גוונים מגדריים כאיכויות נפשיות
דפנה גרינר
המגדר בתיאוריות ההתפתחותיות הקלאסיות
בתיאוריות ההתפתחותיות הקלאסיות נהוג להציג זהות כעניין שמתגבש לאורך שנות הילדות וההתבגרות ואז נשאר קבוע (Erikson, 1968). לפי עמדה זו, זהות נזילה, לא-קבועה ורב-גונית נתפסת פעמים רבות כקיבעון התפתחותי או כהפרעה (Butler, 1990).
במאמר זה אנסה לבחון את ההנחה הזו ואף לערער עליה דרך תאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות וכן מתוך נקודת מבט חברתית ותרבותית.
פרויד ייחס משמעות מכרעת להבדלים המגדריים וראה בהם כמנבאים את התפקיד החברתי בעולם (Freud, 1925). הוא הפך גבריות ונשיות לזהויות נפשיות ולהישגים התפתחותיים, והתסביך האדיפלי שיצר תיאר כיצד יצורים ביולוגיים הופכים לבני תרבות בכלל ולגברים ולנשים בפרט (Chodorow, 1978). באמצעות התסביך האדיפלי פרויד גם תיאר את המבנה החברתי המגדרי וגם הסביר כיצד אנו, כגברים ונשים, אמורים להשתבץ בו.
על אף הטענה של פרויד שביסקסואליות הינה הבסיס הביולוגי והפסיכולוגי של המיניות (Freud, 1923), המודל האדיפלי מניח שהטרוסקסואליות היא התוצר הטבעי של התפתחות בריאה, ושגבריות ונשיות הם תוצרים טבעיים של הביולוגיה. במאמרו "האני והסתם" (1923) טען פרויד שמכיוון שכולנו מגיעים לעולם עם פוטנציאל ביסקסואלי, הרי שגם הקומפלקס האדיפלי בנוי מלכתחילה כשני מסלולים מקבילים. בגרסה ה”חיובית” מתעוררת אצל הילד משאלה ארוטית כלפי האם יחד עם רצון להרחיק את האב ולרשת את מקומו לצידה. לעומתה, בגרסה ה”שלילית” מתקיימת פניה רגשית ותלותית של הבן כלפי האב, מלווה בקנאה ועוינות כלפי האם. פרויד אף הדגיש שהקומפלקס החיובי, אינו אלא גרסה מצומצמת בלבד, וכי בבחינה מעמיקה יותר מתגלה לרוב המבנה הכפול והשלם של הקומפלקס כולו. למרבה הצער, בהמשך דרכו של פרויד, הוא דחק את הגרסה המלאה לשוליים, והעמיד במרכז רק את המרכיב החיובי, בעוד שהקומפלקס השלילי קיבל מעמד של התפתחות בלתי רצויה (Freud, 1925)
על פי פרויד, עד השלב הפאלי (סביבות גיל 3) אין למעשה הבדל בין בנים לבנות. לשיטתו, הילדה הקטנה היא כמו ילד, וההתפתחות הראשונית זהה לזו של הבן (Freud, 1905). ראשיתו של התסביך האדיפלי כאשר הילדים מתחילים לשים לב להבדלים בין המינים. אז גם מתפתחת הזהות המגדרית הראשונה לפי פרויד, דרך ההבחנה בין מי שיש לו ומי שאין לו. מבחינת התסביך האדיפלי, הבן מגלה את איבר המין שלו. הוא מתאהב באמו ורוצה לתפוס את מקומו של האב כבן זוגה. הוא מתמודד עם תחושת יריבות מול האב, כך שהמשאלה להתקרב לאם מלווה בפחד מעונש מצד האב המתבטא בחרדת הסירוס.
מרגע הגילוי, המסלול ההתפתחותי של הבן שונה מזה של הבת (Freud, 1925). כתוצאה מהחרדה שהבן חווה מתחיל מהלך, שמוביל את הבן להתרחק מהאם ולהתקרב לאב. בהתקרבות לאב הוא מפתח סופר אגו, שכן האב מייצג את העולם, המוסר, התרבות והערכים, כך שבהזדהות הזו הוא הופך להיות בן אנוש תרבותי. כך, לפי פרויד, נפתר התסביך האדיפאלי מבחינתו של הבן.
