אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - מבוא לגישת הדיאדוג

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - מבוא לגישת הדיאדוג

רות מילר¹

"We must approach each other with kindness, believing that others operate with good intentions, and that we can’t force other people to change."

במאמר זה מוצגת גישת ה"דיאדוג" – מודל אינטגרטיבי לטיפול בעזרת כלבים, שפותח ומוסיף להתפתח במסגרת עבודתי הקלינית והמחקרית. מטרת המאמר היא לתאר את עקרונות הגישה, את ההנחות התאורטיות שבבסיסה, ואת ההשלכות האתיות והמעשיות שלה עבור מטפלים העובדים עם כלבים. לפיכך, החלק הראשון יתמקד בביסוס התשתית הפילוסופית והאתי-קלינית של הדיאדוג, כבסיס להבנת אופן היישום שלה במרחב הטיפולי.

עולם הטיפול בעזרת בעלי חיים התפתח באופן משמעותי בעשורים האחרונים, ומספר המטפלים, כמו גם מספר הנעזרים בגישה זו, גדל מאוד (1,2,3). אם בעבר נעשה שימוש בכלבים בעיקר כאמצעי מסייע בתוך התהליך הטיפולי, הרי שכיום השיח המקצועי הולך ומכיר בכלב כסובייקט וכשותף – בעל צרכים, רצונות וגבולות – ומדגיש הדדיות ורווחת כלב כחלק אינטגרלי מן ההתערבות (4–7). יש כאן תנועה; דינמית ממש. קשה שלא לשמוע בה גוון פסיכואנליטי – זה לא סתם סיגר.

קל להקביל את עולמם של הכלבים לעולם הילדים. גם הכלב, כמו הילד, נתפס לעיתים כהמשך ישיר של בעליו – או בלשון משפחתית: של הוריו. במבנה ההיררכי המשפחתי "הורה–ילד–כלב", הכלב ממוקם כמי שנמצא בתחתית הסולם, אלא אם כן יש בבית בעלי חיים נוספים, וגם שם נוכחת היררכיה ברורה. לכלב, בתרבות האנושית, יש "ערך" גבוה בהרבה מזה של דג: דג מותר ואף רצוי לאכול; כלב – "חס וחלילה". קשה לדמיין מצב שבו כלב משמש מזון, גם כשעולה בראש תרחיש קיצון של רעב ומאבק הישרדות. במאמר מוסגר אפשר לומר שה"אלופים" האמיתיים של שרשרת החיים הם דווקא התולעים: לאדם אין בהן כל תועלת ישירה, ואף על פי כן כמעט בלתי אפשרי לדמיין אכילה שלהן – אלא אם כן מדובר בתכנית ריאליטי. במילים אחרות, התולעים הן כנראה אלו שפיצחו עד תום את "קוד החיים".

מזמינים את הקהל הרחב לקריאה משותפת (בזום) ביצירות מופת
5 ימי א' בין השעות 20:00-22:00. לפירוט ולתאריכי המפגשים >>

בעבר הלא רחוק היה לגיטימי, ואף נתמך טקסטואלית, להכות ילדים. "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ" , כפי שנאמר (משלי י"ג, כ"ד). מצב זה מקביל באופן מטריד ללגיטימציה הקיימת כיום ביחס לכלבים: ניתן "להפליק" לכלב, או "לתקן" אותו באמצעות משיכה חדה ברצועה – מונח שגור בעולם האילוף המסורתי. קולר חשמלי כבר נתפס כשנוי במחלוקת, בדומה למקום שתפס פעם "חינוך" בעזרת חגורה: נורמה בעבר הרחוק, אי-נוחות ערכית בעבר הקרוב. הביטוי Children should be seen, but not heard היה רווח באירופה בתחילת המאה הקודמת. מקורו באנגליה של המאה ה-15 (John Mirk, Mirk’s Festial , בערך ב-1450), שם הניסוח המקורי עסק בכלל ב-maid. גם לכם עוברת צמרמורת בגב?

