"לכל איש.ה יש שם"
שילוב דיאלקטי בין מודל מאשש מגדר לפסיכותרפיה התייחסותית, כמענה לדילמת ״השם המת״ בטיפול בטרנסג'נדרים
מור שני-שרמן
״לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.״(זלדה, 1974)
מהו שם?
שמו של אדם אינו תווית אקראית או סימן זיהוי שרירותי בלבד, אלא נושא ערך פסיכולוגי עמוק המייצג את האדם כסובייקט ולא כאובייקט. השם מגלם את ההקשר המשפחתי, החברתי והתרבותי שלתוכו נולד האדם. מאחר שהשם ניתן על פי רוב על ידי ההורים, הוא פועל כסמן מתמיד של מערכת היחסים עמהם - על הציפיות והמשאלות שהופנו כלפי הילד בראשית חייו (Quaglia et al., 2016). בשלבי ההתפתחות המוקדמים, הילד חווה את מה שז'אן פיאז'ה כינה ״ריאליזם נומינלי״: מצב שבו שמו של אדם מכיל את עצם מהותו ונובע ממנה. כך, השם והאדם מזוהים לחלוטין זה עם זה ואינם ניתנים להפרדה. עם הזמן, שמות עצם כלליים הופכים לסימנים בלבד, אך שמו הפרטי של האדם שומר תמיד על אופי דינמי וביטויי (Quaglia et al., 2016).
לשם תפקיד מכריע בבניית זהותו העצמית, בדימויו העצמי ובחווית הערך של האדם. מרגע שילד לומד להכיר את שמו, הוא מייחס לעצמו משמעות פנימית המזהה אותו כ״אני״. השם משמש כרכיב הקבוע והרציף ביותר בזהות - הוא מבדיל את האדם מאחרים וממקם אותו ביחס לזולת (Davies, 2004). מחקרים התפתחותיים מראים, כי ילדים מבססים במידה רבה את תחושת ההמשכיות האישית שלהם - את הידיעה שהם אותו אדם בעבר, בהווה ובעתיד - על העובדה שהם נושאים את אותו שם לאורך השנים (Dion, 1983).
״השם המת״ - כלי להשגת זהות והכרה
ההבנה של משמעות השם, ככזו השזורה אינהרנטית בזהות ובדימוי העצמי, שופכת אור על סוגיה מורכבת בעיצוב הזהות הטרנסג'נדרית - הסוגיה של ״השם המת״. מושג ״השם המת״ בקהילה הטרנסג'נדרית והקווירית מתייחס לשם שניתן לאדם בלידתו ושהוחלף במסגרת תהליך התאמה מגדרית. בתרבות הקווירית, ״השם המת״ טומן בחובו משמעות עמוקה של מאבק על זהות ואוטונומיה. שינוי השם נתפס פעמים רבות כפעולה הכרחית לביטוי אותנטי, שבבסיסה עומדת זכותו של אדם להגדיר את זהותו המגדרית (Bex-Priestley, 2022).
שימוש מכוון ב״שם המת״ כלפי אדם נתפס כאקט של ביטול, חוסר כבוד וסירוב להכיר בזהותו האמיתית, ועלול להגביר דיספוריה מגדרית (Brooker & Loshak, 2020). דיספוריה מגדרית נגרמת עקב חוסר הלימה בין המין שנקבע לאדם בלידתו לבין זהותו המגדרית הפנימית (APA, 2015). היא מייצרת מצוקה נפשית ניכרת ומובילה לשיעורים גבוהים של חרדה, דיכאון וסיכון אובדני, המוחמרים משמעותית בנוכחות סטיגמה חברתית (Brooker & Loshak, 2020). השם החדש מתפקד ככלי תקשורתי המנחה את הסביבה כיצד להתייחס לאדם ולזהותו המגדרית. כאשר הסביבה מכבדת ומכירה בשם ובזהות, היא מעניקה לאדם תיקוף חברתי כסובייקט בעל סמכות על חייו. מחקרים מראים, כי חוויית ההלימה בין הזהות הפנימית לזו המשתקפת בשם, וכן קיומה של רשת חברתית התומכת בזהות המגדרית החדשה - ובכללה השם - מהוות גורם קריטי בשיפור בריאות הנפש ובהפחתת הדיספוריה המגדרית (Bex-Priestley, 2022).