הבת, לעומת זאת, מתחילה בגילוי הסירוס. היא, קודם כל, מגלה שאין לה. כתוצאה מכך היא מרגישה שרומתה, ומפתחת את קנאת הפין. היא כועסת על האם שלא נתנה לה פין ולכן פונה לאב. מרגע שהבת מבינה שהיא לא תוכל לקבל את הפין המיוחל היא מתיקה בהדרגה את התשוקה לקבל את הפין לתשוקה לאבא, ואף מפתחת פנטזיה להיכנס להריון ממנו (Freud, 1931, 1933). קארן הורני (Horney, 1926), רופאה ותלמידתו של פרויד, ביקרה את התיאוריה הזו וטענה שגם לבנות יש התפתחות ראשונית שאינה מבוססת על חסר או על תשליל. היא הציבה אל מול קנאת הפין את קנאת הרחם ואת יכולת ההולדה.
פרויד ראה את התסביך האדיפלי כמארגן את החיים הנפשיים, כך שהאב הוא הסוכן של התפתחות האישיות והחיים המנטאליים, אך עד 1925 לא התייחס לפונקציה הנפשית של האם. לאחר ההזנחה הגורפת הזו של האמהות ושל האימהות הגיעו תיאורטיקנים שהפנו את המבט הפסיכואנליטי לדיאדה אם-תינוק ושמו את הדגש על היחסים הראשוניים עם האם (Winnicott, 1960; Mahler, 1968). ניתן לראות בכך תהליך מקביל למה שקרה מבחינה תרבותית בעולם, כאשר במלחמת העולם הראשונה האבות יצאו להלחם והאימהות תפסו יותר ויותר תפקידים בבית ובמשפחה.
באותן תיאוריות של יחסי אובייקט, האם הוצבה בתפקיד מרכזי והדיאדה אם-תינוק הוגדרה כמרכזית בהבחנה בין פתולוגיה לבין בריאות נפשית. מחקרים התפתחותיים שונים כוללים גם עיסוק בדמות האב וביחסיו עם הילד, ומבחינה תאורטית הוא מתואר יותר ויותר כאובייקט שנכנס לסימביוזה של האם והתינוק ומציב לה גבול, באופן שמקדם ספרציה-אינדיבידואציה (Mahler, 1968).
לפי פרויד, בריאות מגדרית מתפתחת, כביכול, לאחר פתרון מוצלח של השלב האדיפלי; שמוביל להזדהות אחידה וחד מגדרית של הבת עם האם ושל הבן עם האב. בהתאם לכך, פתולוגיה מגדרית מתייחסת לכל מי שמפר את המשוואה זכר-גבר, נקבה-אשה ונתפס (בראייה הפסיכואנליטית המקובלת) כמי שלא צלח את התסביך האדיפלי כראוי (Zucker, 2008).
מבט אחר על מגדר
מנגד, תאוריות מעולמות האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה והפילוסופיה מציעות הסתכלות שונה על מגדר. זהו שיח שבו במקום בריאות וחולי, נורמלי ופתולוגי אפשר לדבר על תנועה, נזילות, מגוון וריבוי (Mead, 1935; Fausto-Sterling, 2000). במשך דורות ארוכים, לצד פרטיקות מיניות ומגדריות (דראג קווינס, קרוס-דרסרס) נשמרו תפקידים מסורתיים של גברים ונשים בהתאם למין הביולוגי, בחיים עצמם. את המעבר מפרקטיקה לזהות אפשר לסמן מבחינה היסטורית במהומות סטונוול. ב-20 ביוני 1969 ב-1:00 בלילה בבר סטונוול אין בניו יורק פשטו שוטרים על המקום וביקשו לסלק את המבלים, חברי הקהילה הגאה. באופן ספונטני התארגנה מחאה שהייתה הבסיס להקמת תנועת השחרור הגיית (Gay liberation front) מיניות ומגדר החלו להפוך לנושא פוליטי שכלל מאבק על זכויות ועל נראות במרחב הציבורי (Duberman, 1993).
