פלוטו מת

פרופ. עמיה ליבליך | 25/11/2011 | הרשמו כמנויים

"סוף פגישה בלי פלוטו

מותר להשאיר את השער הכחול

פעור

מי ילקט את הפירורים?

מטאטא חדש."

פוטו הכלב שלי מת השבוע בשיבה טובה. על בני אדם מעולם לא נבח. גם את הגנב היה בודאי מקבל בכשכוש זנב עליז ושואל בשפתו: מה הבאת לי? הוא היה חבר טוב לכולנו, ובין היתר - לקבוצה של סיפורי חיים המתכנסת אחת לשבוע בביתי (ובמסגרתה כתבתי את השורות שלמעלה). פלוטו שמע המון סיפורים אצלנו, בקבוצות שאני מנחה יחד עם חוה רימון בביתי ביפו. הוא ראה דמעות וחיוכים. יחד עם המשתתפות, היה עולה לחדר ההתכנסות בקומה השנייה, בוחר לו מקום חם - ליד הארובה בחודשי החורף, או בפינת השמש במרפסת הדרומית בחודשי הקיץ, ומקשיב. לעיתים נרדם, אבל גם אז אוזניו מגלות עניין במדובר בחדר, ובמיוחד כאשר תלמידותיי הביאו עוגיות... לעיתים היה שומע חתול בחצר, ונזעק בנביחה זועמת להגן על הטריטוריה ובעלת הבית מפני הפולש הזר. ממקומה נוהגת חוה לסמל לי, היושבת בגבי אל המרפסת, "פיתחי את הדלת לפלוטו, הוא רוצה להיכנס". ושוב הוא עד המאזין לסיפורינו.

את שמו של הכלב, פלוטו, בחרנו בהשראת לאה גולדברג מצד אחד, ושמו (דאז) של מחשב האוניברסיטה העברית מצד שני. שם עם ייחוס, לכלב שאימצנו ממקלט הכלבים העזובים בעטרות שבירושלים.

פלוטו כיכב גם בספריי, מאז שאני כוללת את עצמי בתוכם. כל חבריי על שפת הים הכירוהו מן הטיולים היומיים שלנו בשעות ההשכמה, ובשבועות האחרונים, כשכבר לא היה לו כוח להשתתף בצעדותיי, היו שואלים לשלומו. הוא היה חביב על ילדי השכונה שלקחו חלק בטיפול בו כשנעדרתי מהבית. וזהו, עכשיו הוא איננו וריק גדול נותר אחריו בבית ובלב.

ומדוע אני מספרת את כל זה לקוראי הבלוג? ראשית כל כי 'נאה דורש נאה מקיים' - הכתיבה היא מרפא לכאב. גם השיתוף של המון אנשים, אנונימי ככל שיהיה, כנראה. ושנית, כי נכדיי לימדו אותי לקח חשוב השבוע סביב המוות הזה, ואני, כפסיכולוגית, איך לא ידעתי זאת בעצמי? כשהודעתי לרז, נכדי בן ה-7, שפלוטו מת, הוא בכה ושאל בדמעות: "ומתי הלוויה, איפה נקבור אותו"? בערב, הודעתי אותה הודעה עצובה גם לנכדתי גבריאל, בת ה-11, והיא אמרה מיד: "סבתא, אני רוצה לבוא עם מיכל, נקבור אותו בשדה שליד הים, ונכין לו מצבה על הקבר, עם ציורים וקישוטים".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ואוו. לא חשבתי שעלי ליצור טקס פרידה לילדים, שהכירו את הכלב ואהבו אותו מיום שעמדו על דעתם. חשבתי שאני חוסכת לכולנו כאב כאשר תמורת כמה מאות שקלים היטלתי על הוטרינר היקר שלנו לקבור את הכלב במקום בלתי ידוע... עטפנו אותו יחד בשמיכה שאהב, ושלחנו אותו לדרכו האלמונית... כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

אבל מסתבר כי עבור הילדים היה זה חטא גדול. אולי בגני הילדים הם לומדים להיפרד ולקבור את הדגיג, האוגר או כל חיית מחמד שהם מגדלים. ואולי זהו אינסטינקט טבעי. אנו מרחיקים אותם מהמוות, חושבים אנו שבכך אנו מקלים עליהם, ומונעים את שאלותיהם הקשות. אבל אין מנוס מלעמוד מול האין.

ובכן, מחר בשעות הצהריים אנו מקיימים טקס אשכבה לפלוטו בחצר הבית שלי, נקבור את הרצועה והקולר שלו, נבנה גלעד מאבני המקום מקושט בצדפים, נקרא שירים ונספר סיפורים על הכלב האהוב שלנו. נשוחח על מחזור החיים. וכשילכו כל בני משפחתי הביתה יקבל כל אחד צילום יפה של הכלב למזכרת.

תמיד אפשר לתקן את טפשותנו, או לפחות לנסות.