חלי ברק שטיין
חלי ברק שטיין

מאמרים למערכת החינוך

אני כועס- משמע אתה לא קיים. דרכים לויסות רגשי.

עדכון מודרני למשפטו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט מהמאה ה 17: אני חושב משמע אתה קיים. טענת המאמר שההוויה המודרנית היא שהאדם מרוכז בעצמו, בכעסיו ברצונותיו, עלבונותיו וסערותיו הרגשיות ולכן אינו מסוגל לראות את הזולת כסוביקט נפרד ממנו. הסיבות לכך הן בעיקרן נוירולוגיות-קוגנטיביות מהמוח, וחלקן תרבותיות. המאמר מפרט את הסיבות בתוספת דוגמאות יומיומיות עם המלצות יישומיות לשיפור ההתיחסות הנעימה של כל אדם לעצמו אך גם לזולת.
תאריך פרסום: 25/9/2012

אני כועס – משמע אתה לא קיים! דרכים לויסות רגשי.

 

רבים מכירים את משפטו הידוע של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה- 17 רנה דקארט:

'אני חושב משמע אני קיים'.

דקארט מבטא את הרעיון שאל מול חושיו המתעתעים של האדם, יכולתו לחשוב היא המעידה על קיומו. כלומר טבע האדם הוא החשיבה המבטאת את מהותו ולא החושים. החשיבה היא החלק הנעלה של האדם, החלק המבדיל אותו ומרומם אותו מעל החושים. (נעמן צאודרר, 2008)

 

נסיוני היומיומי, הן כאדם פרטי והן כפסיכולוגית מביא אותי פעמים רבות להרגשה, שטבע האדם הוא: 'אני כועס – משמע אתה לא קיים!'

 

או במשמעות הרחבה יותר- 'אני רוצה – משמע אתה לא קיים' מבטא חוויה בה הרצון והתשוקה האנושית גורמים לאדם למחוק את האחרים שסביבו.

בצורה מפורשת יותר אפשר לנסח – 'אני רוצה, אתה עומד בדרכי – משמע אתה לא קיים.

או: אם אתה עומד בדרכי –אדאג שלא תהיה קיים'!

על אותו משקל 'אני כועס – אתה לא קיים! או שאתה קיים רק כדי שאשפוך עליך את כעסיי...

או: 'אני נעלב – אתה לא קיים! או שאתה קיים רק כדי שאוציא עליך את העלבון.

או: 'אני לחוץ, ואתה עומד בדרכי – אז אתה לא קיים' ועוד ועוד...

 

כך קורה בשגרת היומיום, ובמיוחד במצבי הלחץ שבהם גובר המתח הרגשי ואיתו הצורך של כל אדם לדאוג לעצמו. בעידן המודרני בו העומס הפיזי והרגשי רב מנשוא, פעמים רבות 'האני קיים' כה סוער רגשית עד שמתחייב להכחיד את קיומו של 'האתה קיים', את 'האני קיים' של האחר. כשמתפקדים מתוך מצוקה מתמדת טבע האדם מחזיק את הקיים שלו, אך לא את הקיים של זולתו.

 

בניגוד לאבחנתו של דקארט ואולי בניגוד למשאלת ליבו, החושים שולטים ומנצחים את התבונה.

התבונה מפסידה לחושים ולתגובות החייתיות של האדם במירוץ ההישרדות.

דוגמאות אינן חסרות:

כך למשל – אני ממהרת לאינסוף סידורים והזמן קצר, אז אחנה בחניית נכים. אינני חושבת על הנכה שאת מקומו לקחתי, וגם לא על החוק שהפרתי. כרגע 'אני רוצה לסיים את הסידורים במהירות'. יש לי הצדקה פנימית 'שזה רק כמה דקות'. ואם מישהו יעז להעיר לי, אתקוף אותו או אתנצל ואמשיך בדרכי מרגישה קורבן 'לחוסר הסובלנות כלפי, כי מה עשיתי? בסך הכל חניתי שתי דקות ומיד יצאתי'. אהיה כולי באמת שלי, והאחרים יתפסו כאיום או מטרד מציק שיש להזיז שלא יפריע.

 

דוגמא נוספת –

אני כועס על הילד שלי שהתחצף אלי. איך הוא מעז?! אחרי כל הטוב שאני נותן לו?! לדבר אלי לא יפה, לא להקשיב לי?! בלי לחשוב על כלום אני תוקף אותו לפני כל המשפחה, ואומר לו את כל דעתי עליו; שהוא ילד מעצבן, עצלן, כפוי טובה. אני רואה אותו מתחיל לבכות אבל זה לא עוצר אותי כי אני כל כך בתוך הזעם והעלבון שלי. ילדי שלי לא קיים עבורי כרגע, הוא מחוק, אינני יכול לראות את הנזק שאני גורם לו בתוך הרגע הזה, שבו רק הזעם שלי קיים עבורי. ילדי קיים רק כדי 'להקיא עליו את זעמי'.

 

לכל אדם דוגמאות שכאלו, והן בולטות במיוחד לגבי 'אחרים' שמתנהגים כך – בגסות, ללא התחשבות וללא ראיית הזולת. קשה לנו לראות את עצמנו כשאנחנו מתנהגים באותו אופן – לא מקשיבים לאחר וקוטעים אותו כדי לומר את שלנו, באותו אופן בו האחר יקטע אותנו בדו שיח של חרשים תוך מספר שניות.

כך גם מתכננים תככים כדי להתקדם בסולם הסטטוס וההצלחה, 'בלי לספור' על מי דורכים בדרך. כי למי אכפת?! למי יש זמן לעצור ולראות במי פגעתי... הרי רגע לפני פגעו בי, ואם לא אשים לב, וארפה מהדריכות – יפגעו בי שוב. כך במערכות יחסים, כך בעבודה, כך במשפחה.

