מעצר מנהלי של ילדים: כשאין סיפור לספר
נירית בן חורין, טיטי כרמל, שרה מצר ומיכל פרוכטמן
כותבות המאמר הן חלק מצוות בריאות הנפש של ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים" - יוזמה ישראלית הפועלת נגד מעצר וכליאה של ילדים פלסטינים ומתמקדת בתיעוד והעלאת מודעות ציבורית בנושא. צוות בריאות הנפש של הארגון מורכב ממטפלות ונשות מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והטיפול, ופועל מתוך מחויבות לבחינת השלכותיהם הנפשיות של מעצר וכליאה על ילדים, בני נוער ומשפחותיהם.
פתח דבר
אנו מנסות לדמיין מה עובר על ילד1 שזה עתה השתחרר ממעצר מנהלי. כיצד נראה הדיאלוג הפנימי שלו - מה הוא יכול לספר לעצמו על למה זה קרה לו ועל איך יוכל לוודא שזה לא יקרה לו שוב? לא היה כתב אישום, אין ראיות המאשימות אותו בדבר מה, לא היה הליך משפטי. הוא אולי תוהה על מה בכלל עצרו אותו. אותו ילד עבר חוויה נוראית של שלילת חירות, ניתוק ממשפחתו ומהעולם, אובדן שגרה של בית ספר וקשרים חברתיים, וכל זאת מבלי שהוסבר לו בשל מה. לאחר כמה חודשים, אולי שנה ואולי יותר - הוא משתחרר מן המעצר - חזרה אל חייו, לכאורה. אך עם מה הוא נותר בידיו להסביר לעצמו, לספר לעצמו על מה שאירע לו?
מעצר וכליאה הם חוויות קשות וטראומטיות, במיוחד עבור ילדים ובני נוער. במובן הזה, עצם הטענה שמעצר מנהלי עלול לגרום לפגיעה נפשית נראית כמעט מובנת מאליה ובכל זאת, נדמה שיש במעצר מנהלי מאפיין ייחודי, כזה שמבחין אותו גם מחוויות קשות אחרות של שלילת חירות. מאמר זה מבקש להתעכב על אופייה הייחודי של פגיעה זו - המעצר המנהלי מייצר חוויה שקשה במיוחד לעבד נפשית משום שהוא שולל מן הילד או הנער את האפשרות לבנות סיפור קוהרנטי על מה שעבר עליו. בניגוד להליך פלילי רגיל, אין כאן אישום קונקרטי, אין רצף ברור של אירועים, ואין מסגרת שמעניקה משמעות או גבולות לחוויה. כך נוצרת מציאות של אי-ודאות מתמשכת: גם לאחר השחרור, הילד אינו יודע מה בדיוק קרה לו, מדוע זה קרה, והאם זה עלול לקרות שוב בכל רגע.
במאמר זה אנו מתייחסות בלשון זכר, שכן הרוב המוחלט של העצורים הם ילדים בנים.
מבוא
מעצר מנהלי הוא הליך כליאה של אדם ללא כתב אישום או הליך משפטי, המבוסס על השערה של כוונה לביצוע עבירה. העצור, וגם עורך או עורכת דינו, אינם יודעים מה החומר שבגינו הוא חשוד. המערכת פטורה מהוכחת אשמתו, ולעצור אין יכולת להוכיח את חפותו. הכליאה מתבצעת על בסיס צו מנהלי שניתן לרוב על ידי מפקד צבאי, זאת בניגוד לנהוג במערכת משפט אזרחית שבה אדם נעצר בעקבות החלטת בית משפט. הצו ניתן לתקופות של עד שישה חודשים, וניתן להאריכו שוב ושוב, ללא הגבלה. "...כך קורה שלא רק שאדם נעצר בגין מעשים שטרם עשה, אלא שההערכה שיעשה אותם מבוססת על חומרים חסויים שהוא אינו רשאי להיחשף אליהם... בשורה התחתונה – אדם עשוי להיעצר מבלי לדעת מה הסכנה לביטחון שמיוחסת לו, מבלי שיידע על מה הערכה זו מבוססת, ומבלי שיש מועד סיום ידוע למעצרו" (ספרד, 2018). ארגוני זכויות אדם מבקרים את המעצר והכליאה המנהליים בשל הפגיעה הקשה שלהם בחירות, היעדר הליך הוגן, והחשש לניצולם לרעה בידי הרשויות. מעצר מנהלי נוסד כביכול כדי למנוע עבירות ביטחון, אך העדר הדרישה להוכחת אשמה והבקרה השיפוטית המוגבלת פותחות פתח לניצולו למטרות נוספות כמו הרתעה או שליטה.
