היומן הקליני של פרנצי
הבגד הבוער - מחשבות על טראומה, העברה נגדית ואנליזה הדדית
מריאנה גייטיני
"מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.תפרו לי בגד בוער אמרתי, אני יודעת.אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?אני יודעת, אמרתי, אבל לא להזהר.ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתיאינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת."(הבגד, דליה רביקוביץ)
יומו האחרון של היומן הקליני נושא את התאריך השני לאוקטובר 1932, אולם רק חמישים ושלוש שנים לאחר מכן הוא יראה אור בצרפת ושלוש שנים נוספות תעבורנה עד לפרסומו באנגליה בשנת 1988. פערי השנים האלו מקפלים בתוכם דרמה שהותירה את חותמה עד לכדי אירוע טראומטי שהשפיע קשות על העולם הפסיכואנליטי (באלינט, 1968; ארון, 1996; Eshel, 2016).
גלגולו הפיסי של היומן עשוי ללמד אותנו משהו על התהפוכות הללו, ב-1933 מפקידה אשתו של פרנצי את היומן בידיו של מיכאל באלינט, מטופל ותלמיד של בעלה. אלו הן שנים של רדיפה מבית ומחוץ, באלינט היהודי נמלט מבודפשט לאנגליה כשהוא נושא עמו את היומן הכתוב. הוא מבקש להשהות את פרסומו מחשש שהאקלים בחברה הפסיכואנליטית יוביל להוקעה של הרעיונות בו, בעיקר אלו הנוגעים לרגרסיה, לשימוש בהעברה הנגדית ולאנליזה ההדדית. באלינט היטב יודע - היומן חושף איש שלא הלך בתלם שהתנסה בטכניקות רדיקליות, איש שהמחלוקת האישית והרעיונית שלו עם פרויד הובילו לחרדה עמוקה בקרב מטפלים מפני ניסיונות קליניים רדיקליים שאינם הולמים את רוח הפסיכואנליזה הקלאסית. באלינט כאב את השתקת הגותו של פרנצי, השתקה שנעשתה גם דרך פיזור שמועות לגבי מצבו הנפשי בימיו האחרונים, שמועות שג'ונס אף העמיק בביוגרפיה של פרויד. שמועות אלו היוו הדגמה טראגית להשתקת האחר דרך פיזור שאלות הנוגעות לבוחן המציאות שלו, בדיוק הנושאים בהם פרנצי עסק כל חייו.
שלושים שנים חולפות, באלינט נאבק למצוא את מקומו באנגליה, במהלכן הוא מפרסם מאמרים המושפעים בין היתר מרעיונותיו של פרנצי תוך שהוא נזהר מלהעניק לרעיונותיו גורל דומה של הוקעה. לקראת שנת 1969 באלינט מבוסס היטב בתוך החברה הפסיכואנליטית, רוחות חדשות נושבות, ויניקוט מנסח את מאמריו על הרגרסיה ועל ייסורים שלא יעלו על הדעת ובאלינט, המאמין כי בשלו התנאים לפרסום היומן, מנסח הקדמה. הוא מבקש לפרסם את היומן בצירוף חליפת המכתבים בין פרנצי לפרויד מתוך תקווה שאלו יאפשרו הבנה רחבה יותר שלו. אלא שפרסום המכתבים נמנע על ידי משפחתו של פרויד ושוב הוא גונז את היומן. לאחר מותו של באלינט ב-1970 עבר היומן לידיה של ג'ודית דופונט, אחייניתה של אליס באלינט ופסיכואנליטיקאית, בליווי הוראות מדויקות שלא לפרסמו ללא המכתבים הנלווים. רק חמש עשרה שנה לאחר מכן, בשנת 1985, חמישים ושלוש שנים לאחר כתיבת היומן וגניזתו הוא רואה אור. בכך מגיעה לסיומה ״אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הפסיכואנליזה״ (ארון, 1996, עמ' 199).
היומן מורכב מקטעים קצרים בני עמוד או שניים. בחלק מהתקופות פרנצי כותב כמעט בכל יום ולעיתים יעברו ימים אחדים בין כתיבה לכתיבה. חלק מן הקטעים ארוכים ומפורטים חלקם קצרים וקטועים. הוא נכתב במהלך תשעה ירחי לידה ופרנצי בן החמישים ותשע עתיד למות שבעה חודשים לאחר סיומו מאנמיה ממארת ללא שיוכל להמשיך לפתח את רעיונותיו או להותיר הוראות ברורות לגבי פרסומו. נסיבות טרגיות אלו הותירו בידינו את מחשבותיו הגולמיות, ללא יד עורך. כתיבה דחוסה, אינטנסיבית ואסוציאטיבית, חשיבה ראשונית ושניונית משמשות בו בערבוביה, קרעי רעיונות מונחים לצד חשיבה צלולה, ייסורים, התלהבות, אכזבות, כמעט כל רגש אנושי מצוי בו. זהו איננו ספר רגיל ואפילו לא כזה הניתן לשיוך לז'אנר הרומנים. הזמנים אינם ליניאריים, הרעיונות לא נבנים בהדרגה, הכל מצוי בו למן ההתחלה, וגם סופו אינו מאפשר מיצוי. חווית הקריאה בו אינה פשוטה, היא מבקשת התמקמות בהוויה של הקשבה, כזו הזונחת אחיזה במבנים ידועים, קריאה שדורשת התמסרות. מי שמבקש לו אמת סדורה לא ימצא אותה בספר, אבל מי שייתן לו לפעול עליו את פעולתו יפגוש דרמה סוערת ונדוניה תיאורטית עשירה.
פרנצי נולד בהונגריה ב-1873, השמיני מבין עשרה ילדים. הוא סיים את לימודי הרפואה ומצא עצמו מעורב בטיפול באנשים שגורלם לא שפר עליהם, ואולי נכון יותר לומר שהוא נדחף מתוכו לטפל בהם; אביונים וזונות נמנים על מטופליו הראשונים ומאיישים את מחשבותיו התיאורטיות. נטיות אלו מצאו את דרכן גם אל היומן הקליני, שהוא אולי שיא המעורבות הרגשית של מטפל ומטופל, מעורבות והתערבבות, נושאים שבהם ידון המאמר הנוכחי.
אישיותו של פרנצי, מי שכונה על ידי פרויד "enfant terrible" של הפסיכואנליזה, עולה חיה מבין הדפים, היומן מתחיל בשביעי לינואר 1932 ומילותיו הראשונות ״היעדר הרגש של האנליטיקאי״ ומיד לאחר מכן ״קבל הפנים מעושה, הזמנה רשמית 'לומר הכל', תשומת לב הנקראת אמנם מרחפת ואחידה אך למעשה אינה כזו, ובכל מקרה לא הולמת את העומס הרגשי שטעונים בו דבריו של המטופל״. הנה במשפט הפותח, ביריית הפתיחה, מסמן פרנצי את שיעסיק אותו לאורך כל היומן ולאורך כל חייו המקצועיים: עמדתו של האנליטיקאי אל מול סבלו של המטופל. המשפט הראשון והדחוס הזה מרמז גם על הנמען של היומן, הרי היה זה פרויד שניסח את כללי האסוציאציות החופשיות והניטרליות ״על הרופא להישאר אטום עבור מטופליו ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו״ (פרויד, 1913, עמוד 97). היה זה גם פרויד ששימש כאנליטיקאי עבור פרנצי, אנליזה קצרה שפרנצי כמה אליה, הסתכסך עימה, וקיים איתה דיאלוג מתמיד. כך שהיומן הוא גם שיח, או לפחות ניסיון לשיח, עם מי שהיה ה״פרופסור״ ה״אנליטיקאי״ וה״ידיד יקר״.
