פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נשים זרות

נשים זרות

פרופ. עמיה ליבליך | 16/1/2014 | הרשמו כמנויים

את אמנדה היכרתי כמטפלת הביתית של חברתי דפנה, שמתה מסיבוכי סוכרת נעורים כבר לפני כ-20 שנה. באותו זמן גרתי בירושלים. דפנה ואני התיידדנו כשגרה בקומה מתחתי. היא הייתה עובדת סוציאלית, רווקה וחולת סוכרת נעורים שממנה סבלה קשות. על אף מחלתה שאפה להיות אם, ובעזרת הוריה הצליחה במשך השנים לאמץ שתי בנות בברזיל. תמיד ידעה כי המחלה עלולה להכריע אותה טרם יגדלו, אך למרות הכל... נהגנו לשתות קפה יחד כל יום בשעות אחר הצהריים, ליד שולחן המטבח הקטן שבדירתה. היא הייתה אמא טובה לבנותיה עד שמתה, והן עדיין ילדות.
בשנים האחרונות לחייה, הוכרה נכותה של דפנה על ידי השלטונות, ואמנדה הפיליפינית הגיעה לשרת אותה ואת בנותיה בהליך חוקי. אמנדה, שתפקדה בנעימות ובשקט כעוזרת בית, מבשלת ומטפלת, הייתה העובדת הזרה הראשונה שהיכרתי היטב. בימים ההם היו אלה נדירות ביותר. היא מצאה לה פינה משלה בדירה הקטנה. היא למדה קצת עברית, מספיק כדי לשוחח עם הילדות. באנגלית סיפרה לי כי יש לה שתי בנות במאנילה, ואותן מגדלים בעלה והוריה, הראתה לי צילומים מטושטשים. בסוף השבוע, ביום החופשה שלה, נסעה לכנסיה ביפו, לא רחוק מביתי עתה. אחת לשבוע הייתה משוחחת טלפונית עם שתי בנותיה, שהיו בגיל דומה לילדות הישראליות בהן טיפלה. בפעם הראשונה חשבתי על מצבה של אישה שנפרדת מילדיה שלה לזמן כה ארוך, ומשקיע את כל אהבתה בילדים זרים. המחשבה הזו לא נתנה לי מנוח.

אומרים על העובדים הזרים שהם "שקופים". לא רק שאין אנו מתרועעים איתם, אלא אפילו מתעלמים מנוכחותם. שמותיהם קשים למבטא, ואת שפותיהם איננו מבינים. מה שהם אוהבים לאכול - לא טעים לנו. על הבעיה הדמוגרפית והיהודית לא אכתוב כאן, וגם לא אעסוק בהגדרתה של חברה נאורה, אלא יותר על הפסיכולוגיה של נוכחות, זהות, אני ואחרים. אדם שאנו מתעלמים ממנו מאיים כנראה על זהותנו. הפיכתו לשקוף היא סוג של מנגנון הגנה, המבקש להבטיח כי לא ניאלץ להציע פתרונות לקיומו כאן. אולם, כאשר תופעות חברתיות, שהתחילו בקטן, עוברות סף מסויים - אי אפשר עוד להתעלם מהן. הזרים חדלים להיות שקופים ונעשו בעלי נוכחות. הם מהווים בעיה, מייצגים זעקה. ומה אנו עושים?

שתי תופעות שאירעו כאן לאחרונה תורמות להוציא את העובדים הזרים משקיפותם, לפחות במעט. הייתה הפגנת הפליטים שכוסתה היטב על ידי התקשורת, ויצרה קשיים במסעדות ובבתי מלון, כידוע. גם על שפת הים, היכן שאני צועדת, ניכר העדרם מצוותי הניקוי. התמונה של מאות או אלפים של גברים ונשים כהי עור לא תישכח בקלות. תמונה מצמררת. יש משהו מפחיד בהמון אנשים שחורים, אני מוכרחה להודות. על הפחד הקמאי הזה עלי להתגבר.
ומנגד, הייתה זכייתה של רוז פוסטאנס, עובדת סיעודית פיליפינית בת 47, בתחרות אקס פקטור הישראלית. התרגשות רבה. אבל אנו נוטים לשוב ולשכוח.

גם בספרות יפה הופיעו ממש לאחרונה גיבורים מאוכלוסיה זו. מירב נקר-סדי כתבה את סיפרה המרתק "אוקסנה" (שזכה בפרס ספיר על ספר ביכורים השנה). ואבירמה גולן כתבה את "אישה זרה". בספרות זו מוקפת דמות העובדת הזרה בישראלים, שמקיימים יחסים טובים ואפילו רומנטיים עם הזרות הללו, מבלי שהם יודעים את העובדות החשובות ביותר על חייהן - שיש להן ילדים משלהן אי שם. שתי העובדות - אוקסנה וסלאבה - הן בלתי חוקיות בארץ בשלב בו מתרחש הסיפור. ושתיהן רואות בארצנו גן עדן הנעול בפניהן, ומתכננות תכסיסים מתכסיסים שונים כדי להישאר כאן מעבר למה שהתיר להן החוק. בשני הספרים עשו המחברות ניסיון לכתוב במעין חיקוי של השפה העברית של העובדת הזרה. מצחיק? מעליב? אינני בטוחה.