המאבק של הקהילה הגאה חבר למאבק הפמיניסטי שבאותן שנים היה בשיאו. בשנות ה-60, הגל השני של הפמיניזם הוביל לחקיקה פורצת דרך, להקמת מקלטי מוגנות לנשים, לשינויי בחוקי משמורת וחקיקה נגד אונס בנישואין (Friedan, 1963; Freeman, 1975)
בספרה "המין השני" (1949), סימון דה-בובואר קבעה את ההבחנה שעתידה לשנות את ההיסטוריה: “אישה אינה נולדת אישה אלא נהיית אישה”. כלומר, אישה לא נולדת עם תכונות "נשיות" (כגון צניעות, כניעות ועדינות), אלא הופכת לכזאת בשל החינוך והתרבות של העולם הגברי. עוד טענה דה-בובואר שהשלטון הפטריארכלי אינו "טבעי", אלא תוצאה של כוחות חברתיים ושל כפייה מגדרית, וכי כיום בחברה האישה מוגדרת לעומת הגבר ולא כישות נפרדת ועצמאית. עד לשנות ה-60 של המאה ה-20, שימש הביטוי הלועזי ג'נדר (gender) בעיקר במשמעות של מין דקדוקי. במדעי החברה לא התקיימה ההבחנה בין מגדר לבין מין ביולוגי. המינוח המקובל במדעי החברה היה תפקידי מין, וציין את כלל ההבדלים החברתיים בין גברים לנשים. בהגדרה זו טמונה ההנחה כי מקורם של ההבדלים החברתיים בין גברים לבין נשים הוא בהבדלים הביולוגיים.
במקביל להתרחבות של התנועה הפמיניסטית ו”תנועת השחרור הגיית״, ב-1972 הציגה אוקלי את ההבחנה המודרנית בין מין (sex) למגדר (gender) במדעי החברה. כך החלה להווצר הפרדה בין המין המוכתב ביולוגית, לבין מערכת ההגדרות והאבחנות התרבותיות, שאנו מייחסים למשמעות של להיות גבר או אישה. המילה העברית "מגדר" נטבעה בתחילת שנות ה-90 על-ידי ורדה ביקוביצקי, מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. ביקוביצקי חידשה את המילה על משקל מִגְזָר ותוך שימוש בשורש ג.ד.ר., הן כדי לשמר קרבה צלילית למונח הלועזי gender והן כדי ליצור קרבה אל המילים גָּדֵר (במשמעות גבול) והַגְדָּרָה, בהתבסס על התפיסה כי "גבולות המגדר ומשמעותם מוגדרים חברתית" (יזרעאלי, פרידמן, דהאן–כלב ואח’, 1999)
אפשר להתבונן על המאבק הפמיניסטי כמאבק על תנועה ונזילות מגדרית. זהו מאבק על הרצון והזכות לבחור תפקידי מגדר שאינם תואמים את הנורמה החברתית או את המגדר המשוייך למין הביולוגי. כלומר, לא רק מאבק על כך שאישה יכולה לקיים תפקידים שנחשבים "גבריים", אלא על כך שהיא יכולה לנוע בין תפקידים ״גבריים״ ל״נשיים״, ועל כך שהעובדה שסומנה בלידתה כנקבה לא מייעדת אותה דווקא להתנהגות מסוימת או לתפקידים מסויימים.
כחלק מהתפתחות התאוריה הפמיניסטית שהציגה בעיקר חופש בהיבט מגדרי התנהגותי, החל משנות ה-90 של המאה ה-20 התאוריה הקווירית קדמה את המחשבה הזאת לעבר זהויות של ממש. התאוריה הקווירית מניחה שהמשולש של מין-מגדר ומיניות אינו אלא מבנה חברתי ואין בו טבעיות או מהותנות בפני עצמו (Butler, 1984). על פי תיאוריה זו, ההנחה שזכר יתפתח להיות גבר שנמשך לנשים ושנקבה תתפתח להיות אישה שנמשכת לגברים משרתת את הסדר החברתי ואת יחסי הכוח בחברה. התאוריה הקווירית מערערת על התפיסה של פרויד והוגים אחרים שראו את הביולוגיה כגורל.
