פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לר.מ.ת. - החיים נמשכים

לר.מ.ת. - החיים נמשכים

פרופ. עמיה ליבליך | 3/11/2013 | הרשמו כמנויים

בעלה האהוב של חברה צעירה ממני מת לפתע. הוא עוד לא היה בן 50. אני חושבת על הפסיכולוגיה של אובדן ואבל, ולא מוצאת נחמה בה. אני חושבת על אמונה שיש טעם, על קבלת הדין, ולא מוצאת מנוח. אבל בבוקר הים כאילו כלום, כחול עד טורקיז, מנמנם לו בשקט. הכלב ואני משאירים עקבות של שש רגלים על החול הקריר, ועוד מעט תבוא הגאות, יבוא הרוח, וימחקו הכל. הבודהיסטים אומרים impermanence, ארעיות. אנחנו זמניים פה. תחושת הקביעות היא אשלייה.
אמש, כשהלכתי לנחם אבלים בבית ההומה קרובים וידידים כאובים, נכנס הבן הצעיר של חברתי, בן 10, לחדר בו ישבו המבוגרים, והודיע כי הוא יוצא למפגש תנועת הנוער שלו. אמו אמרה: "בסדר גמור", ויצא. הוא כל כך רוצה שהחיים יהיו כתמיד, שהשבוע האחרון וכל מה שקרה יימחקו ואינם. מכל הרגשות והסיפורים ששמעתי אותו ערב, זה היה הרגע שנחרת.

זמן קצר לפני שבעלי מת, אני זוכרת שיחה אחת בינינו. אמרתי בטרוניה: "שיהיה לי יום אחד לנוח, יום בלי דאגות!" בלי פיצוץ בבית או בעבודה, עם הילדים או עם ההורים, בלי שמרטפית מאחרת ועוזרת בית ששוב שברה קערה, בלי שפעת פתאום או ריצה מטורפת לשעור של 8:15 ופנצ'ר בגלגל, חנייה מסובכת ורפורט על השמשה.
הוא אמר, תוך ליטוף של שפמו: "יום אחד בלי דאגות יהיה לך בקבר. הרבה הרבה ימים. שם תנוחי בשלום על משכבך".
מאז כמעט לא התלוננתי.
וידיד אחר, ששמו מתאים לו -עודד, ניסה פעם להסביר קצת אחרת. "הבלגן בחיים, הוא אמר, ההפתעות והנפילות, זה בעצם המצב הנורמלי. מצב האנטרופיה, את מבינה? כשדברים מסתדרים, אנו צריכים להיות מופתעים מאוד. הנחמה היא שיש לפעמים גם הפתעות לטובה... ורק את נצמדת לרצון שהכל יהיה כמו אתמול", אמר, "בלי הפתעות בכלל".
ואחרי זה שקעתי בעבודה ולא חשבתי על החיים בכלל. והחיים נמשכו להם.
ואולי החיים נמשכים גם 'מעבר', נגיד בגן עדן?
כשבני הצעיר היה בן 7 ואיבד את אביו, המשיך לחפש אותו כל ערב כשחזרנו הביתה, אולי כבר חזר? ניסינו להסביר לו בכל מיני צורות מה שקרה. רוב חבריי היו אז פסיכולוגים, כמובן, גדוד שלם של עוזרים... חבר אחד הגיע והתיישב איתו על הריצפה בין קוביות הלגו והסביר כי אבא לא נראה יותר, אבל לא מת, הוא בדי.אן.איי שלו עצמו, בכל תא ותא. חבר אחר התחיל לקרוא לו בספרי מיתולוגיה, שיבין כי החיים צורות רבות להם. כלום לא עזר. הוא המשיך לחפש. עד שילדה בת גילו, בת השכנים, אמרה לו בוודאות גמורה תוך אכילת ענבים: "אמא שלי אמרה שאבא שלך עבר לגן עדן, ושהוא יכול לראות אותנו ושומר עליך משם". וזהו. הילד נרגע.
אז אומרים "החיים נמשכים", ואיך לא? ואומרים "תנוחמי".
אני אינני יודעת מה לומר וגם אינני זוכרת מה עזר לי אז.
ורק בבוקר מוקדם, הים שם, כחול עד טורקיז, כמו תמיד.
או חיבוק?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

