פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"כרטיסיית נוער"

מאמרים | 28/10/2011 | 14,526

בקריאת הפרוטוקולים של טיפול קוגניטיבי התנהגותי עלול להתקבל הרושם כי המטפל מצופה להיות טכנוקרט המיישם במדויק את הכתוב. בפועל, גם ב-CBT מהווים הקשר עם המטופל, האמון והאמפתיה את מרכז הטיפול, והפרוטוקול מוגמש ומותאם לצורכי המטופל. בהצגת מקרה זו מודגם כיצד הבנות שנבעו מהקשר מטפלת-מטופל נרתמו למשימה המרכזית, של טיפול בהתקפי הפאניקה אצל נער מתבגר.

 

"כרטיסיית נוער"

תיאור מקרה: חשיבות יחסי מטפל-מטופל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי 

מאת אנה גולדברט

 

פרטי המקרה המתואר טושטשו לשם שמירה על פרטיות המטופל ומשפחתו

 

תמיד חלמתי להיות פסיכולוגית. כל יומני הילדות שלי מולאו במשאלה זו ובתיאורי סיטואציות בהן באים אליי אנשים עם בעיות שונות ואני מקשיבה להם, בעיקר מהנהנת בראשי ומסתכלת עליהם במבט מרוכז ואז זורקת לחלל מילה או שתיים המרעידות את החדר ומשנות את חיי המטופל לדורותיו. לימים פניתי ללימודי פסיכולוגיה, והפנטזיה החלה להיות מותאמת יותר למציאות. אולם ביטוי אחד ששמעתי בלימודיי ליווה אותי והשרה עלי אימה: "ארגז הכלים של הפסיכולוג". דמיינתי את כל הפסיכולוגים מסתובבים בעולם עם מזוודה ענקית של כלים, ורק לי יש בקושי ארנק קטנטן.

החלום על אותם "הכלים" הביא אותי ללימודי טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שהוא טיפול מבוסס ראיות (Evidence based), מדיד, מוגבל זמן ומכוון מטרה. בתחילת השנה הראשונה ללימודי השיטה הייתי עסוקה בהתנגדות איומה ל-CBT, והטחתי את כל הטענות ששמעתי מהמדריכים הדינמיים שלי לחלל אולם ההרצאות. בשנה השנייה, ההתנגדות התחלפה באידיאליזציה של סוג טיפול זה (ייתכן שהיה זה גם ניסיון להתמודדות עם הדיסוננס הקוגניטיבי: אם כבר אני משקיעה כל כך הרבה זמן וכסף בלימוד CBT, אז בטוח הטיפול הזה ממש שווה). בשלב זה הייתי משוכנעת כי הוטל עליי להפיץ את התיאוריה ברחבי העולם, ולראשונה חשתי כי גם לרשותי עומדת מזוודה ענקית, המלאה בפרוטוקולים לכל בעיה, שאלונים, סקאלות, טכניקות שונות של דמיון מודרך, הרפיה, שליטה במיקוד קשב ועוד. בסיום הלימודים הבנתי שקיימת דרך אמצע, וכי אל לי לזרוק את מה שלמדתי במשך שנים רק מכיוון שהוספתי עוד ידע, או כמו שנאמר באחת ההדרכות: "צריך לדעת הרבה בשביל לעשות מעט" ובשביל להיות מטפל טוב צריך לראות גם מעבר לפרוטוקול.

בקריאת הפרוטוקולים עלול להתקבל הרושם כי מטפל ה-CBT הוא טכנוקרט המיישם במדויק את הכתוב, ואולי בשל כך יצא לטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי מוניטין של טיפול המתעלם מהבנות עמוקות הנובעות מהקשר בין המטפל למטופל. אולם המוניטין הזה אינו מוצדק, שכן מה שקורה בפועל בעת המפגש הטיפולי ב-CBT שונה לחלוטין ממעקב יבש אחר הפרוטוקול, ומזכיר הרבה יותר את המוכר למטפלים דינאמיים. אמנם, ההבדלים בין הגישה הדינאמית לגישה קוגניטיבית התנהגותית הם רבים מאוד, אולם בשתיהן הקשר עם המטופל מהווה את הנקודה המרכזית של הטיפול. גם אנו מבססים את הקשר עם המטופלים על אמון, גם אנו מבטאים אמפתיה לכאבם וסבלם וקשובים לצרכיהם. בעיקר אחרי שרוכשים ידע, אנו יודעים להתאים ולהגמיש את הפרוטוקולים השונים לצורכי המטופלים שלנו.

