תפקידו של השותף השעיר במעשה הטיפולי
רות מילר
"I hear and I forget. I see and I remember. I do and I understand."
"אני שומע ושוכח, אני רואה וזוכר, אני עושה ומבין" (קונפוציוס)
מאמר זה הוא המשך ישיר למאמר המבוא לגישת הדיאדוג, שבה כלבו של המטופל מהווה חלק בלתי נפרד מן הטיפול (מילר, 2026). מטרתו לחדד את היתרון שבעבודה דווקא עם כלבו של המטופל, בניגוד לגישה הרווחת שבה העבודה נעשית בעזרת כלבו של המטפל. כלבו של המטופל, אותו אכנה "הרביעי האנליטי" (בהשראת המושג "השלישי האנליטי" אצל Ogden, 1994), נוכח כל העת בחייו. עובדה זו מעניקה יתרון משמעותי בהפנמת התהליך הטיפולי, וכתוצאה מכך עשויה לתרום גם להשגת תוצאות במהירות יחסית (Gablonski, 2023).
אני רגילה להרמת גבה כתגובה לתשובה שלי לשאלת הפתיחה: "במה את עוסקת?". זהו השלב שבו מצפים להסבר לברק בעיניים. "מה כל־כך מסעיר בגישה חדשה לטיפול בעזרת כלבים?" – מסמן לי (כלומר צועק) הלא־מודע של בן שיחי. אני חייבת להודות שההסבר אינו פשוט עבורי. קשה לי להעביר לאחרים מהו החידוש המסעיר שעליו אני מדברת. יש מטפלים בעזרת כלבים – מה זה כבר משנה איזה כלב? מבחינתם זה יכול להיות כל כלב שהוא, כל עוד אין סיכוי שיגיב בתוקפנות באיזושהי סיטואציה. מאמר זה, הראשון בסדרת המשך והמשכו הישיר של המבוא, מבקש לחדד מדוע החידוש הזה כה מהפכני, ומדוע הוא מעורר בי תשוקה הולכת וגוברת להביאו לעולם.
כל מי שעוסק בטיפול יודע שלשקף למטופל את המציאות באופן ישיר פירושו לעיתים בזבוז זמן, שלא לומר פגיעה בברית הטיפולית. יתרה מזו, "אם ניתן את הפירוש מתוך פיקחותנו וניסיוננו, המטופל יצטרך לדחות או להרוס אותו", כפי שכתב ויניקוט (2009), ועוד רבים וטובים ניסחו רעיון זה בדרכים שונות. בטיפול הדינמי אנו עוסקים אפוא בשאלות מכוונות, המסייעות למטופל לראות את המציאות במו עיניו ולומר אותה במו פיו. רק אז ההבנה מתחילה לחלחל – גם אם באיטיות מרגיזה.
אבל... מה קורה אם, למען הכלב, המטופל נאלץ לבצע במו ידיו פעולות הקשורות במציאות – פעולות הנוגדות את האוטומט שלו, סותרות את רצונו? כל אותן פעילויות שגרתיות, יומיומיות, הקשורות לגידול הכלב, שהמאלף ביקש ממנו לעשות בניגוד גמור לכל אינסטינקט שלו? יתרה מזו – אותן פעולות, שעשה בניגוד גמור לאינסטינקטים שלו, הובילו לתוצאות טובות, מדהימות אפילו: הבעיות שהציג הכלב נפתרו. בשלב זה הלא־מודע שלו מתחיל לאותת: אולי לא תמיד כדאי להקשיב לאינסטינקטים. אולי חלקם אינם משרתים אותו עוד, ואולי אף מזיקים. נכון, לכולנו יש תחושות בטן, ואת כולנו מעודדים להקשיב להן, אבל היי – כשמדובר בטראומות עבר, יש אינסטינקטים שאינם מיטיבים עמנו.