זוהי מלחמת הישרדות במירעה.

 

ככל שקשה יותר, וככל שהחיים מתנהלים בחוויית מצוקה וקושי (ולמי לא קשה ולחוץ בימינו?!) יש יותר הצדקה פנימית לדאוג לעצמך, ומקסימום למי שקרוב אליך.

אז גוברת ההתנהלות של 'כל דאלים גאבר', מתוך עמדה של חוסר אמון בסיסי באחרים. אתה לא סומך על אחרים, ובטוח שגם הם לא סומכים עליך. לכן כל אחד מנסה לדאוג לעצמו. והאחרים? 'שידאגו לעצמם – העיקר, שלא יעמדו בדרכי'.

בהישרדות כמו בהישרדות. לא בתוכנית ריאליטי, בחיים עצמם. כמו חיות.

 

יתכן ודברי נשמעים קיצוניים, כטבעם של טיעונים ממוקדים, אך עיקרם מדויק במהותו. בחיי היומיום, אם לא שמים לב לכך 'האחרים' קיימים בעיקר כאובייקט השלכה שלנו – צריך אותם כדי לכעוס עליהם. הם מקור החרדה, הקנאה והתחרות שלנו. מולם אנחנו מנהלים את מאבקי תחושת הערך, מודדים אם אם אנחנו 'שווים' מספיק או לא בהשוואה אליהם, הם מפריעים בהשגת הרצונות שלנו ועליהם אנחנו פורקים תסכולים וקוצר רוח. הם שם כשלוחה שלנו ולמעננו, ולא כאדם בפני עצמו, לא כסובייקט נפרד עם עולם חוויות משלו, עם מרחב מחייה משלו שרוצים להתחשב ולהיטיב איתו. לא רוב הזמן לפחות.

 

להתנהלות האנושית בה האחר אינו קיים עבורנו או קיים רק כהשלכה שלנו הסברים מגוונים. במאמר שלפניכם ארצה להתייחס לזה הנוירולוגי-קוגניטיבי ומעט לתרבותי.

לדעתי, אם נרצה להבין  את ההגיון של כל הסבר, נרצה לשנות מעט בעצמנו את האפשרי על פי כל הסבר, נוכל לשפר רבות במצב הנוכחי שאינו מיטיב עם אף אחד. מטרה נאה בתחילתה של שנה חדשה.

 

ראשית, ההסבר הנוירולוגי-קוגנטיבי למצב הבלתי נמנע בו האדם רואה רק את עצמו

הנוירולוגיה יכולה להסביר מדוע אנשים בוגרים מתפקדים פעמים רבות ללא מודעות או שיקול דעת, ללא הבנה לוגית או אמפטיה לזולת. מדוע הם מגיבים בצמצום או התפרצויות רגשיות אוטומטיות כמו חיות ללא תבונה, שללא ספק יש להם.

למעשה מדובר בדיון עתיק יומין נוסף העוסק גם הוא בטבע האדם – האם טבע האדם טוב או רע מנעוריו? האם אנשים טובים מטבעם לאחרים או שמא רעים?

האמת הנוירולוגית היא שהאדם אינו טוב ואינו רע – האדם הוא שורד מטבעו הנוירולוגי. כך בנוי המוח, ואין בכך מהות ערכית של טוב ורע. האדם אינו אמפטי, אינו מוסרי במהותו הביולוגית. 'הוא מה שהוא' נוירולוגית. זהו נתון אובייקטיבי ללא איכות שיפוטית.

יש אנשים, שאינם מסוגלים לראות את האחר גם במצבי שגרה בלתי מאיימים. יש אנשים שקשה להם יותר מאחרים לראות את האחר כנפרד. לייחס לו רצונות, מחשבות, ותחושות משלו. האחר הוא שלוחה שלהם, המשך של רצונותיהם, לא יותר מתמונת השלכה של עולמם שלהם. כשהאחר משקף אותם 'יפה' הם אוהבים אותו, כשהאחר חורג מתפקידו להיות 'אני-אובייקט' לצרכיהם הם מתפרצים בזעם, שנקרא 'זעם נרקסיסטי'.

אלה מבוגרים שלמעשה אינם מבקשים מהאחר משהו אלא דורשים ממנו, והם אינם מקבלים את האפשרות שיגידו להם 'לא'. אם סירבת להם, לא הערצת אותם, לא תיגמלת אותם – התגובה שלהם חד משמעית – זעם שמכלה את האחר ואת היחסים איתו: אני כועס – משמע אתה לא קיים!

 

כבר מגיל שנתיים (וחלקם אף קודם) ילדים מתחילים לקלוט שיש 'אחר' סביבתם ובהדרגה מבינים שלאחר יש נוכחות פיזית ועולם פנימי שונה משלהם. הפנמת המשמעות של מידע זה לוקחת שנים, אם בכלל: להבין שהאחר אינו בשליטה שלך, שהוא אוטונומי ושונה ממך, שיש לו זכות ויכולת להרגיש ולהגיב כרצונו.

ילדים זכאים התפתחותית לא לקבל זאת, ועצוב לגלות כמה מבוגרים אינם מסוגלים לקבל זאת. כשמדובר בדפוס קבוע, יש בכך בעיה. לאנשים כאלו קשה ביחסים אישיים. הם מרגישים קורבנות של 'האחרים שאינם נחמדים אליהם', הם נעלבים, כועסים, תמיד צודקים ומתקשים לקיים מערכת יחסים הדדית בה יש מקום לעוד אדם מלבד עצמם.