בהצגת מקרה זו אתאר את הטיפול ברועי ואראה כיצד הבנות שנבעו מהקשר מטפלת-מטופל נרתמו למשימה המרכזית שהביאה את רועי לטיפול, והיא התקפי הפאניקה הפוגעים באופן משמעותי בחייו.

 

הטיפול ברועי

רועי בן ה-18 הוא הבן הבכור להוריו, ולו שתי אחיות. רועי מתגורר במושב במרכז הארץ ולומד בבית ספר אזורי. מרגע לידתו רועי הסב נחת רבה להוריו: הוא היה תינוק רגוע שהרבה לחייך, התפתח בקצב מהיר מאוד, ובכל המסגרות בלטו יכולותיו הקוגניטיביות וכישוריו החברתיים. רועי תמיד היה הנכד האהוב על סבא וסבתא, התלמיד המצטיין בכיתתו וחבר נאמן לחבריו הרבים. משפחתו של רועי היא משפחה מלוכדת ותומכת מאוד, הקשרים בין בני הבית פתוחים ושלושת הילדים מרגישים נוח לשתף את ההורים ברגשותיהם.

קשייו של רועי החלו לבוא לידי ביטוי בעת שהיה בן 17, כאשר חווה את התקף הפאניקה הראשון שלו. רועי דיווח על דופק מואץ, סחרחורת, טשטוש ריאה וחשש כי עומד להתעלף. הוא עבר מגוון של בדיקות רפואיות שלא העלו דבר, ותופעות אלו אובחנו כהתקפי חרדה. תדירות התקפים אלו הייתה גבוהה, ולדבריו הוא בכמה אירועים שונים בבית הספר הוא כמעט והתמוטט. כתוצאה מהאירועים הוא החל לאמץ התנהגויות הימנעות רבות: הביקורים בבית הספר הפכו לקשים מאוד עבורו, הוא נמנע מכל יציאה לטיולים מכיוון שחשש לחוות את התקף הפאניקה במהלך נסיעה. התנהגויות ההימנעות הלכו והתרחבו מאוד, ועם הזמן רועי הגיע למצב שבו יצא מהבית רק לבית הספר, נהג לצאת משיעורים בתכיפות, ואף נמנע מלהזמין אליו את חבריו. ביתו, שהיה פעם בית פתוח לכל חבריו, הפך במהרה למבצר סגור בו הסתגר רועי מהעולם.

חצי שנה לפני תחילת הטיפול עמי, רועי ביקש מהוריו טיפול תרופתי הרגעתי מסוג "ואבן", החל ליטול את התרופה ללא המלצה רפואית ופיתח תלות בטיפול זה. במקביל רועי החל בטיפול פסיכולוגי שבו לא התמיד, מכיוון שחש כי תדירות התקפי הפאניקה ועוצמתן לא משתנה. לאחר חודשים של טיפול רועי הפסיק להגיע לפגישות הטיפוליות. בהמשך, הוא עבר הערכה פסיכיאטרית והופנה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי.

הפנייה לטיפול CBT נעשתה על ידי אמו של רועי, שבדקות הראשונות לשיחת הטלפון תיארה בפניי את מעלותיו, את כישוריו האינטלקטואליים והחברתיים ואת העתיד המזהיר המצפה לו בצבא. היא ציינה גם כי המוטיבציה שלו לטיפול נמוכה מאוד, וכי הוא מבקש ליטול טיפול תרופתי באופן קבוע. האם סיפרה כי רועי אינו מאמין בפסיכולוגים, וכי קיים חשש כי לא יסכים לשתף פעולה. החלטנו לנסות לגייס את רועי באמצעות הסבר אודות טיפול הביופידבק, כלי המאפשר למטופל שליטה טובה יותר על גופו באמצעות תצוגה מידית של נתונים פיזיולוגים שונים על צג של מחשב.