בתחילת המאה העשרים ואחת, פסיכואנליטיקאים פוסט-מודרניים, ביניהם אדריאן האריס (2005), וירג'יניה גולדנר (2011), מיוריאל דימן (2003) וקן קורבט (2009), התבססו על תאוריות מעולמות תוכן אחרים, ואיתגרו את המבנים הפסיכואנליטיים המסורתיים של מגדר ומיניות. במקום שני מגדרים, גבר ואישה, הוצג המושג ריבוי, הן מגדרית והן מינית. פסיכואנליטיקאים אלה הציגו תפיסה לפיה להתפתחות מגדרית יתכנו הרבה מסלולים, ולא רק אחד, ושראוי להכיר במגדר כמבנה חברתי בעל שונות רחבה ולא כקטגוריה דיכוטומית של גבר/אישה.
ג'ודית באטלר (1990) מתייחסת למגדר כמבנה בעל אופי טראומטי ומלנכולי. היא מדגישה כי בכל מצב שבו ההטרוסקסואליות נשארת הבנייה חברתית יציבה, מתחייב גם הרעיון שהומוסקסואליות היא אסורה במסגרת התרבותית. בחזרה לאדיפוס: לטענתה, תרבות הומופובית מייצגת בהכרח מגבלה על חופש ההתאהבות של הילד בהורה מאותו המין.
ייצוגים מגדריים בנפש – המשגות פסיכואנליטיות
מאורר (2010) כתב על הקומפלקס האדיפלי של הבן ההומו. לפי מאורר, כאשר הילד מפנה את התשוקה הילדית כלפי האם, היא בעצמה מתמסרת להשתקעות בדיאדה, נהנית מהאינטימיות ומהבועה שהיא מייצרת לרגעים, ומתאבלת כמוהו על חוסר ההיתכנות של שקיעה נצחית בה. לעומת זאת, הבן שמפנה את האהבה הארוטית הילדית כלפי האב, לרוב גבר סיסג'נדר והטרוסקסואל, לעיתים קרובות לא יזכה לאותה היענות רגשית, התפעלות ושמחה מצד אביו. להיפך, במקרים רבים האב ירגיש נבוך, מבולבל ולא נינוח מול גילויי האהבה האלה, והוא עלול לדחות את הילד מעליו, גם אם באופן עקיף או לא מודע. מתוך כך לומד הילד לפצל מעצמו את החלקים של המיניות, ולהפריד את התשוקה מהאהבה. יתרה מזאת, אני רוצה להציע שמול תגובת הדחייה ותחושת האשמה שמתעוררת ביחס לאב הילד מפצל מתוכו גם חלקים מגדריים מסויימים, כאלה שנחשבים "נשיים". בתהליך מהסוג הזה הוא לומד להימנע מביטויי עדינות, רוך ורגישות ומניכוס תכונות אלו לעצמו.
סטולר (1968) וגולדנר (1991) ראו בהתמיינות מגדרית תוצר של פיצול מחלקי עצמי אותנטיים. בהתאם לכך אפשר לחשוב על כך שזהות מגדרית נורמטיבית מתפתחת כמבנה זהות מפוצל, שבמהלכו הסובייקט נאלץ להיפרד ולהתפצל מחלקי עצמי שאותם הוא או היא משליכים על האחר המגדרי. במילים אחרות, הבן שמנתק מעצמו חלקים שנתפסים נשיים הוא אולי נורמטיבי, אך לא כל תכונותיו ומאפייניו באים לידי ביטוי, אפילו לא בנפשו שלו.
ההבנה של מגדר כיום נשענת על תנועה דיאלקטית בין הבנה של מגדר כמהות או טבע לתפיסה פוסט מודרנית של מגדר כמבנה תרבותי שכולנו כפופים לו ונאלצים לעבור תהליך התמיינות מתוקף כפיפות זו. ניתן לדבר על דיאלקטיקה שנוצרה בין בינאריות ודיכוטומיה לבין נזילות, ריבוי, אלסטיות ורב מימדיות. מצד אחד מגדר הוא לא ישות מוצקה ואמיתית או אבסולוטית, מצד שני במקרים רבים הוא נחווה ומתנהג כאילו היה כזה. ההבחנה המגדרית נחשבת גם היום כטבעית יותר מכל הבחנה אחרת, ובה בעת זוהי גם הבחנה שצצות ביחס אליה יותר ויותר שאלות.