כך או כך, כוחה של ספרות שהיא עשוייה להביא שינוי חברתי. מי שקרא את הספרים הללו, לא יוכל שלא להזדהות, לפחות לרגע, עם הגיבורות ועם עלילות חייהן. הספרות היפה, (ובמקרה שלפנינו שני ספרים טובים) שוברת את מעטה השקיפות, הופכת את התמונה הדו ממדית - לתלת ממדית. היא עושה יותר מסיסמאות שהתרוקנו מתוכנן, כגון "גם אנו היינו פליטים חסרי בית לפני פחות ממאה". היטיבה לעשות נקר-סדי שכללה מידע סוציולוגי עכשווי בפתיחות לפרקים העלילתיים של ספרה.

לא כל העובדים הזרים הם מיקשה אחת, זה ברור. אני רוצה לציין גם כי הספרות שהזכרתי עוסקת בנשים כגיבורות העלילה. הנשים הזרות מאיימות פחות, לא כן? מתי ייכתב גם על גבר זר באופן אמפתי? ואולי כבר נכתב?

.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

הספר 'טיט' מאת דרור בורשטיין הוא ספר מרגש, מרתק, ומקורי, שילוב מיוחד של הקומי והטראגי, ההיסטורי והעכשווי,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורנה ניצןאורנה ניצן20/5/2014

דפנה. גם אני היכרתי את דפנה. דרך חברה משותפת. חיבבנו מאד זו את זו. היא סיפרה לי עלייך ועל הקשר שלכן. ידעתי על מחלתה והיה לי מאד לא פשוט לשמוע שהיא מגדלת שתי בנות. רוצה להאמין ששתי בנותיה בידיים טובות ומאושרות.
גם אני מכירה את העובדים הזרים, אלו בענף הסיעוד שמטפלים בקשישים, בדיור המוגן בו אני עובדת כעובדת סוציאלית. לאט לאט מתוודעת לאורח החיים שבו עובדים בארץ זרה למען הדור הבא. מי כדי שאחיו הצעיר יוכל ללמוד בבי"ס ומי כדי שילדיו יוכלו ללמוד בבי"ס ובאוניברסיטה. אין זה יוצא דופן ואני משערת שיותר קל לשאת את הגעגועים כאשר יש מטרה וכאשר אתה אחד מני רבים. המצב מתואר בצורה ממש פיוטית בסרט "מדוזות" (זוכרים?). עמיה אם תירצי לראיין מטפלים ומטפלות פיליפינים, סרילנקים והודים -אוכל לסייע.

פרופ. עמיה ליבליךפרופ. עמיה ליבליך18/1/2014

לעדי. היו שם סבא וסבתא שתיפקדו כהורים. אבל זה לא סיפור פשוט ואינני יכולה לפרט.

עדי נוימןעדי נוימן18/1/2014

ומה קרה לבנות של דפנה? מי גידל אותן אחרי מותה?. תודה על פוסט רגיש ויפה על העובדים הזרים השקופים.
כואב כל כך לקרוא על דפנה והסיפור העצוב של מותה בטרם עת.
התוכלי בבקשה לספר לנו מה עלה בגורל בנותיה היתומות שכבר חוו ודאי אובדנים מוקדמים בינקותן טרם ותוך כדי האימוץ בברזיל? כדי שלא נישאר עם הכאב הנורא הזה "לא פתור". תודה!

פרופ. עמיה ליבליךפרופ. עמיה ליבליך18/1/2014

למיכל,. שלום מיכל טוב שיש עוד שזוכרים את דפנה. היה לי מאוד מרגש לקרוא את תגובתך.

מיכל פרקלמיכל פרקל18/1/2014

דפנה׳לה. זוכרת את דפנה׳לה בחום והערצה, הכרנו דרך חברה משותפת ונפגשנו לא מעט, חיממת לי את הלב שהזכרת אותה כאן,
תמיד תשאר בליבי כאדם שנלחם ולא מוותר ובנוסף אישיות כובשת ומטפלת מסורה בעצמה.
גם אני עסוקה עם נושא הפליטים הזרים, כדור שני, השבוע היה מפצל - רוז וההפגנה, והמחשבה של מה הפתרון, חוץ מלהיות יפת נפש ולהזדעזע, מה ניתן לעשות ואיך. מרגישה איך תמיד בסיטואציות כאלה נוצרים שני קטבים בעד ונגד וכל אחד מהם אוחז באופן אבסולוטי וטוטאלי באמת שלו. ואני נמצאת בתחום האפור ללא תשובות ללא פתרונות.

פנינה יונה בר-יוסףפנינה יונה בר-יוסף17/1/2014

תמיד מעניין לקרוא. גם הפעם. אשמח לקרוא את הספר הבא שלך עמיה, בוודאי על העובדים/ות הזרים.