יחסים מסוכנים – על גזלייטינג, נרקיסיזם וזוגיות רעילה / איילת שני ואפרת הראל היימן
יורם יובל | 3/6/2026 | 7 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
יחסים מסוכנים – על גזלייטינג, נרקיסיזם וזוגיות רעילה – מאת איילת שני ואפרת הראל היימן, הוצאת מודן 2026
עיתונאית "הארץ" איילת שני והפסיכולוגית אפרת הראל היימן כתבו יחד ספר מיוחד במינו. קראתי אותו במשך לילה אחד מתחילתו ועד סופו, ומן הסתם אני לא איש המקצוע היחיד ששאל את עצמו, תוך כדי הקריאה, "איפה לעזאזל היה הספר הזה עד עכשיו?"
עוד לפני שסיימתי את "יחסים מסוכנים" ידעתי שאמליץ עליו לשלוש נשים שאני מכיר, אחת מהן אשת טיפול. אף אחת מהן אינה מתמודדת עם רוע חסר מעצורים לחלוטין, מן הסוג שמתואר היטב בספר. אבל שלושתן, כל אחת בדרכה, מתמודדת עם התעללות גברית מרושעת שעד עכשיו, לפחות בעברית, לא היה לה ספר המוקדש לה, למרות שהיא שכיחה, מסוכנת, ועלולה לתעתע גם בא.נשי מקצוע מנוסים.
לא קל לחדש משהו בתחומי הפסיכולוגיה והעזרה העצמית. כמות הספרים והמאמרים שמתפרסמים מדי שבוע בעולם וגם בארץ היא כזאת שכמעט כל נושא שאפשר להעלות על הדעת כבר נחפר ונטחן ונלעס מכל הכיוונים. מה שפופולרי הוא לעיתים קרובות שטחי, ומה שמעמיק ותקף מבחינה מחקרית הוא לעיתים קרובות משעמם, יבש ולא שימושי. על הרקע הזה בולט לטובה הספר "יחסים מסוכנים", שמצליח להיות מצד אחד קריא, מרתק, מטלטל ומלא עצות טובות, ומן הצד האחר – מקיף, מעודכן ומדויק מבחינה מחקרית ומקצועית.
כבר בתחילת הספר יוצאת אפרת הראל היימן, פסיכולוגית שמאחוריה הרבה שנות ניסיון בטיפול בנפגעות ונפגעי זוגיות רעילה, מן הארון. היא אומרת באומץ לקוראות ולקוראים שלה: גם אני הייתי שם. גם בי התעללו ככה. מה שעובר עליכן אינו זר לי. אתן אולי לא מאמינות לעצמכן, אבל אני מאמינה לכן. ולאמירה הזאת, כשהיא באה מפיה של אשת מקצוע, אין תחליף.
טענה שמושמעת לפעמים בעולם הפסיכולוגיה האקדמית היא שכדי להיות איש מקצוע מעולה, אין צורך שמי שכותב וחוקר תחום מסוים יהיה בעל ניסיון אישי בו. הרי אין צורך שמנתחת לב מצליחה תהיה חולת לב בעצמה, נכון? אז זהו, שלא נכון. לגמרי לא נכון. המשל אינו דומה לנמשל משתי סיבות – אחת שקשורה למטפל.ת, והשניה שקשורה למטופל.ת.
בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה, הרבה יותר מאשר בשאר תחומי הרפואה ומקצועות הבריאות, נפוצה תופעת "המרפא הפצוע". כמי שעסק בטיפול נפשי שנים רבות, והדריך מטפלות ומטפלים רבים, אני יכול להעיד שרובנו מגיעים לתחום מתוך רצון עמוק להבין משהו על עצמנו, ולעתים קרובות – גם לרפא משהו בתוך עצמנו.
במחקר שהתפרסם לפני כשלושים שנה השוו ד"ר מרי ברטון ודניס טופהם את השכיחות של אובדנים קשים בילדות – כגון מוות של הורה – אצל מטפלות ומטפלים בתחומי העזרה הנפשית, לעומת השכיחות שלהם אצל מדענים ומהנדסים. כאחד מכל ארבעה מטפלים חווה אובדן כזה בילדותו, לעומת כאחד מתוך עשרים וחמישה מדענים. הסיכוי שהבדל כזה מקרי הוא אפסי.