 

הייתי רוצה להאמין שיש מספיק אנשים, שבמצבי שגרה לא מאיימים מסוגלים לראות את האחר כסובייקט נפרד מהם, עם רגשות ועולם משלו שראוי להכרה וכבוד. הם שומרים על וויסות רגשי וקוגניטיבי מספק כדי לא להיות מוצפים מידי. מקשיבים לאחר, רואים אותו ואת הצרכים שלו, ולא רק את שלהם, מקבלים דעות שונות משלהם ותגובות שאינן תמיד נוחות להם. גם כשהם כועסים הם עדיין שומרים על נימוס ואדיבות כלפי האחר וזוכרים שגם הוא אדם עם תחושות כמוהם, והעובדה שיש מחלוקת אינה סיבה להשמדה.

 

האתגר הוא להמשיך ולראות את האחר במצבי הצפה רגשית של כעס, עלבון, אכזבה. לשמור על האינטגרציה הפנימית גם כשאתה כולך בכעס, בעלבון, באכזבה או בכאב שלך. כלומר כשאתה מוצף לגמרי בתחושות, ברגשות ובמחשבות שלך, להיות מסוגל לכלול בתוך החוויה שלך גם את האחר, את זה שמולך וסביבך (בין אם בו בזמן ובין אם או מעט אחרי זה, כשהתעשתת).

 

השאיפה היא לחזק את היכולת הזו – להיות מוצף רגשית ובו בזמן לא לאבד את האחר, ו/או להתעשת במהירות סבירה אחרי שהוצפת ואיבדת את האחר, ולחזור לראות אותו.

 

למה זה כל כך קשה?

 

מבחינה מוחית יש לנו שלושה מוחות המעורבים באופן פעיל ביחסי היומיום הבינאישים שלנו.

המידע על המוח רב ומקיף, אתמקד במספר נתונים מזערי הקשור ישירות להסבר מדוע אנשים מגיבים בהתייחסות לעצמם ולא לאחרים.

 

גזע המוח – מוח הזוחלים הקדום הנמצא בעורף הצוואר, ואחראי על שני תחומים מרכזיים. האחד: על העברת מסרים סנסוריים ומוטוריים ממוח השדרה לעיבוד מורכב בקורטקס. השני: גזע המוח אחראי על פעולות הויסות והעוררות האוטומטיות של הגוף בתחום הנשימה, טמפרטורת הגוף, פעולת הלב, העיכול ועוד. פעולות שקורות ללא תשומת לב מודעת של האדם ומשפיעות באופן מכריע על התנהלותו, במיוחד במצבי לחץ ואיום.

בעת לחץ פועלות אוטומטית ובמהירות רבה שתי מערכות להגנה על האדם – הסימפטטית מאיצה ומגבירה פעולת מערכות מסוימות בגוף כדי לעזור לאדם לתקוף (למשל – קצב זרימת הדם), והפרה-סימפטטית מעכבת פעולת מערכות אחרות (למשל, הקיבה) שוב, במטרה לעזור לאדם במלחמתו במקור הסכנה.

זכרו את מאפייני גזע המוח, כשנדבר מיד על תפקידו המשולב עם המוח הלימבי.

 

 המוח הלימבי – מוח היונקים אחראי על התפקודים הרגשיים, הבינאישיים וההישרדותיים הטרום שפתיים שלנו. יש בו מספר מרכזים חשובים:

 ההיפוקמפוס – אחראי על הזכרון החוויתי והמרחבי, הוא יוצר זכרונות רגשיים ומשמר אותם.

 ההיפתלמוס – מווסת תהליכים מטבוליים (רעב ושובע למשל), שולט על יצור הורמונים ומווסת את מערכת העצבים המרכזית בגזע המוח במיוחד במצבי לחץ. לכן הוא נקרא 'מרכז הלחץ במוח'.

 האמיגדלה היא איבר מרכזי להסברנו – האמיגדלה מגיבה אוטומטית למצבי סכנה בתגובות התנהגותיות והורמונליות של תקיפה, בריחה או קפיאה: Fight – Flight – Freeze Response. מטרת האמיגדלה היא הישרדות. היא פועלת במהירות רבה, שולחת מסרים הורמונליים דרך ההיפותלמוס 'ומגייסת' את מנגנוני גזע המוח ודרכו את כלל הגוף למצב החרום של התמודדות עם מקור הסכנה. הכל כדי לשרוד בהצלחה את הסכנה המאיימת. להיות או לחדול – זו המציאות עבור האמיגדלה.

האמיגדלה היא 'מרכז הויסות הרגשי' החייתי של האדם. יתרונותיה בהגנתה על הקיום, אך חסרונה המרכזי הוא שהיא מגיבה פעמים רבות לסכנה שאיננה קיימת.

אם למשל, האדם הקדמון היה נתקל בנחש בערבות, ומגיב מיידית בתקיפה להורגו, או בבריחה על חייו או בקפיאה כדי להינצל, הרי שיש בכך הגיון הישרדותי. עדיף שיטעה מאשר לא יזהה. אבל האדם המודרני מזהה סכנות 'בנחשים מודרניים' סימבוליים ולא ממשיים. נחש אחד ומסוכן 'המקפיץ' את האמיגדלה מיידית לפעולה הוא פגיעה בערך – כל מה שגורם לאדם לחוש שהוא טיפש/ קטן/ עלוב/חסר ערך/מזולזל וכו'. מישהו העליב אותי – אני תוקף, מישהו חסם אותי – אני תוקף. מישהו ניצח אותי – אני בורח. משהו קשה לי – אני בודאי בורח.

