עדות חיה למלחמה, נקמה ונוכחות
לואיס זלצר, מעיין בורשטיין
הקדמה
לפני שנים רבות, כקוראי עיתון הארץ ובתוכו מדור "אזור הדמדומים" מאת גדעון לוי ואלכס ליבק על המתרחש בשטחים הכבושים, מצאנו את עצמנו מתקשים לשאת את הידיעה על מה שקורה שם - ואת האחריות שלנו, כאזרחי המדינה, לכך. בתקופה מסוימת חלקנו הפסיקו לקרוא את המדור. הרגשנו שאיננו יכולים לדעת עוד. ניסינו להניח על הנפש ועל המוח פילטר של הכחשה: אם נימנע מן המידע, מן הידיעה - אולי זה "לא יהיה".
במאמר זה רצוננו לערוק מן הידע המוכר, הידוע, הכפוי, ולנסות לפתוח אפשרויות חדשות להגיב (גוטליב, 2025). כלומר, לצאת מן הלוגיקה של המלחמה - מן התפיסה של "אין ברירה אלא להילחם" - כדי לזוז מן התיאור הבינארי, מן הקטבים הדיכוטומיים. אנו מבקשות/ים לערער על לוגיקה המופיעה כקפואה ומנורמלת, שלעתים קרובות מעוררת אדישות, פסיביות וכניעה אל מול המציאות המתגלה.
מה אנחנו מוכנים לדעת? בורג (2025) מצביע על כך שאנו חוששות/ים לראות עדויות מצולמות וכתובות של הפגיעה באחרים בעת המלחמה - פגיעה שנעשית בשמנו, ולכן אנו גם אחראיות/ים לה. אנו מסיטים את המבט מתמונות ההרס והסבל בעזה. הבעיה, אומר בורג, אינה בתמונות - אלא בנו: בקושי, בפחד להישיר מבט.
קראנו את מאמרה של ענת סרגוסטי (2025), ואנו מבקשות/ים להרחיב את הדיון שהיא פותחת.
אנו פונות/ים אל עצמנו ואל א.נשי טיפול כדי לבדוק: עד כמה ועד לאן אנו רוצות/ים לדעת? עד כמה אנו מוכנות/ים להתבונן במראות השונות של המציאויות שאנו קשורות/ים אליהן? האם נוכל להתבונן גם על הפתיחות שלנו - פתיחות אמביוולנטית כלפי מציאות כואבת ומטלטלת?
ברצוננו לבחון אילו מנגנונים אנו מפעילות/ים כדי לדעת, וגם כדי להמשיך לחיות; אילו מנגנונים מפעילה משפחה, הורים, כאשר בן או בת יוצאים לצבא, למלחמה, לשיטור? אילו מנגנונים משמשים את חיילי המחלקה של חייל שנהרג? מה קורה לפונקציית העדות בנפש?
מה אנחנו עושות/ים עם הידיעה שאנו שותפות/ים למה שקורה סביבנו - כלומר, איך אנו מגיבות/ים אל המציאות הרוויה, בציר שבין "נקמה" לבין "התבוננות על האחרים בחמלה"? ובנוסף, כיצד אנו "עוטפות" את המציאות באופן שיאפשר לנו לעכל אותה ולחיות בתוכה?
זעזוע וזוועה: כלי התבוננות ששירתו אותנו בעבר אינם יעילים עוד
כשאנו מתבוננות/ים במציאות הנוכחית, היא כה רוויה עד שאיננו יכולות/ים לתפוס את כולה. אנו תופסות/ים ממנה רק סגמנטים. ככל שהמצב קיצוני, חריף והישרדותי יותר - כך אנו מצטמצמות/ים ביכולת ההתבוננות והחשיבה, ושוקעות/ים יותר ויותר בסוליפסיזם, אגוצנטריות ואתנוצנטריות. ה"אחרות" - אדם אחר, דעה אחרת - הופכת בלתי נסבלת בעצם קיומה.
מצבי סבל, מוות ורעב של מי שנתפסים כ"משלנו", כבשר מבשרנו, מייסרים אותנו ומעלים כאב, חרדה וזעם. אנו מתקשות/ים להסב את המבט אל האחר - הסובל, הרעב, המת. כאבו של האחר מטלטל אותנו, ובמילותיו של ברנשטיין (2004) - "נוכחותו של האחר מפריעה לנו", על אחת כמה וכמה כאשר אנו מעורבות/ים בכאבו וקשורות/ים אליו.