נוכל לחשוב על המונח סזורה של ביון המתייחס למרווח המפריד בין מצבים או אירועים אשר נדמים כמופרדים באופן מוחלט זה מזה אך בפועל נמצאים על רצף המשכי, בדומה למרווח בין צלילים ביצירה מוסיקלית או למרווח בין פעימות הלב. כלומר, סזורה היא אמנם מרווח, הפרדה, אך מהותה היא בהיותה חלק מרצף המשכי (1965 Bion).
ביון התייחס לסזורה כמונח המחזיק היבטים מנוגדים: הן הפרדה וניתוק בין דברים, והן המשכיות וחיבור. כשנחווית קטיעה נעדרת המשכיות מדובר בחתך ולא בסזורה. הסזורה הקלאסית עליה דיבר פרויד היא הלידה, המעבר בין הרחם לעולם. ביון הרחיב את השימוש במונח והצביע על קיומן של סזורות נוספות בנפש האדם - בין שינה לערות, בין עבר לעתיד, בין שפיות לשיגעון, וכמובן בין המודע ללא מודע. ביון מתייחס לסזורה לא כאל נקודה במרחב ובזמן אלא כאל מרחב עשיר ודינאמי השואב משמעות מהיותו אין בין שני יש. "אנשים נמצאים במצב הפגיע ביותר דווקא במעבר, במהלך שינוי מעמדה אחת לאחרת" (ביון, 2012). אפשר לומר שאיכותה של הסזורה היא כפולה בכך שהיא מחברת בהפרדתה.
את המושגים סזורה וחתך אפשר להשאיל לתיאור התאמה מגדרית ושינוי מגדרי בהתאמה. בעבר היה נהוג להשתמש בתיאור של שינוי מגדרי ואפילו שינוי מין, מעין מעבר מחיים במגדר אחד לחיים במגדר השני. זהו תיאור של חציה מגדרית מוחלטת, חד כיוונית, בינארית ודיכוטומית. בעשור האחרון כבר פחות מדובר על שינוי אלא על תהליכי התאמה מגדרית ויש לכך שני טעמים מרכזיים. הראשון הוא ההבנה, שתהליכים של מעבר חברתי (social transition) וכן תהליכים רפואיים כמו נטילת הורמונים והתערבויות ניתוחיות אינם מייצרים שינוי בעצם המגדר של הפרט, אלא מאפשרים התאמה לזהות פנימית עמוקה שפעמה באדם עוד קודם לכן. לפעמים שנים רבות קודם לכן. אומנם מתבצע שינוי חיצוני אבל הוא ביטוי לתהליך של התאמת הנראות החיצונית להוויה הפנימית. הטעם השני הוא האפשרות לנוע על הרצף המגדרי ולבחור התמקמות אותנטית, מתאימה ומדויקת ככל האפשר. שינוי כחתך הוא מעבר מנקודה X לנקודה Y בעוד שהתאמה מתוך מחשבה על סזורה מחזיקה את כל הרצף שבין X ל-Y, עם היכולת להתמקם בכל פעם מחדש בנקודה המתאימה ביותר.
ביון טען שסזורה צריכה להיות חדירה, כלומר כזו שניתן לעבור ולחזור דרכה מכיוון אחד לאחר (אפילו באופן תאורטי או עקרוני). כאשר הסזורה חדירה מספיק, היא מאפשרת מעבר דינמי בין היבטים שונים של האישיות, ויצירת נקודות התבוננות שונות. כתוצאה מכך נוצרת חוויה מתמשכת של רצף והמשכיות. מאידך, כאשר הסזורות לא חדירות ונחוות למעשה כקטיעות, ההשלכה היא פיצול אישיותי עם פחות אפשרות למגע בין החלקים השונים. ניתוק כזה בין היבטים שונים באישיות מונע את האפשרות של דיאלוג בין החלקים המפוצלים ומותיר אותם בלתי נגישים זה לזה.