רועי הסכים להגיע לפגישה הראשונה, שנערכה בנוכחות הוריו. כבר בתחילת הפגישה ניתן היה להתרשם כי מדובר בנער מרשים, אינטליגנטי, בעל יכולת ביטוי שפתית מעולה. לאחר הסבר פסיכו-חינוכי (שלא עניין אותו במיוחד), עברנו לביופידבק. רועי התחבר באופן מיידי למכשיר הביופידבק בחדר, ונהנה לראות את הגרף עולה ויורד בהתאם לרמות המתח שחווה באותה העת. משעשע מאוד היה לראות את הגרף מטפס מעלה כאשר התבוננתי בו בעיניים רציניות ואמרתי שאני מקווה שהוא מוכן לשאלה מאוד קשה שאני עומדת לשאול אותו. צחוק השתחרר בחדר למראה הגרף המטפס ולאור ההבנה כי שאלה זו אינה עומדת להגיע.

הפגישות בינינו המשיכו, אך הן היו בדיוק ההפך ממה שחלמתי בילדות: מבטי הערצה התחלפו במבט ציני, ובמקום משפטי חוכמה נותרתי חסרת מילים נוכח שאלות חושפניות, דרישות לקבל ממני אוכל בטיפול, או משפטים ציניים וסרקסטיים של רועי, כגון "בטח בכל יום שישי את יושבת עם החברות הפסיכולוגיות שלך ואתן מרכלות על המטופלים שלכן". פעמים רבות תהיתי האם תגובותיי לדבריו הן של פסיכולוגיות, או יותר של נערה המנסה ללא הרף להוכיח שהיא המבוגר האחראי בחדר. אולם לצד המבוכה, הבלבול והתהיה, מצאתי את עצמי גם מתרגשת ומצפה למפגש הבא.

העבודה באמצעות מכשיר הביופידבק על התקפי פאניקה הייתה מרכיב עיקרי בפגישות שלנו, אולם מה שאפשר לרועי לבצע את המשימות המוטלות עליו בין הפגישות היה הקשר והאמון שנוצרו בינינו. אלה נרקחו מאותם חומרים המשלבים תוכנית טיפול שיטתית עם הבנה של מרקם היחסים העדין שנוצר: יחסים טיפוליים בין רועי, נער צעיר שמסגיר את חרדותיו לראשונה בפניי, מטפלת צעירה מהמין השני, שעל אף ההקשר ה"סיביטיסטי", מחזקת אותו ומאפשרת לו גם לתרגל את גבריותו באמצעות אמירות ציניות כאלה ואחרות שהיא אינה נבהלת מהן (דבר שאינו כתוב אגב, באף פרוטוקול CBT להתקפי פאניקה...).

כבר בפגישה השנייה סיכמתי עמו כי למרות החרדה הגבוהה אותה חש, על רועי לעשות מאמץ רב ולא לצאת משיעורים בבית הספר. הסברתי לו כי בכל פעם שהוא מאמץ התנהגות הימנעות, הוא אינו מאפשר לחרדה לרדת ולא נותן לגופו להסתגל לחרדה. ניסחנו מספר משפטי הרגעה במטרה לסייע לו להתמודד עם החרדה העולה בזמן השעורים. הבטחתי לו כי "מחרדה לא מתעלפים", ועשינו בחדר הדגמות רבות מאוד של תחושת סחרחורת. במהלך הפגישות התבסס האמון בינינו, גם על סמך על הבטחותיי שהתממשו לירידת תדירות התקפי הפאניקה. רועי למד כי הוא מסוגל להישאר כל היום בבית הספר, להוריד את מינון התרופה, ולהיחשף בדמיון למצבי פחד שונים.

אולם רועי לא ויתר על הקו הציני-טענתי. חרף השיפור הבולט בתפקודו, הוא ביטא כעס, וטען כי התקדמותו היא איטית ולא מורגשת. לדבריו, הוא בכלל לא אמור לסבול מחרדה, וכל רצונו הוא לחזור לחיים השמחים והרגועים שאליהם היה רגיל. רועי יצא נגד אמירות שלי כי הוא עושה עבודה מצוינת וכי התקדמותו ניכרת. למרות שרציתי להתווכח ולהראות לו כמה השיג בחודש וחצי עניתי לו: "אולי אתה צודק. יש מצב שזה לא אתה עושה את העבודה הטובה, אלא אני. נראה לי שאני שולטת בחומר ממש טוב אם אני מצליחה גם להפחית את הלחץ שאתה מרגיש וגם לגרום לך לתת לי את הקרדיט". חייכתי אליו. רועי חייך חזרה ואמר: "טוב אל תגזימי... נראה לך שאת לוקחת את הכול עלייך? אני זה שמתאמץ ועובד. אני מוכן להודות שיש שיפור קל, אבל אני עדיין רוצה שזה ייעלם לגמרי". שנינו חייכנו בהבנה.