'נחש' שני ומסוכן מאוד לאמיגדלה הוא אובדן שליטה – כל מה שמרגיש מיידית כמו חוסר אונים או קטסטרופה. אין לי מיד פתרון? – אני תוקף ומאשים, דברים יוצאים משליטה לרגע? – אני בורח ולא אכפת לי מה קורה לאחרים.

לאמיגדלה אין יכולות חשיבה ושיקול דעת, כמו שנדבר מיד על המוח המפותח יותר שמעליה. היא יודעת רק להגן על ההישרדות – לתקוף, לברוח או לקפוא. במצבים כאלו היא רואה כמובן רק את עצמה, או במילים פשוטות יותר, האדם רואה רק את עצמו, לא את הסביבה, לא את האחר... וכל זה קורה במהירות מסחררת, שכן בהישרדות אנו עוסקים.

 

 הנאו-קורטקס, קליפת המוח היא החלק בו נמצאת התבונה האנושית. הקורטקס נמצא פיזית בחלק העליון של הראש/קרקפת, הוא דק ועוצמתי ביכולתו האנליטית והיצירתית. בו נמצאת השפה, החשיבה הלוגית, היכולת לחשיבה מופשטת, להבנת משמעות סימבולית של דברים מעבר לקונקרטי, היכולת להסיק מסקנות, לחשוב על העתיד והאפשרי, להעביר ביקורת, לחשוב מוסרית, להיות אמפטי, להתחשב בזולת, לראות את זווית החוויה של האחר. 'הפנטהאוס' של החשיבה בקורטקס היא החשיבה האינטגרטיבית, המורכבת, הביקורתית והמופשטת. הקורטקס קיים כאמור רק אצל האדם.

החלק הקדמי בקורטקס, הנמצא במצח, נקרא הפרה פרונטל קורטקס (Pre frontal cortex) ובו ממוקמות פונקציות הויסות של הקורטקס. חלק זה אחראי על תכנון והכוונת התנהגויות מורכבות, והוא זה שמעורב בקבלת החלטות מודעות, היכולת להשהות תגובות, להתאפק, לתכנן פעולות, ליישם מנסיון עבר, להפעיל שיקול דעת. איזור זה במוח מבשיל נוירולוגית בהדרגה עד שיאו רק בגיל 21 לערך.

הפרה פרונטל הוא האיזור הנמצא טופוגרפית ותפקודית בקשר ישיר עם האמיגדלה, מקבל ממנה את מסרי הסכנה, דרך שדרים הורמונליים עוצמתיים ומהירים. הוא 'הראשון לאבד שליטה', ובעקבותיו כל שאר תפקודי הקורטקס הנבונים.

 

ברור שלקורטקס יתרונות רבים – באמצעותו אנו חושבים, רק בו יש תודעה, בזכותו 'מותר האדם...' וכו'. חסרונו הגדול של הקורטקס שהוא איטי. לוקח זמן רב לחשוב, וככל שהחשיבה יותר מורכבת, יותר אינטגרטיבית ומופשטת – כך לוקח יותר זמן להגיע אליה.

זהו נתון נוירולוגי בסיסי. לכן פעמים רבות הקורטקס, ואנו בני האדם, מפסידים לאמיגדלה בתגובותינו לסכנות (אמיתיות ולרוב מדומיינות). האמיגדלה מגיבה מהר וחזק יותר, ולקורטקס אין סיכוי וזמן להיכנס לפעולה. הוא איטי ומסורבל מידי, הוא נשאר מאחור, ופעמים רבות גם לא מתעשת ולא משתלב בהמשך.

 

לדוגמא: לכל אחד יש את 'הטיפוס שמקפיץ אותו'. למשל, רותי ביקשה מדנה אחותה לעשות לה טובה ולהביא לה מבית המרקחת תרופה חשובה כי היא מאד מאד עסוקה. גם דנה היתה עסוקה אבל לא היה נעים לה לסרב כי רותי נשמע כל כך מסכנה, ורותי תמיד מתלוננת כמה קשה לה. היא עשתה סיבוב במיוחד. עמדה בתור הארוך בבית המרקחת, נסעה עוד רבע שעה בפקקים עד אחותה. חיפשה עוד זמן ארוך חניה, עלתה לאחותה. להפתעתה גילתה שיש אצל אחותה חברה והן יושבות ומפטפטות בנחת. אחותה אמרה לה ברוגע: "אה, יופי. תודה שהבאת את התרופה... נדבר מחר".

דנה נעלבה מאד, השתתקה, דמעות עלו בעיניה, ומרוב השפלה, לא אמרה דבר, הסתובבה, וברחה. תגובת הזלזול של אחותה, היתה כה מסוכנת עבורה, פגעה כה קשה בערך שלה, שהיא היתה חייבת לברוח. זו היתה תגובת Flight מהירה של הישרדות שבאה מהאמיגדלה. דנה היתה חייבת להימלט כדי לא להתמוטט בבכי או בצעקות מביישות ומסוכנות לקשר.

שעות לקח לה להירגע ולהתעשת מהעלבון ואובדן השליטה. כשחזרה לתיפקודי קורטקס יכולה היתה להיזכר שיש לאחותה נטייה להפעיל מניפולציות להשיג את שלה. שהיא תמיד שוכחת זאת כי היא רוצה 'להיות טובה' וכל פעם שהיא 'נופלת בפח' היא נפגעת. כשהפעילה את תבונתה, החליטה לא להגיד לאחותה דבר, כי מניסיון עבר שיחות לא עזרו אלא להיות יותר חזקה בהחלטתה האישית לא לעשות דברים עבור אחותה שהיא אינה שלמה עמם. לעשות רק כשהיא רוצה, ולא לצפות להערכה והתודה של אחותה. עד כמה שאפשר כמובן. למחרת בבקר דנה כבר הרגישה טוב יותר עם עצמה.

