למה דרוש נרטיב כדי לדעת

פרופ. עמיה ליבליך | 4/9/2010 | הרשמו כמנויים

אני מגלה עוד ועוד 'הוכחות' למה שממילא אני מלמדת – הסיפור דרוש לנו כדי שנדע את עצמנו ואת העולם, כדי שנצליח לתת לדברים משמעות ולחיות בשלום עם עצמנו.

ולהלן שתי ההוכחות החדשות שלי משבוע זה. הלכתי לגלריה תל אביבית הנקראת בלשון העם 'קלישר' ובשפה גבוהה – 'המרכז לאמנות עכשווית'. שם מציג אמן ישראלי ממוצא צ'כי, יאן טיכי, תערוכת יחיד, שיש בה מגוון של עבודות צילום, פיסול, סאונד ומיצב. כבר גיליתי לקוראי הבלוג הנאמנים שלי כי אני זקוקה למילים. ומה שקרה שם היה המחשה מצויינת. אבל האם זהו פגם שלי בתפיסת אמנות מופשטת, או שכולנו כך? לסוגיה זו אניח בינתיים.

ובכן, בגלריה עשיתי סיבוב ראשון עם חברה וחבר, בעצמנו, כל אחד תורם אסוציאציות והבנות משלו. ברור שטיכי תופס אותנו חזק בגרויים שהוא מייצר סביבנו. ברור גם כי האיש מתמחה בעולם הלילה, ומשחק באור וחושך בגאונות. הוא מפסל באור, אמר ידידי. ברור שאלה עטלפים, בצילומי לילה מרהיבים. העטלף דומה לאיש עם כנפיים, ותמיד מתעופף ליד החלון הסגור. אנשים ישנים ואינם יודעים מה מתרחש ממש קרוב אליהם, מבחוץ. מפחיד או מקסים? אין לדעת. את כל זה הבינונו.

עוד אנו מתעכבים על יד מיצג של בנין משטרה מנדטורית שמשנה את אופיו ככל שהאור מקרין עליו בצורות שונות, והאמן עצמו מגיע. טיכי גבר בשנות הארבעים לחייו, גבוה ומקריח, מקרין צניעות פשוטה. הוא מוביל אותנו לחדר גדול, שבו נמצאת התצוגה היחידה שהיא חדשה כאן, ולמעשה נוצרה עבור החלל המסוים הזה. "בניתי את הרעיון בראשי בשיקאגו, שם אני חי ועובד בשלוש השנים האחרונות, אבל ידעתי שאת התכנים אני צריך למלא מתמונות שאעשה כאן בארץ", הוא אומר.

החדר כולו בשחור-לבן, אור, צל או חושך. על קיר אחד – תמונת וידיאו ענקית של ים וגליו בלילה, בתנועה מתמדת - גם בגלל הים וגם בגלל הטכניקה המקרינה את התמונות בקצב מסויים ומשתנה, כאילו פורשת ומקפלת אותן רבדים רבדים לפני עינינו. על הקיר מולו, באותו גודל – תמונה של נוף צחיח, מדבר עם הרים וטרשים. אכן, שתי התמונות ישראליות מאוד ומוכרות, אלא שהן משתנות, נדלקות ונכבות במשחק חשיפה הדרגתי של אורות, צללים וחשיכה, כמו בחדר חושך של צלמים-של-פעם. על קיר שלישי – חמישה צילומים גדולים וכהים של משהו שלא זיהינו, שחשבנו אותו לעטלף נוסף. על הקיר הרביעי, שרובו נשאר לבן – צילום של שני ג'וקים זה מול זה...

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אלוהים שבשמים, מה כל זה אומר? אני מנסה לתת לחושים לקלוט בלי מילים ותופסת אוירה של רוגע, כמעט היפנוזה. וזהו.

ואז, ידידי מבקש מהאמן שיסביר מה שאנחנו רואים. "שומו שמים", אני חושבת, "האם זוהי שאלה לגטימית בגלריה???"