פרנצי מחפש אחר הדבר המרפא שוב ושוב הוא עושה שימוש במילים שהיו זרות לשיח האנליטי של אותן שנים: ״אהבה למטופל״, ״התמסרות״. בעוד המוקד הטיפולי בשנים אלו של החשיבה הפסיכואנליטית העמיד במרכז את ממדיה הפאליים של הידיעה, על הפירוש והתובנה שהם מביאים עימם, בא פרנצי ומסיט את מרכז הכובד אל עבר הקשר הטיפולי. הוא מציע בלהט עמדה פחות יודעת, המחליפה את הפרשנות בנוכחות ש״תנקז את הכאב של המטופלת באמצעות חמלה״ (23.6.1932). דיאדה שבה ניתן יהיה לחוות, לעיתים לראשונה, את שהנפש לא יכולה הייתה לחוות. מחשבות אלו היו קריאת תיגר על אבני היסוד של הטכניקה הפסיכואנליטית - הרגרסיה, החזרה והנתיב החוויתי שמלווים אליה אינם מכשול והתנגדות שיש להסירם ולפרשם, נהפוך הוא, הם הולכים ומסתמנים עבור פרנצי כנתיב חיוני, לעיתים יחידי, בדרכה של הנפש לטפל בזה שלא יעלה על הדעת. פרנצי מאשים את פרויד בריחוק אינטלקטואלי מן המטופלים, והיומן מתעד את תנועות ההפוכה של פרנצי, את התקרבותו אל השורף והחותך, אל הסמוך, אולי הסמוך מידי, כשהאנליזה ההדדית היא שיאו של התהליך הזה. אולם אין להקדים את המאוחר, אנחנו עוד ביומו הראשון של היומן, נמתין מעט בטרם תסתבך העלילה. ב-31 בינואר פרנצי כותב ״הרופא מגזים ברגשי ידידות, מחייך בחביבות ומהרהר בינו לבין עצמו 'השד יקח אותך, הרסת לי את מנוחת הצהריים'" ובהמשך ״ההתנגדות של המטופל הזה בלתי נסבלת, ממש מתחשק לי להעיף אותו״. המטופל יודע היטב שמתחת לחביבות המעושה מסתתרים רגשות עוינים אולם אלו לא מקבלים כל הכרה, נהפכו, האנליטיקאי מכחיש אותם במסווה של ״צביעות מקצועית״. כאן הולך פרנצי צעד נוסף וטוען כי אין זו הפעם הראשונה שבה מטופלים חווים פער בין התפיסה שלהם לבין מה שנשקף אליהם מן הדמויות המטפלות שלהם, המכחישות לחלוטין את שקולטים החושים שלהם. מכאן שהצביעות המקצועית לדעתו משחזרת צביעות קודמת, כזו שהתרחשה סביב הטראומה. לפיכך ההחלטה לנטוש את העמדה האנליטית הקלאסית (שהיא בוודאי לא נקייה ממורכבות) איננה רק סוגיה טכנית או תוצאה של חלקי כנות באישיותו של פרנצי, היא ביטוי לאופן שבו פרנצי מבין את הטראומה המקורית, דרמה שבה עמד ילד קורבן אל מול מבוגר בו הוא תלוי, מבוגר שהגיב בצביעות, נמנע מלהנכיח את האמת, את המציאות הטראומטית, ואולי אף מכחיש אותה לחלוטין.
פרנצי מסמן קו רעיוני הקושר בין ליבת החוויה הטראומטית לבין ליבת הטכניקה האנליטית הקלאסית - העמדה האנליטית הניטרלית וחסרת מעורבות איננה אלא רה-אנאקטמנט של הטראומה המקורית.
במהלך המאמר הנוכחי אנסה לקשור את רעיונותיו של פרנצי ,כפי שהם מופיעים ביומן הקליני, עם מחשבותיו לגבי טראומה ועם האופן שבו התפתחה החשיבה הפסיכואנליטית לאורך העשורים האחרונים.
הטכניקה והטראומה: שחזור אל מול תיקון, ישן אל מול חדש
התקופה בה נכתב היומן הקליני מקבילה להתרחשויות חשובות בחיים של פרנצי ובחיי הפסיכואנליזה.
בספטמבר 1932 מתקיים הקונגרס הפסיכואנליטי השניים-עשר בוויסבאדן בו מציג פרנצי את מאמרו הידוע שיקרא מאוחר יותר ״בלבול השפות בין המבוגר לילד״. אירוע שיהווה את שיאה של נקודת השבר בין פרויד לפרנצי. אירוע ששלח את מחשבותיו של פרנצי לגלות תיאורטית של חמישים שנות מדבר. הטיוטות המוקדמות של המאמר ניכרות בבירור לאורך היומן.
יומו של השלושים לאוגוסט, שנת 1932, פרנצי בדרכו אל הכנס, הוא מבקש לעצור לפני כן בביתו של פרויד ולהקריא בפניו את המאמר. פרנצי לא שקט, הוא יודע שהתוכן העיקרי של המאמר לא דובר את השפה המקובלת. נוירוזה, הוא טוען, היא תוצר של התעללות וטראומה ממשית שעברה הכחשה והסתרה על ידי המבוגרים, אשר ביודעין יצרו עמעום בבוחן המציאות של הקורבן. פרנצי היטב יודע - זהו תוכן שנוי במחלוקת. הוא חושש, הוא כמה לאישור של פרויד, מבקש את ברכת הדרך. פרנצי מסיים את הקריאה ופרויד מזועזע מתוכן המאמר. בזיכרונו של פרויד היה פרנצי קר כקרח מרוחק וזר. מאוחר יותר הוא יכתוב לבתו אנה:
״הפרנצים באו, היא מקסימה כתמיד, הוא לעומת זאת קר כקרח. מבלי כל הקדמה או הכנה הוא אמר 'אני רוצה לקרוא לך את ההרצאה שלי'. הוא אכן עשה זאת ואילו אני הקשבתי הלום. הוא נסוג לחלוטין למחשבות שזנחתי כבר לפני שלושים וחמש שנה, שהטראומה המינית של הילדות היא הסיבה העיקרית לנוירוזה... כל העניין מטופש לחלוטין, כל כך לא שלם, וחסרה התייחסות לטכניקה שבעזרתה הגיע למסקנות האלו" (Molnar, 1992).
שלושים וחמש שנה לפני היום ההוא, ב-1897 פרויד כותב לחברו פליס:
"a great secret has been dawning in me in the last few months, I no longer believe in my neurotica" (Freud, 1897)
ובכך הוא מותיר מאחוריו את תיאוריות הפיתוי על הטראומה הפרטיקולרית שבה. המפגש עם המאמר של פרנצי מעלה בפרויד חשש שמא תלמידו ויורש העצר חוזר להמשגות מוקדמות, כאלו המעניקות למציאות משקל מכריע. ואכן פרנצי חוזר ואומר דברים נוראים קורים ״לא ניתן להפריז בחשיבותה של הטראומה, במיוחד לא של הטראומה המינית, כגורם המעורר את המחלה״ (פרנצי, 1933, עמ' 206).