ככל שהמצב מחריף, מתרחש תהליך המזכיר התמכרות: צורך להשתמש בעוד "חומר" כדי להשיג את אותו מצב נפשי ופיזי שייחווה לרגע כמאוזן. ה"חומר" הוא האירועים, הקיצוניות, הקצב המהיר, המספרים, גודל הבניינים המתמוטטים, משקל ראשי הנפץ בטילים, מספר הפצועים והמתים. ה"חומר", כמו סם, הוא חדשות מלהיבות, מעוררות, מדכאות, מפחידות - המטיסות את האדרנלין בגופנו.
צריכת הידע האין־סופית הזו, שאנו מקוות/ים ש"תיתן פשר" ואולי תמלא חלק מן החור שנפער בנשמותינו, מזכירה תהליך של התמכרות: כדי להגיע לאותו ריגוש, לאותה רגיעה או לאותו "איזון" (או יציאה מן האיזון), אנו זקוקות/ים לעוד ועוד חומר. על רקע עומס המידע - המפלצתי בכמויותיו ובזוועותיו - יכולתנו להתבונן באחר שאינו "אנחנו" מתכהה עוד יותר.
במצבי קיצון עזים עד כדי כך אנו מצטמצמות/ים לקטבים: שחור-לבן, טוב-רע, "אנחנו"-"הם", בינארי ולא־בינארי. זו תמיד לוגיקה של "או-או": נחיה או נמות; "נחיה על חרבנו לעד"; "אין מה לעשות"; "ככה זה". אנו נאחזות/ים בידיעה קפואה, סגורה, חסרת מוצא.
במקום חשיבה יוזמת - פרו־אקטיבית - שולטת תגובתיות רה־אקטיבית אל מול "מה שהיה". בתוך כך מתאפשר מקומה של הנקמה, שתמיד היא רה־אקטיבית: מגיבה, גובה חוב. כאשר אנו מתבייתות/ים על מטרה אחת ומוכנות/ים לעשות כמעט הכול למען מימושה, קיים סיכוי רב לאבד את הרגישות ואת היכולת להיות במגע עם הכאב והסבל של האחר.
בן דוד (2025) מפרט ארבע אסטרטגיות של הצדקה עצמית מוסרית על פי אלברט בנדורה (2004), להן קרא Moral Disengagement:
- השוואה מוסרית - "רק תחשבי מה היו עושים להם במדינות אחרות", "תראה מה הרוסים עשו בצ'צ'ניה והאמריקאים בעיראק!"
- דה־הומניזציה - "הם חיות וצריך להתייחס אליהם כמו לחיות".
- שפה מכובסת - "סיכול", "נטרול", "נזק נלווה".
- הפחתת אחריות - "אני לא באמת מבין בזה, יש אנשים מוסמכים שמקבלים החלטות".
בן דוד טוען כי היכולת להבחין בין טיעון מוסרי לבין מנגנון הצדקה שנועד להקל על תחושת האשמה מצויה באבחנות אלה. ככל שאנו זקוקות/ים יותר למנגנוני ההצדקה שמנה בנדורה כדי להרגיש "צודקות/ים" - ייתכן שהצדק שלנו איננו עומד בזכות עצמו.
לב (2025) מציע כי כוח איננו "שייך למישהו". אין "בעל כוח", משום שכוח אינו יכול להיות בבעלות איש. להיפך, אומר לב - לכוח יש בעלות עלינו. מפעילי הכוח יספגו בהמשך את עוצמת וכמות הכוח שהפעילו. וגם כאן, אפשר לזהות היבטים של התמכרות לכוח.
בהמשך לכך, אנו מוזמנות/ים להתבונן בביטויים המקראיים "אטם ליבו", "הקשה לבו" (שמות ז', ג) שמשמעותם - התאכזר, לא איפשר לעצמו להתגמש או לוותר (אבניאון, 1999). חסון (2025) מביא ראייה מפוכחת המתבוננת בנתונים הקשים ומבינה כי בשמנו נעשים פשעים נגד האנושות. לצד זאת הוא טוען שחלק ניכר מן הציבור הישראלי מטיל ספק בנתונים ומבקש לא לפגוש בהם.
