ללא מילים
פרופ. עמיה ליבליך | 28/4/2018 | הרשמו כמנויים
אמש ראיתי בתיאטרון גשר את ההצגה "מקבת ללא מילים". נזכרתי שכאשר כתבתי בפעם הראשונה בבלוג זה, לפני כעשור, כתבתי על ביצוע חדשני של מקבת בתיאטרון תמונע. שם עסקתי במקורות הרוע, ובשאלה אם בכולנו נמצאים זרעי הפורענות והרשע שמופיעים בעלילת המחזה בדמותם של ליידי מקבת ובעלה. בינתיים אני מרגישה היום שהבנתי קצת יותר את הרוע, דרך לימוד הקבלה שאני עוסקת בו. (עוסקת זו מילה רצינית מדי, קצת קצת ולא יותר). רוע הוא תוצאה של ההבנה שאלוהים גם הוא איננו מושלם. כשהוא הצטמצם מן האינסוף שלו במכוון על מנת לברוא את העולם, נותר חלל שבו יכול היה להתפתח הרוע. וכנבראיו תפקידנו הוא לתקן את המצב הזה – אבל לא על כך רציתי לכתוב הבוקר.
בחזרה למקבת: שייקספיר הוא אכן ניצחי. אם נסרוק ברגע נתון את כל המחזות המועלים בארץ בכל התיאטרונים, אני כמעט בטוחה שנמצא לפחות אחת מההצגות המבוססת על שייקספיר. אבל זו שראיתי אמש היא באמת יוצאת דופן בכל מובן. וכבר כאן אני ממליצה בהתלהבות – לכו לראות לפני שתיעלם!
בקופת התיאטרון שביפו, בה עמדתי בתור עם אנשים לבושים היטב ומדברים בשקט, שאל האדון שלפני ברוסית שאפילו אני הבנתי: "יהיו כתוביות ברוסית?" הקופאית הגוצה ענתה לו בחיוך "אבל לא, לא נחוץ, זה מחזה ללא מילים". בסופו של דבר לא דייקה – על צג המילים הגבוה הופיעו שמות הסצינות וגיבוריהן בעברית ואף ברוסית. אבל נכון, על הבמה עצמה נשמעות זעקות והתנשפויות, מוסיקה רועשת מאוד ברקע, אבל אף מילה איננה נאמרת.
בכניסה אומרת לי נכדתי בת ה-17, בשבילי בת לוויה קבועה לאירועי תרבות מכל סוג שהוא, "אני לא מבינה, איך יכולים להציג את שייקספיר בלי מילים, הרי הוא דווקא אמן המילים!" גם אני תמהה. אני גם קצת חוששת – פנטומימה בדרך כלל משעממת אותי אחרי כמה דקות, והאם אבין את התוכן בלי הטקסט?
החוויה של ההצגה באמת משאירה אותי ללא מילים, אלא עם התפעמות אדירה. כל שבח שארעיף על הבימוי והכוריאוגרפיה של סרגיי זמליאנסקי, המוזיקה של פאבל אקימקין והביצוע של שחקני תיאטרון גשר לא יעשה צדק עם מה שנחווה. ואכן כל הקהל יושב המום ויוצא מן ההצגה (אחרי כל התשואות) מופתע ונרגש עד עומק הנשמה. על הרחבה הגדולה בשדרות ירושלים עומדים האנשים כמסרבים להיפרד, מתרגמים למילים את מה שתקשרה ההצגה בלעדיהן.
אם כן, הבוקר אני חושבת וכותבת לכם: מה גיליתי כאן? מסתבר שאם מורידים את המילים מהדרמה האנושית והפוליטית המתרחשת על הבמה, אנו זוכים לראות בגלוי את הסבטקסט הריגשי והייצרי של עלילת המחזה: תאוות השלטון והכוח, הדינמיקה הארסית של הזוגיות, הקנאה והדבקות בנבואות שווא ובחלומות - מוציאות את האדם מדעתו ומוליכות אותו לאלימות אכזרית, דרך הבגידה באימון ובחברות, עד הפשע הנתעב ביותר שמצאנו גם בתנ"ך בסיכום המבריק (והמילולי!) של כותב ספר הספרים "הרצחת וגם ירשת!" ואת רדיפות האשמה והחרטה אפילו לא הזכרתי ברשימת הרגשות העזים המתעוררים לפנינו על הבמה. והכל בלי מילים.
פתאום הבנתי איך מילים יכולות לעטוף, לטשטש, לבלבל, למתן ולהעלות ספקות מול הרגשות החזקים המניעים את העלילה. כאילו אכן, דווקא כך ניכר שייקספיר בכל גאונותו להבין ולדעת את נפש האדם.
אי אפשר היה להימנע מהשוואות פוליטיות אקטואליות - על השחתת הכוח בשלטון גם בימינו, על הדינמיקה ההרסנית שקיימת כנראה בין זוגות ידועי שם, ועוד ועוד. אבל אני חשבתי פתאום גם על טיפול באמנות, המקצוע הנלמד במכללה שאני מנהלת, והענף המיוחד של טיפול בתנועה, במחול. באמת ישנם אנשים או מצבים שאפשר לגשת אליהם, להבין מה עובר עליהם, ולאפשר להם הבעה ותיקון דרך הגוף, בכלל בלי מילים.
ולסיום – הדלות של המילים הייתה כל כך בולטת ביום העצוב שהיה, אחרי מותן הטרגי של הנערות והנער בשיטפון הערבה. כי מה כבר אפשר להגיד על הפשע של חוסר האחריות, ועל הצער האינסופי! באמת אין מילים.
