"דברים שלא למדנו במסגרת התארים"
כשהאבל יוצא למסע - תפקיד אשת חוסן במשלחות צה"ל בחו"ל
ג'וליה גוזמן, מעיין גרבר
המאמר מבוסס על התבוננות מקצועית ועל חוויות מן השטח. לשם שמירה על פרטיות המשתתפים ועל החיסיון המקצועי, פרטי המקרים שונו, הושמטו או שולבו זה בזה. הדוגמאות נועדו להמחיש תמות מקצועיות ואינן מאפשרות לזהות משתתף מסוים.
מבוא
בשנים האחרונות ניכרת התרחבות של העבודה הטיפולית אל מעבר לחדר הטיפול המסורתי: ריטריטים, משלחות, מחנות, התערבויות בטבע, קבוצות חווייתיות ומענים טיפוליים המשולבים בקהילות ובארגונים. במרחבים אלה נדרשים אנשי טיפול לעבודה רגישה ומשמעותית בתוך מציאות דינמית, שבה גבולות הזמן, המקום והפרטיות אינם קבועים מראש ומשתנים משעה לשעה. השינוי אינו מבטל את הסטינג הטיפולי, אלא מחייב להתאים אותו: לשאת עמדה מקצועית עקבית, להעריך במהירות את צורכי המשתתף, ליצור מרחב בטוח ככל האפשר ולבחור התערבות מידתית התואמת את מטרת הפעילות. בשונה מטיפול מתמשך, העבודה במרחבים אלה אינה מכוונת בהכרח לעיבוד עמוק של תכנים נפשיים, אלא לזיהוי מצוקה, לייצוב, לוויסות, לחיזוק כוחות ולחיבור למקורות תמיכה. בתוך כך נדרשת הבחנה בין תכנים שאפשר לפתוח ולסגור במקום לבין תכנים המצריכים המשך במסגרת טיפולית מותאמת. הספרות על ריטריטים טיפוליים ועל טיפול מבוסס הרפתקה וטבע ממחישה את הפוטנציאל של מרחבים חווייתיים לעבודה רגשית, ובד בבד מדגישה את חשיבותם של תכנון מקצועי, התאמה לאוכלוסייה, גבולות ברורים ורצף טיפולי.
ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) פועל לחיזוק רווחתם של חיילי צה"ל, חיילים בודדים, פצועי צה"ל והמשפחות השכולות, באמצעות מגוון רחב של תוכניות תמיכה, חינוך, רווחה ושיקום. הארגון מקדם יוזמות המאפשרות למשתתפים לחזק את תחושת השייכות, החוסן האישי והקהילתי, ולהרחיב את מעגלי התמיכה שלהם. במסגרת פעילותו מקיים הארגון, בין היתר, משלחות לארצות הברית עבור אחים שכולים ויתומי צה"ל, המשלבות חוויה, גיבוש, היכרות עם קהילות יהודיות ותמיכה רגשית וחברתית.
צוות המשלחת כולל מפקדת (קצינת נפגעים בכירה), סגנית מפקדת, אשת חוסן (אשת טיפול במילואים הפועלת במסגרת מכלול החוסן של מערך הנפגעים), מדריכים בני משפחות שכולות וצוות מקצועי המתמחה בהובלת משלחות בחו"ל. לפני היציאה למשלחת מתקיים תהליך הכנה והיכרות, שנועד להעריך את יכולת ההשתלבות של בני הנוער בקבוצה, לזהות צרכים ייחודיים ולבחון את יכולת ההתמודדות עם אתגרי המסע: המרחק מהמשפחה, השהייה האינטנסיבית בקבוצה והעמידה בנהלי המשלחת, כגון איסור עישון והגבלת השימוש בטלפונים.
במשלחת משתתפים נערים ונערות מקיבוצים, ממושבים ומערים, דתיים וחילונים, יהודים ובני החברה הערבית, וכל אחד מהם מביא עמו רקע משפחתי, תרבותי וחברתי שונה. ההרכב המגוון הופך את המשלחת למעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. המפגש בין הקבוצות השונות יוצר לעיתים פערים ורגישויות, אך גם מאפשר היכרות, הרחבת נקודת המבט ויצירת תחושת שייכות המבוססת לא רק על חוויית האובדן המשותפת, אלא גם על היכולת להיות יחד בתוך השונות.
נערים המשתתפים במשלחת מתמודדים לעיתים עם אובדן כפול: אובדן אח, אחות או הורה, ולצידו שינוי עמוק בנוכחותם הרגשית של ההורים או של ההורה שנותר, הנדרשים בעצמם להתמודד עם האובדן והאבל. במציאות זו חלק מן האחים מקבלים על עצמם תפקידים של החזקה, התחשבות ואחריות בבית, ולעיתים מצמצמים את צורכיהם כדי לא להכביד על המשפחה. המשלחת מאפשרת להם, ולו לזמן מוגבל, להיות במרכז, לקבל מקום לצרכים, לרגשות ולרצונות שלהם, ולהשתחרר מעט מן התפקידים שהם ממלאים בשגרה. בתוך הקבוצה הם יכולים להיות לא רק "האחים של" או "הבן והבת של", אלא צעירים בפני עצמם, שמותר להם ליהנות, להישען על אחרים ולחוות חופש, שייכות ותשומת לב.
במשך עשרה ימים מלווה את המשלחת אשת חוסן במילואים. בשונה ממשימות אחרות בתפקיד, מטרת המשלחת היא ליהנות ולחוות. המשתתפים לא הגיעו למסע טיפולי; הם הגיעו לטייל, לצחוק, לעלות על מתקנים, להכיר חברים ולצבור חוויות. עם זאת, האובדן, שבחלק מן המקרים עדיין טרי מאוד, הוא חלק מחייהם ו"מגיע איתם למסע". לעיתים הוא נוכח בשיחה גלויה, ולעיתים מתעורר בלא התראה בעקבות שיר, תמונה, שיחה עם המשפחה או פעילות שהאח, האחות או ההורה שנהרגו היו אוהבים. לפעמים דווקא רגע של שמחה גדולה מעורר את הכאב בעוצמה.