פרנצי מחדד את החשיבה על הגורם הפתולוגי בטראומה ומכנה אותו ״בלבול השפות בין המבוגר לילד״. בעוד משאלותיו של הילד הן לרוך הרי שמבוגר בעל נטייה פתולוגית, במסווה של תשומת לב ואפקטיביות רגשית, מגיב בשפת תשוקה ויוצר אינטראקציה ארוטית. הילד מפרש את ההתנהגות כהיענות למשאלות הרוך ומתמסר בלהט ובהתלהבות לתשוקתו של המבוגר. עד מהרה הופכת האינטראקציה לשימוש טראומטי בילד ומתנגשת בשפת הרוך שלו. המבוגר שיודע כי דבר מה אינו כשורה, תוך שהוא נדחף מרגשות האשם שלו, גוער בילד, מאשים אותו ונוקט עמדה מוסרנית נוקשה. זהו מעבר פתאומי וחד בהתנהגות שהילד מתקשה להבינו ומהווה ממד טראומטי בפני עצמו. מול התקיפה הילד נותר משותק על ידי חרדה איומה, הוא חסר אונים ונאלם דום אל מול רצונו של התוקפן, נכנע ונענה למשאלותיו תוך מחיקה עצמית מוחלטת. הילד, אומר פרנצי, מפנים את התוקפן ״במלואו״ על תחושות האשמה והסבל שלו ועל תוקפנותו. כך חדל להיות התוקפן מציאות חיצונית שאין כל אפשרות להתגונן למולה והופך להיות מציאות פנימית. המשאלה הלא מודעת היא שהפנמה שכזו תאפשר לילד לשלוט על הסיטואציה הטראומטית ולהפוך אותה לצפויה, שהרי ״הטראומטי הוא הבלתי צפוי שאין לרדת לעומקו, הבלתי ניתן לחיזוי״ (24.7.1932). מנגנונים אלו מאפשרים את הישרדותו הנפשית של הילד אולם תובעים שיתוק מסיבי של כל הפעילות הנפשית: תנועה, תפיסה ומחשבות. נפשו של הילד נותרת מפוצלת, בפרגמנטציה כשכל חלקיה אינם יודעים על קיומם של החלקים האחרים. פרנצי מסיים את המאמר בנימה האופיינית לו ״...נזדקק למידה גדושה של אופטימיות כדי לא לשקוע בייאוש אל מול תמונת מצב זו״ (שם).
נשוב לחדר העבודה של פרויד. פרנצי ודאי עומד, פרויד ישוב על הכורסה, סביבו שלל הפסלונים והאוספים הארכיאולוגיים. פרנצי מסיים את קריאת המאמר. פרויד מתקשה להבחין בתרומה הגלומה בו, גווני קולו של פרנצי נבלעים. הוא מבקש ממנו לגנוז את המאמר לשנה לכל הפחות, פרנצי מסרב. הפגישה מסתיימת כשפרנצי מושיט את ידו אל עבר מי שהיה עבורו ״פרופסור", ״האנליטיקאי״ ו״ידיד יקר״ וידו אינה פוגשת יד אחות. הוא יוצא מביתו של פרויד, מתקשה בהליכה וכמעט מועד. ברמן כותב: ״יתכן שזהו הסימפטום הראשון של האנמיה שטרם אובחנה, אולם קשה להתעלם גם מהמשמעות של עיתוי הופעת הסימפטום: ללא אהבתו של פרויד פרנצי קורס״ (ברמן, 2002, עמ' 50). זהו רגע השפל הכואב ביותר בידידות שנמשכה למעלה מעשרים וחמש שנה במהלכן הוחלפו 1,246(!) מכתבים בין פרויד לפרנצי, מכתבים אמיתיים, עם בול דואר, כאלו שגודשים שלושה כרכים וחופשים מצעד שהחל את דרכו בהערצה של פרנצי לפרויד, המשיך בניסיונות נפרדות ועצמאות והסתיים בכאב ובפספוס כשהסדקים התיאורטיים והטכניים בין שני האישים הלכו והעמיקו.
ביומן, שהוא כעין טיוטה והרחבה של המאמר, פרנצי מנסח מחשבות על כאב קיצוני, על ייסורים. כמה שונה השפה הזו משפת האי עונג, כמה פוצעת וכואבת, מקדימה המשגות על ייסורים פרימיטיביים שאין להעלותם על הדעת (ויניקוט), על חרדות ללא שם וללא צורה (ביון, אוגדן), ועל ההבנות שלנו באשר למנגנונים דיסוציאטיביים. הנה ב-14 לפברואר הוא כותב ״... מתעללים בילד חסר ישע באמצעות הרעבה למש. מה קורה כאשר הסבל גובר וחורג מיכולת ההבנה של היצור הקטן?.... הילד יוצא מחוץ לעצמי... הסימפטומים של חוסר תגובתיות תחושתית... ואחר כך לעיתים קרובות היות מחוץ לעצמך (במבט מבחוץ) הם: שיתוק כללי (אי הימצאות)... היכן הם מצויים?״ כמה ימים לאחר מכן ב-21 לפברואר הוא כותב: ״ילד נפגע מאלימות קיצונית, התוצאה – 'נשמתו פורחת'... אדם שנשמתו פרחה שורד גופנית את 'מותו' ומתחיל לחיות מחדש עם חלק מהאנרגיה שלו... דווקא אותו חלק שנמלט אל השכחה הוא אותו החלק של האישיות שנשאר מת״. אלו הם רק חלק מניסיונות ההמשגה שפרנצי פורס לאורך הספר, המשגות שצלילותן כה מפעימה עד כי קשה להאמין שהן התנסחו בתוכו בבדידות. מחשבותיו מקדימות בכמעט מאה שנה את ההבנות על טראומה ככאב קיצוני שחומק מתוך המערכת הסימבולית, כך ״שאפילו הזיכרון של האירוע כולו הולך לאיבוד״ (10.5.1932). הטראומה מובנת כאירוע שמציג את עצמו ולא מאפשר ייצוג, כיצד ניתן לתפוס את שלא ניתן לתפוס? הטראומה מאיינת את האפשרות לרשום אותה, ובמקרים חמורים אף נגזלת מן האדם האפשרות להדחיק אותה. שהרי כיצד ניתן להדחיק את שלא ניתן להעלות על הדעת?
אטען כי אזורי ההבנה הקלינית הללו הובילו את פרנצי להבנה כי ניתן לפגוש את הטראומטי שלא יעלה על הדעת רק בתוך ומתוך הדעת של הזולת, דעתו – נפשו של האנליטיקאי, ומכאן רק בתוך ההעברה הנגדית. פרנצי ניסה לגייס את הנפש של האנליטיקאי כרשם-שותף של זיכרונות שטרם זכו להירשם, כדרך היחידה לפגוש חומרים ראשוניים ביותר, נטולי צורה וייצוג. הוא כותב ״למדנו ממנו (הכוונה לפרויד מ.ג) ומהטכניקה שלו דברים רבים שעשו את החיים ואת העבודה נוחים יותר; האיפוק השלו נטול הרגש, ההסתמכות הבלתי מופרעת על עצמך, על העליונות של ידיעותיך ועל התיאוריות״ (4.8.1932). אל מול האיפוק השלו ונטול הרגש פרנצי מציב את התגובה הרגשית האותנטית של האנליטיקאי כדרך לתקף, אולי לראשונה, את קיומו של האירוע הטראומטי: ״המטופלים אינם מסוגלים להאמין, או להאמין בלב שלם, בממשותו של האירוע, כשהאנליטיקאי שהוא העד היחידי לאירוע – מתמיד בעמדתו הקרירה נטולת הרגש״ (31.1.1932). פרנצי מציע עצמו כשותף רושם אבל גם מתרשם: ״ברב המקרים של טראומת ילדות אין להורים כל עניין להעמיק את הרשמים בילד. להפך הם כמעט תמיד מעודדים הדחקה כדרך טיפול. 'זה שום דבר', 'לא קרה כלום'... מומתים במעטה של שתיקה״ (שם).
מכאן שפרנצי מסמן שתי נקודות זמן בהתהוות של הטראומה: האירוע הנורא ולאחר מכן תגובתו של ההורה לאירוע. ברגע הטראומה מופעל מערך הגנתי אשר מאפשר לקורבן לשרוד את שלא ניתן לשרוד אותו: ״... הגוף נהפך למשולל נפש, (ש) כלל לא חווה את חורבנו או התבונן בתהליך זה מבחוץ כעל מהלכים הפוגעים בישות זרה״ (12.1.1932). זו חשיבה מורכבת המחזיקה את ההגנה (ניתוק, דיסוציאציה, אוטומיזציה) לצד כוחות החיים, ואולי אפילו בשירות כוחות החיים. מה שמוביל אותי אל האורפה.
