פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מתי נכתוב יומן אישי? מחשבות ראשונות על יומניהן של לאה גולדברג ווירג'יניה וולף

מתי נכתוב יומן אישי? מחשבות ראשונות על יומניהן של לאה גולדברג ווירג'יניה וולף

פרופ. עמיה ליבליך | 27/3/2011 | הרשמו כמנויים

.
אואופס! מי הוא ה"אנחנו" ש"נכתוב" למעלה מתייחס אליו?
השאלה הקודמת צריכה להיות – האם עדיין כותבים אנשים יומנים אישיים? אינני יודעת. בדור של בלוגים ופייסבוק ודומיהם, קשה לי לדמיין נערה היושבת בחדרה, ליד שולחן כתיבה, וכותבת את הרהוריה ומה שעבר עליה היום במחברת, שאותה היא מחביאה היטב מעיני רואה. היומנים, כמו המכתבים הנשלחים בדואר, עברו כנראה מן העולם, ועל כך אני מצטערת, לפחות כדרכם של מבוגרים המתגעגעים להרגלים מן העבר שנעלמו ואינם. כשאני חושבת על ילדי ונכדי המעדכנים את חבריהם במה שקורה אצלם בעזרת הפייסבוק או הכתיבה האינטרנטית לסוגיה, אני רואה בזה התמכרות לפנייה החוצה, לידע את האחרים במה שקורה אצלי היום, ברגע זה, ואף לצפות לתגובה מיידית שכזו מן האחרים. התקשורת פועלת כטלגרף, אקספרס, בפולסים מהירים הדוהרים החוצה. הכתיבה היומנית הקלאסית הייתה מעשה איטי. בראש וראשונה היה זה מהלך כלפי פנים - בין האדם לעצמו, או לעיתים, כפי שנעשה למשל ביומנה הידוע של אנה פראנק, אל חבר או חברה דימיונית. הכתיבה היומנית דאז מגלמת את מצב הבדידות הקיומית של האדם, הניצב לבדו מול עצמו ומול הדף הריק, ובה בשעה היא עשויה לחלץ אותו מהצער או הכובד של אותה בדידות. ביומני הנעורים כתבנו את שלא העזנו לומר בקול רם – מחשבות ומשאלות אסורות, הרהורי אהבה ותשוקה, סיפורי אכזבות, חלומות שאולי יתגשמו ואולי יתנפצו, טיוטות של מכתבים, שירים ויצירות שיש ויקבלו צורה מלוטשת ויצאו החוצה. כפסיכולוגית אני סבורה כי הכתיבה היומנית תרמה להתפתחות הפסיכולוגית של הכותבת – לגבש את זהותה, להעמיק אותה, לבגר אותה, לתת לה במה להתנסות-כאילו-מורטוריום, לעשות חזרות על מה שיקרה או לא יקרה אחר כך במציאות. מעבר לכך, עבור יוצר או יוצרת, בעיקר בתחום המילולי, הווה היומן מעין סדנה בהדרכה עצמית, מעבדה ניסיונית שממנה עשויים לצמוח כתבים ויצירות.
בניגוד לכך, הכתיבה ברשתות החברתיות למיניהן מתרגלת בעיקר תקשורת עם הזולת ואף תקשורת המונית. בנוסף, היא ביטוי למנגנון של "תיראו אותי!", כפי שממחישים הצילומים והאיורים המרובים המקשטים את האתרים הללו. היא מערבת ג'אנרים ללא הרף. במקום האינטרוספקציה העמוקה – הכתיבה קצרנית ושטחית, ויש לה נמענים מרובים הנתפסים כיחידה אחת (כמו כתיבתי זו בבלוג שלנו?!). לכתיבה זו מצופה שיהיו הדים רבים מכל עבר, ומיד. משום מה נדמה לי כי כתיבה זו איננה מותירה עקבות, אם שיש לה עקבות וירטואליים בלבד – בניגוד למחברות הממשיות שבהן נשמרים הרהורי היומן. (לתלמידי בכלל אין יותר "מחברת" – אלא מחשב נייד). משול הדבר לקובץ צילומי ילדים הנמצא על המחשב אך לא באלבום ממשי, ומשום מה זה מאוד חסר לי.
על רקע זה אני רוצה להתייחס לשני יומנים שפורסמו בעברית לאחרונה, שניהם של יוצרות חשובות – יומנה של לאה גולדברג שיצא לאור ב-2007, ויומנה של וירג'יניה וולף, שיצא לאור בעברית ממש לאחרונה. כל אחד משני היומנים מרתק בפני עצמו, ולא פחות מרתקת ההשוואה בין שניהם. אני מתכונת לעיין בנושא לעומק ואולי אעסוק בו גם כאן בבלוג שלנו בעתיד. כרגע אלה רק מחשבות ראשוניות.
הבדל ראשון ומשמעותי ביותר המחייב התייחסות: בעוד שהמהדורה של יומני לאה גולדברג מכילה את כל היומנים שנמצאו בעזבונה, הרי כרך יומניה של וירג'יניה וולף שיצאו במהדורה העברית הנוכחית הוא תרגום של קובץ מקוצר המכיל רק כ20% מהיומן המלא. המחשבה הקשורה לזה היא כי עבודת סלקציה גדולה כל כך שעשתה העורכת יכולה כמובן להשפיע על הדמות המצטיירת, ואולי הרכב אחר של קטעי יומן היה מביאנו לכלל מסקנות אחרות בתכלית. אין לי מידע כרגע על השיקולים של מה נכלל ומה נדחה מהכרך, אך העובדה שזהו מבחר שנערך על ידי בת משפחה של הסופרת מטילה צל כבד על מסקנותי. לעומת זאת המסמך המלא של לאה גולדברג עשוי לספק תשתית איתנה יותר לחקר הדמות.
בעוד שביומניה של לאה גולדברג אני מתמצאת היטב, מאחר שחקרתי אותם בספרי "אל לאה", (העומד לצאת ממש בימים אלה במהדורה חדשה ומורחבת) הרי יומניה של וירג'יניה וולף חדשים עבורי, ועד היום קראתי רק כ-200 עמוד מתוך הכרך המכיל כ-600 עמודים ( בימים הבאים אמשיך ואשלים!) שתי היוצרות ניהלו יומן אישי לאורך שנים ארוכות: של וירג'יניה וולף הם מהשנים 1915 עד 1941, כלומר היא התחילה לתעד את חייה ביומן בהיותה בת 33, והמשיכה בכך עד מותה בהתאבדות בגיל 59... לאה גולדברג הייתה יומנאית יותר ותיקה – היא התחילה לכתוב ביומן בעברית רעועה כבר בגיל 11, ועם הפסקות המשיכה בכך עד מותה ממחלת הסרטן בשנת 1970, אף היא בגיל 59.
עצם טווח השנים ומיקומן של ההפסקות מלמד לא מעט. כך למשל אנו חסרים את התיעוד העצמי אודות התהוות התודעה של וירג'יניה וולף כסופרת, מה שמרתק כל כך ביומניה של לאה גולדברג. מצד שני, שתי הנשים מרבות לעסוק בהזדקנותן, והן עושות זאת עוד טרם הגיעו לגיל המבוגר 40... כל אלה פרקים להשוואה שלא אוכל להיכנס אליהם עדיין.
אומר כאן בצורה שיטחית וכללית רק דבר אחד, שאליו התייחסה גם הביקורת (ראו "ספרים" של "הארץ" מ-16.3.2011, רשימתו של ארז שוויצר): מעבר לנושאים המרובים בהם עסקו שתי הנשים ביומניהן, זה של לאה גולדברג ניכר בציירו מצבים של אכזבה מאהבה, בדידות קשה מנשוא, וייאוש, ואילו בזה של וירג'יניה וולף – לא מעטים הקטעים המביעים את אושרה הגדול בחייה, בהשגיה, בפעילותה ובנישואיה. זוהי הפתעה גדולה, לא רק משום שידוע לכל כי וירג'יניה וולף התאבדה בסופו של דבר, אלא משום שיש סטריאוטיפ של היוצרת המתאר אותה לעיתים קרובות כבודדה ואומללה (ומדוע זה הסטריאוטיפ – בפעם אחרת). וכאן אני מגיעה ללב רשימה זו: נראה לי כי ברוב המקרים אנשים רושמים ביומן כאשר הם עצובים ובודדים, ואין להם אדם קרוב לחלוק עימו את העובר עליהם. זו הסיבה שבגיל ההתבגרות למשל, כאשר צעירים מחפשים קירבה חדשה מחוץ למשפחה וחווים קשיים שונים, מתעורר הצורך לנהל יומן. אולם, יש והיוצר משתמש ביומן לא רק לשחרור לחצים ולהקלה בסבל (וזה אכן עוזר, כפי שהוכיחו מחקרים!), אלא כתיעוד של עצמו ומה שקורה עימו, או כסדנה לתירגול יומיומי וממושמע של מעשה הכתיבה. או אז יופיע ביומן גם הרבה יותר איזכור של האושר. אעתיק כאן רק ציטוט אחד משנות השלושים בחייה של וירג'יניה וולף: "אני חושבת שאולי תשעה מתוך עשרה אנשים אינם זוכים בשנה שלמה ליום אחד של אושר כמו זה שאני חשה כמעט ללא הרף" כתבה בספטמבר 1919. ובדומה לזה, וירג'יניה וולף מפסיקה את הכתיבה ביומן כשהיא חולה, כי איננה 'עובדת', ואילו לאה גולדברג דווקא מרבה בכך אז, כמדומני, כי היא חשה בודדה מאוד וזמנה בידיה.
זוהי כאמור רק ראשיתה של השוואה מרתקת שעוד אשוב אליה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