באמצע טיימס סקוור, בין מסכי הענק, המוזיקה, ההמון והאורות, התקשה לפתע אחד ממשתתפי המשלחת לנשום. רגע קודם צחק עם חבריו, ורגע אחר כך משהו במה שראה, בשיר שנשמע ובמחשבה שחלפה עורר בו געגוע עז. השמחה שהקיפה אותו הפכה כמעט בלתי נסבלת. ברחוב הסואן אותרה פינה שקטה מעט יותר; התרחקנו מן הקבוצה, הגירויים צומצמו והנשימה הואטה בהדרגה. לא היה חדר טיפול, לא נקבעה פגישה ולא הוגדרה מראש מטרה טיפולית. היה רגע של מצוקה, והיה צורך ליצור בתוכו מרחב בטוח דיו.
רגעים כאלה ממחישים את ייחודו של תפקיד אשת החוסן - אשת טיפול המלווה את המשלחת בפן הרגשי. היא זמינה למשתתפים ולצוות, מזהה מצוקה, מעניקה מענה ראשוני במצבי משבר והצפה, מסייעת בוויסות רגשי ובוחנת מתי נדרשים התייעצות, מעקב או המשך טיפול. עבודתה אינה מתחילה רק כאשר מישהו בוכה או חווה התקף חרדה, אלא נבנית מן הנוכחות הרציפה, מן ההיכרות עם המשתתפים, מן ההתבוננות בדינמיקה הקבוצתית ומן היכולת לזהות שינוי קטן בהתנהגות. לעיתים היא מזהה אותו עוד לפני שהוא הופך למשבר.
בין משתתפי המשלחת בשנתיים האחרונות היו גם אחים של חטופים. עבורם היה המסע גם הזדמנות לדבר שוב על האח או האחות: מול תורמים, בפני הקבוצה, בשיחה עם אחד המדריכים או בין פעילות לפעילות. השיתוף נשא עמו תקווה שעצם הדיבור יועיל במשהו - ישאיר את האח או האחות נוכחים בתודעה, יחבר אנשים לסיפורם ויהפוך את חוסר האונים למעשה קטן של עדות. נוכחותם הוסיפה למשלחת רובד אחר של אובדן, שאינו חתום: חיים המוחזקים בין געגוע, אי-ודאות ותקווה.
סטיקרים: גשר בין האבל הפרטי לציבורי
גם הסטיקרים שנלקחו למסע והודבקו במקומות שונים היו, נוסף על היותם אמצעי הנצחה, דרך מוחשית לשאת את האח, האחות או ההורה אל תוך החוויה החדשה. באמצעותם עבר הזיכרון מן המרחב הפרטי והמשפחתי אל המרחב הציבורי, והפך את המשתתפים משומרי זיכרון פסיביים לשותפים פעילים בהנכחתו. הסטיקר מסמן: הוא היה כאן איתי, היא ממשיכה ללוות אותי, והסיפור שלהם נע איתנו ממקום למקום. בכך שימש הסטיקר מעין גשר בין האבל האישי לבין הזיכרון הקבוצתי והציבורי, ובין הכאב לבין המשך החיים (פרנקנבורג ואורג, 2025). ההדבקה במרחבים שונים המחישה גם כי ההנצחה אינה נפרדת מן ההנאה, אלא יכולה להשתלב בה, כחלק מקשר מתמשך עם מי שאיננו וכדרך להמשיך לשאת אותו בתוך החיים המשתנים.
במהלך המשלחת יצרה פעולת ההדבקה עצמה טקס לא פורמלי של זיכרון. הבחירה היכן להדביק, איזה סטיקר לקחת ומתי לשתף אחרים בסיפור שמאחוריו אפשרה לכל נער לקבוע כיצד הוא מבקש להנכיח את האדם שאיבד. הסטיקרים נשאו עמם לא רק שם ותמונה, אלא גם תכונות, משפטים, הומור, ערכים ורגעים מחייו של האדם המונצח. כך הפכו מאובייקט חזותי פשוט לנקודת מוצא לשיחה, לסיפור ולמפגש בין האישי לציבורי. במרחב הקבוצתי של המשלחת סייעו הסטיקרים אף ליצור תחושת שייכות בין המשתתפים: כל סטיקר נשא סיפור פרטי, אך יחד הם יצרו פסיפס משותף של זיכרון, כאב והמשכיות.
כשהשמחה מעוררת אשמה
אחת החוויות שחזרו במהלך המשלחת הייתה הקושי ליהנות בלא תחושת אשמה. צעירים ביטאו, במילים שונות, מחשבות כמו "איך אני יכול לבלות אחרי שהוא נהרג?", "איך אני צוחקת כשהיא אינה כאן?", "האם העובדה שטוב לי פירושה שאני שוכח, מתרחק או ממשיך הלאה מהר מדי?", "הוא היה צריך להיהרג כדי שאגיע לארה"ב?". אפשר להבין מחשבות אלה כביטוי של "אשמת שכול", ולעיתים כתחושות המזכירות אשמת ניצול: החוויה שהאדם החי עושה דבר מה שמי שמת כבר אינו יכול לעשות, או שהוא מרשה לעצמו ליהנות ולהתפתח בעוד אדם יקר לו אינו שותף עוד להמשך החיים.
אשמת שכול עלולה להתעורר כאשר האדם האבל בוחן שוב ושוב את העבר ותוהה אם יכול היה למנוע את המוות (במיוחד במקרים של אובדנות, אך לא רק), לומר דבר שלא נאמר או לנהוג אחרת. היא עשויה לכלול חרטה על מעשים שנעשו או שלא נעשו, האשמה עצמית, תחושת אחריות שאינה תואמת בהכרח את המציאות, ואף אשמה על רגעים שבהם הכאב נחלש. אשמת ניצול היא ביטוי ייחודי של חוויה זו: האדם חש אי-נוחות, ולעיתים אף חוסר לגיטימציה, משום שהוא ממשיך לחיות, ליהנות, להתפתח ולצבור חוויות שמי שאבד כבר אינו יכול לחוות (Murray et al., 2021).