כמטפלים אנו מבינים בדרך־כלל די מהר את אזורי הטראומה של המטופל. הבעיה היא שאיננו יכולים פשוט לספר לו זאת. עלינו להסיר את האבק בעדינות אין־קץ, כדי שלא להרוס אותו – ממש כמו ארכיאולוג החושף מבנה עתיק־יומין שזה עתה התגלה. כאן מתייצב לעזרתנו השותף השעיר, המספר ללא מילים, ללא־מודע של המטופל, את מה שעינינו רואות ופינו אינו יכול לומר. במילים אחרות, אני טוענת שקיים ערוץ תקשורת ישיר בין הכלב לבין הלא־מודע של המטופל (Ponder, 2019), מה שהופך את הרביעי האנליטי לידידו הטוב ביותר של המטפל. הוא לעולם לא יאכזב, לא יוליך שולל, וייאלץ לגלות את המציאות כפי שהיא, כל עוד המטפל ידאג לרווחתו. כלומר, המטפל יכול לגייס את הרביעי האנליטי לטובת ההליך הטיפולי, כל עוד יוודא שהמטופל אינו פורק עליו את התסכול העולה מתוך הכרת המציאות. לרוב, התלונות על הכלב יהיו קשורות לאותם אזורים בחיי המטופל שאינם מתפקדים היטב.
כאשר אנו, כמטפלים, מלמדים את המטופל לדאוג לרווחתו של הכלב ולהבין את מניעיו העמוקים, אנו מלמדים אותו, באותה נשימה וללא מאמץ נוסף, לדאוג לרווחתו שלו ולהבין את עולמו הנפשי הפנימי. המילים כמעט מיותרות בשלב הראשוני של הטיפול. הרגרסיה כבר נוכחת בחדר בדמות הרביעי האנליטי, וניתן להפיק ממנה תועלת מבלי שתתרחש במציאות הקונקרטית (Winnicott, 1954a). לא־מודע מתקשר עם לא־מודע ומצמיח אותו. משם נוכל לצאת, בתוך חדר הטיפולים, אל המילים שיתרגמו את החוויה, יעגנו את הרווחה הנפשית וינעצו אותה בעולם המודע – במציאות שבה אנו חיים.
כדי להסביר את כוונותיי במאמר זה, אציג כמה דוגמאות (השמות בדויים כמובן).
תיאור מקרה א'
רחל מספרת שלכלבה שלה, שלג, אין חשק לחזור הביתה. בכל פעם כשהיא מבינה שהטיול מסתיים וחוזרים לכיוון הבית, היא נשרכת אחריה באיטיות, והטיול מתארך הרבה מעבר למתוכנן עקב כך. הנושא הזה מפריע לרחל מאוד בשגרת חייה.
היא מקבלת הנחיה פרקטית: "מסיבת הפתעה" כשחוזרים הביתה. כלומר, לפני שיוצאים מהבית, מראים לשלג הפתעה ממש כיפית, שמחכה לה במקום בולט, והיא תקבל אותה כשתחזור הביתה. כשמגיעים הביתה, נכנסים בשמחה וצהלה, ונותנים לה את הפרס המובטח.
עד כאן מדובר בתהליך שגרתי של אילוף כלבים, כפי שמקובל כיום (אם כי המונח הזה חוטא לכל התיאוריה שלי, ולכן מעתה אכנה אותו "חינוך").
בפגישה שמתרחשת שבוע לאחר שיחה זו, רחל מספרת שהיא שוכחת, באופן עקבי, להכין הפתעה מראש. היא טוענת שהשכחה נובעת מפיזור דעת, ושניסתה בכל זאת ליישם את הרעיון – להלהיב את שלג לחזור הביתה ורק אז לשלוף הפתעה. יחד עם זאת, רחל מספרת שבמהלך השבוע, תוך כדי ההליכות עם שלג, ובמיוחד ברגעים שבהם ניסתה "להתלהב" לחזור, היא הבינה שגם היא עצמה לא ששה לשוב לביתה.
הנושא הזה פותח שיחה עמוקה יותר, הקשורה לשינויים שעומדים לקרות בחייה. היא מתגוררת כרגע עם שני ילדיה (21, 25), והבכור שבהם עוזב את הבית בקרוב. עקב קשיים כלכליים היא חשבה לעבור לדירה קטנה יותר, אך מאחר שהיא חווה קושי עז עם שינויים, היא דוחה את ההחלטה. נוסף על כך, בדירתה כרגע יש ליקויים רבים והזנחה כללית. מאחר שמדובר בדירה שכורה, בעל הדירה אינו שש להשקיע בה. רחל מבינה שעליה לאגור כוחות ולעזוב את דירתה, או לחילופין – לשפץ אותה. בסוף הפגישה היא מרגישה רוממות רוח ואנרגיה מחודשת לקראת שינוי.