האורפה – כוחות ההישרדות אל מול הטראומטי
יש לשער כי אליזבת סוורן, המטופלת שמלווה את היומן כולו, היא זו שהכירה לפרנצי את מושג האורפה. סוורן הייתה מושקעת בלימודי דת ויתכן כי מכאן היכרותה מכך עם ה- Orphic religion. האורפה היא הצד הנקבי של אורפוס, אשר מתואר במיתולוגיה היוונית כמוסיקאי שכישרונו היווה מקור למשיכה מאגית, הטבע כולו נכרך אחריו: ציפורים, הרים, נהרות, כולם התמגנטו לכוח המשיכה שלו, כמו היו גלומים בו דחפי חיים בעלי עוצמה רבה. סיפורו הטראגי מתחיל מיד לאחר שאהובתו אורידיס מוכשת על ידי נחש בליל כלולותיהם ומתה. ביגונו אורפוס מחליט ללכת אחריה לממלכת המוות ולהשיב אותה. הוא פונה בתחינה לאלי המתים, תחינה שנשמעת מתוך פריטת יגון על מתירי הקתרוס שלו. האלים נעתרים אך בתנאי אחד, שלא יביט לאחור עד אשר יחצה את הסף. בדממה אפלה עלו אורפוס ואורידיקה במעלה השאול, אורידיקה צולעת בשל הכשת הנחש. לכשקרבו לקצה ההר והאורות הראשונים של שמש העולם החי הבקיעו מן הפתח חשש הציף ומילא את לבו של אורפוס ועיניו כמו מעצמן הביטו לאחור. מיד החלה אורידיקה להיעלם, ידיו חיבקו רק את האוויר ״פעם שניה שהיא גוועת״ (Ovidius, 1994).
אורפאוס מיאן להתנחם. הוא שב לעיר הולדתו ״ושברו לא שכח״ (שם). הנשים שחשקו בו ונפגעו מדחייתו הן אלו שהובילו למותו בסופו של דבר. מתוך התקף זעם וטירוף הן סקלו אותו באבנים, קול נגינתו הוחרש על ידי הלם התופים שלהן תוך שהן משסעות את גופו לגזרים. רק ראשו הכרות נותר שלם וקולו המשיך לשיר במנותק מגופו, כעין פרגמנט של אינטליגנציה ודחפי חיים.
Haynal (2014) מתאר את קריעתו לגזרים של אורפאוס כ- "Literally fermented" בדומה למה שחווה פרנצי בהעברה הנגדית בטיפול בנפגעות טראומה (Haynal, 2014). האורפה, כותב פרנצי היא ״ישות נפרדת שמהותה שימור החיים בכל מחיר״ (12.1.1932). זוהי איכות שאיננה אגו פתולוגי או עצמי שקרי, היא מאפשרת לנו לראות כיצד המנגנון הנפשי של הטראומה המסיבית יכול להפעיל דחף ליבידינלי עוצמתי, דחף אשר מאפשר את שימור כוחות החיים בזמנים שבהם עצם ההישרדות הנפשית מצויה תחת איום. ברגעים אלו היא פועלת כעין ״מלאך שומר״ המציל את הנפש מהינתנות מוחלטת אל המוות. היא מתעוררת כאשר הנפש מתחילה לסגת, כאשר אין אחר וכבר אין משאבים פנימיים ומהווה כוח חיים כמעט אבולוציוני ראשוני הישרדותי כמו היותה חלק מן התחביר הגנטי שלה. אינסטינקט של שימור והישרדות. עבור פרנצי האורפה הייתה כח שדרכו ניתן להבין איך טראומה מסיבית יכולה להפעיל בתוך האדם כוח ליבידינלי עוצמתי שנועד להחזיק מעין דופק נפשי ופיסי, אבל כזה שאין בו כל קשר עם העולם הפנימי או החיצוני. כוחות האורפה עושים מעין אנקפסולציה לכאב, מבודדים את האדם מן המציאות הנפשית הבלתי ניתנת לנשיאה, אבל אלו הם חיים במחיר של ניתוק ופרגמנטציה. במצב מצמית, היא משמרת דופק אבל לא ויטליות, חיים אבל לא חיים נפשיים, שימור עצמי אבל לא ריפוי לא התחדשות לא טרנספורמציה, רק החזקה של דופק. היא מסמנת את ההקפאה של הטראומה אבל גם את התקוות שנלוות אליה, לשמור את הנפש או את חלקי האטומים של הנפש בחיים עד שימצאו התנאים בהם אפשר יהיה לפגוש את הכאב הבלתי נתפס, לחוות את השבר, את חוסר האונים במלוא עוצמתו ובאופנים שאינם דיסוציאטיביים, כך תוכל הארופה להרפות מאחיזתה (Gurevich, 2015). מעניין לחשוב על האופן שבו מתכתבת החשיבה על האורפה עם המשגותיו של ויניקוט באשר להקפאת מצב הכשל. במונחים של ויניקוט הנפש הרכה היא בעלת יכולת מולדת פנימית לריפוי עצמי "Innate capacity for self-cure" (p.128) (Winnicott, 1959).
זו יכולת שמאפשרת לעצמי השקרי (ואולי נכון יותר לקרוא לו ״העצמי המטפל התחליפי״) להיכנס לתפקיד במטרה לשרוד את הבלתי ניתן לנשיאה. בדומה להפשרת מצב הכשל בתוך הרגרסיה לתלות הרי שהאורפה תרפה מאחיזתה רק כאשר היא תוכל למסור את תפקידה לאנליטיקאי. גורביץ (2016) מכנה זאת "The analyst's Orphic function" (Gurevich, 2016).
משימוש בהעברה נגדית ועד לאנליזה ההדדית
פרנצי ממשיך לחקור את כוחות הנפש המשמרים חיים במצבים של טראומה, הילד הקורבן קופא אל מול המצב הטראומטי: ״גוף רפוי לחלוטין נפגע פחות מנעיצת פגיון מאשר גוף מתגונן״ (10.5.1932). הזעזוע הטראומטי דוחף את הנפש ליצור פיצול באישיות במטרה לשרוד. פרנצי עושה שימוש במושגים שונים במטרה לתאר זאת, זהו ״חלק מת״ ובמקום אחר ״חלק מנופץ״, חלק ״שנרצח באלימות״. הפיצול מותיר חלק מן האישיות מחוץ למגע יד אדם ולעיתים במקרים של טראומות קשות, חוזרות ונשנות עשויים להתרחש פיצולים רבים, עד כדי פירוק האישיות לאטומים, הגנה אותה מכנה פרנצי ״אוטומיזציה״. האישיות עוברת פרגמנטציה כדי שתוכל לשרוד אך גם בכדי להציג שטח פנים גדול יותר לשוק הטראומטי. בשלב זה הילד פוגש את ההכחשה מצד אותו הורה בו הוא תלוי, וזוהי, טוען פרנצי, מכת המחץ של הטראומה, כאשר ״המעשים מומתים במעטה של שתיקה״.
ההבנות התיאוריות הללו מצאו מקום ישיר לתוך עמדתו האנליטית. בשמיני במרץ אנחנו מוצאים את הכותרת ״האנליטיקאי כקברן״ ובהמשך ״... יום יבוא ויהיה עליו (על האנליטיקאי) לחזור במו ידיו על מעשה הרצח שבוצע במטופלת אולם להבדיל מן הרצח המקורי אסור לו להתכחש לאשמתו״ פרנצי ממשיך ושואל ״אולי טבעי, ואף מועיל להיות אדם המרגיש בכנות, פעם מזדהה רגשית עם המטופל ופעם כועס עליו בגלוי״ (1.5.1932).
הכנות לא הייתה רק תו אופי של פרנצי אלא שיקוף של הבנות תיאורטיות לגבי טבעה של פעולת הטראומה על הנפש, והאנטי דוט הנדרש לשם ריפוי ומניעת רה טראומטיזציה.