במשלחת עלולה אשמה זו להתעורר דווקא ברגעים המשמחים ביותר - בזמן צחוק, בילוי או התרגשות - ולהיחוות כניגוד לנאמנות לאח, לאחות או להורה שנהרגו. ההנאה עלולה להתפרש לרגע כשכחה, כהתרחקות או כבגידה בקשר. עם זאת, אשמה אינה מעידה בהכרח על תגובה פתולוגית; היא יכולה להיות חלק מן הניסיון להבין את האובדן ולשמר את הקשר עם האדם שאיננו. כאשר האשמה נעשית נוקשה וחוזרת ומצמצמת את היכולת להשתתף בחיים, היא עלולה להכביד על ההסתגלות לשכול. ההתערבות המקצועית אינה מבקשת לבטל אותה באמצעות אמירות מרגיעות, אלא לסייע לצעיר או לצעירה לבחון את משמעותה, להבחין בין אחריות ממשית לאחריות מדומיינת, ולהחזיק בהדרגה את האפשרות של "גם וגם". הגעגוע והשמחה אינם מבטלים זה את זה ויכולים להתקיים זה לצד זה. סקירה של עשרות מחקרים מצאה כי אשמה בשכול כוללת מופעים מגוונים, ובחלק מן המקרים היא קשורה למצוקה נפשית ולהסתגלות מורכבת יותר לאובדן (Li et al., 2014). כך, האפשרות ליהנות במשלחת אינה סימן לכך שהקשר עם מי שאבד נחלש, אלא הזדמנות לבנות קשר חדש בין הזיכרון לבין החיים הנמשכים: לשאת את האדם שאיננו, בלי לוותר על האפשרות לצחוק, להתפתח וליצור חוויות חדשות.
במהלך המשלחת קל לעיתים להתפתות לנחם במהירות: "הוא היה רוצה שתיהנה", "מותר לך לשמוח" או "אין לך סיבה להרגיש אשם". אלה משפטים הנאמרים מתוך רצון טוב, אך לעיתים הם סוגרים את השיחה לפני שהתאפשר לצעיר לבטא את הסתירה שהוא חי בתוכה. במקום לבטל את האשמה, חשוב לתת מקום לשני הקולות: לקול המתגעגע ומבקש לשמור אמונים למי שאבד, ולקול שרוצה לצחוק, לטייל, להתאהב, לתכנן ולחיות.
"גם וגם" - תנועה בין עבודת האבל לחיי השגרה
מודל התהליך הדואלי להתמודדות עם אבל מציע להבין את ההסתגלות לאובדן כתנועה בין שני מוקדים. במוקד האחד פונה האדם אל האובדן עצמו: אל הכאב, הגעגוע, הזיכרונות והשאלות הנוגעות למי שאיננו. במוקד האחר הוא פונה אל שיקום החיים: אל יחסים, פעילויות, תפקידים ואפשרויות חדשות. ההסתגלות אינה מחייבת בחירה באחד משני הקטבים, אלא יכולת לנוע ביניהם. לעיתים האדם מתקרב לכאב ולעיתים הוא זקוק להפוגה ממנו, ושתי התנועות הן חלק מן ההתמודדות (Stroebe & Schut, 2010).
במהלך המשלחת באה תנודה זו לידי ביטוי כמעט מוחשי. ברגע אחד יכול היה משתתף לדבר על אחיו בדמעות, וברגע הבא לרוץ אל חבריו, להצטלם או לעלות על רכבת הרים. החזרה לפעילות אינה מעידה שהאובדן נשכח, כשם שהופעת הכאב אינה מבטלת את האפשרות ליהנות. האתגר המקצועי של אשת החוסן הוא לסייע לנערים לבנות בהדרגה מקום פנימי, שבו הכאב והשמחה יכולים להתקיים זה לצד זה.
אצל אחת הנערות עורר דווקא המפגש עם קבוצה גדולה של צעירים בעלי סיפור חיים דומה התקף חרדה. בתוך המשלחת נחתה עליה לפתע התובנה: יש עוד המון כמוני, עוד כל כך הרבה אחים שכולים. מה שאמור היה להפחית את תחושת "החריגות" הפך לרגע להצפה. השייכות לקבוצה לא הייתה עבורה מקור לנחמה, אלא המחישה את ממדי האובדן והפכה מציאות פרטית לכאב רחב וקולקטיבי.
השיחות חזרו פעמים רבות אל הגעגוע - לא רק לאח, לאחות או להורה שנהרגו, אלא גם אל התא המשפחתי שהיה פעם. המפגש עם משתתפים אחרים אפשר להבין שגם במשפחות נוספות השתנו ללא הכר דברים רבים במבנה המשפחתי, בתפקידים וביחסים. לצד ההקלה שבתחושת "גם אצלכם זה קורה" הופיע גם כאב על ההכרה שהחיים המשפחתיים שלפני האובדן לא ישובו לקדמותם.
בתוך תנועה זו התרחש גם תהליך של יצירת משמעות מחודשת, שהתקיים עליו שיח משמעותי בשיחות הפרטניות והקבוצתיות. אין הכוונה למציאת הסבר לאובדן או להצדקתו, אלא לבחינה מחודשת של הזהות האישית והמשפחתית, של הקשרים הבין-אישיים ושל האופן שבו אפשר להמשיך לחיות. יצירת משמעות יכולה להתבטא בנשיאת ערכיו של האדם שנהרג, בשמירה על קשר פנימי עמו או בבחירה לחיות באופן שאינו מוחק את האובדן אך גם אינו נעצר בו. יצירת המשמעות היא חלק מן התנודה בין המפגש עם האובדן לבין ההסתגלות למציאות החדשה של היעדר אדם אהוב (Stroebe & Schut, 2001).