בפגישה שלאחר מכן היא מספרת ששכרה בעל מקצוע לסייד את הדירה, בשלב ראשון.
השכחה החוזרת של רחל חושפת התנגדות פנימית ומהווה פתח אל הלא־מודע. השילוב בין ההנחיה המדויקת שקיבלה לבין התנגדותה מאפשר תובנה עצמית. תובנה המתפתחת כמעט ללא התערבות ישירה מצד המטפל מזכירה, באיכותה, את עקרון הנוירופלסטיות. מחקרים מראים כי סינכרון בין־מוחי – התאמה בין פעילות מוחית של מתקשרים – יוצר פלסטיות, וסינכרון יומיומי מאיץ תהליך זה (Sened et al., 2022). סינכרון דומה נמצא גם במפגש בין אדם לכלב (Ren et al., 2024). אני חווה כאן משהו הדומה לפתרון בעיה מתמטית – וכל שנותר הוא לסיים ב"מ.ש.ל". במילים אחרות, אעז לומר שהעשייה עצמה היא שפותחת את הצוהר הזה; כמובן שנדרש מחקר נוסף כדי לבסס זאת.
מנקודת מבט אנליטית ניתן לומר שהעשייה היא שפותחת את הפתח לראיית המציאות נכוחה, ללא כחל ושרק. מאחר שהמטופל נאלץ לבצע בפועל פעולות המחייבות התיישרות עם המציאות, הוא מתקן – באופן לא־מודע – אזורי נפש בעייתיים שאינם מיושרים עמה. תיקון זה פותח מרחב פורה לדיון בחדר הטיפול: חקירה משותפת של הקשיים בביצוע, החושפת את עומקו של הקרחון. ההבנה מתרחשת תחילה בעשייה ורק אחר־כך במילים, ולכן היא מקבלת תוקף ומשמעות עבור המטופל (Kolb, 1984) והיא מהירה יחסית. גישה זו מחלצת את הלא־מודע מעולם ההגנות במהירות, וההגנות "נופלות" לשרת את הדיאדוג. הכלב הוא הרביעי האנליטי, אך הראשון בשלישייה מטפל–כלב–מטופל התורם להתמוססות ההגנות, שכן הוא הראשון שסובל מן המציאות הזו. במילים אחרות, הכלב מאלץ את המטופל לזנוח פרדיספוזיציות שנשא עמו מילדותו ואינן משרתות אותו עוד. הרביעי האנליטי מאפשר שינוי, ממש כפי שמרחב פוטנציאלי מאפשר זאת (Ogden, 1985; Winnicott, 1971), אלא שהוא זמין ונוכח עבור המטופל והמטפל בכל רגע נתון.
מקרה זה ממחיש כיצד דיאדוג הופכת "בעיית התנהגות" של כלב למרחב טיפולי משותף.
הנושא השני שבו עבודה בגישת הדיאדוג מהווה יתרון משמעותי הוא החזרה הכפייתית, כהגדרת פרויד (Freud, 1920). כמה כבר נכתב עליה, ובכמה סגנונות – ודומה שאין בכך די. כולנו משחזרים, כל הזמן: נתקעים באותם לופים, אותם עולמות, אותם קירות. מתחתנים, מתגרשים. זוגיות פרק ב' אמורה להיות החלום הנכסף, ושוב היא מתפוצצת לנו בפנים, כי לא עשינו עבודה, כי אנחנו ממשיכים לשחזר. בשלב מסוים מגיעים למסקנה שמשהו לא עובד לנו בחיים האלה, והולכים לטיפול. לא בכדי המטפל אמור להיות טאבולה ראסה. אין, או אמורה להיות, היכרות מוקדמת עם המטופלים – לא משנה מאיזה מעגל. הם אינם אמורים לדעת עלינו דבר. המציאות, כמובן, כבר תגיע אליהם: הם יגלו לבד ששינינו כיוון מקצועי, ויבחרו לפתוח זאת בטיפול.