 

קשה 'לעלות לקורטקס' לחשיבה לוגית מבחינה נוירולוגית כשהתגובות 'נחטפות' מהמוחות החייתיים. אנחנו מחווטים (Wired) נוירולוגית להגיב מהמוח הלימבי החייתי שלנו בתקיפה או בריחה מהירים כשמזוהה סכנה. כאמור: האמיגדלה לא רואה את האחר, הוא 'נעלם' במיוחד אם הוא מקור הסכנה. מבחינתה 'אני רוצה – משמע אתה לא קיים'.

לא מדובר בהתנהלות לא טובה שלה – זאת התנהלות השרדותית הגיונית. הקורטקס, שהוא החלק החושב, המוסרי והאמפטי, מגיב אחרון ולאט, ולפניו כבר 'חטפו אותו' המוחות החייתיים יותר – מוח הזוחלים ומוח היונקים. תגובותיהם מהירות, הישרדותיות ועוסקות ביחיד ולא בזולת. כמובן שיש במוח היונקים חלקים העוסקים בחיברות ויצירת קשר לשיתופי פעולה, אבל לא בכל מחיר, ולא בהכרח בדרך של אמפטיה והתחשבות בזולת. כדי להכליל גם את האחר בתוך החוויה שלנו צריך יכולת שכלית ורגשית מפותחת האפשרית רק מתוך הקורטקס, רק כשהוא פעיל, וגם זה רק אצל חלק מהאנשים.

 

מדוע האמיגדלה מזהה סכנות גם כשאינן קיימות בפועל?

בגלל הנטייה האנושית לפרשנויות שליליות של המציאות

האמיגדלה מזהה סכנות של פגיעה בערך ואובדן שליטה גם במצבים שאינם כאלו בפועל. למשל, כשמישהו עוקף אותך בתור, אין זה אומר שהוא מזלזל בך, וצריך להיעלב או לתקוף אותו; כשמישהו חושב אחרת ממך, זה לא אומר שהוא נגדך וצריך 'להשמידו' כאויב.

אבל האמיגדלה אינה 'לוקחת סיכונים'. היא 'מקפיצה' את תגובות הלחץ של התקיפה והבריחה ללא תבונה ושיקול דעת, מעוררת רגשות סוערים ותגובות לא שקולות גם כשיש סימן מזערי של סכנה. מבחינתה ההגנה על הקיום היא העיקר, ולא קשרים חברתיים. מטרתה להגן על האדם, גם כשבפועל אין צורך בכך, ולכן היא 'מוחקת' אנשים אחרים, גורמת לנזקים חברתיים ואישיים.

 

אלברט אליס( Ellis, 2005), תיאורטיקן קוגניטיבי מוביל של הגישה הקוגנטיבית התנהגותית R.E.T Rational  Emotive Therapy . הגישה מסבירה את הנטיה האנושית לפרשנויות לא רציונליות של המציאות. לדעתו של אליס אנשים נוטים לפרש באופן סובייקטיבי ובמהירות לא מודעת את המציאות. הם מפרשים לפי 'הצריך' שלהם, ולכן כועסים כשהמציאות והאחר לא מתנהגים לפי 'הצריך'. למשל, הם מפרשים את המציאות לפי פרשנות של קטסטרופה שאולי תקרה גם כשעדיין לא קרתה. החרדה והאימה מהוות סכנה של אובדן שליטה 'המקפיצה' את האמיגדלה לתגובות תקיפה או בריחה ונוצר מעגל שלילי הפוגע שוב בתבונה ובשיקול הדעת. פרשנות מסוכנת נוספת היא הנמכת ערך: האדם מפרש את המצב כמעיד על נחיתות שלו, מרגיש 'לא שווה', והסכנה לתחושת הערך מעוררת תחושת השפלה המעוררת גם היא את האמיגדלה לתגובת תקיפה או הגנה.

 

התגובות המהירות והקיצוניות של האמיגדלה יקרו עקב תחושת הסכנה שלה, שתתעורר מהפרשנות הסובייקטיבית הלא רציונלית המעוררת חוויה ותגובות גוף אמיתיות כאילו הסכנה אכן התרחשה. עד כדי כך חזקה כוחה של הפרשנות. הקורטקס הרציונלי, היודע שהפרשנות היא סובייקטיביות, והסכנה עדיין לא קרתה, לא מספיק להיכנס לפעולה לפני שהאמיגדלה תוקפת, האחר נמחק, והנזק נעשה.

 

לדוגמא: הילדה המתבגרת חוזרת מבית הספר בוכיה, לדבריה המורה 'דיברה אליה לא יפה לפני כל הכתה כשהחזירה את המבחנים, ונתנה לה ציון לא טוב'. ההורה שחזר אך לא מזמן עייף מעבודתו מתרגז על חוצפתה של המורה. הוא נעלב – איך מעזים לפגוע בבתו האהובה?! הפרשנות הלא רציונלית המיידית שלו היא ש'אף אחד יעז לפגוע בבת שלו!' 'שאין ספק, שהמורה פגעה בבת שלו', 'שמי שפוגע בבת שלו, פוגע גם בו!' 'ושחייבים לסגור את העניין מיידית, ולדאוג שהבת שלו תפסיק לסבול ולבכות!' מבחינתו 'אין אפשרות אחרת!', 'חייבים לעשות סדר בחוליי מערכת החינוך!'

שטף הפרשנויות המהיר, החד משמעי והלא רציונלי, המציף מיידית רגשות כעס, עלבון, ודחיפות מביא את ההורה להתקשר למורה למרות שהשעה עשר בלילה. הרי מבחינתו העניין דחוף ואין סיבה לחכות לבוקר.