במרחב המשותף של המשלחת התחדדה גם השונות בין סיפורי האובדן ובין האופן שבו אפשר לדבר עליהם. מוות בנסיבות הנתפסות כהרואיות זוכה לרוב לשפה ציבורית ברורה של גבורה, שליחות, הקרבה והכרה, המעניקה למשפחה מסגרת חברתית לספר את הסיפור ולקבל תמיכה. לעומת זאת, אובדן בעקבות אובדנות עלול להיות מלווה בשתיקה, באשמה, בשאלות ללא מענה, בחשש משיפוט ובקושי לחשוף את נסיבות המוות. פער זה משפיע גם על תחושת השייכות בתוך הקבוצה: בעוד חלק מן המשתתפים חשים שסיפורם מובן ומוכר, אחרים עלולים לחוש שקשה יותר לספר את סיפורם או שהוא אינו מתאים לשיח הקבוצתי. לכן נדרשת מאשת החוסן רגישות מיוחדת, המאפשרת לכל משתתף לבחור אם לשתף, מתי וכיצד, בלא לחץ לחשיפה ובלא יצירת היררכיה בין סוגי האובדן. תפקידה הוא לסייע ביצירת מרחב שבו כל סיפור זוכה להכרה, והאבל אינו נמדד לפי נסיבות המוות אלא לפי משמעותו עבור האדם והמשפחה.
בשיחות פרטניות וקבוצתיות דובר רבות על כך שהקשר עם מי שנהרג אינו מוכרח להסתיים כדי שהחיים יימשכו: שימור הקשר באמצעות זיכרונות, חפצים, שיחות פנימיות, פעולות סמליות או תחושה שהאדם שאבד ממשיך להיות חלק מסיפור חייהם. קשר מתמשך כזה מאפשר למצוא דרך חדשה לשאת את האדם שאיננו בתוך החיים הנמשכים (Clabburn et al., 2021). במשלחת קיבל הקשר המתמשך ביטוי חי מאוד. המשתתפים דיברו עם האח או האחות בשיתופים מול התורמים, בפני הקבוצה ובשיחה אישית עם מדריך, עם אשת החוסן או עם המפקדת. השיח לא היה רק על מי שאיבדו, אלא גם אליו, ויצר קשר אחר במציאות חדשה.
סטינג טיפולי נייד
המושג "סטינג טיפולי" נקשר בדרך כלל לחדר קבוע, לזמן מוגדר, לפרטיות ולגבולות ברורים. במשלחת אף אחד מן המרכיבים האלה אינו מתקיים. השיחה יכולה להתחיל באוטובוס, כשמסביב יושבים, רוקדים או קופצים עשרות צעירים; ליד הבריכה, כשהקבוצה ממשיכה בפעילות; במהלך ארוחת צוהריים במקום ציבורי או באמצע אתר תיירות צפוף. במציאות כזאת נדרש סטינג מסוג אחר, שאפשר לכנותו "סטינג טיפולי נייד".
סטינג טיפולי נייד אינו היעדר מסגרת. הוא דורש מאשת החוסן לשאת את המסגרת המקצועית בתוכה ולהתאים אותה שוב ושוב לתנאים המשתנים. המקום אינו קבוע, אך העמדה המקצועית צריכה להיות עקבית: ליצור ביטחון, לבקש רשות להתקרב ולגעת בתכנים הרגישים ולהגן ככל האפשר על הפרטיות. בתוך כך נדרשת התערבות מידתית: לפתוח את המצוקה במידה שתאפשר להבין, לווסת ולסייע, אך להימנע מכניסה לעיבוד טיפולי עמוק שאינו מותאם לזמן, למקום ולמטרת המשלחת, ולסגור את השיחה באופן שמחזיר את המשתתף לתחושת יציבות ובחירה.
באוטובוס, למשל, לא תמיד נכון לפתוח שיחה עמוקה. אפשר לשבת ליד הצעיר, לשאול מה הוא צריך ולסכם שנחזור לשיחה בעצירה הבאה. ליד הבריכה יש להביא בחשבון גם את חוסר הפרטיות ואת החשיפה לאחרים. ברחוב הומה אפשר ליצור בועה זמנית באמצעות התרחקות קלה מן הקבוצה, האטת הקצב, קשר עין ונוכחות יציבה. לפעמים ההתערבות כוללת נשימה, קרקוע או כוס מים; לפעמים נדרשת שיחה מעמיקה, ולעיתים הדבר הנכון הוא נוכחות שקטה ומכילה.
היעדרו של סטינג קבוע מראש ניכר אפילו בבחירת המוזיקה באוטובוס, שהייתה משמעותית. שיר שהזכיר לאחד הצעירים את הצחוקים ואת השטויות שעשה עם אחיו והעלה חיוך על פניו, עורר אצל אחר געגוע חד ועצב. אותו שיר יכול היה להיות בעת ובעונה אחת מקור לחיבור, להתרגשות, להצפה או לרצון להתרחק. אשת החוסן נדרשה להקשיב לא רק למילים, אלא גם לתגובות במרחב: מי שר בקול, מי השתתק, מי ביקש להחליף שיר ומי בחר לשבת לבדו. בכל מצב כזה יש לקבל החלטות במהירות: האם זו הצפה חולפת שאפשר לווסת במקום? האם נדרש מרחב שקט יותר? האם נכון להשאיר את הצעיר בקרבת חבריו או לאפשר לו להתרחק? האם עולה צורך בהערכת סיכון? מי מאנשי הצוות צריך לדעת על האירוע, ומהו המידע המזערי שיש למסור כדי לשמור על החיסיון ובד בבד לשמר רצף ובטיחות?
