פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חלומות מתגשמים

חלומות מתגשמים

פרופ. עמיה ליבליך | 11/3/2013 | הרשמו כמנויים


כן, זה קורה לפעמים, והחלום עליו אספר היום הוא בתחום המקצועי. בשבוע שעבר כתבתי מעט ממה שעבר עלי בדרום קוריאה, ומשם נסעתי ליפן. שם מתקיימים בימים אלה טקסי הזיכרון לאחר שמלאו שנתיים לאסונות רעידת האדמה והצונאמי, ובמסגרת זו גם אני השתתפתי במספר אירועים בטוקיו, ביחד עם חבריי מישראייד.
על אובדן החיים הנורא והסבל המתמשך לא אכתוב כאן. אבל דווקא על קרקע זו צמח החלום שהתגשם.
מעשה שהיה כך היה: לפני כשישה חודשים ישבתי עם חבורה של צעירים בעלי חלומות בבית קפה ברחוב בזל בתל אביב. זו הייתה פגישתנו הראשונה. נשענו על שולחן קטן בצפיפות, כל אחד והקפה שלו, ואני זוכרת את הרעש מסביב, המכוניות בחוץ, והמולת בית קפה בצהריים. לידינו ישבו שתי נשים צפוניות, שעשו תרגילי כתיבה ודיבור ביידיש... ואני? הצעירים היו חברים פעילים בישראייד, שהזמינו אותי לגלגל רעיון שהתחיל להתבשל – להציע לקרבנות הצונאמי שנאסוף עבורם את סיפורי החיים שלהם, משהו מעורפל מאוד, שנקראתי להגיב עליו באופן מקצועי.
בצוות הבחורים היו אז שלושה צעירים נמרצים – שחר, יותם ונווה. כבר הייתה להם אחיזה בכמה קהילות באיזור הפגוע, טוהוקו שבצפון יפן, וכבר היה ברור כי במזון, שמיכות ותרופות אין ליפנים צורך. אבל הצעירים הישראלים החינניים הללו התקבלו איכשהו בזרועות פתוחות על ידי האזרחים, נשים וגברים, זקנים וילדים, שאיבדו את בתיהם והצטופפו חסרי מעש במקלטים זמניים. התחילו להציע להם "פעילות להפגת הלחץ", ובמסגרת הבלתי פורמלית, בעיקר פעילות אמנותית ולא-מילולית כגון תנועה וציור, הועלו באופן ספונטאני סיפורים על האסון שקרה לא מכבר.
מן הסיפורים – הגיעו אלי... "מה זה היסטוריה מסופרת?" "כשאת אומרת סיפורי חיים, למה כוונתך?" "איך את עושה את זה?" "האם תבואי לעשות את זה איתנו ביפן?" "אנחנו לא נקליט, אלא נסריט, ומה דעתך?"
אלה ועוד רבות היו השאלות שהופגזתי בהן. אני ישבתי מודעת להמולה סביבנו, לחוצה בזמן, והיתזתי מים צוננים על חלומותיהם. "מה פתאום, אין לי זמן לנסוע ליפן. זה לא ילך – היפנים לא יספרו את סיפוריהם לזרים, באיזו שפה? הם ידועים כאנשים סגורים מאוד. ובכלל, זוהי לא מדינת עולם שלישי, יש להם מומחים לכל דבר משלהם. להציע הצעה כזו מצידכם - זוהי התנשאות. אם הם זקוקים לסיוע, לא זו הדרך, ולא אנחנו אלה שנושיט אותו".
אבל הצעירים האלה לא הירפו. התבוננתי קצת מבחוץ ברביעיה שיצרנו שם – אני הפרופסורית בגיל של אימהותיהם, מוקפת לפתע באקטיביסטים צעירים כמומחית שבאים להיעזר בה. היה משהו תוסס כל כך בחבורה זו, עם התקשורת הפלפונית והמיחשוב, עם הרעיונות הצצים במהירות ומיד נלקחים בחשבון כאפשרויות למימוש, ובעיקר – עם המסירות והחלומות. הרפתקנות סתם, או כך בונים עולם, חשבתי כשהסתכלתי בהם. לאט לאט הבחנתי ביניהם ובתפקידיהם השונים, ולא אפרט כאן... מולם הייתי במיעוט בכל מובן, אך הם התייחסו אלי כעמיתה לחזון. על כוס שנייה של אספרסו איבדתי את הסקפטיות שלי וביחד התחלנו לפרק את החלום למרכיביו. "צריך לנסות", אמרתי, "לראות אם יש ליפנים עניין בפרוייקט שכזה".
"צריך לכתוב הצעה ולראות אם נוכל להשיג כסף למימון הפרוייקט", ענו לי מיד.
"נראה אם תשיגו", שוב ענתה הספקנית.
בכל זאת אמרתי את העיקר: "את הראיונות צריכים לערוך אנשים מאותה תרבות, המדברים בשפת המספרים. אם כן, לא אנחנו נראיין, אלא יש לאמן ולהכשיר אנשים אחרים, מורים, עובדים קהילתיים, עקרות בית – כל מיני מועמדים אפשריים. לאמן אני יכולה בקורס של שבועיים", אמרתי בהיסוס, בהתבסס על הניסיון שרכשתי עם הגולים הטיבטים בהודו.
"כן", נענו בהתלהבות על שחברתי איתם. "אנו מכירים פעילים חברתיים בכפרים הללו שיתאימו להכשרה. יש לנו קשרים, אנו כבר מתמצאים בשטח. יותם גם מדבר כבר יפנית לא רע".
ועוד רעיון זכור לי מהמפגש ברחוב בזל – אמרתי לצעירים: "אם אנשים יסכימו להתראיין, צריך לתת להם משהו בתמורה. אולי חוברת קטנה עם סיפורם האישי, יחד עם צילומים ומסמכים שיספקו לנו ממה שנותר. זו תהיה להם מזכרת משפחתית חשובה אחרי כל מה שאבד להם".
"אולי נקים ארכיונים לכל כפר שישתף פעולה עם הפרוייקט, ובהם נצבור את הסיפורים, לשימוש הקהילה", מיד פרשו כנפיים והמריאו.
"אולי נעלה את כל החומר על ענן אינטרנטי, לשימוש כל מי שירצה, למחקר אקדמי או יישום חברתי, לחקר אסונות טבע או קהילות, או מה שיהיה"... כבר היו 'בשמיים'!
"אני רוצה לצלם את המרואיינים", אמר נווה, שהוא צלם-אמן, בוגר בצלאל, "הקלטה קולית איננה מספקת. במקום חוברות, נוכל לתת למרואיינים את הסרטים של הראיונות שלהם".
הלכתי הביתה דרך פקקי התנועה התל אביביים וחשבתי "חלומות באיספמיה".
כשבועיים לאחר מכן קיבלתי הצעת פרוייקט כתובה וערוכה באנגלית למהדרין על מה שקיבל מאז את השם "הקולות של טוהוקו". אני סיפקתי את השפה וקיבלתי את המעמד של יועצת אקדמית בפרוייקט.
כל זה נכתב מן הזיכרון ואולי לא דייקתי בכל הפרטים. אך נקפוץ אל סוף הסיפור. לא היה קשה למצוא מתנדבים להכשיר לראיין, ולא מרואיינים. אלכס ליבק הגיע בהתנדבות וצילם בכשרונו הגדול את הניצולים ואת התחלת פעילות השיקום של הכפרים שנהרסו. בשלושה חודשים מאז עשיתי את ההכשרה הראשונה למראיינים בטוהוקו, נאספו 85 ראיונות מצולמים, ועוד היד נטויה. היפנים מספרים ומבטאים רגשות, ועוד איך.
בסוף השבוע האחרון נערך טקס של ישראייד בטוקיו. סרטי הראיונות, שכמה מהם הוקרנו בטקס מול משתתפים רבים, מרגשים עד דמעות. חברת HP תרמה כסף להוצאת חוברות על כל כפר שמשתתף בפרוייקט, ובקופסת קרטון יפה, ברמה האסטתית שרק החברה היפנית יודעת להשיג, מקבל כל מרואיין באופן אישי את החוברת על הכפר שלו ואת הסרט הפרטי על הראיון שקיים.
היו בדרך מהמורות שצריך היה לעבור, כצפוי, למשל איזה טופס הסכמה מתאים לחברה ולחוק היפנים – ובה בשעה לא ירתיע את המשתתפים הפוטנציאלים, מה שהצריך ייעוץ משפטי מיוחד (ובהתנדבות, כמובן). אבל הבעיות נפתרו, נקשרו הקשרים, התאספו המתנדבים, ניבנה אימון ושיתוף פעולה עם ראשי הכפרים, ותוך שבועות ספורים יצא הפרוייקט לדרך בחריצות שמתאימה רק ליפנים (אם כי זהו פרוייקט שישראלים מובילים אותו!). בכל שנות ניסיוני באקדמיה לא ראיתי הספק שכזה בהגשמת מטרה כה גדולה ומורכבת.
כשישבתי בחליפה מחוייטת באולם הילטון בטוקיו (הילטון טוקיו הוא אחד התורמים החשובים של הפרויקטים של ישראייד ביפן, תוצאה של השפעתה המבורכת של יו"רית הארגון מאירה אבולעפייה, והוא אינו גובה כל תשלום על האירועים שהוא מארגן בטוב טעם), עם נציגי הכפרים והמרואיינים, עם קהל נכבד שבא לראות ולשמוע מפינו את "הקולות של טוהוקו", לא יכולתי שלא להשליך על הערב את הסיסמה המוכרת "אם תירצו אין זו אגדה"... זה קורה לפעמים, כנראה.