"גיליתי שאת עוסקת ברפואה אסתטית", היא סיננה מבין השפתיים. "אני לא מאמינה עלייך! את? מזריקה בוטוקס? חשבתי שאת קצת יותר מזה". לכי הסבירי לה איך הגעתי לזה, ושבכלל מדובר בפציעה שלא מאפשרת לי עוד לעבוד כרופאת שיניים. אין בכך צורך של ממש; הדאגה העיקרית שלה הייתה שאוותר עליה, בדיוק כפי שהוריה ויתרו עליה. שתי פגישות הספיקו להרגיע את החרדה הזו. המטופלת צמחה ממנה, כמו מכל כשל אמפתי אחר המתרחש במהלך טיפול. "מתסכול צומחים", נהגה לומר לי המטפלת האישית שלי.
כשל אמפתי מעין זה – תסכול שממנו המטופל יכול לצמוח (Kohut & Wolf, 1978) – עשוי להתרחש אחת לתקופה. אחרי ככלות הכול, אנו רוצים להיות אמפתיים כלפי מטופלינו ומגייסים לכך את מרב משאבינו. מיותר לציין שלמטפלים יש בדרך־כלל רזרבות אמפתיה גבוהות, אחרת לא היו בוחרים בעבודה זו. לכן כשלים אמפתיים אינם תדירים בטיפול טוב־דיו.
מה קורה, אם כך, כאשר חלק מן הצוות הטיפולי מלווה את המטופל הביתה? כאשר אותו חלק הוא יצור שעיר, שלו אמפתיה אך גם צרכים ורצונות שחייבים לבוא לידי מימוש כדי שיחיה בשלווה ויוכל להביא לידי ביטוי את אותה אמפתיה? ועוד: חלק זה של הטיפול תלוי במידה רבה, אם לא בלעדית, במטופל. הסיכוי לכשל אמפתי גבוה בהרבה. אם מדובר באזור נפשי בעייתי בעולמו של המטופל, תתרחש חזרה יומיומית על אותם כשלים. אך כאן לא מסתיים הסיפור; טמונה בו גם אפשרות לתיקון יומיומי. נכשלת היום? מחר תהיה עוד הזדמנות. התסכול היום גדול מדי? תנשום, מחר תנסה שוב. בסוף תצליח. התמדה היא שם המשחק, את זאת כולנו יודעים. תפקידנו כמטפלים הוא לשמר את הבסיס הרגוע שממנו יתעורר המטופל בכל בוקר, ולהרגיע את חרדתו כדי לשמר את כוחותיו לטפל ברביעי האנליטי.
כדי להמחיש את הנושא אתן דוגמה נוספת.
תיאור מקרה ב'
יפעת (35) פנתה לטיפול עקב קשיים עם הכלב הריאקטיבי שלה, בינגו (בן 2.5 שנים), שהתפרץ על כל טריגר אפשרי, בכל טיול. בשלב הראשון עבדנו על הבנת וקבלת המציאות – על ההבנה שזהו בינגו, על מכלול גווניו, היתרונות והחסרונות שבהם. על כך שמקור התנהגותו הוא חרדה גבוהה, ועל התנאים הבסיסיים שלהם הוא זקוק כדי להרגיע את החרדה. התנהגותו של בינגו השתפרה במהירות מסחררת. במהלך העבודה, בתהליך שארך כחצי שנה, למדה יפעת בהדרגה לחנך את בינגו ולכוון את התגובה הרצויה למול טריגרים. העבודה איתו נחלה הצלחה משמעותית, ועם הזמן הקשיים הלכו והתמעטו.
ככל שבינגו הלך ונרגע, יפעת הבינה שמשך כל חייה נהגה לאלף כלבים בשיטת המקל והגזר, ובעיקר המקל: אם תעשה משהו רע – תיענש. במהלך העבודה בגישת ה־force free הייתה צריכה ללמוד הצבת גבולות בריאה עבור הכלב שלה; ללמד אותו את ההתנהגות הרצויה בשיטת הגזר דווקא.