הכחשת הזוועות, לדבריו, יכולה להיות מקור לנחמה ותקווה - משום שיש בה ניסיון לשמר את האנושיות, כמעין אמירה ש"לא ייתכן שהצד שלנו עשה דברים כל כך איומים שלא ניתן להצדיק אותם". זוהי הסטת המבט, ועם זאת - גם ניסיון להתיישר עם רף מוסרי, עם דילמה אתית. ההכחשה כמנגנון הגנה יעילה בהרחקת הזוועה, אולם כדי שהזוועה תיפסק, יש להביט בפניו של האחר (לוינס, 1982).
גם אולואה (Ulloa, 1999) מתייחס לכך שאנו מתקשות/ים להכיל את מבטו של האחר, להישיר מבט אל עיניו כחלק מן הדינמיקה של הבושה - אליה עוד נשוב.
המילה והמבט של האחר
נקודת ראות היא מקום וירטואלי שממנו מתבוננים במציאות מסוימת. אי אפשר "להקיף" נקודה זו, ועל כן עלינו לנוע בין מספר נקודות שממנה נוכל להתבונן בצורה מקיפה יותר.
Bateson (1979) השתמש במודל של ראייה בינוקולרית (דו־עינית) כדרך להתבונן במציאות. הוא טען שכל עין מקבלת מידע משדה הראייה, אך שתי עיניים יחד מניבות, בנוסף למידע שכל אחת מהן מביאה, איכות חדשה - תחושת עומק.
כדי להתבונן באוכלוסייה השונה מאיתנו נדרשת החברה להתבונן מעבר לשמה של הקבוצה ולמוצאה, ולהכיר אותה. הדבר דורש מאמץ ונכונות לא להסיט את המבט, ולהתמקד באוכלוסייה אשר היא, שפתה ונוכחותה במרחב הישראלי מעוררות חוסר נוחות - בעיקר בשל תלישותה והדרתה לפריפריה פיזית וגם מנטלית. הם "לא שייכים", הם שקופים, לא ידועים, ומהווים "ידוע לא ידוע" (The Known Unknown; Žižek, 2014): ביטוי המתאר את מה שאנו יודעות/ים, אך משום שהמידע אינו מתיישב עם תפיסות ועמדות אחרות שלנו, והוא קשה לעיכול, הוא מעלה קונפליקט וחוסר נוחות.
לכן איננו מעוניינות/ים להתבונן בו, והוא נחווה באופן פרדוקסלי כ"לא ידוע", כלא נוכח. ההתבוננות הזו - שאיננה הכחשה או אי־ידיעה, שהרי המידע ניצב לנגד עינינו - היא עשייה מנטלית שמעלימה ידע שאינו מתיישב עם תפיסות קוגניטיביות ועם מצבים רגשיים מסיבות שונות, בדומה לדיסוננס קוגניטיבי (וכך גם "הידוע הלא נחשב"; בולס, 1987).
נקודת מבט זו מאפשרת התבוננות על רבדים נוספים בתוך ממדים של שוליות והדרה. ניתן להבין את חומרת השוליות דרך המושג "מרחבים שלישיים" שטבע Bhabha (1994) - מרחבי ביניים, מרחבי סְפָר העוסקים במפגש בין תרבויות המאתגר את חוויית הזהות. חוויית השוליות של בני חברה מודרת נחווית כחיים בשוליים החברתיים.
בהקשר הייחודי לאוכלוסייה שבמוקד המאמר שלנו נציע שימוש במושג "מרחבים שלישיים" מרובים ורב־ממדיים, לצורך הרחבה והעמקה של ההתבוננות באנשים הנודדים במרחבי־סְפָר תרבותיים, לשוניים, רגשיים וחברתיים אלימים מאוד.