במשך שנים שולח ידידי דרור גרין שיר בשבוע, בליווי הרהורים משלו, (ראו: פיוט, דפשיר שבועי) לקבוצה של חברי-אינטרנט,...
לפני כשבועיים הופיע בעיתון 'הארץ' שיר שאיננו 'יוצא לי מהראש'. אני מעתיקה אותו בשלמותו: למשל ציפור מאת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלי שנהבשלי שנהב9/11/2013

כאב, העצמה ומשמעות המוות - כמה הרהורים. עמיה היקרה,
נדמה לי, למיטב זכרוני, שזו פעם שנייה שאת נוגעת באובדנך האישי (לפחות מאז שאני קוראת את הפוסטים) והפעם חושפת יותר מאשר בפעם קודמת.
כאנתרופולוגית, וכמי שאיבדה (בנסיבות ממושכות וקשות בעל), אני מבקשת להאיר כאן כמה נקודות בשתי הרמות - חברתית ואישית.
* כחברה, שהסכסוך בה הפך את המוות ליומיומי, שגרתי, מתבקש, הרואי, ראוי להערכה ומקודש, נוצרה כאן היררכיה ברורה של מוות, על כול המשתמע מכך. מוות זה מהווה את אחת ממדורות השבט הישראלי, המאפשר לצערי, רק במצבים אלה, רגעים של אחדות ושבירת מחיצות וחומות מגזריים.

* כחלק מהיותינו חברה מערבית, פוסט-מודרנית, אנו לא ממש מכילים, ומשלימים עם המוות כחלק אינהרנטי מהחיים. דבר שאכן כה מקובל בתרבויות המזרח, כפי שגם את מציינת, ובמיוחד בתרבויות פשוטות, ולכך ביטויים רבים בחיי היומיום. אנו נלחמים ומתקוטטים עם המוות/הסוף בכול דרך אפשרית, שקצרה היריעה מלפרט כאן.

* יחס המנחמים כלפי אנשים שחוו אובדן מערים עליהם קשיים, אולי בשל העובדה שאיבדנו ואולי אף אין לנו רפרטואר התנהגויות מספק, משביע וברור במצבים אלה ( מנהג השבעה ביהדות מאפשר מענה פסיכולוגי הולם, אבל הוא קצר, וההתמודדות הממשית מתחילה לאחר השבעה).

* נפילה וצמיחה, היא בעיני הציר הדיאלקטי המאפיין את חווית האובדן והכאב של אישה ואם, החייבת להמשיך.... דווקא החסר וההיעדר מחייבים התמודדות, ולעיתים הישרדות ממש, בבחינת המוות מניע את עגלת החיים. באופן אישי, ארשה לעצמי להעיד, שמהמקום הנמוך והכואב עשויה לנבוע צמיחה וגדילה המטעינה בכוחות. המשפט שלך עמיה, "אחרי זה שקעתי בעבודה ולא חשבתי על החיים בכלל", הוא הוא (כנראה) הביטוי לחיים.

שלי שנהב-קלר

קובי שטייןקובי שטיין3/11/2013

פתאום - מילה אחת שעד שלא חווית אותה אתה לא מבין אותה. זה מה שחוויתי כששמעתי על הפטירה.
פתאום.
אני לא חושב שאי פעם חוויתי את התחושה הזו כמו שחוויתי אותה באותם רגעים.
ללא הכנה, ללא התכוננות, ללא הודעה מוקדמת - פתאום.
היא תיארה את זה בצורה הכי תואמת את ההרגשה שלי "זה כמו תאונת דרכים. תאונת דרכים רפואית".
יהי זיכרו ברוך.

Thomas Mag.Dr.Dr.WeiszThomas Mag.Dr.Dr.Weisz3/11/2013

nice. ahavti!