הביקורת של ארגוני זכויות אדם חריפה במיוחד בשימוש בכלי המעצרים המנהליים כלפי ילדים, וכיום הוא מוחל הלכה למעשה רק על ילדים פלסטינים המוחזקים בבתי כלא צבאיים2. מעצרים אלו נעשים בניגוד לנהוג על פי האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שעליה ישראל חתומה: "מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" (אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד – תרגום משרד המשפטים סעיף 37.2).
מאמר זה מבקש להתבונן במעצר המנהלי של ילדים לא רק כאמצעי של שלילת חירות, אלא גם כחוויה המקשה על האפשרות להבין, לארגן ולעבד את אשר אירע - תהליכים העומדים בלב ההתפתחות הנפשית בילדות ובתהליכי ההתבגרות. כך, במעצר מנהלי קיים פוטנציאל לפגיעה נפשית מאיכות אחרת, וייחודית, ואף נרחבת ועמוקה יותר. מתוך נקודת מבט פסיכולוגית-התפתחותית והומניסטית, ננסה לחשוב על האופן שבו היעדרם של אישום ברור, רצף זמן וסיום מוגדר, עלולים להותיר את החוויה במצב מתמשך של חוסר אונים, אי-ודאות, פגיעה קשה ברצף המשכיות העצמי שנמצא בשלבי התפתחות כמתבגר, ותחושת אובדן שליטה.
חלק ראשון: טראומה, נרטיב ועיבוד נפשי
הספרות הפסיכולוגית והפסיכואנליטית העוסקת בטראומה מצביעה זה שנים על כך שפגיעה נפשית אינה נובעת רק מעוצמת האירוע עצמו, אלא גם מן האופן שבו החוויה נחווית, מיוצגת ומעובדת נפשית (הרמן, 1994). חוויה טראומטית עשויה להופיע כמעין קרע ברצף הסובייקטיבי: אירוע שאינו מצליח להפוך באופן מלא לזיכרון שניתן לחשוב עליו, לספר אותו, או לשלבו בתוך מערכת בעלת משמעות, זמן וסיבתיות (Laub, 1992).
במובן זה, היכולת לייצר נרטיב אינה רק האופן שבו אדם מתאר את חייו בדיעבד, אלא פונקציה נפשית מרכזית המאפשרת לארגן את החוויה עצמה. באמצעות נרטיב נוצרת האפשרות לקשור בין עבר, הווה ועתיד, להעניק פשר לאירועים, ולבסס תחושת המשכיות של העצמי בתוך עולם הנתפס כבעל היגיון מסוים, גם כאשר הוא כרוך באובדן, כאב או אלימות (McAdams, 2001, 2011). היכולת הנרטיבית משמעותית במיוחד בילדות ובגיל ההתבגרות, תקופות שבהן תפיסות של זמן, סיבתיות, זהות ויחסי עולם-עצמי עדיין מצויות בתהליך התגבשות (אריקסון, 1987). במצבים של מצוקה קיצונית, ילדים נשענים פעמים רבות על האפשרות להבין מה אירע להם, מדוע התרחש האירוע, וכיצד ניתן למקם אותו בתוך רצף שניתן לשאת נפשית, על מנת להחזיר תחושת שליטה לחייהם (הרמן, 1994).