עקרונות של עזרה ראשונה נפשית מספקים מסגרת רלוונטית להתערבויות ראשוניות מסוג זה. תחילה יש ליצור מחויבות ("אני כאן אתך ואישאר כל עוד אתה צריך אותי") ולחזק את תחושת הביטחון והשליטה של הנער באמצעות התרחקות מגירויים מציפים, נוכחות רגועה והסבר על המתרחש. בהמשך אפשר לסייע בהפחתת העוררות הגופנית והרגשית באמצעות נשימה, קרקוע, האטת הקצב והתמקדות ב"כאן ועכשיו". לצד זאת חשוב לחזק את תחושת המסוגלות העצמית של הנער, להזכיר לו כוחות ודרכי התמודדות שכבר סייעו לו בעבר, ולאפשר לו לבחור, ככל שניתן, כיצד להמשיך: לחזור לפעילות, להישאר עוד זמן קצר במרחב שקט או לפנות לדמות תמיכה נוספת. ההתערבות כוללת גם חיבור למקורות תמיכה זמינים - חבר שעמו יצר קשר קרוב במשלחת, מדריך או בן משפחה בשיחת טלפון - וסיוע בקבלת החלטה על הצעד הבא. מטרתה אינה לעבד לעומק את סיפור האובדן או לפתוח תכנים טיפוליים מורכבים מעבר לנדרש, אלא לייצב, להשיב תחושת שליטה ולאפשר חזרה הדרגתית לתפקוד (Hermosilla et al., 2023).
לפתוח תכנים בלי להפוך כל רגע לטיפול
אחת המיומנויות העדינות בתפקיד היא לקיים התערבות משמעותית בלי להפוך כל אינטראקציה לטיפולית "מדי". משתתפי המשלחת אינם רק אחים שכולים או יתומים; הם צעירים וצעירות בני 17-19, המבקשים לבלות, להתנסות, לצחוק ולמצוא את מקומם בקבוצה. נוכחותה של אשת החוסן אינה אמורה לגרום לכך שכל שתיקה, דמעה או בדיחה יפורשו מיד כסימפטום למצוקה או לחריגות. לעיתים די בהזמנה קטנה: "ראיתי שהשיר הזה תפס אותך", "מה עבר לך בראש עכשיו?" או "מתאים לך לדבר על זה, או שתעדיף כרגע לחזור לחברים?". אלה שאלות פתוחות, הפותחות דלת לשיתוף ולקרבה אך משאירות בידי הצעיר את הבחירה אם להיכנס בה ובאיזו מידה. אפשר גם לומר: "אני כאן, גם אם לא מתאים לך לדבר עכשיו". עצם הידיעה שמישהו הבחין, אינו נבהל ואינו דורש הסבר עשויה להיות התערבות מיטיבה.
נדרשת כאן מיומנות קלינית עדינה של "לפתוח ולסגור" באופן מותאם להקשר. אשת החוסן אינה יכולה, וגם אינה אמורה, לקיים טיפול מעמיק בו-זמנית בעשרות משתתפים. לכן עליה לזהות מה דורש מענה מיידי, מה אפשר להכיל בשיחה קצרה ומה מחייב המשך במסגרת נפרדת. לעיתים די במתן שם לחוויה, בשאלה ממוקדת, בוויסות קצר או בהפניה לדמות תמיכה, ולאחר מכן בסיוע למשתתף לחזור בהדרגה לקבוצה ולפעילות. היכולת לגעת בכאב בלי להציף, להעמיק בלי להיסחף ולעצור בלי לנטוש היא מן המיומנויות המרכזיות בעבודה בסטינג נייד. מדובר בהתאמה מקצועית של עומק ההתערבות לזמן, למרחב, למספר המשתתפים ולמטרות המשלחת.
לא כל שיחה צריכה להגיע לעיבוד מלא או לשיח דינמי מעמיק. לפעמים המשמעות טמונה דווקא ביכולת לעצור בזמן, לכבד את רצונו של המשתתף ולאפשר לו לחזור לפעילות. העבודה דורשת תנועה בין קרבה לבין איפוק: לדעת מתי לשאול שאלה נוספת, מתי להציע עזרה ומתי לאפשר המשך פעילות שגרתית.
רגישות לשפה
במשלחת כזאת נושאות המילים משמעות. הרגישות לשפה נובעת מן ההבנה שמילים יכולות ליצור שייכות וביטחון, אך גם להדיר או לפגוע שלא במתכוון. כך, למשל, נכון לדבר על "משפחות" ולא באופן אוטומטי על "הורים", משום שבקבוצה משתתפים גם צעירים שאחד מהוריהם או שניהם אינם בחיים. במקום לומר "תתקשרו הביתה" נכון יותר לומר "תתקשרו למשפחה". במוזיאון נכון להשתמש במילה "חדרים" במקום "חללים". השינוי קטן, אך הוא מבטא הכרה במציאות חייהם של הצעירים. אין אפשרות, וגם אין צורך, "לסלק" מן השפה כל מילה העלולה לעורר אסוציאציה לאובדן; שפה "סטרילית" אינה יעד מציאותי. המטרה היא לפתח מודעות ורגישות להקשר ולדעת לתקן כאשר ניסוח אינו מתאים. לעיתים די לומר "תודה שאמרת" או "אני מעריכה מאוד שהארת את עיניי", לשנות את הניסוח ולהמשיך. הרגישות במצבים אלה נמדדת ביכולת להקשיב בלא להתגונן ובלא להטיל על הצעיר את האחריות להרגיע את המבוגר.
הומור שחור
לצד הגעגוע התקיים במשלחת גם הומור שחור. לדוגמה, צעירים שאיבדו שני בני משפחה הצטלמו יחד לפני כניסת שבת וכינו זאת "תמונה של דאבלים". כאשר משתתף שאיבד בן משפחה אחד ניסה להצטרף, נאמר לו בצחוק: "זוז מהתמונה, אתה עוד טירון". בפארק שעשועים, לקראת העלייה לרכבת הרים, צעק אחד הצעירים שאיבד אח: "אחי, אני תכף מצטרף אליך".
למי שאינו חלק מן הקבוצה עלולות אמירות כאלה להישמע צורמות. ההומור השחור ליווה את המסע כולו, ובמובנים רבים "זר לא יבין זאת"; אך עבור המשתתפים הוא היה דרך לבטא מציאות שהמילים הרגילות אינן מסוגלות לבטא, להפחית מתח ולהרגיש שייכים למי שמבינים אותם בלא צורך בהסברים. ההומור החזיר מידה של שליטה לחוויה שנכפתה עליהם ואפשר להם לגעת בכאב בלי להיבלע בו.
