חיים קטנים / האניה ינגיהארה
קריאה מודרכת | 1/5/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה, הוצאת מחברות לספרות 2018, תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, 638 עמ'.
ממליצה על הספר: שלומית רוזנבלום, מטפלת באמנות (נשים, ילדים ונוער) ומדריכת הורים.
חיים קטנים הוא ספר שמפרק אותך לחתיכות קטנות. שמכה בך חזק עד שאתה צריך לקחת רגע, להניח אותו בצד ולנשום. ולנשום. ולנשום.
גיבור הסיפור הוא ג'וד, גבר יפה ומיוסר, והעלילה נעה בין הרגע שבו הגיע לקולג' והתחיל מחדש את חייו, ובין ילדותו והתבגרותו רצופת הטרגדיות המזעזעות. טפח-טפח מתגלות חוויות ילדותו של ג'וד, כולן מוחצות לב ומעוררות קושי לקריאה, לצד הצלחותיו החדשות בחייו הבוגרים. וכמו בחיים האמיתיים (ואני כל כך מקווה שכאן נגמר הדמיון ושאף אחד לא נאלץ לחיות רבע ממה שעבר על ג'וד) למרות כל ההצלחות והקשרים היפים שהוא מצליח ליצור, חוויות העבר הקשות חיות ופועמות בתוכו כל הזמן ומהוות בסיס לדימוי העצמי שלו וליכולת שלו לקשור קשרים בריאים.
ככל שג'וד מתבגר ומצליח, הקורא, יחד עם חבריו ואוהביו, מקווה שהקולות הפנימיים אותם הוא נושא בתוכו, יתחלפו בקולות של תקווה. שהצלקות הפנימיות והחיצוניות יוחלקו מעט, יתעממו ויאבדו מנחרצותן. לצערנו ג'וד מתקשה מאוד להיפרד מהקולות השליליים שנלחשו אל אוזנו בראשית חייו ולהחליש את הווליום שלהם, והדרך היחידה עבורו להרגיש מעט שליטה על חייו היא לפגוע בעצמו. שוב ושוב ושוב.
יחד עם הגיבור, ובעיקר עם חבריו, נע הקורא בין תקווה לחיים חדשים מלאי משמעות ויחסים משמעותיים, לבין ייאוש והבנה כי מפלצת העבר שלו אינה ניתנת להכרעה. החושך הפנימי בו הוא חי שחור וסמיך, ומנוגד כל כך אל העולם שבחוץ.
כמו בקליניקה, מנסות הדמויות סביבו להבין מה נכון לאיש היקר שמולם. כמה מרחב לתת לחומות ההגנה, מתי ואיך להידפק על דלתות הלב, כמהות לסייע לו לגעת בפצע, לחבק את הכאב, לשבת לידו בחושך ולאט-לאט לפנות מקום בתוכו גם לטוב; לספר עוד סיפור, לנהל דו-שיח עם הרע והמחליש. התקווה המרגשת שלהן היא כי בסופו של דבר, המבט האוהב באמת בעיניהן, ייתן "פייט" אמיתי לעיניים הרעות שליוו אותו בילדותו, אך עם הזמן וההבנה כי האופן בו ג'וד היפה, המצליח והיקר להן תופס את עצמו רחוק מאהבתן שנות אור, גדל התסכול והכאב.
נדמה כי חלק ממה שמקשה על הגיבור לפנות מקום לטוב שבחייו (מעבר לכאב העצום שחווה) הוא הבושה הגדולה האופפת אותו וחוסר היכולת לשתף בסיפורו. הבושה רודפת אותו, סוגרת אותו ומרחיקה אותו מכולם. הפחד שיתקרבו ויגלו מי הוא באמת, אינו מאפשר לו לייצר סיפור חדש ולראות עצמו בעיניים אחרות, אוהבות וטובות. לא פעם הוא עוצר וחושב, אם רק הייתי מסכים לפתוח את הלב אז, לפני שנים, כשהעובדת הסוציאלית - האדם הראשון שדאג לי באמת, התעניינה ורצתה לסייע לי, אולי המפלצת הגדולה הזו – שהיא העבר שלי, לא היתה כל כך מפחידה, מבישה ומנהלת את חיי.
את הספר סיימתי בתחושות קשות ובכי קורע לב (כזה המלווה בהתייפחויות ונזלת) ובעיקר עם שאלה גדולה בלב על היכולת שלנו לשים מאחור את חוויות חיינו הראשונות, את היכולת שלנו לראות מציאות נוספת מעבר לזו ש"ינקנו" בילדותנו. כמה לאט, כמה מעט, לוקחת עבודת ניקוי הלב, עבודת שיקום הנפש. כמה אומץ צריך בן אדם רק בשביל להאמין שאפשר אחרת וכמה כוח יש לאהבה אמיתית אם נותנים לה להיכנס עמוק בפנים, אם פותחים את הדלת לאפשרות המדפקת.
מחשבה נוספת שהתפתחה אצלי אחרי הקריאה עסקה במשמעות והזכות הגדולה לטפל בילדים ונוער, כאשר ניתנת לנו ההזדמנות לשנות את הנרטיב כאן ועכשיו (בניגוד לעבודה החשובה גם היא עם מבוגרים, אשר הדפוסים והחריצים בלב ובנפש שלהם עמוקים יותר) ולהשפיע על האופן בו האדם יחוש את עצמו, יצליח להיות בתוך קשר ויאמין בטוב שבו ובאחר. גם הליווי והטיפול ההורי אשר מאפשר שינוי, העמקה וריפוי של מערכות היחסים בין הורים וילדים, ושינוי דינמיקות משפחתיות כואבות – יש בו הכוח והעוצמה להשפיע שנים קדימה.