בתיאור מצבם של אזרחי עזה שורטטו מספר מרחבים כאלה, הקשורים במוצאם, במעמדם הסוציו־אקונומי, בזהותם, בדתם ובאיום הקיומי הרב־ממדי על חייהם. בהקשר הנוכחי נוכל להתבונן גם על מרחב שלישי מנטלי - ידוע ולא־ידוע, נדחק לשולי התמונה החברתית ולשולי התודעה (בורשטיין, 2020). מכאן נוכל למקם את ילדי עזה כנמצאים בממד שלישי נוסף, תודעתי, המשקף את התפיסה הרווחת בקרב חלק גדול מבנות ובני החברה הישראלית.
כאוכלוסייה שולית ומודרת, המושפעת עמוקות מתפיסות חברת הרוב, עלולים בני ובנות הקבוצה להפנים תפיסה עצמית כאיום, כלא־רצויים בעולם, כשוליים ומודרים. עיצוב זהותם של ילדי עזה כשוליים, כמי שנידונו לנדוד במרחבים שלישיים סמויים מן העין, היא אפשרות מציאותית. ייתכן שגם חווייתם היא שהם אינם נראים, שחברת הרוב העולמית אינה רוצה לראותם, להתמודד עמם ולעמוד מולם.
הם אינם מקבלים תוקף ואינם מתקבלים. מידע אודותיהם קיים, וגם מודלים של עבודה קיימים, אולם גם הם נדחקים לשוליים, אינם מיושמים ואינם נראים - שוב, הידוע שאינו ידוע.
מרטון (2025) טוענת כי רגש הבושה הוא קריטי כדי להיות מסוגלות/ים להתקרב אל האחר לאחר שפגענו בו. יחד עם זאת, בושה ואשמה הן חוויות מצמצמות. לכן אנו מציעות/ים לראות בבושה, כאשר היא מלווה באמפתיה, חמלה ונכונות להתמודד עם חלקינו השונים, פוטנציאל להתקדמות ביכולת לפגוש את מבטו של האחר. התבוננות על נקודות המוצא ועל ההתנהלות האתית והמוסרית שלי ושל האחר עשויה להיות מפתח משמעותי בדרך זו.
קרמר (2025) מביא עמדה הטוענת כי חוסר בושה שונה מגאווה. שניהם נראים לכאורה כהפכים לבושה, אולם ביניהם קיים הבדל מהותי. Žižek (2014) מדבר על חוסר בושה כסימפטום של תקופה: התנהגות חסרת בושה איננה בהכרח ביטוי למרדנות או לחיפוש חופש, אלא מנגנון המשרת את המערכת, את הסטטוס קוו.
כאשר פוליטיקאי בוחר לשקר, הוא למעשה אומר: "כן, אני יודע שזה לא מוסרי - ומה בכך?" ז'יז'ק טוען שזו ציניות מודעת, שאינה מאיימת על הסדר הקיים אלא מחזקת אותו. החברה מתרגלת לא לראות בעיה בחוצפה, והביקורת מאבדת מכוחה: כאשר הבושה מצטמצמת, קשה לגרום למתריס לשנות את דרכו. במובן זה החוצפה הופכת למסכה החדשה של הכוח.
ניתן לראות את חוסר הבושה בפוליטיקה הפופוליסטית של ימינו: מן הרטוריקה של טראמפ, דרך אירוע הפריצה לקפיטול, ועד הלחימה הבוטה והנקמנית בעזה. חוסר הבושה אינו נתפס כפעולה של גאווה, אלא כפריצה למנגנוני הסמכות החברתית שאמורים להגן עלינו.
כאן הגאווה וחוסר הבושה נבדלים: הגאווה לוקחת דבר מוחלש ומבקשת להעניק לו כוח ונראות, בעוד שלחוסר הבושה יש אינטרסים אחרים - של כוח ושל שליטה. מקור אחד לפחות ללגיטימציה הנוכחית של חוסר הבושה מתחיל בתרבות שעוצבה בידי המדיה: התפיסה שאין פרסום שאינו ראוי, שכל חשיפה היא מיטיבה וכלכלית. מכאן נגזרת החלשות הבושה.
לסיכום: עדות וגינוי
אנו עדים - רצוניים ובלתי רצוניים - החשופים לאין־ספור סיטואציות חברתיות במעברים השונים בהתפתחות הסובייקטיביות שלנו. המעבר מלהיות עד פסיבי ללהיות עד המסוגל להעיד מאפשר לעתים לעבור מן המקום הסובל והפסיבי אל מקום אקטיבי, המנסה לפעול אחרת, להגיב אחרת למה שאנו חוות/ים.