במקביל הבינה שגם בחייה התנהגה בצורה דומה. היא נהגה להעניש, את עצמה או את הסובבים אותה, אם דברים לא היו לרוחה, במקום פשוט להגיד מה היא רוצה שיקרה ולהציב גבולות בצורה בריאה ואסרטיבית.
כשהגיעה לטיפול יפעת הייתה בקשר זוגי לא יציב מזה יותר משלוש שנים. הקשר כלל מריבות סוערות לצד המון אהבה, שיחות נפש, בילויים וכיף. מדי פעם חשבה לפרק את הקשר, אך עוצמת ההנאה שבקשר מנעה ממנה לעשות זאת.
כשהחלה להציב גבולות לבן זוגה, התבהר לה עד כמה הקשר הזה חוצה את הגבולות שלה, שלא לומר רומס אותם. לא הייתה שום התחשבות בצרכים שלה. כל גבול שהוצב גרר תגובה אלימה מילולית, שנגררה בסופו של דבר למריבה. כל רצון שלה, שלא תאם את הלך הרוח של בן זוגה, הסתיים בריב. תוך שבוע מהרגע שבו החלה להציב גבולות בצורה בריאה, ולא נגררה למריבות, הסתיים הקשר. מתוך המרחק שנוצר היא יכולה הייתה לראות בבירור עד כמה בן זוגה היה מניפולטיבי, וניצל את הקשר ואת טוב ליבה למטרותיו שלו. קל היה לראות כיצד הקשר הזה משחזר את הקשר של הוריה, ובאופן כללי – את הדפוס של אנשים הנוטים לנצל את טוב ליבה ואת האמפתיה שלה.
כשמטופל מגיע אלינו הוא מוכן, במידה רבה, לשחזר גם איתנו את חייו. "הכול מתחיל בילדות", אמר פרויד – תרצו בכך או לא, תרצו לעבוד עם זה או לא, הדבר נכון. ככל שנחפור עמוק יותר, נבין זאת מהר יותר. יש להניח שבשנה הראשונה לחיים נקבע חלק משמעותי מן התבנית הנפשית; השאר מגיע אחר־כך. הבעיה היא שכל התשתית הזו נסתרת מעינינו, משום שלמטופל לא היו בזמן אמת מילים לתאר אותה, ולכן גם נשכחה. עלינו לעבוד כחוקרים מדופלמים – בסופו של דבר זו חקירה של עולם הנפש – לקחת את המציאות שבנה המטופל מתוך השחזורים האישיים של עולמו הפנימי, להבין מה היו ההנחות המוקדמות (פרדיספוזיציות) שבהן השתמש, ומתוכן להסיק על תקופת ינקותו. זה אינו פשוט, וזה לוקח זמן רב: פגישות רבות, תסכולים, חילוקי דעות – איך שלא נקרא לזה – עד שמתחילה להתבהר התמונה.
אינני טוענת שברגע שנפגוש את כלבו של המטופל נדע הכול, אך נדע הרבה יותר משיכולנו לדעת בלעדיו, ובזמן קצר יותר. כפי שתיארתי, הכלב מהווה מכל לעולמו הנפשי של המטופל, על כל חלקיו. התנהגותו משקפת את הלא־מודע של המטופל – התסכולים, האכזבות והקשיים. הבעיות שיציג הכלב בהתנהגותו הן אלה שהמטופל נושא עמו. נשמע קל? אולי לא לגמרי, אך ודאי קל יותר בעזרתו של השותף השעיר, הרביעי האנליטי.
הלכה למעשה, כאשר אנו משקפים למטופל את מציאות חייו של כלבו ומלמדים אותו לתקן אותה, לספק לכלב את כל מה שהוא זקוק לו כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו – נוצרים תנאים מיטיבים למימוש פוטנציאל מלא ולרווחה נפשית מקסימלית.
זה נשמע כמעט TOO GOOD TO BE TRUE, קל מדי ליישום. גם אני לא האמנתי שזה אפשרי – אבל בלה הוכיחה לי אחרת. היא נמצאת שם 24/7, לעולם לא עוזבת, לעולם לא פוגעת. הכנסתי את ידי ללוע שלה כדי לתת כדור אנטיביוטיקה, בידיעה ודאית שלא תסגור את השיניים. ידעתי שזה לא יקרה.