הצורך להעניק פשר לחוויות קשות הוא חלק מרכזי מן היכולת האנושית לעבדן נפשית (הרמן, 1994). פגיעה ביכולת זו עלולה להיות משמעותית במיוחד אצל ילדים ובני נוער, שמערכות המשמעות, הסיבתיות ותפיסות העולם שלהם עדיין מצויות בתהליך התפתחותי (אריקסון, 1987). במצבים אלה, למבוגרות המקיפות את הילד יש תפקיד חשוב בפעולת תיווך והענקת משמעות לחוויה, קשה ככל שתהיה, ובסיוע לילד להבין מה קרה לו, למקם את החוויה בתוך רצף של זמן וסיבתיות, ולבנות נרטיב שניתן לשאת (ויניקוט, 2009). אלא שמעצר מנהלי מערער בדיוק את האפשרות הזאת. כאשר גם המבוגרות סביב הילד אינן מסוגלות לספק הסבר ברור למה שאירע, או כיצד ניתן למנוע את הישנותו - עצם האפשרות לארגן את החוויה בתוך מסגרת קוהרנטית סופגת פגיעה משמעותית.
במובן זה, השאלה הטראומטית אינה נוגעת רק לעוצמת האירוע, אלא גם ליכולת להעניק לו פשר, למקם אותו בתוך רצף של זמן ומשמעות, ולשוב ולדמיין עתיד לאחריו. כאשר אין אישום, אין אופק זמן ברור, ובלא הסבר ממשי למעצר או לשחרור - הילד נותר לא רק עם תחושת בלבול ופחד. הוא נותר עם קושי עמוק להבין מה בדיוק קרה לו, קרעים וחורים בהוויה שלו, ועם תחושה עמוקה שהעולם פועל באופן שרירותי ובלתי ניתן להבנה.
גם המבוגרים סביבו, שאמורים לסייע לו להעניק פשר לחוויה ולהשיב לעולם מידה של סדר והיגיון, נותרים פעמים רבות ללא יכולת ממשית להסביר: מדוע נעצר, מדוע דווקא כעת שוחרר, וכיצד ניתן למנוע את המעצר הבא. ובכך נפגעת גם יכולתם לשמש עבור הילד מרחב מחזיק ומתַווך, המסייע לשאת ולעבד את החוויה.
חלק שני: מעצר מנהלי בגיל ההתבגרות: שרירותיות, חוסר אונים ופגיעה בסובייקטיביות
גיל ההתבגרות מהווה חלון של התפתחות נוירופסיכולוגית עדינה. מצד אחד כבר קיימות יכולות בוגרות לחשיבה לוגית ופתרון בעיות תיאורטיות, אך מצד שני ברמה הרגשית עדיין קיימת לביליות גדולה, והמתבגר נוטה לחוות את העולם ולקבל החלטות על בסיס רגשי ודחפי. במקביל, הקורטקס הפרה-פרונטלי, אזור המוח האחראי על קבלת החלטות, ויסות עצמי והתנהגות חברתית, עדיין בהתפתחות ורגיש מאוד למצבים של סטרס מוגבר (Steinberg, 2008). המתבגר שואף לבנות את זהותו דרך תחושות היכולת והשליטה, והקשרים עם קבוצת השווים ובני גילו. כמו כן, הוא לומד על חוקיות העולם דרך האינטראקציות עם הבוגרים והבוגרות בסביבתו (אריקסון, 1987).
המציאות של מעצר מנהלי עשויה לייצר סטרס מוגבר ומתמשך בשל מצב אי-הידיעה שבמרכזו ותחושת השרירותיות שמצב זה מייצר. אי-ידיעה לגבי סיבת המעצר - האם זה משהו שעשיתי? האם משהו שאמרתי ושמעו? איך הגיעו אלי? האם הלשינו עלי? מי מסר? ואי-ידיעה לגבי אורך המעצר, עם מתח שגובר עד שהופך לבלתי נסבל לקראת כל מועד הארכה. הילד מאבד את החופש שלו ואת חיי היום-יום שלו בלי להבין מדוע. תלישתו מחייו ללא פשר וללא אופק פוגעת בחוויית הרצף, חוויית ההיות בעולם, ותחושת הרצף נותרת מחוררת. אין סיפור קוהרנטי שהוא או סביבתו יכולים לספר לו, והוא גם לא יכול להיווצר.
