פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מה עוד לא נאמר על מקבת?

מה עוד לא נאמר על מקבת?

פרופ. עמיה ליבליך | 23/12/2009 | הרשמו כמנויים

לפני ימים אחדים הלכתי לראות ביצוע של מקבת מאת שייקספיר בתיאטרון תמונע בפרינג' של תל אביב – עבודת הבימוי היא של לילך דקל אבנרי, ואיתה שחקנים צעירים ומבטיחים. תמיד מפתיע לגלות עד כמה אפשר לחדש בביצועי מחזות ידועים, והיה במחזה שהוצג על הבמה הרבה חדשנות ויזואלית ופרשנית כאחד. תעיד על החדשנות העובדה שהיו קטעים שלא הייתי בטוחה כי הם שייקספיר או תוספות ועיבודים של הבמאי העכשווי, ועשיתי תכנית לחזור בבית אל הטקסט המקורי, מה שלא עשיתי בינתיים.

ברור ששייקספיר היה פסיכולוג דגול, מבין אדיר בנפש האדם - כבר אמרו זאת רבים לפני. בשלב זה אני רוצה להעלות לפסיכולוגים את השאלה שהטרידה אותי ואת חברתי אחרי ההצגה: בהנחה כי הצגות תיאטרון נצחיות, כמו יצירות ספרות קלאסית, ממשיכות להתקיים בקאנון משום שהן מעוררות הזדהות אצל הקוראים או הצופים עד ימינו, השאלה העולה היא האם יכולתי להזדהות עם מעשיו של מקבת, ועוד יותר מזה, כאשה – עם אשתו? עד כמה שלא חיטטתי בנפשי, לא יכולתי לגלות הד כלשהו לפעולה של רצח ועוד רצח – ואפילו רצח סימבולי - עד שתהיה הדרך פתוחה בפני לשלטון בראש הפירמידה. בנושא הצורך בכוח, האם יש אכן הבדל בין נשים וגברים? אבל הליידי! חברתי ואני ישבנו שעה ארוכה בבר לילי על כוס בירה, וחיפשנו במאגרי חוויותינו האישיות נקודות של שנאה ופחד כה גדולים עד למשאלות רצח. לא אחלק עם הקוראים מה שהעלינו, אלא רק במסקנה ששתינו, כאימהות, היינו עשויות להגיע למעשים קיצוניים אך ורק בהגנה על ילדינו... ומה זה אומר? אגב, לא ידוע לי אם לליידי מקבת היו ילדים, ואשמח לשמוע על כך. אספר רק ששיחה לילית זו הייתה חוויה מאתגרת, תרגיל התבוננות מרתק וחשוב לכולנו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

לפני יומיים חזרתי מכנס למחקר נרטיבי בהולנד, זהו כנס של אגודה שאליה אני משתייכת, שיש בה חוקרים ממדעי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוית בקישרוית בקיש30/5/2011

לא נדע. אני מאמינה שהיכולת להביא מהלך מהסוג של רצח ורחוקה כלכך מיכולת החשיבה על.. או השאיפה ל...
נמצאת בגרעין האדם, הdna שלו ,מורכבות המולקולות הכימית שבתוכו ,אליהן הגיע ,מהיסטוריה של תורשה.
וגם להרכב הגנטי יש השפעה של תקופה,היסטורית הילד שנולד והיסטוריה משפחתית,
תוסיפי לזה הפרעה שנבנתה במשך שנים,שק כבד מידי שהושם על דמות שלא יכולה להכיל,ומוטציות כימיות אשר קורות במוח האדם,ומשבשות אפילו תאחיזה גנטית.
לא חושבת שמקבת חשב על כל אלו
הוא רצה לקחת אותנו למקום הזה שבו נשאל
את שאת שואלת

עינת גבעעינת גבע6/10/2010

התבונננות פנימית וחזון ערכי.... שלום לכולם,שלום לעמיה,
תודה על הזדמנות להסעיר מחשבות.
אני מבינה שהמחזה היה טריגר מאתגר ומאפשר.
פתח לכן פתח לעסוק בעוז ובגבורה, בכנות(אני מקווה) בסוגיה אפלה ומפחידה.
האם בן אנוש מסוגל?( התשובה כן)
באם בת אנו מסוגלת? (התשובה זהה)
האם גם אני מסוגלת בנסיבות מסויימות? התשובה האינטואיטיבית, לא ולא!
אלא שמחקר מעמיק בנפש יחד עם קריאת טקסטים עתיקים( כמו התנ"ך) וטקסטים עדכניים (כמו עיתונים)
מובילה לשאלת חקר נוספת : האם אנחנו יכולים לדעת בוודאות שבנסיבות מסויימות לא נגיע לכדי אלימות?
( שנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו, אם נתבונן ל"לבן שבעיני" האמת, חבויה יותר או פחות, ממוסכת במסכה דקה או עבה)
התשובה לעניות דעתי וכמי שעוסקת במבוכות הנפש ומורכבותה , היא לא נוכל לדעת בוודאות.
בהזדמנות זו ברצוני להוסיף שאלה נוספת : האם כהורים וכאנשי מקצוע המלווים את התפתחות האדם משחר היוולדו, נוכל למצוא דרכים למנוע או למזער תופעות של אלימות פוגעת.
התשובה שלי בקצרה: האתגר העומד בפנינינו הוא לחבר אמנה ערכית אנושית.
אמנה שתהיה עמוד האש החינוכי-חברתי שלנו.
ערכים בהם נדשן את קרקע הצמיחה של עוללינו.
ערכים שיבססו בקרבם תחושה חברתית עמוקה הכוללת אמפתיה, קבלת השונה והאחר, התחשבות, עניין בזולת... ...
ובקיצור נוסף : "ואהבת לרעך כמוך" ועתה צא ולמד.
עמיה, אני מברכת אותך על המוטיבציה הנשגבת בעיני שהניעה אותך לכתוב בלוג, אני שותפה לדעה שיש לנו זכות וחובה להעביר הלאה את רכישותינו האינטלקטואליות והנפשיות.
לעצור, לחשוב וליזום פעולות שיובילו לשלום, הרמוניה ואחווה. בראש ובראשונה, ביננו לבין עצמנו ובשלב שני בינינו לבין זולתנו.
עד כאן להיום, תגובות יתקבלו בשמחה ולמחשבה
להשמע
עינת גבע, מכון אדלר.




סימה מנורסימה מנור2/1/2010

בכל זאת. היו לאחרונה מקרים קשים של אימהות רצחניות.

בר-יוסף-דדון רחלבר-יוסף-דדון רחל25/12/2009

השיחה המרתקת. שלום לך עמיה!
כמה מעניין שהשיחה בין שתיכן נשמעת, מהפוסט שלך, מרתקת לא פחות מההצגה. כקוראת, היה לי מרתק לדמיין, כפי שתיארת זאת יפה, את עוצמתה של השיחה המרגשת ביניכן, בפאב בלילה.