באלינט (1954) מתאר את אישיותו של פרנצי כך:
"…he was always ready, even at the cost of the greatest self-renunciation, to force himself to sincerity. He did not allow himself a single false or even a vacant tone in the presence of a patient"
וכך גם לאורך היומן הקליני, פרנצי עומד פתוח, חשוף, קורא לספק סביבה בטוחה שהאמפתיה והקבלה הכרחיים בתוכה, אבל גם הכנות והיושר. רק בתוך סביבה כזו ניתן לשוב אל הכשל, להיות הקברן, להשתתף בדרמה ולהטליא את הקרעים. כך בניגוד להורה המקורי האנליטיקאי יוכל להנכיח את הכשל, להודות בחלקו בו. זו תפיסה רדיקלית משום שמובלעת בה הטענה כי התפיסה של המטופל את האנליטיקאי איננה ״עיוות העברתי״ אלא תפיסה ממשית על מה שקורה בפועל בתוך החדר, טראומה שמשתחזרת בהשתתפותו הפעילה של האנליטיקאי. פרנצי מאמין גדול, אולי אפילו איש דתי בדבקותו בכוח התיקון. הוא מבקש לאהוב את המטופל כמשקל נגד למצב הטראומטי ״עניין של ממש ורצון אמיתי לעזור, ליתר דיוק אהבה גוברת של אחד ואחד מהם״ (18.6.1932) .רק בתוך סביבה שכזו ניתן לחוות מחדש את הטראומה ולאפשר איחוד של החלקים המפוצלים ״...אפשר יהיה להחזיר לאותה אחדות של החוויה שהתקיימה לפני הטראומה״ (18.6.1932). התפיסה המורכבת של פרנצי באשר להחייאת אזורי הכשל נחה לצד אמונה כמעט נאיבית ונוגעת ללב בכוחה של האהבה לרפא. קשה שלא לחשוב על קרבה וחמלה כלפי איש שעשה צעדים בארץ לא נודע, מבלי שיהיו בידו תכונות כה חשובות: על השָד הרע, על המשאלה להרוס את מקור הטוב, על ההבחנה בין רגרסיה שבירה לרגרסיה ממאירה. פרנצי פוגש את מטופליו החולים מאוד כשהוא מצויד רק באופטימיות, באינסטינקטים קליניים מצוינים ובנפש פעורה. הנה יומו של ה-20 במרץ חושף את המשפט הבא ״...או אז מתערבבות דמעותיהם של הרופא והמטופל ויוצרות אחדות סובלימטיבית... זהו הגורם המרפא, המקשר בקביעות בדבק בר קיימא את הפרגמנטים שנאספו באמצעות האינטלקט ועוטף את האישיות שתוקנה כך בהילה של הנאת חיים מחודשת ושל אופטימיות״. לצד אמירות נלהבות ומעט נאיביות אלו מונחות גם אמירות פנינה מפוכחות, הנה למשל: ״...המטרה שעלינו להציב לנגד עינינו היא להביא את המטופל להסתפק באפשרויות מציאותות, גם אם קלושות למדי (חביבות ורצון טוב) כלומר לקבל תמיסה ליבידינלית מדוללת זו כחומר מאחה ומרפא״ (17.1.1932). פרנצי נאבק בתוכו בשיח בין כוחות הדיכוי הקשים של הטראומה לבין משאלות לב לתיקון, המעברים האלו נוגעים ללב וחושפים מטפל יוצא דופן בכנותו, בהשתתפו ״באמת ובתמים, בכל מאודו״ (24.7.1932). ראו למשל את המשפט הבא: ״מאפיינים נפשיים מסוימים כמו תקווה, אהבה או בכלל אהבה לדברים מסוימים התרסקו מכוח הזעזוע התרסקות כה מוחלטת שראוי לראות בהם חשוכי מרפא, או ליתר דיוק מומתים לכל דבר. הריפוי של חלק זה אינו יכול להביא להשבת המצב לקדמותו, אלא רק להתפייסות עם חסך מסוים״ (22.3.1932).
בסופו של היום ההוא שבו עלו בתוכו מחשבות קשות על צלקות שאינן נמחות, נחתמת הכתיבה ביומן במילים אלו: ״שיבחרו (המטופלים) להחיות את אותו חלק של האני גם למעני ואחר כך מתוך תבונתם שלהם – כלומר שיסכימו להירפא ולהיזכר״ (שם). ״גם למעני״ כותב פרנצי ומציע את עצמו כשותף פעיל בדרמה, העומד באופן אקטיבי לרשות המטופל. בעוד פרנצי מאמין כי החלק הארי של הטראומה הוא תוצאה של קול הורי אשר הוציא עצמו מן הדרמה והכחיש אותה הרי שהוא מטביע עצמו בתוכה, הופך לחלק ממנה, מפשיט עצמו מכל בגד מגן, מתמסר למאיים ביותר, לקרוב, אולי קרוב מדי. לאחר מותו כותב עליו פרויד ״...רק בעיה אחת העסיקה אותו, הדחף לרפא השתלט עליו״ (Freud, 1933). פרויד אף טוען כי ידידו לוקה בתאוות ריפוי, אולי אפילו טירוף Furor Sanadi, משאלה שפרויד שב והזהיר מפניה במאמריו הטכניים המוקדמים (פרויד, 1915). אולי היה משהו בדבריו של הפרופסור, התשוקה לרפא הביאה את פרצי לאַתגר כל תפיסה בניסיון להקל על כאבם של מטופליו עד לכדי הגעתו להתנסות הדרמטית מכל, ואולי הדרמטית מכל מה שנראה בתולדות הפסיכואנליזה: האנליזה ההדדית.
אנליזה הדדית
בנקל ניתן למצוא את הקו הלוגי המקשר בין שלוש נקודות אלו: בין עמדה הקוראת ל״הימנעות מצביעות מקצועית״, דרך שימוש בהעברה-נגדית כאופן הנכחה של הטראומה ועד למסקנה הרדיקלית של האנליזה ההדדית.
מהי האנליזה ההדדית? פרנצי מתחלף עם כמה ממטופלותיו לסירוגין כשכל אחד מהם מנהל אנליזה לשני, שעת הטיפול נמשכה זמן רב, לעיתים אף כמה שעות רצופות. במקרים רבים ביומן קשה להבין למי מתכוון פרנצי בתיאור הפגישות, האם לעצמו כמטופל? כמטפל?
אופי הכתיבה חושף את שאלת הגבולות וטשטושן כחלק מהעמדה הטיפולית, ומטרים נושאים תיאורטיים כמו ״הזדהות השלכתית״, חשיפה עצמית, הדדיות בטיפול ועוד. מודל הטיפול האבהי-אמהי פינה את מקומו למודל טיפול אחאי. ברמן כותב: "הנזל וגרטל שמחפשים יחד את דרכם בין הצללים המבעיתים ביער האפל״ (ברמן, 2002, עמ' 48). מעניינת האסוציאציה של הנזל וגרטל, אמנם הם מצליחים להימלט לבסוף, אבל לא לפני שיפגשו סכנות בדרך ודמויות הוריות שבמקרה הרע הן מזניחות ונוטשות ובמקרה הרע עוד יותר רוצות לדחוף אותך לתוך לוע התנור. ואכן פרנצי חווה את הניסוי הזה כדרך להיאבק בכוחות הרשע ובשלושה עשר במרץ הוא כותב: ״נוצר הרושם שמדובר בשני ילדים, מבוהלים באותה מידה המשתפים זה את זה בהתנסויות שלהם, ובעקבות גורל משותף מבינים זה את זה לפני ולפנים ומבקשים אינסטינקטיבית להרגיע את עצמם״.
השימוש בהעברה הנגדית העסיק את פרנצי שנים ארוכות, היה זה בשנת 1922 בקונגרס של ברלין כאשר פרויד, שככל הנראה התמודד בתוך הקליניקה עם המורכבות בהעברה הנגדית, הזמין את המשתתפים להגיש מאמרים בנושא הקשר שבין הטכניקה לבין התיאוריה הפסיכואנליטית. היו אלו ימים בהם פרנצי ואוטו ראנק עבדו בשיתוף פעולה וניסחו מחשבות על מקומה של ההעברה הנגדית. הם כתבו מאמר לכנס, מאמר שעבר פיתוח מאוחר יותר בספרם "The development of psychoanalysis", ספר הנושא בחובו זרעים רבים לפיתוחים מאוחרים יותר של השיח האנליטי, והעביר את מרכז הכובד של הטיפול מהיזכרות ותובנה אל ממדי החוויה דרך ההעברה וההעברה הנגדית (Cabré, 1998).