ממרחק השנים אני יכול להעיד על עצמי שהמוות של אבא שלי, כשהייתי בן 14, היה גורם חשוב מאוד בבחירה שלי ללמוד ולעסוק בטיפול נפשי, לצד העיסוק ברפואה ובמדעי המוח. יותר מזה – אין לי ספק שגם העיסוק המחקרי העכשווי שלי בנוירוביולוגיה של כאב נפשי, ובטיפול התרופתי בו, קשור לחוויות שעברו עלי ועל משפחתי אחרי מותו של אבא.
היום ידוע שהנתיב העיקרי שדרכו פועל טיפול נפשי – כאשר הוא פועל – הוא הקשר האישי שנוצר בין המטפל.ת למטופל.ת. בני אדם משתנים בתוך מערכות יחסים. כך בנויה מערכת ההפעלה שלנו, ואין תחליף לחיבור בין שתי נשמות, או, בשמו המקצועי, אמפתיה. כאשר המטופלת יודעת שמה שהיא מתארת אינו זר למי שיושבת מולה, ושהיא מבינה אותה ומרגישה אותה "מהבטן", גדל הסיכוי שמשהו ישתנה אצלה לטובה.
ועכשיו – לספר עצמו, ולמה שהופך אותו לספר מעולה. בסוף ההקדמה של "יחסים מסוכנים" כותבת אפרת הראל היימן "כדי להבין אירועים שאינם מתקבלים על הדעת, צריך להעלות אותם קודם כול על הדעת, בשפה שהנפש מסוגלת להבין" (ע' 20). זה כל כך נכון, וזה בדיוק מה שהספר עושה.
התעללות של גברים בנשים אינה תופעה חדשה. מספר בראשית ועד לשביעי באוקטובר, משחר ההיסטוריה ועד היום, חברות פטריארכליות התאפיינו ועדיין מתאפיינות בהתעללות שיטתית וממוסדת בנשים. מאה השנים האחרונות הן גם מאה השנים הראשונות שבהן נשים בעולם המערבי התחילו להנות מניצנים של שוויון לפני החוק, ובהגנה כלשהי מפני התעללות גברית ממוסדת. אבל אנחנו רק בתחילת הדרך. ההתעמרות הגברית "הישנה" ("וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", בראשית ג' ט"ז) התחלפה בשנים האחרונות, בישראל ובעולם כולו, בהתעללות מסוג אחר, לא פחות מרושעת והרבה יותר מתוחכמת: התעללות נפשית, מן הסוג שעליו נכתב הספר "יחסים מסוכנים".
הספר מיועד לנשים שמצאו את הגבר שעליו חלמו תמיד – והתעוררו לתוך סיוט, שתפור בדיוק לפי מידותיהן.
"המתעלל מסתווה לבן זוג מן החלומות; לאיש שחולק איתך את אותן שאיפות, גלויות וכמוסות, ואת אותן טראומות עבר; לאיש שעברו דומה לעברך, שההווה שלו הוא את, שמבטיח לך עתיד מושלם. המלכודת היא סך כל הרצונות, החלומות החסכים והתובנות שלך. המלכודת היא אַת (ע' 32)."
המחברות מתארות גברים שמנצלים נשים לצרכיהם הכלכליים, המיניים והנרקיסיסטיים, ומצאו דרך לעשות את זה בלי אלימות פיסית. הן מיטיבות לתאר את הספקטרום הנרקיסיסטי, מן האגו טריפ המצוי שעליו שרה עלמה זהר תעוז ("אז למה את בוכה?"), ועד לרוצחים סדרתיים וראשי כתות, כגון טד בנדי וגואל רצון. הן מתארות את תרומותיהם של הפסיכואנליטיקאי אריך פרום, הפסיכיאטר הארווי קלקלי ("מסכת השפיות") והפסיכולוג רוברט הייר ("נחשים בחליפות") להבנת מבנה האישיות הנרקיסיסטי, שנפוץ הרבה יותר אצל גברים, ומאפשר להם לנצל נשים בשיטת הטישו – השתמש וזרוק.
כמובן, מדובר לא רק בגברים מתעללים. המחברות מקדישות פרק מיוחד למאפיינים המיוחדים של נשים שמתעללות בגברים – ובנשים – בעזרת גזלייטינג, ומנצלות אותם לצרכיהן.