שבועון "ספרים" של הארץ הבוקר היה שמן במיוחד, שכן כלל הרבה הצעות לקניית מתנות של ספרים לפסח. גל זה מקדים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סלעית ראובניסלעית ראובני4/4/2011

תודה. נתת בי רצון הן לכתוב והן לקרא.
- אני חושבת שבכולנו מקננת הצרה פנימית על אלבומי התמונות הממשיים שהתחלפו בווירטואלים. אני שואלת את עצמי, מה בכל זאת הטובה שעשויה לצמוח מהג'אנר הנוכחי?
- בקשר ללהשוואה בין היוצרות - אולי אחד ההסברים להבדלים שציינת הוא פער התרבות, וההלך הנפשי בין אנגליה לארץ.

סלעית ראובניסלעית ראובני4/4/2011

תודה. נטעת בי רצון הן לכתוב והן לקרא.
- אני חושבת שבכולנו מקננת הצרה פנימית על אלבומי התמונות הממשיים שהתחלפו בווירטואלים. מה בכל זאת הטובה שעשויה לצמוח מהג'אנר הנוכחי?
- בקשר ללהשוואה בין היוצרות - אולי אחד ההסברים להבדלים שציינת הוא פער התרבות, וההלך הנפשי בין אנגליה לארץ.