ספרים חדשים: 'חטוף' מאת אלי שרעבי, ו'מופוואדאת' מאת אלי-ה כהן
פרופ. עמיה ליבליך | 11/12/2025 | הרשמו כמנויים
ספרים אלה, המתארים את חווית השבי של שני המחברים, מביאים לקורא מעט מזעיר ממה שעברו, ועברו גם חבריהם, חטופים נוספים שחלקם מוזכרים בשמותיהם בספרים אלה. בכתיבה מביא המחבר את עצמו לומר בפומבי: תיראו מה עברתי, עם מה נאלצתי להתמודד, וכיצד. מבחינת הכותבים, אין לי ספק, ויסכימו הפסיכולוגים, כי העיסוק בארגון הזכרונות, בכתיבה ובעריכה, שנעשו בעזרת בעלי מקצוע מתאימים, הקל על החלמתם מהחוויות הקשות שעברו. להחלמה תתרום גם חווית ההצלחה והדהוד הקוראים שלהם זוכים שני המחברים. מבחינת הקוראים, במיוחד בישראל, לאלה שראו את זעקת המשפחות והשתתפו בה כל שבוע במשך שנתיים, מספקים הספרים את סקרנותנו. ישנה כאן מציצנות טיבעית במצבי אסון, כזו שמביאה להתקהלויות באיזורי תאונה או שריפה, ועימה גם השאלה הנוקבת: ואיך הייתי אני מתמודד? ראוי לציין כי בתקופתנו, שאינה מאירת פנים למחברי ספרים, זוכים שני הספרים, ובעיקר של שרעבי, לקבלת פנים מרהיבה וריווחית. כתיבה רווחת מאוד ברשתות החברתיות למיניהן, וגם הוצאת ספרים לאור נעשתה בזמננו קלה שבקלות.
בשבועות הראשונים אחרי 7.10, כאשר התעוררנו להבנה ששחרור החטופים הרבים הוא ממטרותיה העיקריות של המלחמה, פנו אלי כמה אנשי תקשורת בשאלה: תוכלי לתאר מה שעובר עליהם, שם בעזה? פנייה כזו באה בהשפעת ספרי "חוץ מציפורים" (שוקן ---) שתאר את שבויינו במצריים במהלך מלחמת ההתשה (1969-1973). עניתי לכולם כי המצב כל כך שונה, שאין לי שום יתרון לדבר עליו בזכות ספרי. במלחמת ההתשה, שבויינו במצריים (וגם בסוריה – עליהם לא כתבתי) נלקחו בשבי על ידי צבא של מדינה מסודרת, כך ש"הצלב האדום" התערב בתנאי החזקתם זמן קצר אחרי נפילתם בשבי, ויצר קשר עם מדינת ישראל ומשפחות השבויים. גם אחרי תקופת החקירות אותה עברו בצינוק, הם לא היו במנהרות חשוכות, אלא בבית סוהר מסודר יחסית בקהיר. חודשים ספורים אחרי שנפלו – שישה מהם בקרב אוירי שנגמר בנטישה, וארבעה שנחטפו על גדות תעלת סואץ – הם כונסו לחדר משותף, בו יצרו במהלך החודשים והשנים חיי קהילה מעוררי השראה. כך חיו בשבי למעלה משלוש שנים, כאשר אין להם כל מושג אם ומתי ישוחררו. במלחמה הנוכחית, כשפנו אלי, היו החטופים בעזה שבועות בודדים בלבד. בצדק עניתי לכל השואלים כי אין לי כל מומחיות בנושא החטופים בעזה.
בעוד שהספרים של אלי שרעבי ואלי-ה כהן הופיעו מוכנים בחנויות הספרים (ספרו של שרעבי גם בשפות זרות אחדות) פחות משנה מאז חזרו ממנהרות החמאס, הגיעו אלי משוחררי השבי של מלחמת ההתשה (1969-1973) בבקשה שאכתוב עליהם 13 שנה (!) אחרי שחרורם. נהגתי לחשוב, כמו יתר חברי למקצוע, כי חוויות קשות מאוד מצריכות זמן הבשלה ועיבוד בטרם יעלו על פני השטח, במיוחד בפני זרים. כך גם הבנו את שתיקתם הממושכת של ניצולי מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה; הם מנסים לשכוח ולהסתיר את ההשפלה והעינויים שעברו ולהיות אנשים רגילים.
היום, כשאני מתבוננת בשלושת הספרים, ברור כי התקופה שונה, הכתיבה שונה, וגם החוויה המתוארת שונה ביותר.
