סוף עידן החוסן - בקצרה
פרופ. עמיה ליבליך | 25/3/2026 | הרשמו כמנויים
בכל פעם שאני שומעת את המונח חוסן, חוסן אישי, קהילתי, לאומי – אני מרגישה בחילה. מאסתי בחוסן. כמה יפה כתבה בוינט לפני כשבוע על אותה הרגשה כלתי דר. סתיו שפירא מאוניברסיטת בן גוריון, בעצמה מחוקרי החוסן הידועים.
"חוסן הוא לא מבחן סיבולת, הוא חוזה בין מדינה לאזרחים. כדי להחזיר למושג חוסן משמעות, צריך להפסיק להשתמש בו כמחמאה. חוסן הוא מבחן של המדינה לאזרחיה: האם היא מגינה על כולם באופן שוויוני, מצמצמת פערים, ומאפשרת מרחב בטוח גם לביקורת ולמצוקה."
המונח חוסן מניח את האחריות להישרדות במצב הנוכחי על כתפי האזרחים שבעורף, על אלה שממשיכים להתגורר בקו העימות, על האימהות והאבות שאמורים להיות שמרטפים יום ולילה, לתפקד כהורים ולתווך את המציאות הקשה לילדיהם, על המורות שמנסות ללמד בזום בין האזעקות וההתראות, ועוד ועוד. גם עלי, שכבר עברתי את גיל 80, ואני נאלצת להתמודד עם מלחמה נוספת, אולי מסוכנת מהקודמות.
נכון שיש לי ממ"ד בביתי. אבל אני לא רוצה שיגידו שיש לי חוסן (אף על פי שאני יודעת שיש בי איזה כוח הישרדותי קמאי שאינני יודעת את שמו). אני רוצה שמישהו ישתתף בקשיים העצומים להחזיק את הראש מעל המים הסוערים, לתפקד, ללמד, להנחות בין התראה לאזעקה. אומרים לי שאני עוגן. טוב ויפה. אבל אלה מילים בעלמא. העוגן צריכה להיות ממשלת ישראל, ראשה ושריה, והיכן הביטחון שעל פי החוזה האזרחי בינינו הבטיחו לי מנהיגנו?
לא אכתוב כאן רשימה פוליטית, ולא אאריך (כי יש התראה בתל אביב כרגע). פשוט בואו ניזהר עם המונח חוסן מעתה והלאה. מסכימים?
