על הצגה מופלאה – 'נשמות' בתיאטרון גשר
פרופ. עמיה ליבליך | 31/5/2025 | הרשמו כמנויים
בימים טרופים אלה, כאשר על הכל כבר צעקנו, בכינו ואמרנו, אני מבינה את הצורך שלי – ודאי גם של אחרים – לברוח לעיתים למחוזות אחרים. (זה שאין בריחה מלאה בנמצא מתבטא בעובדה הקטנה שבאמצע ההצגה הייתה אזעקה, ונשארנו ישובים במקומותינו בשקט כ-10 דקות, עד שההצגה התחדשה...)
אני ממש לא מבקרת תיאטרון (מלשון ביקורת! אני דווקא מרבה לראות הצגות, בעיקר בתיאטרון גשר המופלא), אבל במבט חופשי ממוסכמות של אישה רבת שנים, עם שני נכדיה הבוגרים, גבריאל ורז, בקהל התיאטרון שמילא כל כסא באולם היפואי השבוע, אני מבקשת לכתוב כמה מילים על ההצגה הזו, וכן – רוצו לראות.
הצגה חדשה זו מבוססת על ספרו של רועי חן 'נשמות', זוכה פרס עגנון, שעובד כבר שנים ארוכות כמחזאי הבית בתיאטרון גשר. ההצגה מספרת על אם ובנה הבוגר, עולים חדשים מרוסיה, שחיים ביפו. האם, שאותה משחקת בכישרון אדיר יבגניה דודינה, היא בשעות היום סדרנית במוזיאון תל אביב, אחת מהדמויות השקופות במדים שאנו רואים בפינות האולמות בכל ביקור במוזיאון. כאן בהצגה רואים אותה בבגדי בית, עם בנה, בדירתם הקטנה.
[במאמר מוסגר: אף כי מעולם לא שוחחתי עם אחת מהמשגיחות האלה, לא מזמן הוקרן במוזיאון סרט על חייו של אלכסיי סולז'ניצין, שכלל תיאורים גרפיים של הגולאג בסיביר הקפואה. כשיצאתי מההקרנה בהליכה איטית, מסוחררת מרגש, פנתה אלי אחת מנשים אלה, שעמדה בפתח, ושאלה: "איך הסרט?" אמרתי: "נורא קשה ונפלא". ומיד שאלתי: "ראית?" והיא ענתה: "לא, אני לא יכולה לצפות בזה". ואז חשבתי על כל שורדי השואה שלא יכולים לראות סרטים על מה שקרה במחנות... ומיד על חטופינו במנהרות. איך לא.]
הבן, גרישה (עם שמות שונים במקצת בכל גלגול שהוא עובר, ואותו משחק נהדר אריאל ברונז) שנראה כבן 25 אולי, הוא צעיר מופרע המסתגר בבית, בלי שאיש יגלה לנו מה ההפרעה שלו. אוטיסט? מדוכא? צעיר המתנכר לאימו? הוא מאמין בגלגול נשמות, ויודע שנשמתו בת 400 שנה, ועברה גלגולים שונים שבכל אחד מהם איבד את נשמתו התאומה, שהייתה אחותו הקטנה בחייו הקודמים. לעומתו קיימת אימו המציאותית שאומרת "חיים יש רק אחד, כל השאר זה מטאפורה".
עלילת המחזה מציגה בפנינו את ארבעת הגלגולים הקודמים של גרישה, כשהוא "מת ונולד מחדש, מדלג ממאה למאה, מארץ לארץ, מנוף לנוף. מה מגלגל אותו בחזרה אל האדמה – חטא בלתי נסלח או אהבה עצומה לנשמתו התאומה? האם החיים הם מתנה או עונש?" (מתוך התוכניה). עלילה זו מוצגת על ידי המחבר כמטאפורה לגורלו של העם היהודי העתיק וגלגוליו.
ההצגה מפעימה, מפעילה מנעד עצום של רגשות ותחושות. לעיתים גולשת לקומדיה על דמות האם-האישה, עולה חדשה לא-יהודייה מרוסיה, שחיה בארץ, והעברית המצחיקה שלה מגלגלת מצחוק את הצופים בהצגה. גם אני צחקתי, כיון שדודינה משחקת את האם בכישרון עצום. אולם אני רוצה להתרכז על נקודה אחת, שדחפה אותי היום לשבת ולכתוב: דמות האם במחזה ובהצגה.
במחזה אנו פוגשים אם חד הורית לבן מבוגר שחי איתה ותלוי בה לכל צרכיו. הוא אינו מגלה שום התייחסות אליה, כאדם שמקיים אותו. ועם זאת, אין אפילו שמץ או רמז לטרונייה מצידה של האם! האימהות שהיא מגלה במחזה ובעיצוב הדמות על ידי דודינה היא אם מכילה, מבינה ומושלמת במאה אחוז. קשר הדם האימהי עולה על כל דבר. היא איננה מתרגשת מה'סימפטומים' שלו. זה הבן הוא בני, איתו אני חיה, וזו המציאות. ואני, בעולמי, קשה לי לדמיין אם שלה בן חריג במידה כזו ואיננה מבכה את מר גורלה כלל וכלל. אם לא מסיבות רבות אחרות, את הפלא הזה לכו וראו בעצמכם.