באותה השיחה רועי אמר שקשה לו עם הציפיות שלי ממנו. שאני בדיוק כמו אימא שלו, מצפה ממנו כל הזמן להצליח, וציפיות אלו מלחיצות אותו. על אף, שהייתה כאן הזדמנות טובה לברר את הרגשות השונים המתעוררים בו נוכח תהליך ההעברה, בחרתי להגיב בצורה אחרת, לפי הגישה בה אני עובדת. . החלטתי כי השקעה בניסיון להבין את האטיולוגיה של ההפרעה לא תביא לשיפור המהיר המיוחל, ולכן בחרתי להתמקד במחשבות התובעניות של רועי מעצמו המקשות עליו לשאת תסכול ולהתמודד עם קושי. יתכן שהקשר והאמון שנוצרו בינינו נבנו על החלטה המשותפת כי אני עוזרת לרועי להתמודד עם התקפי פאניקה ומוותרת על "פנטזיית ההצלה".

הצגתי בפניו את גרף הלמידה, וטענתי בפניו כי גרף זה אינו ליניארי, ואין שום סיכוי שהוא רק יצליח בלי ליפול. כאשר השינוי משמעותי, בהכרח מתרחשות נפילות בדרך ונתקלים בקשיים. רועי קיבל בברכה הסבר זה, שסייע לגייס אותו להמשך הדרך הארוכה שציפתה לנו. רגע זה של תקשורת יעילה בינינו התחבר היטב לטענה שאליה חזרתי במהלך המפגשים, כי יש סיכוי לנסיגה וכי דווקא בשל ההתקדמות הטובה שהוא עושה עליו להיות נכון גם לימים קשים של נסיגה וחזרת ההתקפים.

בנינו ביחד את "גבעת הפחד" (מטפורה לטיפוס שיטתי ונחוש במעלה היררכיית הפחדים), כאשר במעלה הגבעה עמדה משימה הקשה לו מכול, נסיעה באוטובוס עם חבריו לכיתה. לפני כן עמדו משימות רבות נוספות, כגון שהייה יום שלם בבית הספר, הפסקה מוחלטת של הטיפול התרופתי, נסיעה משותפת באוטובוס, נסיעה לבד באוטובוס ועוד. בכל מפגש סימנו היכן אנו עומדים מבחינת ההתקדמות שלו, וכל משימה שהושלמה סומנה על ידו בסימן V.

בפגישה החמישית רועי סיפר כי הוא מרגיש נוח בכיתתו, וסיכמנו שבפגישות הבאות נתחיל בחשיפה לנסיעות באוטובוס, ונצא לנסיעה משותפת. נראה כי החשש מפני הנסיעה היה משותף לשינינו: רועי חשש שיחווה התקף פאניקה, ואילו אני חששתי מפריצה כה עזה של גבולות הקשר, ודאגתי מהשפעה של נסיעה זו על המשך העבודה המשותפת. חששתי שהיציאה מגבולות החדר תתרום לתפיסתי בעיני רועי כפחות מקצועיות ויותר חברית, וראיתי את הדימוי של הפסיכולוגית הרצינית מתרחק ממני עוד יותר. בקשר עם מטופלים קודמים שלי, הגבולות בינינו היו כה מובנים עד כי לא היה חשש שנסיעה באוטובוס או הליכה בקניון יערערו אותם; אולם עם רועי הסיפור היה שונה. אולם לצד החשש, שמחתי כי בזכות הקשר שנוצר רועי מרגיש נוח לחוות את הנסיעה המאיימת באוטובוס איתי. נראה כי דווקא החלקים הפחות פורמאליים והספונטאניים יותר הם אלו שאפשרו לו לסמוך עליי ולתת לי ללוות אותו בתהליך זה.

נסיעה זו הייתה נקודת מפנה מרכזית בטיפול, מכיוון שמרגע זה רמת החרדה של רועי ירדה בצורה משמעותית ביותר. הוא החל להיפגש יותר ויותר עם חברים, נשאר ללא קושי בכיתה, יצא בערבים, וחזר לתפקוד כמעט מלא. אולם לפנינו עמדה המשימה המרכזית, והיא נסיעה עם כל בני הכיתה לטיול. לשם כך, על רועי היה להמשיך ולתרגל נסיעות באוטובוס.