דיסוציאציה - ניתוק חלקי עצמי המסומלים ב״שם המת״
פעולת ״המתת״ השם הישן והחלפתו נושאת משמעויות עמוקות הנוגעות לזהות, לייצוג הפנימי ולמיקומו החברתי של האדם. רווחיה הנפשיים ברורים וחשובים. יחד עם זאת, מדובר באקט הטומן בחובו גם מחירים נפשיים מורכבים. מחיקה מהותית של העצמי הקודם אינה יכולה להסתכם בהשלת כסות מגדר בלתי תואמת בלבד, ועלולה לגרור ניתוק של רבדים נרחבים בנפש, בזהות ובהיסטוריה האישית.
מתוך ניסיון להגן על העצמי המתהווה והשברירי (Fraser, 2009), הנפש עלולה לעשות שימוש לא אדפטיבי במנגנוני הגנה - לפצל מעצמה ולהשליך החוצה את חלקי העצמי שנקשרו לשם הקודם. חלקים אלה רוויים פעמים רבות בחוויית פגימות, כאב ובושה עמוקה. במצב זה נוצרת חוויה רודפנית, שבה מרחף איום מתמיד כי אותם חלקי עצמי מוכחשים - המזוהים עם ״השם המת״ - יחזרו לאיים על קיומה ואותנטיות הזהות החדשה (Davies, 2004).
כדי להישמר מפני חוויה רודפנית זו, הנפש נשענת על דיסוציאציה. הדיסוציאציה קוטעת את חוויית הרצף, האינטגרציה של התודעה, הזיכרון והזהות (Bromberg, 1996; van der Hart et al., 2004). ״המתת״ השם מהדהדת במובן זה מנגנוני התמודדות עם טראומה, ופועלת בנפש כשבר טקטוני עמוק. קו השבר שנבקע עם ״המתת״ השם חותך את תשתית הזהות הרציפה: האדם עומד מצידו האחד של הפער, מנותק מכל שקדם לו. חלקים זכריים או נקביים שאינם נחווים כתואמים את הזהות המגדרית (Dimen & Goldner, 2002), הגדרת העצמי טרום ההגדרה המחודשת, ויחסים וחיבורים רגשיים לעבר - כולם נופלים אל תוך התהום הדיסוציאטיבית שנפערה.
דיאלקטיקה בחדר הטיפולים - הטיפול מאשש המגדר והפסיכותרפיה הדינמית ההתייחסותית
המודל הטיפולי הנפוץ כיום בעבודה עם מטופלים טרנסג'נדרים הוא מודל מאשש מגדר. מודל זה שם דגש על גיוון מגדרי לא כהפרעה, אלא כחלק ממטריצה של הגדרות מגדריות נזילות, בעלות יכולת להטרוגניות ולהתפתחות. מקור הפתולוגיה המגדרית לפי גישה זו אינו באדם, אלא בתגובת החברה המייצרת דיספוריה מגדרית. מודל זה בעל חשיבות קריטית בחדר הטיפולים להפחתת הסטיגמה והמצוקה הנפשית של מי שסובלים מדיספוריה מגדרית (Hidalgo et al., 2013; מגן, נדן וזיו, 2025).
על פי הגישה מאששת המגדר, המצוקה הנפשית של המטופל אינה נובעת מפתולוגיה בעצם זהותו המגדרית, אלא מחוסר יכולת לחיות את חייו במגדר הנחווה כאותנטי, ומהיעדר קבלה חברתית (Brooker & Loshak, 2020; מגן, נדן וזיו, 2025). עבור מטופלים טרנסג'נדרים, כל מפגש בסביבה הטיפולית יכול להיחוות כמאשש או כשולל מגדר, והטיפול מאשש מגדר מחייב יצירת סביבה מבינה, בטוחה ומאשרת (Brooker & Loshak, 2020). הכרה מלאה ובלתי מסויגת בזהות המגדרית של המטופל - כולל בשמו החדש - מהווה נדבך מרכזי בטיפול.