המורה עונה בטון עניני ומעט קצרת רוח. רגע לפני שענתה התלבטה עם עצמה וחשבה לא לענות מפאת השעה המאוחרת. מה שהכריע את הכף היתה הפרשנות הלא רציונלית והלא מודעת שלה 'שאם לא תענה אינה עושה תפקידה כמו שצריך כי מורה טובה נגישה בכל שעה, ועונה באדיבות לכל פניה'.

כשהאב מתחיל לדבר ולתקוף, המורה מנסה להסביר את מה שארע, שבעת החזרת המבחנים אמרה לבתו שתרצה לדבר אתה אחרי השיעור אבל הבת התפרצה בצעקות לפני הכתה. אבל האב לא מקשיב, ואומר שהמורה תמיד היתה נגד בתו מתחילת השנה, שהיא מפלה תלמידים, שעוד הורים מתלוננים עליה. באותו רגע המורה לא קיימת מבחינתו, קיים רק עלבונה של בתו ועלבונו שלו הנחווים כסכנה גדולה שיש לחסל, והם מנהלים אותו.

המורה מיד מפרשת את דבריו 'כחיסול ממוקד' על תחושת הערך שלה, מוצפת בחרדת קטסטרופה שהאב ילך לעתונות וישמיץ אותה. לכן היא תוקפת אותו במילים בוטות 'שעם אבא כזה לא פלא שבתו מתנהגת כך'. גם היא איבדה את השליטה, וההסלמה בשיחה הגיעה לשיאה.

במקום שני בוגרים, שני קורטקסים נבונים שמנהלים שיחה מורכבת על קונפליקט, מתנהלת השיחה בין שתי אמיגדלות סוערות המנהלות קרב חייתי על קצה צוק במאבק מול סכנה קיומית מדומיינת שנחוות באופן כה ממשי עד שהחריבה כל תבונה.

 

התבונה שוב הפסידה להישרדות האוטומטית מול חווית הסכנה. זו הרגרסיה, ברירת המחדל, והאתגר הוא להתעלות מעליה

 

המלצות – כיצד להמשיך לראות את הזולת גם כשסוערים רגשית?

כיצד להגיב עם המוח הנבון ולא רק עם המוחות החיתיים?

כל השיטות שאציין מיועדות להפחית את עוצמת תגובות האמיגדלה האוטומטיות. אם הדימוי של האמיגדלה הוא כמגיבה לסכנת נחשים, אזי המטרה היא שהאדם יגיב כמאלף נחשים רגוע, שקול, וממוקד בסכנה בגישה עניינית ולא מבוהלת.

יתרת השיטות מיועדות להתעשתות מהירה יותר של הקורטקס והחשיבה השקולה. המטרה היא 'לעלות מהר לקורטקס'. להפעיל אותו כדי שייקח ניהול כולל על שאר חלקי המוח.

כל השיטות דורשות מאמץ, תשומת לב וזמן. הן דורשות שהאדם יחליט שהאחריות על התגובות היא שלו, והוא לא מאשים אחרים 'שהרגיזו אותו'.

 

ההמלצות מבוססות על גישת הסומטיק אקספיריאנסSOMATIC EXPERIENCE   ׁ ׁ(לוין, 1999)

על גישת הנ.ל.פ N.L.P  (ביילי, 1997) ,על גישת ה RET של אליס ׁ (Ellis,2005), ועל גישת הדיאלוג של חלי ברק שטיין (1999, 2012,2010)

 

 כמה טכניקות לדוגמא:

ברמה הפיזית

-  לעצור! לקחת פסק זמן לפני שמגיבים, וגם להחליט אם מגיבים. תמיד אפשר להתעשת, ולהגיב 'אחר כך'. כשיש זמן הקורטקס יכול להתחיל להגיב ולנהל 'מקצה שיפורים' לתגובות האמיגדלה. כך התגובה הכוללת תהיה פחות גרועה.

 - לנשום! בעת מתח הנשימה הופכת שטוחה וקצרה. הפניית תשומת הלב לנשימה עוזרת להפחית לחץ. לשים לב לאוויר הנכנס והיוצא. לשמור על הנשימה כמו 'עמוד שדרה' אליו חוזרים בעת מצוקה וממנו מתייצבים.

–  למקם את עצמך ביציבות! במצב של מתח חשוב להרגיש בטיחות ורוגע דרך הגוף. מוח הזוחלים והיונקים מגיב לכך במהירות ונרגע. כך למשל – להרגיש את מגע הרגליים על הרצפה, את התחושה ברורה של משענת הכסא.

–   להכין 'עוגנים' להרגעה! כשאדם מכיר את עצמו במצבי לחץ ומודע לתגובותיו הוא יכול להכין לו 'עוגנים' (Encores) שיעזרו לו להירגע מהר יותר בעת סערה. כך למשל, לחיצה על נקודות בגוף שידועות כמרגיעות (מפרקים), לגעת בחפצים על הגוף (שרשרת, טבעת, שעון).

–   למקד את הראיה בחפצים נעימים למראה במרחב סביבך! כשהמוח מקיף עצמו בתחושות נעימות קל לו יותר להתמודד עם חוויות שליליות ולחץ. חשוב לזכור את החפצים הנעימים כעוגן או רפסודה אליהם חוזרים בעת סערה.

 

ברמה הקוגניטיבית

–  לזהות פרשנויות לא רציונליות שמגבירות סכנה, ולהכין פרשנויות רציונליות שמרגיעות. העצה נכונה במיוחד למצבים ידועים ומוכרים שחוזרים על עצמם ואפשר להתכונן אליהם. ישנם, כאמור, נחשים מוכרים של פגיעה בדימוי ואיבוד שליטה. אם אדם עובד על המודעות העצמית שלו, הוא יכול להכיר את הנחש המסוכן לו, במיוחד אם זה נחש קבוע, ואליו אפשר להתכונן דרך דיבור פנימי שיחזק את הקורטקס.