הכלב – מנטלית ברמת תפקוד של ילד בן שנתיים–שלוש – משחזר את עולמו הפנימי של המטופל באופן רציף, מחוץ לחדר הטיפול. זה איננו "כיס אוויר" מנותק כמו המפגש הטיפולי. המטפל יכול להיות משכמו ומעלה – הוא עדיין נשאר מטפל. הכלב, לעומת זאת, חי במציאות הזו וזמין לשחזור כפייתי אינסופי.
אנו שולחים את המטופל הביתה עם רביעי אנליטי חי – שק ההשלכות הלא־מודעות שלו – ומציידים אותו בכלים לטפל בכלבו, המשקף את אותם קשיים מתקופת ינקותו. בתהליך טבעי של למידה אופרנטית הוא מתקן את החוויה. חמש־עשרה שנות טיפול הצליחו לשנות רק חלק מדמויות החיים שלי, בצעדי תינוק; בלה הצליחה לתת את הדחיפה המשמעותית קדימה. בזכותה הצלחתי לראות דברים שלא הייתי מודעת להם ושמטפלת לא יכולה הייתה לשקף לי, ואף להתמודד עמם.
דיאדוג איננה "עוד גישה טיפולית" – היא מציאות טיפולית. הגישה הזו זקוקה למחקר אמפירי, למדידת תוצאות ולתיקוף קליני. עד אז אני מזמינה עמיתים – כמו עמית פכלר ועופר ביטון, שאמונתם בי נתנה לי כוח להמשיך – לבחון אותה יחד. מי מוכן להיכנס ללוע של המפגש הזה?
מקורות
ויניקוט, ד. היבטים מטה-פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה בתוך המערך הפסיכואנליטי. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009, 120.
מילר, ר' (4 בינואר 2026). אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - מבוא לגישת הדיאדוג. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy....?id=4982/
Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 18, pp. 7–64). London: Hogarth Press.
Gablonski, T. C. (2023). Intersession experiences and internalized representations of the therapist: Links to psychotherapy outcome. Journal of Clinical Psychology, Advance online publication. https://doi.org/10.1002/jclp.23502
Kohut, H., & Wolf, E. S. (1978). The disorders of the self and their treatment: An outline. International Journal of Psycho-Analysis, 59(4), 413–425.
Kolb, D. A. (1984). Experiential learning: Experience as the source of learning and development. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall.
Ogden, T. H. (1985). On potential space. Psychoanalytic Inquiry, 5(1), 38–49. https://doi.org/10.1080...698509533580
Ogden, T. H. (1994). The analytic third: Working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psycho-Analysis, 75(Pt. 1), 3–19
Ponder, J. A. (2019). Patients' use of dogs as objects of identification, projection, and displacement in psychotherapy. Psychoanalytic Psychology, 36(4), 294–302
Ren W, Yu S, Guo K, Lu C, Zhang YQ. Disrupted Human-Dog Interbrain Neural Coupling in Autism-Associated Shank3 Mutant Dogs. Adv Sci (Weinh). 2024 Nov;11(41):e2402493. doi: 10.1002/advs.202402493. Epub 2024 Sep 11. PMID: 39257367; PMCID: PMC11538694.
Sened H, Zilcha-Mano S, Shamay-Tsoory S. Inter-brain plasticity as a biological mechanism of change in psychotherapy: A review and integrative model. Front Hum Neurosci. 2022 Aug 26;16:955238. doi: 10.3389/fnhum.2022.955238. PMID: 36092652; PMCID: PMC9458846.
Winnicott, D. W. (1954a). Metapsychological and clinical aspects of regression within the psycho-analytical set-up. In Through Paediatrics to Psycho-Analysis: Collected Papers (pp. 278–294). London: Hogarth Press (במקור: International Journal of Psycho-Analysis, 35, 200–217).
Winnicott, D. W. (1971). Playing: A theoretical statement. In Playing and reality (pp. 37-52). Tavistock Publications. https://dravni.co.il/wp...tatement.pdf