הכרה בסובייקטיביות המטופל ותיקוף דרך השם שבחר מאפשרים חיבור לזהות ולעצמי האותנטי, ומחזקים את הדימוי והערך העצמי. לעומת זאת, שימוש ב״שם המת״ על ידי המטפל מהווה לפי גישה זו פרקטיקה פוגענית ומפלה, המעצימה תחושות כאב ובושה. יתרה מכך, הימנעות מוחלטת מ״השם המת״ נתפסת לעיתים כתנאי הכרחי לביסוס הברית הטיפולית ולבניית המרחב הטיפולי (Brooker & Loshak, 2020; מגן, נדן וזיו, 2025).
ברם, להכרה ללא סייג בשם החדש ו״להמתת״ השם הישן בחדר הטיפולים עלולים להיות גם מחירים נפשיים משמעותיים, הנעים על רצף בין אבדן ותהליכי אבל על העצמי הישן, לניתוק דיסוציאטיבי ממנו. הניתוק הדיסוציאטיבי מאפשר שמירה על חווית המשכיות העצמי, מאחר שאירועים רגשיים וקונפליקטים שאינם מתוקפים מנותקים ומודרים מחוויית העצמי (Bromberg, 2014). שיווי משקל הישרדותי זה מציל את הנפש, אך עושה זאת תוך שימור הקיטוע והשבר - ובמחיר של פגיעה בהוויה, של היעדר תחושת ממשות ושל חבירה פתולוגית לאחר (גורביץ, 2018). יתרה מכך, נחסמת האפשרות לחבור לאחר ממשי בשדה הבין-אישי, ומתפתח מבנה פתולוגי המשמר את עצמו מתוך פחד מהתמוטטות הן ברמה התוך-נפשית והן ברמה הבין-אישית (גורביץ, 2018).
מטרות הטיפול הדינמי בהקשר של חיבור לזהות ולעצמי אותנטי אין לצמצם להכרה בחלקי העצמי המתיישבים עם ההזדהות המגדרית בלבד. חשובה לא פחות העבודה לשם איפשור נשיאתם, עיבודם ואינטגרציה רגשית של כלל חלקי העצמי - גם אלו המזוהים תחת השם הקודם. כאן ראוי להבהיר: אין מאמר זה בא לחלוק על ההבנות שבבסיס מודל הטיפול מאשש המגדר, ואף להיפך. המטרה היא להציע הרחבה שלו דרך נקודת מבט דינמית-התייחסותית.
קיום הדיאלקטיקה בין ההתבוננות מאששת המגדר לזו ההתייחסותית יכולה לאפשר בניית מרחב טיפולי שבו תתקיים קבלה אינטגרטיבית, שלמה ואותנטית יותר של המטופל את עצמו - קבלה הכוללת את חלקי זהותו טרום השינוי המגדרי ואחריו, כפי שמסומלים על ידי ״השם המת״ והשם החדש, מבלי שהראשון יאיים על האותנטיות של השני.
הפסיכותרפיה ההתייחסותית קוראת תגר על התפיסה לפיה בריאות נפשית מחייבת אינטגרציה נוקשה של חלקי העצמי ומיזוגם למבנה אחד מגובש. בריאות נפשית, לפי גישה זו, טמונה ביכולת לשמור על תקשורת, גמישות ותנועה בין מצבי עצמי שונים (פרישוף, 2020). הנפש בנויה מ״מצבי עצמי מרובים״ - מושג שטבע ברומברג - ובריאות נפשית נמצאת ביכולת האדם ״לעמוד ברווחים״ שבין המציאויות השונות של העצמי, מבלי לאבד אף אחת מהן. אדם בריא הוא מי שמקיים דיאלקטיקה מתמשכת בין הנפרדות לבין האחדות של מצבי עצמו (Bromberg, 1996).
