שעת הלב מאת ארוין יאלום
פרופ. עמיה ליבליך | 24/10/2026 | 21 צפיות | הרשמו כמנויים
השבוע כולם בחרדה ובציפיה לקראת הבחירות. אבל לא על זה אכתוב כאן, מחשש לתרום לרוח הרעה של הפלגנות שהיא מחלתנו. אני מניחה גם שכל מי שקוראת או קורא את הבלוג הזה, יצביע בבחירות, ואינם זקוקים לדירבון מצידי – לכו אל הקלפי, כן!
רציתי לכתוב על ספרו של ארוין יאלום שיצא לאחרונה בעברית – שעת הלב. כבר שמו בלבד מפעים אותי.
ארוין יאלום כותב את הספר הזה עם בנו, שבודאי עזר לו לארגן את רשימותיו לספר שלם, כעורך רגיש – ולא כשותף של ממש. והוא כותב עם בנו מפני שהוא בודאי מתקשה בשימוש בטכנולוגיה (כמוני, הוא נעזר בילדיו) משום שהוא בן 90, ולמעלה מזה (בכל זאת מבוגר ממני בכמה שנים). גילו של יאלום הוא בעצם הנדבך החשוב ביותר בספר זה.
בגילוי לב מעורר הערצה וחיבה מספר יאלום שלאחרונה – (כך כתב בעיצומה של מגיפת הקורונה) הוא מרגיש שאיבד את זכרונו. הוא מתקשה לזכור את מטופליו, ולהפנים את מה שסיפרו לו בפעם שעברה, כדי שיוכל לשמור על רצף הטיפול. אכן, לממד הזמן, ועימו הזיכרון, יש חשיבות עליונה במהלך כל טיפול. לא יתכן שהפונה לטיפול יתבקש לחזור שוב ושוב על אותן עובדות שהיפנו אותו, או על הגילויים האישיים שכבר עשה לפני שבוע או חודש. זוהי חובתה של המטפלת לזכור. אז ראשית הכל – מ"שעת הלב" לגילוי הלב; יאלום מודה שזיכרונו מכזיב שוב ושוב. הוא חושש מפני המסקנה שאינו יכול לטפל יותר. זה מעיד, לדעתי, על דימוי עצמי מבוסס ומאושש של האיש הזקן הזה, לצד ההודאה בכך שאינו זוכר היטב, כפי שגם אינו הולך יותר בלי עזרת ההליכון המשוכלל שלו. הוא יודע עדיין כי הוא תירפיסט מחונן ורב ניסיון, ורוצה להמשיך להשתמש בכישוריו אלה, כדי להועיל לאחר ולתת טעם לחייו. על כן הוא "ממציא" לו דרך פעולה: לתת שעת יעוץ אחת בלבד לפונה, שבה יתרום את מירב יכולתו הטיפולית ב"כאן ועכשיו" בלי שייאלץ לזכור ולהיכשל עם חלוף הזמן.
ראשית יש לומר לגבי "שעת הלב" שהוידוי הגלוי של יאלום בזיקנתו ובחולשותיו, בעיקר בחלק הראשון של הספר, הוא מדהים. זהו פרק ללמוד ממנו על תירפיה ועל הזדקנות בכלל.
בהמשך הספר עוד ועוד תגליות – עד כמה חשוב בפורמאט הטיפולי הזה שהמטפל גם מגלה את עצמו, כגון את צערו על מותה של אשתו, את דרכי ההתמודדות שלו עם האבל, ועוד יותר מזה – את דרכי ההתמודדות שלו עם חייו מאז ילדותו כנער יהודי בודד בחברה עוינת. גם את פחד המוות שלו הוא מעלה בשיחת היעוץ עם מטופליו, כשהדבר רלבנטי. ועוד: כשהשיחה היקרה והיחידה הזו נקלעת למבוי סתום, הוא פונה אל המטופל או המטופלת בהצעה: "מה את רוצה לשאול אותי, תשאלי ואענה". כאן נוצר הדיאלוג הממשי שבו מתגלה דמותו של יאלום בכל חוכמת הזיקנה והניסיון שצבר.
אולי זה המודל הידוע של "המטפל הפצוע", שפצעיו עוזרים לפונים אליו להכיר בקשייהם ולמצוא דרכים להתמודד עימם. אבל כאשר הפצע הוא זיקנה ואובדן הזיכרון, דומני שאין לספר ולגישה שהוא מייצג אח ורע בספרות המקצועית שלנו.
תקראו! לא כל פרק הוא פנינה של יעוץ טיפולי, אבל האדם הכותב בהחלט ראוי שוב ושוב להערצתנו.
אסיים בהערה אישית: אני קצת מתביישת שלא כתבתי כאן הרבה זמן. 'הנה, נתנו לך מקום לכתוב בו לקהל המקצועי שלנו, ואת אפילו לא מנצלת אותו'!!! אולי זה קשור בקבוצות הרבות שאני נפגשת איתן השנה, אפילו יותר מאשר בעבר. יש לי מקום לשוחח, לשתף, לשמוע הרבה נשים וגברים. תודה לכל אלה שפנו והצטרפו למפעל היפה הזה שאני מקיימת בשיתוף עם "חוכמת ההזדקנות".