מחשבות אלו, שהתגבשו לכל אורך עבודתו התיאורטית והקלינית, מצאו את הפיתוח מרחיק הלכת, ואולי אף הקיצוני ביותר, בטיפול של אליזבת סוורן, מי שמכונה בטיפול ר״נ. אליזבת ממוקמת לצד שתי מטופלות קלאסיות שהפסיכואנליזה חבה להן חוב עצום, הלא הן דורה (אידה באואר) ואנה או (ברטה פפנהיים). במקרה של אליזבת, בדומה לקודמותיה, מסתמנת ההעברה-הנגדית כנושא מרכזי. הטיפול באליזבת מתפרס על פני שמונה שנים ומסמן את השינוי הרדיקלי שפרנצי עובר בתפיסת מוקד הטיפול הפסיכואנליטי ואופיו.
אליזבת, שהייתה ככל הנראה קורבן לטראומה אכזרית ומתמשכת, מעוררת בפרנצי תחושות של סלידה כבר למן המפגש הראשון עימה. פרנצי מגייס מתוכו תגובות אמפטיות מתוך מאמץ רב וחרף ההעברה הנגדית השלילית שלו. אולם אלו מתגלים עד מהרה כ״פוזה מקצועית מודעת, שאומצה בחלקה כדי להתגונן מן החרדה״ (5.5.1932). פרנצי נאבק בהעברה-הנגדית השלילית ומוצא את עצמו משוקע עד צוואר בטיפול באליזבת כשזה ממלא את רוב שעות היום שלו, לעיתים פעמיים ביום ובסך הכל כחמש שש שעות מיומו הן ״שעות אליזבת״, הוא מצרף אותה לנסיעות לחופש, אך מבטל חופשים כשמצבה הולך ומחריף. שנתיים התמיד פרנצי במסגרת אינטנסיבית זו כשהכעסים הולכים וגואים בו: ״...נראה שמאמץ היתר עורר בי מתח עצום, אשר השניא אותה עלי לעיתים קרובות״ (5.5.1932). למול ההתמסרות המוחלטת וכיבוש השנאה בתוכו מתעוררות באליזבת פנטזיות ארוטיות ופרנצי כותב: ״את התפקיד של מאהב מושלם זה הועידה המטופלת לי״ ובהמשך: ״הדבר הבהיל אותי לא מעט״ (שם). בתום ״מאבק פנימי חריף״ פרנצי מתחיל להציב גבולות, מותיר אותה לבדה בחופשות, מגביל את מספר השעות. במקביל הוא מנסה לפרש את ההעברה השלילית של אליזבת, אולם אז היא מציעה בתורה פירושים דומים: הייתכן, היא שואלת, שפרנצי עצמו הוא שלוקה בהעברה שלילית כלפיה? הידוק הסטינג איננו מביא לרגיעה המיוחלת, נהפוך הוא, אליזבת מגבירה את לחציה ודרישותיה: ״החלה לדבר על כך שהאנליזה שלה לעולם לא תתקדם אם לא אחליט לאפשר לה לעשות לי אנליזה בנוגע לרגשות החבויים בי״ (שם).
הטיפול תקוע, מצבה של אליזבת הולך ומחמיר והיא מטיחה בפרנצי האשמות לפיהן רגשותיו השליליים והלא מעובדים כלפיה אינם מאפשרים את ההתקדמות. ברגישותה היא מזהה את תחושות השנאה העוצמתיות כלפיה, תחושות שפרנצי ניסה להשתיק בתוכו. ״תחושה שמקנן בי דחף להרוג או לענות את מטופלי״ 17.1.1932. כאן מתחיל השלב הדרמטי ביותר בסיפור ואחת העדויות הנדירות והמרתקות שנכתבו על ידי מטפל. פרנצי מתבונן לתוככי נפשו ומוצא שאליזבת צודקת ואת מקורן של תחושות שנאה המחופשות לחביבות יש למצוא בקשרים המוקדמים עם אמו ״נשים מסוגה מעוררות בי בהלה, התנגדות ושנאה עוד משנות ילדותי. מאמצי היתר הרגשיים שלי, בעיקר חביבות מוגזמת זהים לאותם רגשות שחשתי לאמי״ (5.5.1932). הוא ממשיך וכותב: ״למרות חביבותי המופגנת לאמיתו של דבר שנאתי את המטופלת" (שם). זהו רגע קריטי. פרנצי ממשיך בהתנגדותו לכך שנה נוספת, אולם לבסוף נכנע-הוכרע למשאלתה לדעת את תוכו ומחליף איתה מקומות כך שהטיפול מתקיים לחילופין בשעות עוקבות, פרנצי שוכב על הספה ואליזבת תופסת את מקום האנליטיקאית, ישובה על הכורסה מאחוריו. לאחר שמסתיים סשן האנליזה של פרנצי הם מתחלפים ואליזבת הופכת להיות המטופלת. ארון (1996) תוהה האם עסקו פרנצי וסוורן באנליזה הדדית, או שמא היו אלו שתי אנליזות נפרדות, חד סטריות שהתרחשו לסירוגין ובמקביל זו לזו. למרות שפרנצי תפס את האנליזה שלו בידי סוורן כמשאב בשירות האנליזה שלה הרי שבפועל הייתה זו אנליזה לכל דבר, כללה אסוציאציית חופשיות, העברות שנותחו בנפרד ובמובנים רבים הובילו לטשטוש האחריות המקצועית שנשא פרנצי. פרנצי נע בין ניסיונות התבוננות מפוכחים וביקורתיים לגבי התהליך שנכנס אליו לבין התערבבות והזדהות אשר הביאו אותו להיות יותר ויותר חושף ופעור, הוא מעלה אסוציאציות פרטיות, פנטזיות רצחניות וזיכרונות ילדות קשים, ואליזבת מפרשת. פרנצי מותש מן המעברים, חושש מחלקים סדיסטיים באישומה של אליזבת ותוהה האם ״אני כרופא אפקיד את עצמי בידיה של חולה שאינה בלתי מסוכנת״ (שם). אליזבת מראה התקדמות ורגיעה מסוימת אולם פרנצי אינו שקט, הוא נאבק בתוכו, והנה בשלישי במרץ הוא כותב: ״נראה לי יותר ויותר לא מכובד לנהוג כאילו אני שלם לגמרי עם האנליזה ההדדית״ הוא לא שוכח את מילות האזהרה של פרויד ״הפרופסור״ ״שאני נתון יותר מידי להשפעות המטופלים שלי״ (3.3.1932). הקשר האנליטי הולך ומסתבך. אליזבת הופכת לתובענית גם כמטפלת, רומזת שכושר העבודה של פרנצי נתון בסכנה ממשית ועלול לקרוס ללא עזרתה האנליטית, וכי הקשר הטיפולי הוא למעשה סוג של נישואין קתולים, שאמור להימשך כל החיים ובלעדיו יאבד פרנצי מכוחו. המרחב המטאפורי של הסטינג האנליטי קורס לחלוטין. בשלושים ואחת במרץ פרנצי כותב: ״יומיים ברציפות רק להיות מטופל; תחושת השפלה: ההובלה, המושכות הוצאו מידי. מחשבה בלתי נלאית - המטופל הצליח לחמוק לגמרי מן האנליזה ובמקום זאת להכניס אותי לאנליזה״ ושלושה חודשים לאחר מכן: ״אנליזה הדדית: רק כמוצא אחרון ובלית ברירה!