באחד הערבים קיבלתי הודעה לנייד: "נחשי איפה אני?". המספר לא היה מזוהה. עניתי בקצרה "איפה". התשובה לא איחרה לבוא: "בקו 15". עברתי על כל רשימת האנשים שיכלו לכתוב לי הודעה זו, אולם איש לא עלה בראשי ונאלצתי לכתוב: "סורי שבשלב זה של השיחה אני מעלה את זה, אולם מי זה". במהרה קיבלתי הודעת עלבון: "זה רועי, מה עדיין לא הכנסת את הטל' שלי לזיכרון?". התנצלתי ועודדתי אותו על המשך החשיפה שעשה באופן עצמאי. אולם העובדה שהמספר שלו לא היה אצלי בזיכרון היה הנושא המרכזי בפגישה הבאה ובאותה הפגישה רועי ציין כי "אני יודע שאני המטופל המועדף עלייך". חייכתי אליו.

יש לציין כי במקביל לשיפור המתואר בתפקודו, בשלב זה רועי הפסיק לגמרי ליטול את הטיפול התרופתי ולא חווה אף התקף פאניקה.

הטיול המיועד עמד בפתח, ועל מנת להכין את רועי כתבנו את "כרטיסיית הביטחון" שלו שבה היו רשומים כל משפטי ההרגעה. רועי לא ויתר על אף הזדמנות ללגלג עליי, ואמר: "איזה כתב עקום יש לך, מה זה, הוא כולו נטוי לצד, עזבי, תני לי לכתוב". רועי כתב את המשפטים השונים בכתב עגול, גדול ויפה. ספגתי את העלבון ואמרתי לו שהעובדה שהוא כותב את הכרטיסייה בעצמו מעידה שהוא כבר ממש יודע להרגיע את עצמו. בדיוק כמו שבזמן ההרפיה ובביופידבק הוא יודע להרגיע את עצמו לבד בלי שאני אלווה אותו בתהליך. אמרתי לו שאני אניילן את הכרטיס לקראת הטיול. רועי היה מופתע מהמחווה ואמר "מה, תעשי את זה במיוחד?", עניתי בפשטות "כן". במקביל הוחלט כי אני אדבר עם המורה המלווה, ואדריך אותה כיצד להרגיע את רועי. רועי שמח על הרעיון, וביקש לשמוע את כל פרטי השיחה בינינו.

רועי יצא לטיול, ובמהלכו התקשר לספר לי כי אינו חש חרדה כלל. גם העובדה שהפעם זיהיתי את מספרו הייתה גורם מרגיע בפני עצמו. שמחתי לקראת הפגישה הבאה שלנו, אולם במהרה לשמחה זו נוספו רגשות נוספים, מורכבים יותר. רועי סיפר כי לאחר שהגיע לשיא הפסגה הוא אינו זקוק יותר לפגישות טיפוליות, וכי מבחינתו הוא רוצה לסיים את הטיפול ברגע זה. לא הייתי מוכנה למהלך זה, אולם במהרה הסתבר כי הפרידה קשה גם לו. רועי התמודד עם הקושי על ידי ניסיון לתאר את התהליך כלא משמעותי עבורו, ואף ביטא כעס על כך שמעולם לא הכנתי לו לאכול בפגישות שלנו. הוא אמר ש"בטח אני פשוט לא יודעת לבשל ורק מזמינה אוכל ממסעדות כל היום", וטען כי נראה לו רצוי לכבד בעוגות, עוגיות ואפילו סושי מדי פעם. אמירות אלו העירו בי שוב את "פנטזיית ההצלה", וללא ספק יכלו לספק חומר מצוין לטיפול דינאמי, אולם בטיפול בו המטופל קובע את המטרה ואני רק מסייעת לו להגיע אליה, בחרתי להגיב בדרך שונה.

אמרתי לו שגם לי לא פשוט להיפרד. אכפת לי ממנו מאוד, והפרידה קשה גם לי; אבל מטרת הטיפול הייתה להעמיד אותו על הרגליים והוא עשה זאת בצורה נהדרת. כעת, כשהוא מתפקד כל כך טוב, יוצא לטיולים, נוסע באוטובוס ואינו סובל יותר מהתקפי פאניקה, אנו יכולים לרווח את הפגישות ולהיפגש לצורך מעקב בלבד.