עם זאת, העובדה שמשפט נאמר בצחוק אינה מבטלת את האחריות המקצועית להקשיב. חשוב להבחין בין הומור קבוצתי מוכר לבין שינוי בטון, בהקשר או במצבו של המשתתף. אין צורך להגיב בבהלה, ליזום שיחה טיפולית מעמיקה או לעצור את הקבוצה; לעיתים אפשר להתקרב מאוחר יותר ולומר: "שמעתי את מה שאמרת קודם. אני מבינה שזו הייתה בדיחה, ובכל זאת רציתי לבדוק מה שלומך..."
חשוב גם לזכור שההומור שייך בראש ובראשונה למשתתפים ונשען על חוויה משותפת, על יחסי קרבה ועל תחושת שייכות פנימית. משפט שמותר להם לומר זה לזה אינו בהכרח משפט שאיש צוות רשאי לאמץ, גם כאשר נדמה שהדבר יסייע להתקרב או "לדבר בשפה שלהם". שימוש של אנשי צוות בהומור כזה עלול להישמע פולשני, להקטין את הכאב או לטשטש את ההבדל בין מי שחי את האובדן מבפנים לבין מי שמלווה אותו מבחוץ. לכן נדרשת עמדה רגישה וצנועה: להבין את ההומור, לזהות את תפקידו בוויסות וביצירת חיבור, ולעיתים גם לחייך יחד עם המשתתפים, אך בלא לנכס לעצמנו שפה שנולדה מתוך חוויה שאינה שלנו. במקביל יש להמשיך להקשיב לטון, להקשר ולמצבו של הדובר, משום שגם בתוך הומור מוכר יכולה להופיע אמירה המצריכה בירור נוסף. כך נשמרים גם הכבוד למרחב הפנימי של הקבוצה וגם האחריות המקצועית של הצוות.
השיח על הגיוס לצה"ל
בקרב בני הנוער הבוגרים עלה בעוצמה גם השיח על הגיוס לצה"ל. עבור חלקם הגיוס אינו רק שלב התפתחותי אישי, אלא צומת משפחתי טעון ורווי משמעויות. עלו שאלות אם המשפחה תסכים לשירות קרבי ואם יידרשו לוותר על חלום לשרת בתפקיד או ביחידה מסוימת, כחלק ממסכת הוויתורים שכבר נכפתה עליהם בעקבות האובדן. עלתה גם השאלה כיצד אפשר לבחור מסלול אישי בלי להעמיק את החרדה בבית. במקרים אחרים מופיע רצון להגיע ליחידה שבה שירת האח, להמשיך את דרכו, להיות משמעותיים, להוכיח את עצמם או לעשות דבר שהיה גורם לו להיות גאה בהם. לצד אלה נשמע גם הפחד שמא הבחירה אינה חופשית לחלוטין, אלא מונעת מנאמנות, מאשמה או מצורך למלא חלל שנפער במשפחה. שיח זה מחייב רגישות וזהירות מיוחדות: הוא נע בין שאיפה טבעית לעצמאות, לזהות ולמשמעות לבין אחריות משפחתית כבדה וחשש לשחזר את האובדן, והשיח הקבוצתי מייצר בו גם השוואה. הרצון להמשיך את דרכו של האח עשוי לבטא קשר, ערכים ומשמעות, אך הוא עלול גם לשאת ציפייה פנימית למלא חלל, לתקן או להצדיק את נוכחותם. תפקידה של אשת החוסן הוא לסייע לצעיר להבחין בין רצונו שלו לבין נאמנויות, פחדים וציפיות משפחתיות, ולאפשר לשיחה להתקיים בלי להפוך אותה מיד להחלטה טיפולית או צבאית.
אשת החוסן כחלק מצוות המשלחת
במהלך המשלחת אשת החוסן אינה גורם חיצוני המוזעק רק ברגעי משבר. היא חלק מצוות המשלחת, מכירה את הדינמיקה ואת המשתתפים, אך נושאת אחריות מקצועית ייחודית. השילוב בתוך הצוות מאפשר נגישות וזמינות, זיהוי מוקדם של מצוקה והתערבות שאינה מחייבת פנייה רשמית לטיפול במובן הקלאסי של המילה.
כדי לבצע את התפקיד באופן מיטבי נדרש תיאום מוקדם. המשתתפים והצוות צריכים להבין מהו תפקידה של אשת החוסן, מתי אפשר לפנות אליה, מה נשמר בפרטיות ובאילו מצבים יש צורך לערב גורמים נוספים. בלא הגדרה ברורה עלולים להיווצר בלבול, תלות יתר או ציפייה לא מציאותית שאשת החוסן תפתור כל קושי רגשי בלא מאמץ.
העבודה המערכתית של אשת החוסן כוללת גם הדרכה לצוות. אין צורך לשתף בתוכן השיחה כדי לומר שמשתתף מסוים זקוק לדמות מוכרת לידו, להפוגה מפעילות או לתשומת לב מיוחדת בשעות הערב. השיתוף צריך להיות מדוד ולהתבסס על המידע הנחוץ לשמירה על המשתתף, על החיסיון ועל תפקוד הקבוצה.
חלק נוסף מן העבודה המערכתית הוא התיווך בין הנערים לבין המשפחות שנשארו בישראל. לעיתים נדרש להעביר למשפחה התרשמות מקצועית מרגיעה, ולעיתים לשקף לצוות המשלחת רגישות, חשש או צורך שעלו מן הבית. תיווך זה הוא חלק מבניית האמון בין המשפחה לבין הצבא והמשלחת: הידיעה שיש מי שרואה את הצעיר, מכיר את מצבו ויכול ליצור רצף בין המתרחש במסע לבין מי שממתינים לו בבית.
לעיתים נדרשת אשת החוסן להחזיק גם את אנשי הצוות. מצוקה של צעיר עלולה לעורר אצל המדריכים חרדה, חוסר ביטחון או תחושת חוסר אונים. סיוע בהבנת המתרחש, בבחירת תגובה מותאמת ובמתן כלים לשיח רגיש ומותאם לסיטואציה מחזק את הצוות ומסייע לו להישאר רגוע ונוכח.
