמיר. "ההנחיות לרוב סותרות ומבלבלות, ומשאירות אותך בחוויה שלא ברור לך אם זה בגלל שאין על מי לסמוך, בגלל שמשקרים לך, או בגלל שהם לא יודעים בעצמם".

״יש כל מיני דוגמאות להחרגות בהנחיות", אומרת חן וייסברג, ״למשל שדרני טלויזיה פטורים מהשימוש במסכות. אנחנו רוצים לבדוק מה באמת הוא כורח המציאות והבריאות – ולא מקלים בכך ראש בשום צורה".

אבל איך תפעילו שיקול דעת בתור פסיכולוגים אל מול המסכות אם מדובר בנושא רפואי?

"נכון, אנחנו לא רופאים", חן וייסברג משיבה, "ודווקא לכן אנחנו פונים באופן מסודר למשרד הבריאות, ומבהירים להם מה הצרכים היחודיים לסקטור שלנו. בסוף משרד הבריאות יחליט אם אפשר להחריג את ההנחיות עבורינו".

בזמן שהפסיכולוגים עטויי המסכות ממתינים לתשובת הפקידים והרופאים במשרד הבריאות, בר כבר חושבת על היום שאחרי הקורונה. "אני בעיקר חוששת מרגרסיה", היא אומרת. "הרי מה קורה נוכח תחושה שהגבולות שלנו נפרצו באופן חסר שליטה? מיד מרימים את החומות עוד יותר גבוה. אני חוששת שאחרי הקורונה נראה נוקשות מקצועית עוד יותר גדולה, ולמעשה נחזור עוד כמה צעדים אחורה. אני הייתי רוצה לראות בקורונה דווקא כהזדמנות לשינוי, כמו כל משבר שאנחנו רואים בקליניקה. מעין הזדמנות לעשות 'עדכון תוכנה' למקצוע, ולהיווכח שמה שאנחנו עושים הוא אמיתי ועוצמתי - ושום מסיכה לא תערער את זה".

 

 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

זו שוב התקופה הזו בשנה- מסוף יולי, תחילת אוגוסט. על סף היציאה לחופש, על סף החלפת מספר שנה בהתמחות (לחלקנו),...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.