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אני בכלל לא רוצה לספור כמה שנים אני כבר באקדמיה, מהימים הרחוקים בהם הופעתי כמתרגלת בשעורי המחלקה לפסיכולוגיה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עִנבל רעִנבל ר16/5/2013

נפלא :) ויישר-כח. [ל"ת].

עירית יציבעירית יציב16/3/2013

מרגש. כל כך טוב לדעת שיש ישראלים טובים ובעקר כאלה שיכולים לעשות טוב לאחרים

רונית טסלררונית טסלר12/3/2013

חלומות מתגשמים, אכן כן...... כתבת יפה כ"כ ונראה כי הכל היה מדויק כ"כ מכל ההיבטים והכיוונים.
זה קורה :)

פנינה יונה בר-יוסףפנינה יונה בר-יוסף11/3/2013

מרתק. כמו שאני קוראת את כל ספרייך, עמיה, כך גם הקטע הזה כתוב מעניין, מרתק.
תודה לך על השיתוף.
מאד מעניית העובדה שהיפנים היום כן מביעים רגשות.
גם האסונות שנחתו עליהם, מאד קשה.
לשמוע כל כך הרבה ספורי חיים כואבים, זה לא פשוט
איזה כיף לך.
התרשמתי מאד

אילה אילוזאילה אילוז11/3/2013

איזו התרגשות. ממש תיקון עולם. מעולם של אובדן לעולם של זכרונות, מעולם של בדידות לעולם של יחד, מעולם של ספקנות לעולם של עשיה. "כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
מרגש, מלמד, ומעורר השראה, תודה.

חוה רימוןחוה רימון11/3/2013

סיפור אופטימי. עמיה היקרה
ישראליות במיטבה.
חוה