הילד שרוי פעמים רבות באין-אונים מוחלט. הוא לא יכול לקבל על עצמו את האשמה וגם לא לדחות אותה. הוא לא יכול להתכונן נפשית להליך כלשהו שיבהיר לו את מצבו, הוא לא יכול להתכונן או להתארגן נפשית בידיעה שלמעצר יש סוף, כי גם מועד השחרור לא ידוע ואינו מסתיים עם הסבר קוהרנטי. הוא שבוי בשרירותיות של הגורמים שכולאים אותו, והתנהגותו אינה משפיעה על מצבו. שום דבר אינו ידוע מלבד היום-יום הקשה והמשפיל של כלא צבאי. כאשר אין קשר ישיר בין פעולותיו לבין המתרחש סביבו, וכאשר אין באפשרותו להבין, להשפיע או לחזות את גורלו, תחושת הסוכנות הבסיסית שלו עלולה להיפגע בהדרגה: התחושה שהוא פועל בעולם כסובייקט בעל רצון, כוונה ומשמעות. בתוך מציאות כזו, הסובייקטיביות של הילד הולכת ונמחקת. אין משמעות לצרכיו, לרצונותיו, לאישיותו או למעשיו. הוא עשוי להרגיש שהופך לאובייקט הנתון לניהולה של מערכת צבאית.
בתנאים כאלה, נטולי עוגן או אופק, תנאים המקשים מאוד לעבד את החוויה או להעניק לה פשר, קיים סיכון שהנפש תנסה להגן על עצמה באמצעות מנגנוני ניתוק, עד כדי הכחדת חלקים מן העצמי (שטיינבוק, 2013). עשויה להתפתח דינמיקה הדומה לזו שתיאר ויניקוט במושג "ארע ולא נחווה" (ויניקוט, 2009) - המתאר מצב שבו אירוע מתרחש אך אינו נחווה במלואו באופן שניתן להכיל, לעבד ולשלב בחוויה הנפשית. אף שהאירוע אינו נהפך לחוויה שניתן לחשוב או לדבר אותה, הוא ממשיך להירשם בנפש ולצבוע את עולמו הפנימי של האדם. כך גם צללי המעצר ורישומיו בנפש הילד עלולים להמשיך ולהנכיח את עצמם ולחלחל אל תוך המשך חייו. מה שלא ניתן היה לחשוב, לספר או לעבד בזמן התרחשותו, עשוי להוסיף ולפעול בנפש גם שנים לאחר מכן.
מעל כל זאת מרחף הניתוק המוחלט ממשפחתו. בפועל, ילדים המוחזקים במעצר מנהלי אינם זוכים לכל קשר עם משפחותיהם לאורך תקופת המעצר. ההעדר המוחלט של מידע על משפחתו עשוי למלא אותו בדאגה רבה, אשמה על העדרו, וגעגועים קשים. הניתוק מהמשפחה גם מונע ממנו את התמיכה שהוא זקוק לה, את העיניים שמעידות כי הוא נשאר סובייקט, מוכר ואהוב. כל אלה מהווים גורמי לחץ קריטיים מהותיים אשר עשויים להוביל לפגיעה משמעותית בהתפתחות תקינה בנעורים. מחקרים מראים שסטרס מוגבר בגיל ההתבגרות מהווה גורם סיכון להתפתחות הנוירופסיכולוגית המיוחסת לגיל זה (Arnsten & Shansky, 2004). העדר העוגנים של הגיון וסיבתיות, חוסר האונים המוחלט, הניתוק מהמשפחה ומהחברים, מאיימים כולם על ההתפתחות הרגשית והחברתית. אך מעבר לכך, החוויה של מעצר מנהלי, בפרט עבור ילד, יוצרת מרחב נפשי פנימי של אי-בהירות, רסיסים של חוויות בלי הקשר, שמתקשים להיהפך לחוויה מאורגנת. נוצר מרחב נפשי פנימי העשוי להכיל רוחות רפאים, סימני שאלה שירחפו לעולם ללא תשובה.