"החוקרות ד"ר קלייר הארט וד"ר אווה גרין מצאו דפוס ברור – בעוד הנרקיסיזם הממאיר הגברי מתאפיין בגרנדיוזיות, יהירות וכוחנות, הנרקיסיזם הממאיר הנשי מתאפיין בפתיינות, קורבנות ונזקקות. ובהתאמה, המסכה של הנרקיסיסטית הממאירה לא תהיה המסכה של הגבר הכריזמטי והמושלם שמפיל נשים מהרגליים אלא מסכה של אישה עדינה, רגישה ומושכת המחכה לאביר שיושיע אותה. מתחת למסכת 'העלמה במצוקה' מסתתרת אישיות רעילה, נצלנית ועוינת" (ע' 118).
- פרסומת -
לדעתי, הספר הזה חשוב במיוחד למטפלות ומטפלים, משום שלעיתים קרובות א.נשי מקצוע בעלי כוונות טובות נופלים בפח, וכאשר קורבן של התעללות נרקיסיסטית מגיעה לטיפולם, הם מחפשים את הסיבות למצוקות שלה בתוך נפשה, במקום בתוך סביבתה ונסיבות חייה. הדפוס הזה אינו מקרי. הגישה הטיפולית הפסיכולוגית לסבל האנושי היא במוצהר אוטופלסטית – מנסה לסייע לסובל לשנות את נפשו, מתוך הנחה ששם מסתתרים הגורמים העיקריים לסבלו.
כפי שמיטיבה לתאר הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז ("תרבות הקפיטליזם", "גאולת הנפש המודרנית", "ציוויליזציית הרגשות") בביקורת שלה על תרבות הפסיכותרפיה, גישה כזאת עלולה לעמוד בניגוד חריף לגישות ולמוטיבציות אלופלסטיות, שחותרות לצמצום הסבל על ידי פעולה על הנסיבות והסביבה של הסובל.ת.
על רקע זה כותבות שני והראל היימן,
"נפגעות רבות סיפרו לנו שבשלב זה הן פנו לטיפול פסיכולוגי, אך הוא, כמעט תמיד, החריף את המצב. גם המטפל או המטפלת, כמו הנפגעת, החמיצו את הסיבה. השיחות הטיפוליות נסבו על ילדות, על דפוסי התקשרות, על קשרים אינטימיים קודמים, על בחירות שגויות וכן הלאה" (ע' 136).
"יחסים מסוכנים" עוסק גם במבנה הנפשי הגורם למתעלל לרצות לפגוע בקורבנותיו, ומאפשר לו לעשות זאת ללא עכבות, היסוסים וחרטות. המחברות מתארות את התוצאות הפסיכולוגיות של העדר מצפון בנפשו של המתעלל.ת בעזרת משל. בדומה לעקרב שעוקץ את הצפרדע שמעבירה אותו את הנהר, למרות שבכך הוא חורץ גם את גורלו לטביעה, המתעלל מתעלל כי זה הטבע שלו:
"גם את פגשת עקרב. התמסרת, האמנת, נשאת אותו על גבך. אך הוא פגע בך. אולי את מרגישה אשמה, אולי את מענה את עצמך בשאלות איפה טעית ולמה לא ראית. האמת היא שמה שקרה לך לא קשור אלייך או להתנהלותך. זה לא קרה כי לא היית חכמה או זהירה מספיק. את פועלת מתוך אמון, והוא מתוך טבעו ההרסני. כמו העקרב, הוא פשוט לא מסוגל אחרת" (ע' 219).
נראה לי שמשל העקרב שמביאות המחברות אינו מתאים לנמשל במקרה זה, משום שהוא עלול לשחרר את המתעלל מאחריות מוסרית למעשיו: "זה לא אני, זה הטבע שלי. אני פשוט מוכרח להתנהג ככה". שאלת האחריות המוסרית של הגבר המתעלל למעשיו הנוראים אינה רק תאורטית. כבר קרה שגברים שרצחו את ילדיהם מתוך רצון לנקום באימם, ניסו לשכנע את בית המשפט שאין להם אחריות פלילית למעשיהם.
