פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כותבת כדי לדעת

כותבת כדי לדעת

פרופ. עמיה ליבליך | 10/7/2010 | הרשמו כמנויים

איך כותבים על הורינו? ואיך כותבים על אהבה?
אני לא יודעת אם שני הנושאים של הבלוג הזה יתחברו בכלל, ועימכם הסליחה.
כפי שכבר סיפרתי, זה כמה חודשים אני מנסה לכתוב על הורי משה-אריה וחנה קורץ, שהלכו כבר לעולמם. הניסיון הזה מתנהל בשני ערוצים נפרדים. באחד, אני כותבת משהו המנסה לתאר את חייהם ודמויותיהם כפי שהיו. זוהי כתיבה למטרות משפחתיות. אני מדמה כי יצא לבסוף קובץ מודפס שאותו נפיץ לקרובים ולידידים בלבד. באשר למקורות - עומד לרשותי מידע מסויים על העובדות הבסיסיות של חייהם ושל משפחות המוצא שלהם בפולין, ותולדותיהם מאז שעלו ארצה בשנת 1936 ועד מותם. המידע רב הרבה יותר על אבי, שהייתה לו קריירה מפוארת כאיש ציבור, ולכן חייו מתועדים הרבה יותר.
שנית, עומדים לרשותי כמובן זכרונותי. ככל שאני שולפת מהם, כך הם מתרבים, כמו כבשים הנדחפים לפתח הדיר, כולם יחד רוצים לצאת למרעה. אני אוספת את הזכרונות הללו וגם מסננת אותם, כמובן. אני מבקשת להשתמש גם בזכרונותיהן של אחיותי הצעירות ממני, אלישבע ושלומית, שלהן כמובן מאגר זכרונות שונה משלי על הורינו.
שלישית – בידינו מכתבים אישיים רבים, רובם של אבי, המגלים את הרובד האינטימי בחיי הורי, בעיקר כשהיו צעירים. שמואל בינשטוק ידידי עשה תרגום של רבים מהמכתבים מפולנית לעברית, וכאן נפתח בפני עולם שלם שעל קיומו ידעתי מעט או בכלל לא ידעתי. מכתבים אלה מעשירים בצורה בלתי רגילה את הבנתי את הורי, אבל גם מפתיעים כל כך, ומצער לגלות את כל הרבדים הנוספים הללו רק 'אחרי מות'... כבר כתבתי כאן כמדומני, כי עכבות משני הצדדים – של הורים ושל הילדים, אפילו הבוגרים – עומדות כנראה כמחסום בפני גילוי הלב המלא, שאנו מגיעים אליו ביתר קלות עם חברות וחברים. אבל יתכן גם כי האהבה הלוהטת שמגלים המכתבים בין הורי כבר דעכה עד שגדלתי די על מנת להבין את העולם המשפחתי שלי.
בעקבות המכתבים הגעתי למחשבות על ערוץ שני שבו אפשר לכתוב על הורי – משהו סיפורי, שבו לא כל פרט חייב להתבסס על עובדות ותעודות. 'רומן רוסי' כזה, שיתאר את המעבר שלהם מהוויה גלותית בפולין לציונות, את הפרידה ממשפחותיהם ועלייתם הטראומטית ארצה, את הקמת המשפחה החדשה בין תל אביב לירושלים, ואת יחסיהם הנמשכים עם הוריהם – אלה שניספו ואלה ששרדו. אם אשתמש בערוץ זה, ארשה לעצמי לשחרר את הדימיון מכלאו, להחליף את השמות, ולהשתמש בהכרות העמוקה עם הדמויות ועם עיקר העלילה כדי לשזור סיפור חדש, מעניין לכל קורא. אינני בטוחה כי אוציא לפועל את הכוונה המגולמת בערוץ זה. העבודה הזו דורשת הרבה כישרון, אך גם מאתגרת משום כך. ואולי זה יקרה.
אבל האהבה וגלגוליה - הידלקותה, קיומה ודעיכתה - חייבת לעמוד במרכז הרומן על הורי, ואיך כותבים היטב על אהבה? או על מין? ועוד של ההורים!
כאן אני מגיעה למעצורי הכתיבה שלי, כנראה, ויש סיכוי שאזנח את הרעיון כולו. קשה כים היא הכתיבה על האהבה! כמעט כל כתיבה על אהבה היא שחוקה או זולה. [אני מתבוננת למשל בספרו של יאיר לפיד על אביו, ספר חזק וקריא מאוד, וחושבת כי עם כל הצלחתו הגדולה לא עמד בשני קני מידה: הוא לא נותן מקום לצללים כלשהם בדמותו של אביו, העולה כמושלמת גם בשובבותה. והוא לא מצליח – ואולי מנוע - לכתוב בעוצמה הדרושה על האהבה ששררה בין הוריו.]
בהקשר זה אני רוצה לשתף את קוראי ברומן קטן חזק ותמוה של לואיג'י מלרבה, בשם 'הנחש', בתרגומה של מרים שוסטרמן-פדובאנו הוצאת עם עובד 1989. הספר כתוב בגוף ראשון, וכשהוא בא לספר אל יחסי המין בין הגיבור ואהובתו, הוא משתמש במטפורה של קומפוזיציה מוסיקאלית. כך, הוא מספר על ואריאציות שאינן אילתורים: "מוטב אפוא לעשות שימוש בתבניות. הנה דוגמה: ויואצ'ה, גראוה, אלגרו – אדאג'ו, אלגרו – ויואצ'ה, אלגרו, פסטורלה. זו תבנית מהסוג הקלסי שלקחתי מן הקונצ'רטו גרוסו מס' 8 בסול מינור, שחיבר ארכאנג'לו קורלי לכבוד "ליל חג המולד"... לשם התחברות מהירה אבל מכובדת מוסיפים לעיתים את תבנית הסימפוניה קונצרטנטה... בקשרים שיסודם תבניות מוסיקאליות העיקר להיכנס לוויבראציה יחד, בפינאלה. אם אחד מהשניים מזייף או אינו מבצע כראוי את ההחלק, הרי זה כשלון" (עמוד 42). מזמן לא שימח אותי קטע קריאה כמו זה.
האם על כל הדילמות הללו יחליט הסופר לפני הכתיבה? ואולי, כפי שאמר במשפט המחץ שלו יורם קניוק השבוע ב"ספרים", בהתייחסו לתגובות על ספרו 'תש"ח' "הלוא אני לא מבין מה כתבתי כי אני כותב כדי לדעת".

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

הצפייה במחזה 'הדיבוק' בתיאטרון 'גשר' היא חוויה מטלטלת. כמו בהצגות קודמות של קבוצה כשרונית זו התפעלתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דסי צוראלדסי צוראל16/8/2010

כתבה מעניינת. תודה לעמיה ליבליך על חשיפת פאן אנושי.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון11/7/2010

מאוד מרגש. סיפור ההתלבטות שלך ריגש אותי . אולי תכתבי ספר על מישהי שמתבלטת איך להנציח את הוריה?