יאן מגרד את פדחתו בביישנות ואומר: "קשה לי לדבר על העבודה הזו, היא חדשה כל כך שעוד לא..." ואחרי הפתיחה המגומגמת הוא ממשיך בקול מהסס ומסביר, מה שאני אסכם כאן בצורה עוד יותר שיטתית, כדרכי בקודש. וזהו ה'נרטיב':

"ארבעת הקירות הם ארבעה פאתי תבל. במערב, הים – זהו ממש הים של הדולפינריום לידינו כאן. במזרח, מולו – המדבר. זהו נוף שצילמתי על רכס מעלה אדומים מזרחה, זהו המזרח. הים כמובן משתנה לנגד עינינו, אבל המדבר – יציב. ובכל זאת אצלי גם הוא משתנה. בדרום, אלה צילומי סטיל'ס של פסל מצרי עתיק של בז. צילמתי אותו בשיקאגו, במוזיאון-סטודיו שבו אני מלמד. הפסל הזה עמד שם מאז שבאתי, והייתי עובר לידו יום יום, עד שהתעכבתי פעם, התבוננתי בו מקרוב וקראתי על משמעותו המופלאה של הבז בתרבות המצרית העתיקה. הוא מקבל את פני לעולם האמנות שלי. ובצפון, זוהי תמונה קטנה של עש מול דמותו שבראי. צילום זה נעשה בחדר האמבטיה של הדירה שלי בוקר אחד, בכלל לא מתוכנן."

בפאראפרזה נוספת, שאני הפרופסורית הגדולה מציעה לאמן, אני אומרת: "העולם שלך בנוי מהטבע, שנושק בין ים ומדבר, הציוויליזציה שגילה כימי עולם, והבית, ההווה הפשוט והשיגרתי. וארץ ישראל ונופיה מול הבית בשיקאגו, אולי אפילו אסיה לעומת אמריקה".

תגובתו של יאן קצת מתעלמת, ולי היא רומזת כי הנרטיב הזה כבר פשוט מדי. ועוד לא אמרתי דבר על חוטים לבנים המתוחים מן התקרה לריצפת החדר ויוצרים קוים מאונכים על כל תמונה ותמונה, כמעט כמו קוי האורך הגיאוגרפיים שבאטלס. יאן מעדיף להשאיר הרבה יותר עמימות ואומר "אני מתמודד כאן עם הזמן והחלל". חברתי מוסיפה "ועם תהליכי שינוי והתהוות", ואני חושבת – ודאי, אך משום מה הפשטות אלה לא ממש מספיקות לי.

כשאנחנו נפרדים, אני לוחצת את ידו של טיכי ואמרת לו: "יפה הסברת את היצירה שלך".

ואז הוא עונה לי: "כן, ובעצם תודה, דרככם גם הסברתי אותה לעצמי".

אינני רוצה לומר שאין מקום לרשמי החושים בלי סיפורים, והרי כך במוסיקה וגם בהרבה מהאמנות הפלסטית בת זמננו. ובכל זאת, עכשיו, בזכות הנרטיב, לא אשכח את יאן טיכי, את החדר והמיצג שבו במשך הרבה-הרבה זמן.

ואז בבית, על השולחן הספר החדש של יורם עשת-אלקלעי "אדם הולך הביתה", שעליו אולי עוד ארחיב את הדיבור בפעם אחרת – גם הוא נאבק בצורך לספר סיפור על עצמו והפציעה שלו, ולהחזיר מידה מסויימת של רציפות לחיים שהפכו כאוטיים מאז שנקטעו על ידי פגיעת ראש חמורה במלחמה. התמונות הבודדות שנותרו בזכרונו הן אולי כמו הצדדים הנפרדים בתערוכה, כל עוד לא חיבר אותם הנרטיב. ארבעים שנה אחרי האירוע, חש עשת-אלקלעי חובה לעצמו ולילדיו להמציא נרטיב פחות או יותר קוהרנטי, לחבר את הקרעים שבתודעתו, לספר את הסיפור, אולי כדי שיוכל להניח לו. זוהי פסיכולוגיה, וכאן כבר אין לי כל ספקות. זה אינו עולם האמנות שבו אני מגששת באפילה: הנרטיב, אם אמת או חצי אמת, נחוץ כדי שנהיה שפויים ושלמים.

ואחרי כל זה – שתהיה שנה טובה!