מלאני קליין (1882-1960) הייתה פסיכואנליטיקאית ממוצא אוסטרי שפעלה בלונדון. היא נחשבת למי שפיתחה את תיאוריית יחסי האובייקט, את שיטת הטיפול באמצעות משחק בילדים, וכמובן, את מה שמכונה היום הגישה הקלייניאנית. קליין נולדה באוסטריה למשפחה יהודית, וסבלה מדיכאון ומחיי נישואים קשים. היא עברה אנליזה אצל שנדור פרנצי, ובתקופה זו החלה לכתוב מאמרים פסיכואנליטיים שעסקו בעבודה עם ילדים. בשנת 1926 הוזמנה על ידי ארנסט ג׳ונס – הביוגרף והמתרגם של זיגמונד פרויד - לאנגליה, ושם נשארה עד סוף ימיה.
בתקופה זו החלו רעיונותיה של קליין להתנגש עם אלה של פרויד וממשיכיו, ונוצרה חלוקה בעולם הפסיכואנליטי, בעיקר סביב האפשרות – שקליין צידדה בה ואנה פרויד התנגדה לה – לבצע פסיכואנליזה בילדים. בהמשך, המחלוקת הלכה והעמיקה, ועסקה בעצם ההתייחסות למבנה הנפשי, שפרויד ראה בו מבנה יציב, וקליין ראתה בנפש כדבר בלתי יציב, נזיל ומשתנה תדיר; פרויד גרס שהאדם נאבק ביצריו ובפחדו מעונש, ואילו קליין גרסה שהאדם נאבק בחרדתו מאיון ומנטישה.
רבים המשיכו ופיתחו את החשיבה הקלייניאנית, וביניהם וילפרד ביון, בטי ג׳וזף, דונלד מלצר ואחרים.
רעיונותיה המרכזיים של קליין
העמדה הסכיזואידית-פרנואידית והעמדה הדפרסיבית
קליין תיארה את חווייתו של התינוק בראשית חייו כעמדה מפוצלת ומפצלת, שבה במצב אחד הוא חש טוב מוחלט, מוזן ואהוב, כאשר הוא יונק והשד מספק לו חלב, זהו ״השד הטוב״; במצב האחר הוא מרגיש רעב, והוא רדוף ומותקף על ידי רעבונו שלו והשד נחווה כמי שלא מספק לו הגנה והזנה, וזהו ״השד הרע״. התינוק חווה פנטזיות עוצמתיות – הרסניות כלפי השד הרע ואוהבות כלפי השד הטוב – ועבורו הן נחוות כאמיתיות, ולכן חווייתו אומניפוטנטית. קליין כינתה מצב פרימיטיבי זה, שמאפיין את ראשית החיים, בתור העמדה הסכיזואידית-פרנואידית. היא פרנואידית משום שהחוויה המרכזית היא רודפנית – התינוק חרד מפני סכנה שמגיעה מבחוץ. היא סכיזואידית מכיוון שהיא מפצלת, כך שהשד הטוב והשד הרע מפוצלים זה מזה, למרות שמקורם באותו אובייקט במציאות – האם. המושגים ״השד הטוב״ ו״השד הרע״ מתארים את חווייתו של התינוק, אך העמדה הסכיזואידית-פרנואידית יכולה לאפיין גם בני אדם מבוגרים, שייטו לחוויה של רודפנות ופיצול. מבחינתה של קליין מדובר בעמדה ולא בשלב התפתחותי; זהו האופן שבו אדם מארגן את החוויה שלו אל מול המציאות.
העמדה הדיכאונית, לפי קליין, היא עמדה שבה התינוק מתחיל לחוות את אמו כאובייקט שלם ולא כמי שמפוצלת לחלק טוב ולחלק רע – אלא לדמות מורכבת, כזו שמביאה איתה גם היבטים טובים ומזינים, וגם היבטים רעים ומתסכלים לעתים. במצב זה יש פחות פחד ואימה מפני רדיפה, אך עולה תחושת אשמה עזה של התינוק על כך שהתוקפנות שחש כלפי אמו, כאשר זו תסכלה אותו, עשויה להרוס אותה (ואז לחסל גם את ההיבטים הטובים והמזינים שלה, שהרי מדובר כעת באובייקט שלם, ולא מפוצל). קליין מכנה חרדה זו ״חרדה דיכאונית״, והיא מאפיינת את העמדה הדיכאונית. זו עמדה מתקדמת יותר מבחינה התפתחותית, משום שהחרדה הזו מביאה עמה גם פנטזיות בנוגע לאפשרות לתיקון ולאיחוי. לפי קליין, בני אדם נעים בין שתי העמדות לאורך החיים, בהתאם למצבים שונים. כך למשל, במצבי אבל, גם בני אדם מפותחים מבחינה פסיכולוגית יכולים לסגת אל העמדה הסכיזו-פרנואידית, ולראות למשל את האדם שנפטר כמי שהיה ״כולו טוב״.
צרות עין וחמדנות
קליין תיארה תינוקות כיצורים חמדניים מאוד – הם תלויים בשד כמקור הזנה, סיפוק וביטחון, והם חומדים אותו. חמדנותו של התינוק אינה הרסנית במקורה, אלא נובעת מרצונו של התינוק להתאים את השד באופן מוחלט לגחמותיו וצרכיו. צרות עין, לעומת זאת, אינה עוסקת ברצון להשיג גישה מוחלטת אל הטוב שמספק השד, אלא מהווה רצון להרוס את השד. התינוק לא יכול לשאת את העובדה שהוא תלוי בשד ושזה אינו מצוי בשליטתו, ועצם קיומו של דבר טוב הופכת לבלתי נסבלת – ויש להרוס אותו. צרות העין למעשה מתקיפה את האובייקט הטוב, ולא את האובייקט הרע – ובכך גם מקלקלת את הפיצול ששמר על הטוב מוגן מפני הרע. אנליטיקאים עושים שימוש במושג צרות עין כדי לתאר מטופלים שמתקשים לשאת דבר טוב שהם מקבלים או עשויים לקבל מהאנליטיקאי – ומתקיפים אותו בשל צרות עין.
הזדהות השלכתית
לפי קליין, בהזדהות השלכתית האדם אינו רק משליך את הדחפים הבלתי נסבלים שלו על האחר, כפי שגרס פרויד, אלא חלקים בלתי נסבלים של העצמי שלו. מכיוון שמדובר בחלקים מעצמו, לאדם יש צורך לחוש מחובר לתוכן הזה ולחוש שליטה עליו באופן לא מודע. האדם לא רק משליך חלקים מעצמו על האחר, אלא שהאחר גם מפנים את החלקים האלה ומזדהה עמם.