למשל: אני יודעת שבכל פעם שחמתי מגיעה כל מבט שלה מתפרש אצלי כביקורת, ואז אני מגיבה בתוקפנות ומסבכת דברים. אחר כך מסתבר שהיא לא התכוונה ואני מצטערת. במצב כזה אולי אכין לעצמי מראש 'אנטיביוטיקה רגשית', כמו משפט קצר ומרגיע "היא לא נגדי, הכל בסדר, לא אגיב עד מחר...". אומר אותו לעצמי כמו מנטרה חיובית, שתעזור לכל מוחותי להירגע.

–  להתאמץ לחשוב ולהגיד סוגסטיות חיוביות שיפחיתו את תחושת הסכנה – להגיד לעצמך ולאחרים שוב ושוב באפקט כמעט היפנוטי: 'יהיה בסדר', 'נמצא פתרון', 'כולנו כאן עם כוונה טובה', 'מה שקורה הוא לא נגד אף אחד', 'זה יסתדר'. גם אם אינכם בטוחים בכך באותו רגע, הרי שהאמיגדלה כבר מגיבה לסכנה – היאבקו בה להפחתת הסכנה.

ככל שהדיבור הפנימי, המנטרות והסוגסטיות יהיו קצרות, מותאמות ואמינות לאדם, כך הן תהיינה יעילות יותר. הדיבור הפנימי מכוון ישירות ללא מודע, וכוחו להשפיע על הפרה פרונטל קורטקס וכוחות הויסות במאבקם עם אובדן השליטה מול הסכנה.

 

§ ברמה ההתנהגותית

מבחינה התנהגותית יש הקשר תרבותי לתופעה של 'אני רוצה – משמע אני קיים'.

לא אכביר מילים 'על התרבות הישראלית הלא מתחשבת', שמרבים לעסוק בה. גם בלי להיכנס לפרטים, ברור לכולם, שלחינוך ולסביבה יש השפעה על טבעו הנוירולוגי של האדם שבו עסקתי עד עכשיו במאמר. נורמות תרבותיות יכולות להגביר ולהחליש את הנטיה האנושית להתחשב בזולת במצבי לחץ וסערה רגשית.

כך למשל, בכל מדינה עמידה בתור תראה אחרת, ויכוח יתנהל בטון שונה, ומרחב אישי יישמר בדרך אחרת. יותר מכך – אותו אדם, שיסע למדינה אחרת כתייר למשל, ימצא בתוכו את היכולות להתנהג אחרת, מתוקף ההסתגלות לכללי הסביבה השונים. מכך עולה שיש אפשרות 'למתוח' את גבולות הנוירולוגיה ולאמן את היכולות. לכך כיוונתי בהמלצות הקודמות, ואוסיף עוד כיוון בקטע זה על התרבות.

 

ההמלצה ההתנהגותית המרכזית שלי היא – להתנהג בנימוס!

נימוס פשוט, שבו אומרים: 'תודה', 'בבקשה', 'אני מעריכ/ה את המאמץ'. רצוי מתוך כוונה אך אפשר גם טכנית; נימוס בו מתעניינים: 'מה שלומך?' ומאחלים: 'יום טוב'; נימוס בו נותנים תשומת לב למבוגר וגם לילד, מקשיבים עד הסוף, ופחות מתפרצים (גם אם יש משהו ממש דחוף להגיד); נימוס בו מקשיבים גם אם הדברים משעמים מעט, מתוך כבוד למדבר; נימוס בו שומרים על טון הדיבור וגם על התוכן – מפחיתים ביקורת גם אם היא צודקת על מנת לא להלבין פני אדם ברבים; נימוס בו שומרים על כבוד האחר לפחות כמו על כבודך ונותנים לאחר את 'זכות הספק' לפני שמאשימים או פוסלים אותו; נימוס בו נותנים מחמאות, מצלצלים לומר 'חג שמח', ועוד שכאלו.

 

בישראל, נימוס הוא דבר ארכאי מבחינה תרבותית, משהו שעבר זמנו. נימוס מקושר עם חולשה, ואף אחד לא רוצה לקחת את הסיכון להיות פראייר או רכרוכי. נימוס גם מקושר לעיתים עם התנהגות שיש בה זיוף וחוסר אוטנטיות – אם אתה מנומס אז אולי אתה מסתיר את רגשותיך האמיתיים. ישראלים הם 'חמים וישירים, וגם אם לא מנומסים זה עדיף ...'.

הייתי רוצה להציע גישה לפיה נימוס אינו מזויף, ובודאי שאינו פוגע באוטנטיות של האדם – אפשר לשלב בין השניים. נימוס הוא התנהגות מאוד אמיתית. זו התנהלות שיש בה איפוק, כבוד לעצמך ולזולת. נימוס מקנה נינוחות, גם אם שטחית. הוא מתרגל את הגוף והנפש לויסות, לתגובות במצבי לחץ לא רק ממקום חייתי אלא ממקום שרואה את הזולת.

הנימוס הוא הפלטפורמה שממנה ממשיכים לדיאלוג אוטנטי וישיר מכל הסוגים, למקומות עמוקים יותר.

כמובן, שאם כל הדיאלוג של האדם עם סביבתו הוא רק שכבה דקה של נימוס, כמו שאכן קורה במדינות מסוימות, תתפרץ עוינות וחרדה, כי האדם זקוק לעוד סוגי דיאלוג רגשי עם סביבתו. (הרחבה במאמר שלי על 'בוא נדבר – על שיחה קטנה בינונית וגדולה').