״ (31.3.1932). סימן הקריאה המהדהד בסוף המשפט מספר על עוצמות ההעברה וההעברה הנגדית שכבר מעורבבות אלו באלו. עשר שנים לפני הרגעים המטלטלים האלו פרנצי וראנק מנסחים רעיונות לגבי הצורך בטמפרטורה רגשית גבוהה בתוך הקשר האנליטי במטרה לעורר את ההעברה בעוצמה מלאה ולהימנע מן הטרנספרנס השלילי (Ferenczi & Rank, 1924). פרנצי מנסה לשמור על הטמפרטורה הרגשית אלא שזו יוצאת משליטה, והאנליזה ההדדית בה מוצאים את עצמם פרנצי וסוורן הופכת לקשר אנליטי בעל טמפרטורה לא מבוקרת, קשר שיש בו ״פתיחות מוחלטת, רצפטיביות טוטאלית״ (Haynal, 2002). מילים רבות אפשר לכתוב על הקשר הטיפולי עם סוורן: על השימוש הלא מודע במטופל כמיכל לרגשותיו הלא מעובדים, על העדר הגבולות שכנראה אפיין את פרנצי באזורים שונים של חייו, על מקומה הקריטי של הדרכה ואנליזה והסכנה הטמונה בבדידותו של האנליטיקאי, על הבלבול בין סימטריה והדדיות, על המשאלה להמשך אנליזה אצל פרויד שליוותה את פרנצי כל חייו ואולי מצאה את דרכה אל מטופליו, מילים שכולן נכונות. אין ספק שפרנצי וסוורן הלכו רחוק מדי, אולי הדירו לשנים ארוכות את האפשרות להמשיך ולפתח נושאים חשובים הנוגעים לפירוש מתוך ההעברה הנגדית, לרגרסיה ולהתמסרות. ויחד עם זאת, ואולי בשל כך, תרומתו של הקשר הטיפולי הזה ושל התיעוד כולו ביומן הקליני, עצומה. גיבושה של מסורת תיאורטית איננו ליניארי, חלק מן הרעיונות הלכו והתפתחו לאורך השנים בעוד חלקם נזנחנו והמתינו להחייאה מחודשת רק שנים רבות לאחר מכן תוך שהם יוצרים אסוציאציות והתפתחויות חדשות (Cabré, 2008). הזרעים שהניחו הדיאדות המפרות האלו: פרויד ופרנצי, פרנצי וסוורן, אפשרו בסופו של דבר להצמיח חשיבה מורכבת, שקולה ומתונה שקולו של פרנצי עדיין מהדהד בתוכה (ברמן, 2002).
חמישים שנים לפני פרסום היומן כותב פרנצי: ״הופעתם של חלקים מתוך טכניקה ותיאוריה ישנות בתוך הפסיכואנליזה המודרנית אינה צריכה, לפיכך, להבהילנו: היא רק מזכירה לנו שלא היה מקום לוותר על שום צעד שנעשה עד כה בהתפתחות הפסיכואנליזה, ולומר עליו שהיה חסר ערך; ושעלינו להיות מוכנים תמיד למצוא עורקים של זהב בנקבות שהיו עד כה זנוחות״ (פרנצי, 1933, עמ' 182).
עורקי הזהב של פרנצי נגלים מתוך פסקה שנכתבה בשניים עשר באפריל:
"...הדיאלוג בין לא מודע ללא מודע, כאשר שני אנשים נפגשים לראשונה, הם מתקשרים ביניהם לא רק באמצעות תחושות מודעות... היה והדברים האלו יוכחו אי פעם כאמת, הרי אנו האנליטיקאים נשתכנע שיחסי ההעברה עשויים לקדם את היווצרותם של אופני קליטה מעודנים במידה ניכרת״ (הדגשה שלי).
אופני קליטה כותב פרנצי, אותם אופני קליטה (רצפטיביות) שיתגלגלו להבנות כמו: One ness (Bion). Working as a double (Botella and Botella) With-ness (Eshel), "To enter a world… which requires imagination" (Green, 1975, p.10) (Bion, 1962; Botella and Botella, 2005; Eshel, 2019; Green, 1975).
ועוד ועוד קונספטואליזציות שעושות שימוש בהעברה הנגדית כנתיב, לעיתים יחידי, אל נפשו של המטופל במצבי טראומה. רעיונותיו של פרנצי שגלומים ביומן הקליני היוו את היסודות לקונספטואליזציה וטכניקה בעבודה עם מטופלים שמביאים אל הקליניקה סיפור עשוי מחורים, מטופלים שאזורי נפש בתוכם עברו דה סימבוליזציה, ולעיתים רבות נותרו כלא מיוצגים, מפוזרים בתוך פיסות עצמי מבודרות, במה שפרנצי כינה ״אוטומיזציה״. מכת המחץ של הטראומה יצרה אזורים שמחייבים את האנליטיקאי למצוא ערוץ לעולם משוסע, רווי בניתוקים ודיסוציאציות (Gurevich, 2015). במקומות אלו בדיוק פרנצי הציע את נפשו, את ההעברה הנגדית שלו, כמצע חי שבו תחווה ותרשם הטראומה, על כל גווניה ועל כל המשתתפים בה: הקורבן, התוקפן, האובייקט הישן וגם האובייקט החדש (Davies & Frawley, 1994).
הבגד הבוער
נשוב ליומן הקליני. היומן מסתיים בשני באוקטובר 1932, פרנצי מוצא את מותו שבעה חודשים לאחר מכן בעשרים ושתיים למאי. הכתיבה בסוף היומן חושפת איזו תחושה של בהילות, האוויר הדל ממילא שמלווה את הקריאה בו הופך לדליל עוד יותר, המילים הופכות תלושות, מוזרות. אופיו הדיאלוגי מפנה את מקומו יותר ויותר לאופי פרטי, מוצפן, אידיוסינקרטי. פרנצי כבר חולה מאוד לקראת סוף הכתיבה, ואפשר רק לדמיין כיצד נאבק במכאוביו הפיסיים תוך שהוא מנסה לנסח עוד ועוד מחשבות ותובנות שעלו מתוך המפגשים הקליניים.
מחשבותיו של פרנצי מהוות היום את אבן הראשה של החשיבה על טראומה ועל מנגנונים דיסוציאטיביים, ובעיקר על עבודה מתוך ובתוך נפשו של האנליטיקאי. אולם למשך שנים ארוכות הודרו מחשבות אלו מן החשיבה הפסיכואנליטית.
ג'ונס (1957) כותב בביוגרפיה של פרויד: "Ferenczi, more gradually toward the end of his life, among other ways, turning away from Freud and his doctrine" (Jones, 1957, p.45).
אכן כך היו פני הדברים, אבל שימו לב להמשך התיאור של ג'ונס: "Violent paranoic and even homicide outbursts” (p.190). קשה לקרוא את הדברים הללו, וקשה שלא לחשוב על כך שאחת הדרכים המוצלחות להטיל צנזורה היא להפוך את הדובר (עֵד) למשוגע. במובן הזה שוחזרה הטרגדיה שפרנצי נאבק לנסח אותה, טרגדיית הטראומה. כאשר מערערים את בוחן המציאות במטרה להשתיק או לרצוח את נפשו של העד ובכך גם לעמעם ולמחוק את עדותו, מייצרים את מכת המחץ של הטראומה.
במכתב של באלינט לג'ונס אפשר ממש להרגיש את לבו של באלינט נשבר בקרבו לאור חרושת השמועות וההצהרות באשר למצבו הנפשי של פרנצי לקראת סוף ימיו:
"אם הייתי צריך לנסח את מצבו הייתי מכנה זאת כדיכאון עמוק, כשהסימפטום העיקרי בו היה התחושה שאיש אינו יכול לאהוב אותו, בעיקר לא המאסטר שלו, ותחושה קשה כי שוב ההתלהבות שלו סחפה אותו רחוק מדי, ושהוא איבד לתמיד את הכבוד של שותפיו לדרך. בחודשי החיים האחרונים שלו הוא שוחח רבות על הרצון שלו לכתוב מחדש את מאמרו האחרון, אבל מעולם לא על לתקוף משהו, או להיות מותקף, רק על היותו לא מובן." (תרגום שלי, מ.ג) (Balint to Jones, 1954).