אחד המדריכים במשלחת איבד את אימו בנסיבות מבצעיות. משתתפת שאיבדה גם היא את אמה בנסיבות דומות ביקשה לשוחח עמו, לחלוק חוויות ולהתייעץ, מתוך תחושה שהוא עשוי להבין את עולמה באופן ייחודי. עבור המדריך עוררה הבקשה קושי אישי; הוא לא חש פנוי לקיים שיחה מסוג זה, אך חשש שהצבת גבול תפגע בנערה או בקשר שנבנה ביניהם. אשת החוסן סייעה לו לנסח מענה רגיש, המכיר באומץ שבפנייה ובצורך שלה בשיתוף, אך מבהיר בעדינות כי הוא אינו האדם המתאים לשיחה במסגרת המשלחת. במקביל הוצעה לה כתובת חלופית להמשך שיח. כך נשמרו גם הגבול האישי של המדריך וגם רצף החניכה, בלא לדחות את הנערה או להשאיר אותה לבדה עם הצורך שהביעה.
נוכחותה של אשת החוסן בתוך הצוות מחייבת שמירה מתמדת על גבולות מקצועיים ברורים אך גמישים. עליה להיות נגישה וזמינה למשתתפים ולצוות, אך לא להפוך כל מפגש לשיחה טיפולית ולא לחדור למרחב האישי בלא הזמנה. היא שותפה לחיי המשלחת, לפעילויות ולרגעים הבלתי פורמליים, אך בו בזמן נדרשת לשמור על עמדה מקצועית מתבוננת, המאפשרת לה לזהות שינויים, להעריך מצוקה ולקבל החלטות גם כאשר היא חלק מן ההתרחשות. הגבול מתבטא גם באופן שבו היא משתפת מידע עם הצוות, מנהלת שיחות פרטיות ונמנעת מיצירת תלות או מטשטוש תפקידים. זהו תפקיד המחייב תנועה מתמדת בין השתייכות לבין נפרדות, בין קרבה לבין איפוק ובין השתתפות בחוויה לבין שמירה על אחריות מקצועית. דווקא היכולת לנוע בין הקטבים האלה מאפשרת לאשת החוסן להיות דמות בטוחה, זמינה ומחזיקה, בלא לאבד את שיקול הדעת, את הסודיות ואת גבולות המרחב הטיפולי.
נוכחות יזומה ולא רק תגובה למשבר
חלק מרכזי מעבודת אשת החוסן מתרחש דווקא בין המשברים. הנסיעה המשותפת, הארוחות, ההליכה בין האתרים וההמתנה בתורים מאפשרות להכיר את המשתתפים לא רק דרך סיפור האובדן שלהם, אלא גם דרך שיתופים על חייהם, צחוק ותכנים יומיומיים. כך אפשר לראות מי משתלב, מי נשאר בצד, מי מחפש קרבה ומי נעשה שקט מן הרגיל. הנוכחות היומיומית מפחיתה גם את המחסום הכרוך בפנייה לעזרה: הצעיר אינו צריך להכריז שהוא זקוק לטיפול, ושיחה משמעותית יכולה להתחיל בשאלה פשוטה במהלך הליכה או בישיבה מקרית באוטובוס.
ההיכרות מאפשרת לאשת החוסן להבחין בין דרך ההתמודדות הרגילה של המשתתף לבין שינוי המעורר דאגה. גם כאן נדרשת מידתיות: בכי אינו בהכרח התמוטטות, שתיקה אינה תמיד סימן לסכנה, והומור אינו בהכרח עדות לכך שהכול בסדר. תפקידה של אשת החוסן הוא להבחין מתי מדובר בתגובה שאפשר לתת לה מקום, ומתי נדרשת התערבות נוספת.
אחד התנאים שאפשרו נוכחות רגשית מלאה יותר של בני הנוער במשלחת היה הניתוק המכוון מן הטלפונים. בזמן אמת לא תמיד היה הדבר קל, אך בדיעבד כמעט כולם הודו עליו. גם במשובים מאוחרים יותר חזרו המשתתפים ואמרו: "איזה מזל שלקחתם לנו את הטלפונים". ההפוגה מן ההתראות, מן החדשות ומן הצורך להיות זמינים למשפחה, לחברים ולרשתות אפשרה להם להיות בתוך החוויה, לפנות זה לזה ולהפוך מקבוצת משתתפים לקבוצה ממשית בעלת לכידות גבוהה. הקבוצה שנוצרה לא הסתיימה עם הנחיתה בישראל; היא נעשתה רשת שממשיכה להתקיים. החיבור שנוצר במסע מאפשר להגיע לרגעים משמעותיים עם אנשים שאינם זקוקים להסבר ארוך. המשלחת הפכה מאירוע חד-פעמי לתשתית של שייכות ותמיכה לאורך זמן.
לצד זאת נדרש גם רצף טיפולי. אירוע שהתעורר במשלחת עשוי לחשוף צורך שאינו מסתיים עם הנחיתה בישראל. יש להגדיר מראש מי אחראי למעקב, כיצד מועבר המידע הנחוץ וכיצד נשמרות פרטיותו ובחירתו של המשתתף. הסטינג הנייד זמני, אך האחריות המקצועית אינה מסתיימת בהכרח עם סיום הפעילות והחזרה לארץ.
מי מחזיק את אשת החוסן?