חלק שלישי: מעצר מנהלי בראייה מערכתית
מעצר מנהלי פוגע גם במשפחתו של הילד העצור. כמו כל מעצר, זהו אירוע מטלטל עבור המשפחה כולה - ויתר על כן כשמדובר בילד ובמעצר מנהלי. המשפחה, ובפרט ההורים, שאמורה להוות מערכת מגינה עבור הילד, חווה בעצמה משבר עמוק ותחושת אובדן שליטה כמעט מוחלט, ויש לכך השלכות מערכתיות. על פי הגישה המערכתית, המשפחה מתפקדת כאורגניזם שלם, וזעזוע בעולמו של פרט אחד מפר את האיזון המערכתי ומערער את יציבות הכלל (Kerr & Bowen, 1988). בואן הגדיר את המשפחה כיחידה רגשית וטבע את המונח "אפקט האדווה": זעזוע אצל פרט אחד מהדהד במערכת כולה וגורר בהכרח תגובת שרשרת אצל האחרים במערכת המשפחתית (Bowen, 1978).
מעצר הילד פוגע במבנה המשפחתי דרך שחיקת הסמכות ההורית ותחושת המסוגלות ההורית. ההורים, המוצבים בעמדת נחיתות וחוסר אונים אל מול מנגנוני האכיפה, חווים פגיעה באופן שבו הם נתפסים בעיני ילדיהם כדמויות מגינות. המעצר המנהלי עשוי לערער את סמכותם ולהשפיל אותם בעיני ילדיהם, שכן עבור העצור, אחיו ואחיותיו - ההורים, שאמורים להגן עליהם, לא הצליחו במשימתם, וגם אין באפשרותם להסביר מה קרה ומדוע. כתוצאה מכך, המעצר אינו פועל בלעדית נגד הילד, אלא מהווה גורם המפרק את רשת התמיכה הטבעית שאמורה לשמש תשתית חיונית עבורו לתהליכי שיקום עתידיים. ההורים נותרים מודאגים ופעמים רבות מרגישים אשמה על כך שלא הצליחו לשמור על בנם. חווית חוסר האונים וחוסר הוודאות לא פוסחת עליהם, גם הם לא יודעים במה בנם מואשם וכמה זמן יישאר במעצר. גם הם עשויים, כמו בנם, לחוש תחושות של היעדר רצף קוהרנטי ותחושת שרירותיות.
בנוסף, המעצר פוגע פעמים רבות באחים ובאחיות הנותרים והנותרות בבית, בשל תחושות קשות של בושה, אשמה וחרדה, כמו גם תהיות על כך שאם עצרו את אחיהם באופן שרירותי - זה עשוי לקרות גם להם. המשפחה כולה אם כן עשויה להפוך לקורבן משני של המעצר, ובכך לסכן את סיכויי השיקום של הילד לכשיחזור למשפחתו ולסביבתו הטבעית.
סיכום
החוויה של ילד במעצר מנהלי מעוצבת על ידי מערך של תנאים זרים ובלתי נתפסים עבורו: חוסר אונים, אובדן תחושת שליטה ואי-ודאות מתמשכת. הוא אינו יודע במה הוא נאשם, שכן לא מוגש נגדו כתב אישום, ואין בידיו או בידי משפחתו הסבר קוהרנטי למעצרו. בניגוד להליכים פליליים רגילים, גם משך המעצר אינו ידוע מראש וניתן להארכה חוזרת. בתוך מציאות זו עשויה להיפגע חוויית הרצף של העצמי ושל ההוויה בעולם. תלישתו של הילד מחייו ללא הסבר וללא אופק עשויה לערער את האפשרות לבנות סיפור שניתן להבין, לשאת ולעבד נפשית. הוא מאבד את חירותו ואת שגרת חייו מבלי להבין מדוע.
מאז תחילת שנת 2023 החל הצבא לעשות שימוש הולך וגובר במעצרים מנהליים כלפי ילדים פלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, מגמה שהחריפה משמעותית לאחר 7 באוקטובר 2023. בעוד שבשנים שקדמו לכך, מספר הילדים במעצר מנהלי עמד לרוב על אפס או בודדים, לפי נתוני שב"ס, בדצמבר 2025 הוחזקו 180 נערים במעצר מנהלי, שהיוו למעלה מ-50% מכלל הקטינים הפלסטינים העצורים.