אפשר רק לשער את הכאב והנטל שהתחולל בתוך נפשו של פרנצי. דופונט (1985) מתארת זאת כך: "Fernzci had to confront along the choice between the love and support of a powerful father and his own self-fulfillment – a dilemma that in the end killed him" (Dupont, 1985, p. xxvi).
הדילמה שהרגה אותו לבסוף, כותבת דופונט, ריבוי הכתיבה הרגשית על פרנצי מעידה על העוצמה שבה כתביו נגעו בלב הפצע, בלב הטראומה. ברמן אך מגדיל לעשות ומתאר את פרנצי כך:
"I think of Ferenczi in the last stage of his life as a fearless soldier, who threw himself on barbed wire so all his fellow soldiers could step on his body in order to cross a difficult and fortified border" (Berman, 2004, p.53).
הגותו של פרנצי איננה מנותקת מאישיותו, מהטרגיות של חייו, ממפגשיו החשופים עם עצמו ועם הזולת, מכלל הגותו הרי זה היומן הקליני שמעביר באופן החריף ביותר את הנחישות וההינתנות, את ההתמסרות הטוטאלית שלו אל הזולת. הוא מהווה עדות חיה למאבק המייסר של אנליטיקאי במפגש עם הלא יעלה על הדעת, עם הדבר שקשה עד מאוד להאמין שהוא אכן מתקיים במציאות. פרנצי מנסח הבנות קריטיות באשר לאופן שבו הנפש מתארגנת לא מול הטראומה, אבל הוא גם מסמן את אזורי הכשל הפוטנציאליים בטיפול בנפש כה פצועה, ובעיקר את הצורך בנפש אחרת כדי לחשוב מחשבה, כדי להכיל כאב קיצוני (Bion, 1957). אי אפשר לקרוא את היומן מבלי לחשוב על בדידותו של האיש הזה, אי אפשר שלא לדמיין מה היה מתאפשר לו היה מלווה פרנצי באנליזה עבור עצמו, לו הייתה לו הדרכה, לו היה לו מילייה מקצועי, לו היו בידיו כתביהם של אלו שפיתחו אחריו את הרעיונות.
ואכן סופו של היומן הקליני היווה את שיאה של תחושה עיקשת אשר ליוותה אותי במהלך הקריאה, תחושה עמומה של חרדה, שעם הזמן כיניתי אותה ביני לבין עצמי ״רגעי פרנצי״: רגעים שבהם עסקתי בפעילות יום-יומית, נסיעה ברכב, שזירת צמה בשערה של ילדה, שריכת שרוכי נעליים, הדחת כלים, אלא שעם הזמן הרגשתי שמשהו אינו כשורה, רק של ידעתי מה הוא, בתחילה ייחסתי זאת למכאובים גופניים ונפשיים פרטיים, אולם ככל שהתקדמתי בעיסוק בו הבנתי שהוא פועל עלי את פעולתו, שהניסיון לכונן גבול ביני לבין החומרים, ביני לבין פרנצי, אינו אפשרי. נמצאתי חיה איתו את האזורים הטראומטיים ביתר שאת, את הניתוקים ואת רגעי האורפה, את כל ההוויה של נפש פצועה. בעיני זהו סוד קסמו של היומן; אי אפשר לקרוא אותו באמת מבלי שתצא נפשך, על פרנצי, על המטופלות שלו, על עצמך. זו גם מעלתו של פרנצי; קלינאי שניסח את הדברים מתוך הוויה של המטופל, ממש מתוך עורו. בכנות וביושר, התמסר לבעירה. לבסוף הבנתי שגם אני משתתפת איתו באנליזה הדדית, שאמנם התרחשה רק בתוך הראש שלי אבל זעקה מתוכי על פני כמעט מאה השנה שמפרידות ביננו: ״הזהר פרנצי הזה, אין עליך בגד בכלל, הרי זה אתה הבוער!״.
מקורות
ארון, ל. (1996). המפגש: הדדיות ואינטרסוביקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד, 2013.
באלינט, מ. (1968). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד, 2006.
ברמן, ע. (2002). הקול האחר: שנדור פרנצי ותרומתו לטיפול הפסיכואנליטי. בתוך: פרנצי, בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז. (1913). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד, 2002.
פרויד, ז. (1915). הערות על אהבת-העברה. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד, 2002.
פרנצי, ש. (1933). בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה. בתוך: בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד, 2003.
Balint to Jones (1954). Letter, 22nd January, manuscript. Archive of the British Psycho Analytical Society. London, England.
Berman, E. (2004). Impossible Training: A Relational View of Psychoanalytic Education. Analytic Press [Routledge].
Bion, W.R. (1957). Differentiation of the Psychotic from the Non-Psychotic Personalities. Int. J. Psycho-Anal., 38:266-275.
Bion, W.R. (1962). Learning from Experience. London: Tavistock.
Botella and Botella. (2005). The Work of Psychic Figurability: Mental states without representation. Hove and New York: Brunner-Routledge, 2005.
Cabré, L.J. (1998). La contribución de Ferenczi al concepto de contratransferencia. Revista Psicoanálytica. Madrid, 28:79-96.
Cabré, L.J. (2008). The Psychoanalytic Conception of Trauma in Ferenczi and the Question of Temporality. American Journal of Psychoanalysis, 68(1):43-49.
Davies, J. M., Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective. Basic Books.
Dupont, J., (Ed.). (1985). Introduction. In: The clinical diary of Sandor Ferenczi (M. Balint & N. Z. Jackson, trans.; pp. xi-xxvii). Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1988.
Eshel, O. (2016). Psychoanalysis in Trauma: On Trauma and its Traumatic History in Psychoanalysis. Psychoanalytic Review., 103(5):619-642.
Eshel, O. (2019). The Emergence of Analytic Oneness. Into the Heart of Psychoanalysis. Routledge, Abingdon and New York.
Ferenczi, S. & Rank, O. (1924). The Development of Psychoanalysis. New York: Nervous and Mental Disease Publishing, 1925.
Freud, S. (1897). Letter from Freud to Fliess, September 21, 1897. In: Masson, J.M. (1985). (Ed.) The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887-1904. Cambridge: Harvard University Press.
Freud, S. (1933). Sandor Ferenczi. International journal of psychoanalysis, 14: 297-299.
Green, A. (1975). The Analyst, Symbolization. And Absence in The Analytic Setting (On Changes in Analytic Practice and Analytic Experience). In Memory of D. W. Winnicott. International Journal of Psychoanalysis. 56:1-22.
Gurevich, H. (2015). The Language of Absence and the Language of Tenderness: Therapeutic Transformation of Early Psychic Trauma and Dissociation as Resolution of the “Identification with the Aggressor”. Fort Da, 21(1):45-65.
Gurevich, H. (2016). Orphic Functioning, and the Orphic Analyst: Winnicott's "Regression to dependence" in the Language of Feremczi. American Journal of Psychoanalysis, 76 (4): 322-340.
Haynal, A. (2002). Disappearing and reviving. Sándor Ferenczi in the history of psychoanalysis. London: Karnac.
Haynal, A. (2014). Trauma—Revisited: Ferenczi and Modern Psychoanalysis. Psychoanalytic Inquiry, 34(2):98-111.
Jones, E. (1957). The life and work of Sigmund Freud. Vol. 3: The Last Phase 1919-1939. London: The Hogarth Press.
Molnar, M., (1992). The Diary of Sigmund Freud: 1929-1939. New York: Scribner's.
Ovidius, P. N. (8; 1994). Metamorphosis. Mosad Bialik, 1994.
Winnicott, D. W. (1959). Classification: Is there a psycho-analytic contribution to psychiatric classification? In D. W. Winnicott: The maturational processes and the facilitating environment. (pp. 124–139). London: Hogarth Press, 1965.