דיאן ארנשפט (2011) עשתה שימוש במושגים של וויניקוט, עצמי אמיתי ועצמי כוזב, לתיאור ההתפתחות שבמסגרתה הילד מגלה את המגדר האותנטי שלו. בהקשר זה, אפשר לחשוב על עצמי מגדרי אמיתי ועצמי מגדרי כוזב. מרגע הלידה, העצמי המגדרי האמיתי מעוצב ומתועל דרך החוויה שלנו עם העולם החיצוני, אך המרכז שלו תמיד נשאר ברשותנו האישית. הזהות המגדרית האותנטית היא מעין פסיפס שנוצר מחיבורים של פנים וחוץ. העצמי המגדרי הכוזב, שמתחיל להתגבש עוד בהריון באמצעות הפנטזיות של ההורים עם גילוי מן העובר, הוא הפנים שהילד עוטה אל מול העולם, המבוסס על הציפיות של הסביבה החיצונית, הפרשנויות וההפנמות של הילד לגבי התנהגויות מגדריות "הולמות" או מסתגלות. לרוב הסביבה לא מצליחה לשקף ולהחזיר לילד חווית מגדר פנימית שלא תואמת תצורות מגדר מקובלות (Ehrensaft, 2011).
עם זאת, מכיוון שהמושגים עצמי אמיתי ועצמי כוזב בעצמם מייצגים דיכוטומיה, יש מקום לגייס את החשיבה של מיטשל (1993) וברומברג (1998) ולדבר על ריבוי עצמיים מגדריים אותנטיים או חלקי עצמי אמיתי מגוון מגדרית. העצמי המגדרי האמיתי יכול להכיל בעצמו מגוון רחב של זהויות. פעמים רבות, כתוצאה מהדיספוריה המגדרית הנער או נערה עשויים לחוות ניכור מחלקי עצמי השייכים למין הביולוגי שיזוהו כעצמי כוזב. לדוגמה, נערה שמרגישה בן, תדחה מעליה תכונות של רגישות ורכות, ותוכל לנכס אותן בחזרה לעצמה כחלקי עצמי אמיתי, רק לאחר שתעבור תהליך של התאמה מגדרית ותחיה כנער טרנס. בשלב זה החלקים הנשיים כבר לא יאיימו על הזהות האינטגרטיבית שלה, ולא ייתפסו כשליליים.
אתגרים מגדריים משפיעים על כולנו. משטור מגדרי הפעיל ומפעיל את כולנו משחר הילדות. לעיתים אפילו מלידה אנחנו מפנימים את הצורך לוותר, להתכחש ולנתק חלקים בעצמיותנו, ולייצר הזדהויות והתנהגויות לפי מה שמכתיבה לנו התפיסה ההטרונורמטיבית. בתרבות שקובעת מיון בינארי של גבר או אישה, כולנו באיזשהו אופן חיים באי נחת עם ההתמיינות הזו שלא מדוייקת לחוויה המגדרית המלאה. אם אנחנו מסתכלים בכנות פנימה, כולנו נמצא את עצמנו בזהות מגדרית הרבה יותר רחבה מאשר גבר או אישה.
לפי אייגן (1995), חוסר ודאות וספק עצמי מובנים בתוך תחושת העצמי האמיתי, והם אלו המאפשרים רגעי גילוי של האדם את עצמו שוב ושוב. לדבריו, האדם עשוי להרגיש שגירסה קודמת של העצמי הייתה שגויה או נכונה ושגויה חלקית או נכונה לאותו זמן אבל לא לזמן הזה וכך מתאפשר לו להעריך ו״לערוך״ את עצמו כל פעם מחדש.
סיכום
אם נחזור לתחילתו של המאמר ולהנחה הרווחת כי זהות, ובכלל זה זהות מינית ומגדרית, מושגות בתהליך לינארי שמגיע לסופו בזמן מסויים ונשאר קבוע, הרי שלא כך משתמע מן הכתוב כאן. נהפוך הוא. זהות בריאה היא גמישה ומתפתחת וקשורה ביחסי גומלין עם החברה והתרבות.
בריאות מגדרית יכולה להיות מנוסחת כהישג התפתחותי שנשען, מצד אחד, על היכולת לשאת ריבוי הזדהויות מגדריות, ריבוי עצמיים מגדריים ואת הדינמיקה ביניהם, ומצד שני על היכולת והמוכנות להתאבל על מה שאין או לא מתאפשר (כך, למשל, גבר שמתאבל על חוסר היכולת שלו לבכות). ככל שהעצמיים המגדריים מפוצלים יותר כך מבנה הזהות המגדרי עלול לגרום לאי נחת גדול יותר. ולחוויה של נוקשות ואף איום על הזהות. זה נכון גם לגבי טרנסג'נדרים וגם לגבי סיסג'נדרים.