מטרת הטיפול במפגש עם ״המתת שם״ אינה הכחדת חלק מן הזהות למען האחר. ההיפך: יצירת גשרים שיאפשרו הכרה וחיזוק של הזהות המגדרית כפי שמתבטאת בשם החדש, לצד בניית חיבורים מעבר לפערים הדיסוציאטיביים שבין מצבי העצמי - כך שלא יאבד העושר של העבר ושל חלקי הנפש שאוגדו תחת השם הישן. לאור העובדה שסמל ״השם המת״ מאגד לא פעם חלקי עצמי מפוצלים ומוכחשים, מתעוררת בקליניקה דילמה טיפולית ואתית מורכבת: כיצד לבוא במגע עם חלקים אלו מבלי שהדבר ייחווה כאקט פוגעני, מכחיש או משחזר טראומה עבור המטופל. לדילמה זו - האם, כיצד ומתי להחיות את ״השם המת״ בטיפול - אין מענה יחיד. על המטפל להעריך בקפידה מספר גורמים טרם יחליט כיצד להתקדם: כוחותיו של המטופל, מידת השבריריות והחוסן של העצמי המתהווה (Fraser, 2009), שלב הטיפול ומצב מערכת היחסים הטיפולית. בטרם יתאפשר מגע עם חלקי העבר, מחויב ביסוס של הטיפול כמרחב מאשש מגדר ושל המטפל כדמות בטוחה ומתקפת (Brooker & Loshak, 2020; van der Hart et al., 2004).
גם לאחר שהמטפל מגיע להבנה כי העבודה דרך ״השם המת״ הכרחית לקידום המטופל, וכי בשלה השעה להעלותו בתוך המרחב הטיפולי, יש חשיבות לשיח פתוח, רגיש ומתמשך עם המטופל על גבולותיו ועל הסכמתו לאופן הדיבור בחדר. הגישה ההתייחסותית מציעה לראות בתהליך הטיפולי משא ומתן מתמיד בין המטפל למטופל, שבו הם קובעים יחד עם אילו מצבי עצמי הם מוכנים ויכולים לבוא במגע ברגע נתון (Holmström, 2025). כחלק ממשא ומתן זה, יש לברר עם המטופל: מי בחדר רשאי להתייחס ל״שם המת״; האם המטפל מורשה להגות את השם הקודם המפורש, או שמא מותר להתייחס אליו רק בעקיפין - דרך המושג ״השם המת״, כינוי ״הילד.ה שהיה״, או כל מינוח מוסכם אחר שלא ייחווה כפגיעה ולא יוחש כמחיקת המגדר והזהות הנוכחיים.
שיח זה על גבולות והסכמה אינו סטטי, אלא מחייב גמישות ויכולת תנועה. בהתאם לגישה המדגישה ריבוי מצבי עצמי, ייתכנו שלבים שבהם המטופל יזדקק להגנה הרמטית על השם החדש ללא אזכור של העבר, ורגעים אחרים שבהם תורגש מוכנות לבחון - מתוך סקרנות וביטחון - חוויות הקשורות ל״שם המת״. כאשר השליטה על אילו חלקים של העצמי נכנסים לחדר ובאיזה קצב נתונה בידי המטופל, יורדת משמעותית החרדה מפני אבדן הסובייקטיביות, הצפה טראומטית, או הכחדה הדדית של מצבי העצמי. בכך מתאפשרת עבודה לכיוון אינטגרציה בין חלקי הזהות בסביבה בטוחה (Bromberg, 1996; Davies, 2004).
סיכום
העיסוק ב״שם המת״ בחדר הטיפולים מגלם דילמה עדינה ומורכבת בעבודה הקלינית עם מטופלים טרנסג'נדרים. מחד גיסא, הכרה בלתי מסויגת בשם החדש היא תנאי יסוד הכרחי בטיפול מאשש מגדר - המעניק למטופל סמכות, תיקוף והגנה קריטית על עצמי פגיע ומתהווה. מאידך גיסא, מחיקה מוחלטת והכחשת העבר הקשור בשם הקודם עלולות לקבע מנגנונים נוקשים של פיצול ודיסוציאציה, הגובים מחיר נפשי של אובדן התודעה ההיסטורית וניתוק ממצבי עצמי נרחבים.