 נימוס אינו בא במקום פתיחות, וגסות רוח אינה תירוץ לחוסר נימוס.

לדוגמא, אם בסופר מישהי דוחפת ועוקפת בתור בגסות רוח, זה מעצבן מאד מאד. האמיגלה 'קופצת' ותוקפת, מבחינתה אין נימוס, היא מוכנה להשתלח חזרה ולומר 'בהמה! עופי לסוף התור! מי את חושבת שאת?!' – והאמיגדלה צודקת, היא 'נעלבה'. אבל הקורטקס, עם בסיס מתורגל ואוטומטי של נימוס ואיפוק, יכול 'לנשום לרגע', ולומר באסרטיביות מנומסת 'גבירתי, יש כאן תור, כדאי שתחכי כמו כולם...'. גם אם האישה תמשיך להתלהם, עדיין יש לך זכות לבחור בשיקול דעת איך להגיב – בנימוס ואיפוק או בחייתיות. אין חובה ואין הצדקה לחוסר נימוס רק 'כי האחר התחיל'.

נימוס מעיד על חוזק, שקט ואסרטיביות הם חוזק, יש לכך הוכחות, ושווה לתרגל.

 

אני משערת שרוב הקוראים את הדברים חושבים 'אני עושה את זה, האחר לא עושה' או 'האחר מתחיל בלהיות לא מנומס, אני רק מגיב'.

חשוב לזכור, שפעמים רבות איננו קולטים את עצמנו באופן מדויק, כי כזה הוא הטבע הסובייקטיבי והנוירולוגי שלנו. גם האחרים חושבים כמונו שהם מנומסים ואנחנו לא. כולם חושבים שהם צודקים ואחרים לא.

האתגר הוא להישאר מנומס במצבי לחץ (וראו את ההמלצות של הויסות הרגשי בעת לחץ), ללמד אחרים משמעותיים, ילדים, קרובים לנו להיות מנומסים בדרך של הדגמה אישית. אנחנו כמודל שמתאמץ מאוד להישאר מנומס גם בעיתות לחץ, בדרך של הקניית משמעת.

 

דוגמאות איך לדרבן את הילדים לשים לב לאחר, לא לכעוס ולהאשים, אלא לתרגל

לומר לילדך שוב ושוב – אמור 'תודה'. לא להתייאש מהפרשנות המוטעית של 'הם כבר צריכים לדעת';

לכוון אותם: 'שמת לב שאבא התאמץ להביא לך את המתנה שרצית, הוא יתרגש אם תגיד לו שזה שימח אותך'; לשתף בכנות במאמץ האנושי שלנו להתעשת, כל ילד בהתאם לגילו – 'מקודם כל כך כעסתי כשצעקתי עליך, והעלבתי אותך. עכשיו נרגעתי ואני מתנצלת על הטון', 'אני רוצה להגיד לך שוב מה רציתי להגיד'.

דפוס דומה אפשר ליישם עם חברי משפחה נוספים, במקומות עבודה.

 

כפי שהדגשתי בחלק על מבנה הנוירולוגיה שלנו – התעשתות היא הכלי החזק ביותר שלנו. למרות מאמצינו יקרה שנתפרץ, נתנהג לא בנימוס, לא נראה את הזולת. עלינו לזכור – תמיד אפשר להתעשת, תמיד יש 'אחר כך' כדי לתקן, וכמה שיותר מהר, וכמה שיותר בכנות, ותוך כדי לקיחת האחר בחשבון – כך ייטב לכולם.

 

אם לקחתם מחשבה או המלצה אחת מהקריאה, דיינו!

בהצלחה ובהנאה, לעצמנו וגם לסובבים אותנו  

 

חלי ברק שטיין

פסיכולוגית חינוכית מומחית

 

 ביבליוגרפיה:

- ביילי, רוי,1997 . יעוץ באמצעות NLP. תכנות נוירו- לשוני. קרית ביאליק: אח.

-ברק, חלי ו-שושן, שירה. 1999.  בגובה העיניים: לדבר עם ילדים. קרית ביאליק: אח.

-ברק שטיין, חלי. (2010).  מחשבות מתווכחות עם מחשבות. התאוריה של אליס.

 אוחזר מתוך  www.hebpsy.net/barak

-ברק שטיין , חלי. (2012). דברו איתי, שיחה קטנה בינונית וגדולה.

 אוחזר מתוך  www.hebpsy.net/barak

-דוידג', נורמן. 2009. המוח הגמיש. ירושלים. הוצאת כתר

-לוין, פיטר. 1999. להעיר את הנמר: מרפאים את הטראומה. הוד השרון: אסטרולוג.

- נעמן צאודרר, נועה, 2008. דקארט - בדידותו של פילוסוף, הוצאת אוניברסיטת תל אביב,.

-סיגל, דניאל ג'. 2004. הורות מן השורש אל הלבלוב: כיצד הבנה עצמית עמוקה יותר יכולה לסייע

לכם לגדל ילדים בריאים ומצליחים. נתניה: אחיאסף.

Ellis, A  (2005) Rational Emotive Behavior Therapy: A Therapist's Guide- (2nd Edition), with Catharine MacLaren. Impact Publishers

 

 

 

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

איתיאיתי27/8/2014

מעניין איך הדברים עובדים. לאחרונה התנגדתי בנושא לא מעט, ביני לבין עצמי.

חלי ברק שטייןחלי ברק שטיין26/8/2014

תודה רבה.

איתיאיתי26/8/2014

מאמר מעניין, אהבתי את ההגדרות וההסברים, בעיקר בענין הנימוס.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.