התפתחותם הנפשית של ילדים ומתבגרים נשענת על תחושה בסיסית של רצף, פשר, והיכולת לצפות, ולו באופן חלקי, את העולם ואת המתרחש בו. כאשר ילדים גדלים בתוך מציאות שבה ניתן להיעצר ללא אישום, ללא הסבר וללא אופק זמן ברור, עשויה להיפגע לא רק תחושת הביטחון הבסיסית שלהם, אלא גם עצם היכולת לדמיין עתיד יציב. במובן העמוק ביותר, נפגעת היכולת להחזיק תקווה.
קשה שלא לשאול מה משמעותה ארוכת הטווח של מציאות כזו: מה משמעותה של פרקטיקה המופעלת באופן נרחב כלפי אוכלוסייה שלמה של ילדים ובני נוער? ומה משמעותה של חברה המפעילה לאורך זמן מנגנון הפוגע לא רק בחירותם של ילדים, אלא גם המסכן את יכולתם להתפתח, לבנות תחושת עצמי יציבה, ולגבש תפיסת עולם שיש בה היגיון, רצף ואופק?
הערות
- במאמר זה השימוש במונח “ילדים” מתייחס לכל אדם שטרם מלאו לו 18 שנים, בהתאם להגדרת הילד באמנה בדבר זכויות הילד של האו"ם, הקובעת כי ילד הוא כל אדם מתחת לגיל 18
- במקרים הבודדים והנדירים שבהם נעצרו בעבר מנהלית ילדים יהודים, המעצר היה מעצר בית. בנובמבר 2024 השר כץ הורה על הפסקת השימוש בצווי מעצר מנהלי כנגד יהודים המתגוררים בגדה המערבית (שיזף, ליס, הארץ, 2024).
מקורות
אריקסון, א"ה. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל אביב: ספרית פועלים.
ויניקוט, ד"ו. (2009). תהליכי הבשלה וסביבה מאפשרת: מחקרים בתיאוריה של ההתפתחות הרגשית. תל אביב: עם עובד.
הרמן, ג׳. ל׳. (1994). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
ספרד, מ׳. (2018). החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם. תל אביב: כתר.
שטיינבוק, מ׳. (2013). "מוות נפשי: מחשבות על עבודה פסיכואנליטית עם דיסוציאציות חופשיות". שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, כ"ז(2).
שיזף, ה׳., וליס, י׳. (2024). "שר הביטחון כץ הודיע כי יפסיק את השימוש בצווי מעצר מינהליים נגד מתנחלים". הארץ. https://www.haaretz.co....f3ff8ba70000
Arnsten, A. F., & Shansky, R. M. (2004). Adolescence: Vulnerable period for stress-induced prefrontal cortical function? Introduction to part IV. Annals of the New York Academy of Sciences, 1021, 143–147. https://doi.org/10.1196/annals.1308.017
Bowen, M. (1978). Family Therapy in Clinical Practice. New York: Jason Aronson.
Kerr, M. E., & Bowen, M. (1988). Family Evaluation: An Approach Based on Bowen Theory. W. W. Norton & Company.
Laub, D. (1992). Bearing witness or the vicissitudes of listening. In S. Felman & D. Laub (Eds.), Testimony: Crises of witnessing in literature, psychoanalysis, and history (pp. 57–74). Routledge.
McAdams, D. P. (2001). The psychology of life stories. Review of General Psychology, 5(2), 100–122. https://doi.org/10.1037...2680.5.2.100
McAdams, D. P. (2011). Narrative identity. In S. J. Schwartz, K. Luyckx, & V. L. Vignoles (Eds.), Handbook of identity theory and research (pp. 99–115). Springer.
Steinberg, L. (2008). A social neuroscience perspective on adolescent risk-taking. Developmental Review, 28(1), 78–106.