מאמר זה מציע, כי המענה לאתגר הקליני והאתי המתואר טמון בשילוב דיאלקטי בין הקווים המנחים של הטיפול מאשש המגדר לבין התפיסה הדינמית של הפסיכותרפיה ההתייחסותית. שילוב זה חותר לאיזון העדין שבין הכרה ותיקוף של העצמי המתהווה, לבין חקירה פסיכודינמית בטוחה של חלקים מפוצלים ומוכחשים - במטרה לאפשר חיבור, תנועה וגמישות בין כלל חלקי העצמי. השאיפה הטיפולית היא שהזדהויות העבר לא יהוו עוד איום על האותנטיות של העצמי החדש. כך יוכל המטופל להשתמש במונח ״השם המת״ בהקשר של זהות ושייכות חברתית, מבלי שיידרש עוד ״להמית״ את שמו במשמעותו הסימבולית - כאוחז חלקי עצמי - על מנת שזהותו החדשה תוכל לשרוד ולזכות בהכרה. בפרפרזה לשירה של זלדה (1974): ״לכל איש.ה יש שם שנתנו לו אביו ואמו, לכל איש.ה יש שם שנתן לו הוא עצמו״.
מקורות
גורביץ, ח. (2018). חזרתה של הדיסוציאציה כ״היעדר בתוך היעדר״: טראומה מוקדמת ודיסוציאציה בשלב הרוך. שיחות, ל״ב(2), 117–134.
זלדה. (1974). לכל איש יש שם. בתוך: אל תרחק (עמ' 117). הקיבוץ המאוחד.
מגן, נ., נדן, י., וזיו, ע. (2025). לשאת את המורכבות: חוויות ודילמות של מטפלות ומטפלים בעבודה עם מתבגרים ומתבגרות מגווני מגדר. חברה ורווחה, מ״ה(4), 552–574.
פרישוף, ר. (2020). דיון במאמר ״עצמי מרובה עצמי יחידי״ / סטיבן מיטשל. https://www.hebps...?article=3089
American Psychological Association. (2015). Guidelines for psychological practice with transgender and gender nonconforming people. American Psychologist, 70(9), 832–864. https://doi.org/10.1037/a0039906
Bex-Priestley, G. (2022). Gender as name. Journal of Ethics and Social Philosophy, 23(2). https://doi.org/10.26556/jesp.v23i2.1979
Bromberg, P. M. (1996). Standing in the spaces: The multiplicity of self and the psychoanalytic relationship. Contemporary Psychoanalysis, 32(4), 509–535. https://doi.org/10.1080...996.10746334
Bromberg, P. M. (2014). Standing in the spaces: Essays on clinical process trauma and dissociation. Routledge.
Davies, J. M. (2004). Whose bad objects are we anyway? Repetition and our elusive love affair with evil. Psychoanalytic Dialogues, 14(6), 711–732. https://doi.org/10.1080...881409348807
Dimen, M., & Goldner, V. (Eds.). (2002). Gender in psychoanalytic space: Between clinic and culture. Other Press.
Dion, K. L. (1983). Names, identity, and self. Names, 31(4), 245–257. https://doi.org/10.1179...983.31.4.245
Fraser, L. (2009). Depth psychotherapy with transgender people. Sexual and Relationship Therapy, 24(2), 126–142. https://doi.org/10.1080...990902926064
Hidalgo, M. A., Ehrensaft, D., Tishelman, A. C., Clark, L. F., Garofalo, R., Rosenthal, S. M., Spack, N. P., & Olson, J. (2013). The gender affirmative model: What we know and what we aim to learn. Human Development, 56(5), 285–290. https://doi.org/10.1159/000355235
Holmström, É. (2025). Searching for dissociated self-states: Relational psychoanalytic conceptualization of mind and therapeutic action. British Journal of Psychotherapy, 41(1), 1–18. https://doi.org/10.1111/bjp.12917
Brooker, A. S., & Loshak, H. (2020). Gender affirming therapy for gender dysphoria: A rapid qualitative review. Canadian Agency for Drugs and Technologies in Health.
Quaglia, R., Longobardi, C., Mendola, M., & Prino, L. E. (2016). Names in psychological science: Investigating the processes of thought development and the construction of personal identities. Integrative Psychological and Behavioral Science, 50(2), 277–295. https://doi.org/10.1007...4-015-9329-4
van der Hart, O., Nijenhuis, E. R. S., Steele, K., & Brown, D. (2004). Trauma-related dissociation: Conceptual clarity lost and found. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 38(11–12), 906–914. https://doi.org/10.1080...2004.01480.x