בפגישה האחרונה עם מטופליי אני נוהגת לערוך מעין "חגיגת סיום", ולעתים אף לענות על הצורך של חלק מהם לקבל ממני "צידה לדרך". רועי ביקש ממני עוגת גבינה. ואכן, יום לפני פגישת הפרידה עמו עמלתי על הכנת העוגה, ומכיוון שניסיוני בהכנת עוגות הגבינה לא אפשר לי לאלתר, נצמדתי במדויק למתכון שמצאתי. התרגשתי מאוד לקראת המפגש, וכאשר רועי נכנס לחדר הוא היה מופתע ונרגש מהעוגה שחיכתה לו. הוא אמר שהיה משוכנע כי אשכח, ולא חשב שלקחתי את דבריו ברצינות. הפתעה גדולה אף יותר ציפתה לו כאשר סיפרתי לו שכתבתי עליו את המאמר והראיתי לו אותו. רגשות שמחה, מבוכה תקווה והתרגשות המשותפים לשנינו מילאו את החדר. רועי ביקש שאוסיף למאמר גם את "גבעת הפחד" שהייתה משמעותית עבורו, ושלא אשכח לציין כי במהלך כל הפגישות הוא ניצח אותי בכל משחק שהתעקשתי לשחק איתו. בסיום הפגישה רועי שאלה אותי: "תגידי, באמת היית רוצה להיות פסיכולוגית רצינית כזו עם חליפה, שלא מחייכת אף פעם ורק אומרת דברים רציניים?". עצרתי לרגע ועניתי "לא, ממש לא".

בהמשך אותו היום קיבלתי מרועי מייל, שהעמיק אף יותר את המערבולת הרגשית שחוויתי באותה פגישת פרידה:

היי אנה,

המאמר הזה מאוד מרגש. אני לא יכול לקרוא את זה מבלי להתאמץ לא להזיל דמעה. אבל בכל זאת צריכים לשמור על המאצ'ואיות.

לראשונה באמת נכנסת לדמות הפסיכולוגית המקצועית וגרמת לי להיות חסר מילים. אבל בכל זאת גם כשאני חסר מילים אני חייב לדבר, אז אחרי שעיכלתי את המפגש סיכום אני גם אכתוב כמה מילות פרידה.

מעבר לטיפול הזה, זאת הייתה חוויה. באמת חוויה. נהניתי כל יום שישי. כל יום שישי הייתה לי תחושה טובה כשבאתי אלייך. ידעתי שאני מגיע למקום טוב. אני מודה שבמפגשים הראשונים באמת הייתי סקפטי מידי, ולא האמנתי שזה יצליח. הייתי בטוח שזה ייגמר באמצעים תרופתיים וההליכה למפגשים היו במטרה להראות לאימא שזה לא יצליח.

אז טעיתי. מודה. הטיפול הזה הצליח הרבה מעבר לציפיות שלי.

אני חושב שהמרכיב העיקרי להצלחה זה באמת מערכת היחסים בינינו. למרות שזה היה לך מוזר, מבחינתי זה היה מאוד טבעי. אני נהיה חבר של כולם, גם אם את הפסיכולוגית שלי ואת גדולה ממני בעשרות שנים.

את נתת לי המוווווווווווון מוטיבציה להמשך. זה באמת הניע אותי. השיטה של הצעדים מאוד יעילה בעיניי, ומאוד עזרה לי להתקדם. התקדמנו בצעדים קטנים ולאט לאט הרגשתי בנוח להתקדם בצעדים גדולים יותר. כרגע אני מרגיש ששום דבר לא יכול לעצור אותי. זאת תחושה מדהימה.

בכללי, כל התקופה הזאת לימדה אותי המון על עצמי. אני מסתכל על עצמי בצורה אחרת לגמרי. הדימוי העצמי שלי וההערכה העצמית שלי עלו באופן משמעותי. אני באמת חושב שאחרי זה, אני מסוגל להתמודד עם הכול. אני מרגיש עכשיו חדור מוטיבציה לעשות הכל, לראות עולם, להתנסות בדברים חדשים ולצאת מהכבדות שהייתי בה במשך חיי.

אז אחרי מחשבה רבה והתלבטויות רבות, החלטתי לתת לך 20% מההצלחה. הרווחת אותם ביושר!

מבחינתי זאת לא פרידה. אני מתכחש לפרידות.