הזמינות הגבוהה במהלך המשלחת והחשיפה המתמשכת למצוקה עלולות ליצור עומס רגשי ומקצועי משמעותי. אשת החוסן נעה לעיתים בתוך זמן קצר בין שיחה טעונה לפעילות קבוצתית ובין אירוע רגשי אחד למשנהו, בלא מרחב מספק לעצירה, לעיבוד או להתאוששות. היא נדרשת לשאת מידע רגיש שאינו יכול לעבור במלואו לצוות, ובו בזמן לתרגם אותו להמלצות מעשיות שיסייעו בשמירה על המשתתף, על הקבוצה ועל רצף הפעילות. לכך מצטרפים המרחק מהבית, הקצב האינטנסיבי, האחריות המתמשכת והצורך להישאר זמינה גם ברגעים בלתי צפויים ובשעות לא שגרתיות. לפיכך מעטפת מקצועית סדורה היא תנאי הכרחי לביצוע התפקיד, ולא תוספת רצויה בלבד. מעטפת זו צריכה לכלול תדרוך מוקדם, הגדרה ברורה של סמכויות וגבולות, חלוקת אחריות בין אנשי הצוות, אפשרות להתייעצות בזמן אמת, סיכום יומי ומפגש עיבוד לאחר החזרה. היכולת להחזיק אחרים לאורך זמן תלויה גם בכך שיש מי שמחזיק את אשת המקצוע, מסייע לה לעבד את העומס ומאפשר לה לשמור על שיקול דעת, על נוכחות ועל יציבות.
חשוב גם ליצור עבור אשת החוסן מרחבים קצרים של הפוגה והתבוננות במהלך המסע עצמו. פעילות גופנית יכולה לשמש לה עוגן לשמירה על איזון במהלך משלחת אינטנסיבית. בתוך רצף של זמינות גבוהה, חשיפה למצוקה ומעבר מהיר בין אירועים, תנועה כמו הליכה, ריצה קלה, מתיחות או אימון קצר עשויה לסייע בהפחתת מתח גופני, בוויסות עוררות ובהשבת תחושת נוכחות ושליטה. מעבר לתרומתה הגופנית, הפעילות יוצרת מרחב אישי קצר של התרחקות מן התפקיד, של עיבוד לא מילולי ושל הטענת כוחות מחודשת. כדי שתוכל להמשיך להחזיק אחרים באופן יציב ורגיש, חשוב שאשת החוסן תראה גם בשמירה על גופה ועל צרכיה חלק מן האחריות המקצועית שלה, ולא מותרות שאפשר לוותר עליהן.
סיכום
משלחת של אחים שכולים ויתומי צה"ל היא מרחב חיים מרוכז, שבו געגוע, כאב, אשמה, שייכות, עצמאות והנאה מתקיימים זה לצד זה ולעיתים אף מתחלפים זה בזה בתוך רגעים ספורים. תפקידה של אשת החוסן הוא להיות נוכחת בדיוק במקום שבו נפגשים העולמות האלה: לא למנוע את הכאב, לא למהר לתקן אותו ולא להפריד אותו מן השמחה, אלא לסייע לצעירים לשאת את המורכבות של "גם וגם" בלא להישאר בה לבדם. לעיתים ההתערבות היא שיחה קצרה; לעיתים תרגול נשימה, הליכה שקטה או ישיבה בצד. לפעמים די באמירה מנרמלת ומתקפת המאפשרת לצעיר לחזור אל חבריו: "העובדה שטוב לך עכשיו אינה אומרת ששכחת". אפשר לזכור ולשמוח, להתגעגע וליצור חוויות חדשות, לשאת את מי שאיננו ולהמשיך להיות בקשר עם החיים. האבל אינו בהכרח קטן עם הזמן, אך החיים יכולים להתרחב סביבו, להכיל אותו ולנוע לצדו.
אפשר לתמצת את תפקיד אשת החוסן ביכולת להחזיק בתוך הרגעים היפים את הידיעה שהכאב עלול להופיע, ובתוך הרגעים הכואבים - את האפשרות של הצעיר לחזור אל החיים, לשמוח ולצחוק. בתוך כל אלה טמון גם רגע מקצועי ואנושי יוצא דופן: ההתרגשות למראה צעירים שמחים ונהנים מהחיים - לראות אותם רוקדים באוטובוס, צוחקים בלי לעצור, מתווכחים על כדורגל, קופצים לבריכה, עולים על מתקנים ויוצרים חברויות, שחלקן עשויות ללוות אותם עוד שנים. עבור אשת החוסן - כמטפלת, כאזרחית וכלובשת מדים - זהו אחד הביטויים המשמעותיים ביותר של התפקיד. לא משום שהשמחה מעידה שהכאב חלף, אלא דווקא משום שהיא מתקיימת לצדו. האפשרות לראות צעירים הנושאים אובדן כבד מרשים לעצמם, ולו לכמה ימים, להיות פשוט צעירים, היא ביטוי עמוק של חיים, של שייכות ושל חוסן.
מקורות
פרנקנבורג, ר', ואורג, א' (2025). בין אבל אישי וציבורי: תופעת ההנצחה באמצעות סטיקרים במלחמת חרבות ברזל. חברה ורווחה, מ"ה(4), 482-501.
Clabburn, O., Knighting, K., Jack, B. A., & O’Brien, M. R. (2021). Continuing bonds with children and bereaved young people: A narrative review. OMEGA—Journal of Death and Dying, 83(3), 371-389. https://doi.org/10.1177/0030222819853195
Hermosilla, S., Forthal, S., Sadowska, K., Watson, P., Magill, E. B., & Pike, K. M. (2023). We need to build the evidence: A systematic review of psychological first aid on mental health and well-being. Journal of Traumatic Stress, 36(1), 5-16. https://doi.org/10.1002/jts.22888
Li, J., Stroebe, M., Chan, C. L. W., & Chow, A. Y. M. (2014). Guilt in bereavement: A review and conceptual framework. Death Studies, 38(3), 165-171. https://doi.org/10.1080....2012.738770
Murray, H., Pethania, Y., & Medin, E. (2021). Survivor guilt: A cognitive approach. Cognitive Behaviour Therapist, 14, e28. https://doi.org/10.1017...470X21000246
Stroebe, M. S., & Schut, H. A. W. (2001). Meaning making in the dual process model of coping with bereavement. In R. A. Neimeyer (Ed.), Meaning reconstruction and the experience of loss (pp. 55-73). American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/10397-003
Stroebe, M., & Schut, H. (2010). The dual process model of coping with bereavement: A decade on. OMEGA—Journal of Death and Dying, 61(4), 273-289. https://doi.org/10.2190/OM.61.4.b