כך טען בישראל אלי פימשטיין, שרצח בשנת 2002 את בתו הודייה כדי להתנקם באימה, רוני קדם. פימשטיין ניסה לחמוק מעונש בנימוק שתרופה פסיכיאטרית שנטל "גרמה" לו לעשות את אשר עשה. בית המשפט לא קיבל את הטיעון המופרך הזה, ואני מאמין שגם המחברות מסכימות איתי באשר לאחריות המוסרית המלאה שיש לגבר המתעלל על מעשיו.
נושא זה מתקשר לפרקים חשובים ומועילים, אולי החשובים ביותר, בספר "יחסים מסוכנים". כפי שמתארות המחברות, זוגיות רעילה עם נרקיסיסט נצלני תגיע לסיומה באחת משתי דרכים. האפשרות המסוכנת פחות היא שהמתעלל יחליט שהוא מיצה את מה שניתן להפיק מן הקורבן, וכדאי לו "להמשיך הלאה" לקורבן הבא. במקרה כזה הקורבן תחווה שברון לב, ועלולה להאשים את עצמה בפרידה, אבל בכך יסתכם הנזק ותתחיל ההחלמה. האפשרות השנייה היא שהקורבן תבין לבסוף עם מי יש לה עסק, ותחתור בעצמה לסיום הקשר שלה עם הגבר המתעלל.
במקרה כזה עלולים להיפתח עליה שערי גיהינום. כפי שכותבות המחברות:
"סטטיסטיקות מצביעות על כך שנשים בקשרים מתעללים מצויות בסיכון מוגבר בזמן עזיבת הקשר ובחודשים הראשונים לאחר הפרידה. אנחנו לא רוצות להפחיד אותך, אבל נשים רבות שילמו בחייהן על עזיבת קשר מתעלל או אפילו על עצם הבעת הרצון לעשות זאת. אם החלטת לסיים את הקשר, אל תתפתי לזלזל בבן זוגך וקחי בחשבון שהוא מסוגל לכול. סיום קשר מתעלל אינו דומה במאום לסיומה של מערכת יחסים נורמטיבית. גם אם נדמה לך שהוא איבד עניין מזמן, שהקשר כבר מת, שהוא רוצה שתלכי – עבורו זוהי הכרזת מלחמה. הוא עשוי לפגוע לא רק בך אלא גם בקרובים וביקרים לך, ובכלל זה בילדיכם המשותפים. למעשה, פגיעה בילדים היא אחת הדרכים השכיחות לנקום באימם" (ע' 194).
מן הניסיון שלי כמטפל, גם גברים שההפרעה הנרקיסיסטית שלהם אינה חמורה כמו המקרים המתוארים בספר עלולים לפגוע בילדים המשותפים על מנת להתנקם בבת הזוג לאחר סיום הקשר. זה קורה לעיתים קרובות, והמחברות מדגישות את הצורך להעזר בגורמים מקצועיים ובליווי משפטי במצבים הללו. יש בספר כללי עשי ואל תעשי המבוססים על מחקרים, ועשויים להקטין את הנזק.
המחברות מתייחסות גם למצבים שבהן פרידה מבן הזוג המתעלל אינה אפשרית, וממליצות על דרכי התמודדות שיקטינו את הסכנה ויצמצמו את הנזק לבת הזוג ולילדים. מאחר שלעיתים קרובות מטפלות ומטפלים יהיו מעורבים בשלבים אלה, חשוב לדעתי שיכירו היטב את העובדות ואת הסכנות. זוהי סיבה נוספת שבגללה אני ממליץ על הספר הזה כתוספת לארון הספרים של כל א.נשי הקהילה הטיפולית.
לקראת סוף הספר המחברות מתארות את החיים לאחר סיום הקשר עם הגבר המתעלל. בפרק שכותרתו "תקווה והחלמה או אהבה זה לא כואב" (ע' 218) הן מדברות על ההקלה, על האבל, על חשבון הנפש, על ההתאוששות ההדרגתית, וגם על צמיחה פוסט טראומטית. וכך, למרות ש"יחסים מסוכנים" עוסק בנושאים קשים וכואבים מאין כמותם, הוא מסתיים במסר אופטימי ומחזק: יש דבר כזה אהבה זוגית אמיתית. היא בהישג ידך, היא יכולה להיות נפלאה, והיא לא כואבת.