בעוד שמיתוס הגיבור הלוחם היה מיסודות התרבות הישראלית במאה הקודמת, אין ספק כי מעמד הגיבור השתנה במהלך חמישים השנה. כפי שאמר מנחם עייני, משבויי הספר "חוץ מציפורים", הרי ליפול בשבי זו איננה גבורה גדולה. אלא שאז זו הייתה אמירה יוצאת דופן, השבויים היו לוחמים גיבורים עוד טרם נפילתם. היום הגבורה איננה בנפילה, אלא בהישרדות. זהו גם העיקרון האנושי היסודי המשותף לכל התיאורים שפורסמו בשלושת הספרים: גם במצבי לחץ קיצוניים, כשחופש הפעולה נלקח ממך, יש לך תמיד חופש בחירה מסויים, וההחלטה לשרוד היא ערך יסודי ומנחה התורם לקיום. היו גם שהשתמשו בעיקרון שטבע ויקטור פרנקל – מי שיש לו עבור מה, יוכל לשרוד כל איך. כך זה היה עבורם, עם כל הכאב על אחרים, שנרצחו.
החוויה המרכזית שמתוארת ב"חוץ מציפורים" היא תיאורה של הקהילה הקטנה שנוצרה בחדר השבויים בהשראתו של רמי הרפז ז"ל, שהייתה מעין קיבוץ, עם סדר יום ושבוע, חלוקת התפקידים, אסיפת חברים ובעיקר – לימוד משותף. שני תוצרים שהביאו עימהם בשובם – תרגום ההוביט של טולקין מאנגלית לעברית, והיומן השבועי המפורט, מעידים על התמודדותם המופלאה. מצבם בחדר השותף בו נכלאו אחרי תקופת הבידוד והחקירות, השתפר במשך הזמן.
החטופים המתוארים בספרים החדשים, וגם בראיונות שניתנו בתקשורת, מגלים תנאי חיים נוראים. לא היו להם תנאים ליצירת קהילה, אך מרשים ביותר לקרוא על חשיבותה של תפילה משותפת שבאה, אולי, במקומה של אסיפת החברים... מרשים גם כאן עיקרון השיוויוניות הקפדנית בחלוקת המזון. היו משחקי חברה מועטים וספר בודד באנגלית שנמצא ועבר מיד ליד, ואלי-ה כהן מתאר איך למד אנגלית בעזרת חבריו כדי להבין את הספר. מעניין שאין התייחסות בספרים החדשים ללמידה של השפה הערבית, שגם היא, לפי דיווחי התקשורת, הייתה חלק מהחוויה של החטופים בעזה.
דומני שהחוויה המתוארת בפירוט המירבי בשני הספרים החדשים, ובמיוחד אצל אלי-ה כהן, היא הרעב, תוצאה של ההרעבה האכזרית של אנשי החמאס ששמרו על החטופים. איך מתארים רעב? איך מעבירים לקורא, שמסיים את קריאת הספר בשעות או בימים אחדים, רעב ממושך שנמשך חודשים ארוכים? זוהי בעייה ספרותית גדולה ועצומה. מבחינתי הצליחו שני המחברים בכך. רעב אינו מופיע כמעט בתיאוריהם של שבויי מלחמת ההתשה שראיינתי. להפך, הם מרבים לספר על הבישול שהתאפשר להם בחדר המשותף, והארוחות שהכינו.
אולם, לא רק התנאים שונים מן הקצה, אלא הזמן בו מסופר הסיפור. ברור שאינו דומה תיאור שניתן אחרי חודשים, לכזה שניתן אחרי 13 שנים. באחרון יחסרו כבר פרטים לא מעטים. אך בנוסף, שבויי מלחמת ההתשה, ובעיקר ששת הטייסים, לא הזכירו כמעט חוויות של השפלה והתעללות. אני מעריכה כי היו כאלה, ולא שנשכחו במהלך הזמן, אלא שלא היה נאה לגברים הללו לספר לי עליהם. הגבריות העומדת בכל תנאי איננה יותר חלק מהאתוס הישראלי. גיבור ישראלי עכשווי מרשה לעצמו לתאר גם רגעי בכי, שבירה והשפלות. אלה מתוארים בכנות רבה בשני הספרים העכשוויים, שנכתבו מתוך זיכרון 'טרי מאוד' ובאקלים התרבותי של ישראל 2025.
ניכר היה לי בקריאה כי אלי שרעבי מבוגר בכמה עשורים מאלי-ה כהן, וניסיון החיים שלו הוא משאב חשוב בהתמודדותו. כמו כן, ספרו של אלי שרעבי נכתב בקפידה ובעריכה טובות יותר בעיני. בראיון טלויזיוני שאלו את אלי-ה כהן אם שמע תגובות מקוראים על ספרו, והוא ענה, כמדומני, בתשובה הקולעת: "אנשים סיפרו לי שזה הספר הראשון שקראו בחייהם". אכן תקופתנו אינה טובה לספרים וטוב ששני החטופים החוזרים קיבלו ומקבלים את תשומת הלב המגיעה להם.