כלומר, במקום להיות עסוקים בשאלה האם מי שמולנו הוא גבר או אישה, אולי כדאי שננסה לשאול כמה רב מימדיות וגמישות מגדרית מתקיימות בזהות שלו או שלה לעומת חד מימדיות, פיצול ונוקשות מגדרית. ובשפתו של ויניקוט, עד כמה מתאפשרת משחקיות מגדרית או כמה קיימים ידיעה מגדרית הגנתית וצמצום מגדרי.
לסיכום, מגדר אינו יעד שיש להגיע אליו, אלא מרחב שיש לנוע בו. ככל שניטיב לאפשר את התנועה הזו, כך תוכל להיווצר חוויה מלאה יותר של העצמי, שבה הזהות המגדרית אינה מתקיימת כמבנה נוקשה, אלא כמרחב חי, מתפתח וגמיש.
מקורות
אייגן, מ. (2010), תחושת מוות נפשי, תולעת ספרים, תל אביב.
בובואר, ס. (2001). המין השני. בבל, תל אביב.
ביון, ו. (2012) סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים, תולעת ספרים, תל אביב.
יזרעאלי, ד’., פרידמן, א’., דהאן־כלב, ה’. ואח’. (1999). מין, מיגדר, פוליטיקה. כתר, ירושלים.
Bion, W. R. (1965). Transformations. London: Karnac.
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. New York: Basic Books.
Butler, J. (1990). Gender trouble: Feminism and the subversion of identity. New York: Routledge.
Butler, J. (1993). Bodies that matter: On the discursive limits of “sex”. Routledge.
Chodorow, N. (1978). The reproduction of mothering. University of California Press.
Corbett, K. (2009). Boyhoods: Rethinking masculinities. Yale University Press.
Dimen, M. (2003). Sexuality, intimacy, power. Analytic Press.
Duberman, M. (1993). Stonewall. New York: Dutton.
Ehrensaft, D. (2011). Gender born, gender made. New York: The Experiment.
Erikson, E. H. (1968). Identity: Youth and crisis. New York: Norton.
Fausto-Sterling, A. (2000). Sexing the body: Gender politics and the construction of sexuality. Basic Books.
Freud, S. (1905). Three essays on the theory of sexuality. In J. Strachey (Ed.), The standard edition (Vol. 7). London: Hogarth Press.
Freud, S. (1923). The ego and the id. In J. Strachey (Ed.), The standard edition. London: Hogarth Press.
Freud, S. (1925). Some psychical consequences of the anatomical distinction between the sexes. In The standard edition. London: Hogarth Press.
Freud, S. (1931). Female sexuality. In The standard edition. London: Hogarth Press.
Freud, S. (1933). New introductory lectures on psycho-analysis. London: Hogarth Press.
Friedan, B. (1963). The feminine mystique. New York: Norton.
Freeman, J. (1975). The politics of women’s liberation. McKay.
Goldner, V. (2011). Transgender dilemmas and complex gender identities. Studies in Gender and Sexuality, 12(1), 45–54.
Harris, A. (2005). Gender as soft assembly. Studies in Gender and Sexuality, 6(1), 87–105.
Horney, K. (1926). The flight from womanhood. International Journal of Psychoanalysis, 7, 324–339.
Mahler, M. (1968). On human symbiosis and the vicissitudes of individuation. New York: International Universities Press
Maurer, O. (2007). The paper was presented at the Annual Conference of the International Association for Relational Psychoanalysis and Psychotherapy in Athens, Greece.
Mitchell, S. A. (1993). Hope and dread in psychoanalysis. New York: Basic Books.
Oakley, A. (1972). Sex, gender and society. London: Temple Smith..
Stoller, R. J. (1968). Sex and gender: The development of masculinity and femininity. Science House.
Winnicott, D. W. (1960). Ego distortion in terms of true and false self. In The maturational processes and the facilitating environment. London: Hogarth Press.
Zucker, K. J. (2008). Children with gender identity disorder. Developmental Review, 28(3), 295–304.