בצורה כזו או אחרת אנו עדים פסיביים מול המראות שחושפים אמצעי התקשורת: מלחמות, תאונות, שחיתות, אלימות. אחת הדרכים לצאת מן הפסיביות היא ההוקעה - הגינוי (Puget, 2015).
השאלה היא האם דיון אקטואלי באולפן חדשות, או ברשת חברתית, יכול כיום להכיל התבוננות והכלה גם של הכאב והשכול בצד הישראלי וגם של הכאב והשכול בצד העזתי - מבלי שכאב מסוים, "של צד אחד", יוציא ויבטל את הכאב "של הצד השני".
אנו מציעות/ים לראות בעדות, בגינוי, ובנכונות להישיר מבט אל פניו של האחר - לא כוויתור על הכאב שלנו אלא כהרחבת השדה המוסרי, מתוך תקווה שיוכל לשאת גם את נוכחותו של האחר, את זכויותיו ואת סבלו, בלי להימלט שוב אל ההכחשה, הנקמה או חוסר הבושה.
מקורות
אבניאון, א. (1999). מילון ספיר. איתיאב הוצאה לאור.
בולס, כ. (1987). צילו של האובייקט, הוצאת דביר.
בורג, א. (2025). זה לא התמונות, זה אנחנו. בתרגום מתוך: No son las images, somos nosotros. Nueva Sion, Buenos Aires, 12.6.25.
בורשטיין, מ. (2020). שפת האם ושפת האם החורגת- חיבור לצורך קבלת תואר שלישי. אוניברסיטת תל אביב.
בן דוד, י. (2025). כך אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו עדיין בצד הצודק. הארץ, יוני, 2025: https://www.haaretz.co....mpaign=Share
חסון, נ. (2025). הציבור אינו מסוגל להצדיק את הרג הילדים בעזה. במקום לעצור את הזוועה הוא מתכחש לה. הארץ, מאי, 2025: https://www.haaretz.co....mpaign=Share
לב, ג. (2025). לכוח יש אפקט חזק. אבל יש לו גם שתי מגבלות גדולות, שהדוגלים בו מחמיצים. הארץ, יוני 2025: https://www.haaretz.co....mpaign=Share
לוינס, ע. (1982). אתיקה והאינסופי. מאגנס הוצאה לאור.
מרטון, ר. (2025). אישה קשה. פרדס הוצאה לאור.
סרגוסי, ע. (2025). העלמת הזוועות בעזה מהציבור היא מעילה במקצוע העיתונות. יוני 2025- הארץ, https://www.haaretz.co....mpaign=Share
קרמר, ש. (2025). ההבדל בין גאווה לחוסר בושה. גרנטה כתב עת לספרות והגות, יולי 2025: https://www.grantahebre...%d7%a9%d7%94/
Bandura, A. (2004). Selective exercise of moral agency. In T. A. Thorkildsen & H. J. Walberg (Eds.) Nurturing morality (pp. 37-57). Boston: Kluwer Academic.
Bernstein, I. (2004). Devenir otro con otro(s). Ajenidad, presencia, interferencia. Paidós. Buenos Aires.
Bateson G. (1979) "Espiritu y Naturaleza", Buenos Aires .Editorial Amorrortu Walberg (Eds.) Nurturing morality (pp. 37-57). Boston: Kluwer Academic.
Bhaha, H. K. (994). The Location of Culture. London: Routledge.
Gotlieb, N. (2025). Diálogos a la Deriva, Anarquía- Deserción- Autoridad en la Clínica Vincular
Puget, J. (2015). Subjetacion discontinua y psiconalisis. Incertidumbre y certezas. Lugar editorial, Buenos Aires,
Ulloa. F. (1999). Clínica y Análisis Grupal, Nº 80 Vol. 21 (1) Pags. 017-022«Nota's para una clínica de la crueldad» - DOSSIER: «Violencia, transgresión y ley: https://www.imagoclinic.-la-crueldad.
Zizek, S. (2014). Trouble in Paradise: From the End of History to the End of Capitalism. https://en.wikipedia.or...enguin_Books