אני גם צריך להחזיר לך את התבנית של העוגה (שאגב, חוסלה בארוחה המשפחתית בהתלהבות גדולה! באמת שהפצצת, מי היה מאמין שאת מסוגלת להכין אוכל טעים? הייתי בטוח שאת אוכלת במסעדות כל החיים!). אז בינינו, נכון דחפת לי את התבנית בכוח כדי שאני אהיה חייב לחזור? תודי שזאת הסיבה! גם את מתכחשת לפרידה הזאת...

אני חשבתי על זה הרבה, אם באמת להפסיק עם הפגישות, כי אני באמת נהנה מהן. אפילו אם אנחנו רק משחקים טאקי. אבל את תמיד אמרת לי להתנתק מהואבן כי התלות בו היא פסיכולוגית ולא נכונה. אני מניח שהמקרה איתך הוא דומה. אז צריך לחתוך באיזשהו שלב.

אז לסיכום, תודה על הכל! באמת תודה. תודה על כל ההשקעה בי. תודה שהבנת אותי וגרמת לי להתפקס במטרה.

אז תהני בערב-ריכולי-הפסיכולוגיות,

המטופל האהוב עלייך,

רועי

 

 

 

בתודה מקרב לב לרועי על שאפשר חוויה יצירתית זו ושגרם לי להבין כי מתכונים מדויקים יש רק בספרי אפיית עוגות.

תודה נוספת לד"ר אהוד בודנר על ההדרכה והתמיכה בכל התהליך.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גולדברט, א. (2011). "כרטיסיית נוער". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2674

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

בלהה פריינטהבלהה פריינטה20/11/2011

מרגש ומהמם!!!. מאמר יפיפה!!! חוזקתו טמונה בפשטותו ובדוגמאות הססגוניות והוקונקרטיות. ישר כוחך!!!
בלהה פריינטה

שושנה הלמןשושנה הלמן31/10/2011

קשר טיפולי. מרגש ביותר! מוכיח את מה שכל מטפל יודע במשך כל שנות עבודתו, הגישה היא פחות משמעותית, הקשר הטיפולי הוא שעומד במרכז הטיפול. ישר כוחך!!!

עמית ורהפטיגעמית ורהפטיג30/10/2011

מעלה תהיות. מעלה תהיות מה היה קורה אם היו מטפלים ברועי בטיפול פסיכו-דינאמי..
לאור ההכרה בחשיבות הקשר גם בטיפול הזה,
מעניין אם טיפול פסיכו-דינאמי היה מיטיב איתו באותה מידה ,
או אולי באופן שונה בכלל.

אהבתי את השיח בין שתי השיטות במאמר
וגם את היכולת לשחרר את המטופל,
בלי 'לצייד' אותו ברגשות אשמה

יפה מאוד!

יעל כהנאיעל כהנא29/10/2011

מעניין ומרגש. לראות איך ה'מזוודה' שלך, 'ארגז הכלים' שלך, שנראה לי לפעמים זר קצת, רחוק קצת,
שונה קצת,
דווקא מאד דומה ומאפשר.
תלוי מה שולפים ממנו- וכמו שכתבת 'בחרתי להגיב אחרת'-
מעניין היה לי לראות מה קורה כשדווקא לא מגיבים דרך המוכר לי, הכמעט אוטומטי.
לפחות בשביל רועי- זה איפשר הרבה מאד.

לינור אמירלינור אמיר29/10/2011

מרתק ומעורר מחשבה!. אנה, המאמר שלך מעודד ומחזק להמשיך ולהתמקצע ב CBT!!

קרן קורניקקרן קורניק28/10/2011

מקצועי, מרגש ואנושי!.

נעמה מירהנעמה מירה28/10/2011

מרתק!. אנה, מעבר לכתיבה המרעננת, בהחלט עוררת אצלי עניין מחודש בCBT, מעניין לקרוא את החיבור שאת עושה לגישה הדינמית....

עדי ברונשטייןעדי ברונשטיין28/10/2011

וואו. כתוב ברגישות ומעורר עניין - מדהים.. עברה בי צמרמורת כשקראתי את המכתב של רועי... רגע לפני תחילת השנה השנייה של התואר השני, דברים כאלה מזכירים ומחדדים למה רציתי כול כך את המקצוע הזה ולמה בחרתי בו (או למה הוא בחר בי...). תודה רבה ששיתפת!