כמו החלוצות שנאבקו למען איסור ענישה גופנית בילדים, גם כיום יש מדינות באירופה (למשל שבדיה, שווייץ, דנמרק) שבהן השימוש בקולר חשמלי לכלבים אסור בחוק. יתר על כן, עד לפני כ-50 שנה ביצעו בילדים ותינוקות ניתוחים ללא הרדמה. הסברה הייתה שהם אינם חשים כאב, ואם כן – לא יזכרו אותו, ולכן עדיף להימנע מהסיכונים הכרוכים בהרדמה (8,9). כיום קשה אפילו להעלות זאת על הדעת; ואף על פי כן, כוונותיהם של הרופאים היו "טובות". הביטוי הידוע "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות" מקבל כאן הדהוד חד.

האילוף המסורתי, הכולל קשת רחבה של אמצעי ענישה, עדיין מקובל מאוד ברחבי העולם. למען הדיוק, חשוב להבהיר למה הכוונה ב"ענישה". בפסיכולוגיה חברתית, ענישה מוגדרת כתגובה להתנהגות בלתי רצויה, שמטרתה לצמצם או למנוע את הישנותה (10). התגובה הזו מחייבת חוויה בלתי נעימה עבור מי שביצע את ההתנהגות. במילים אחרות – ובקיצור, שכן לא נוכל להרחיב כאן לדיון פילוסופי מלא – מדובר בגרימת סבל יזומה לאחר. זאת להבדיל מתוצאה טבעית של פעולה, שגם היא עלולה להיות כרוכה בסבל. אם אדם הולך ברחוב ועיניו נעוצות במסך הטלפון, ומתנגש בשליח ממהר של וולט, התוצאה הטבעית עשויה להיות אשפוז. אם, לעומת זאת, מדובר בילד בן 10, ואביו מחליט בעקבות האירוע להחרים לו את הטלפון למשך שארית היום – זוהי כבר ענישה.

השאלה המעניינת היא: איזו מן האפשרויות יעילה יותר לשינוי דפוס ההתנהגות? כאן חשוב לציין בגילוי נאות שהכותבת היא רוכבת אופניים מושבעת, שחווה מצבים כאלה כמעט מדי יום. הנקודה היא שעונש אינו בהכרח הדרך היעילה ביותר לחולל שינוי. לעומת זאת, תוצאה טבעית יכולה לעיתים לשרת את המטרה טוב יותר. חינוך המבוסס על הבנת תוצאות, על ערכים ועל מוטיבציה פנימית, נחשב כיום מודל מרכזי בחינוך ילדים (11–13). אין צורך בקנס כדי להימנע מנהיגה בשכרות אם האדם מפנים את חומרת ההשלכות. כך אנו נוטים כיום לחשוב על ילדים, וכך, לשיטתי, נכון להתייחס לכל בעל חיים – ובפרט לכלב, "ידידו הטוב ביותר של האדם".

כמו שבעבר ילדים חיו בעולם שבו כמעט לא עמד מי שיגן עליהם מפני אלימות "חינוכית", כך כיום כלבים רבים חיים במרחב אנושי שבו אין מי שיגן עליהם מפני פרקטיקות אילוף אברסיביות. אם בעבר החברה קיבלה כמובן מאליו את "זכותו" של המבוגר להכות את הילד לטובתו, הרי שכיום עדיין מקובל במקומות רבים להכאיב לכלב או להפחיד אותו בשם ה"משמעת". גישת הדיאדוג יוצאת מן ההנחה שהמהפך המוסרי שהתרחש ביחס לילדים – ההכרה בכך שהם זקוקים להגנה, לכבוד ולסביבה מאפשרת – נדרש כעת גם ביחס לכלבים. דרך העבודה עם הכלב נפתחת גם אפשרות לתיקון: עבור הורה שלא זכה בעבר למי שיגן עליו, הקשר עם הכלב יכול להפוך למרחב שבו הוא לומד, לראשונה, להיות הדמות המגוננת – הן עבור הכלב והן עבור הילד שלו.

ככל שהחברה האנושית זזה מתפיסות חינוכיות המבוססות על ענישה וכפייה, אל תפיסות המדגישות רווחה, מוטיבציה פנימית והבנה אמפתית של הילד, כך גדלה גם יכולתם של ילדים לממש את הפוטנציאל הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי שלהם. המעבר הזה – מאובייקט שיש "לעצב" אותו, לסובייקט שיש ללוות אותו – היה מרכיב משמעותי בהתפתחות מערכות חינוך מודרניות, יצירתיות וחדשנות אנושית בכלל. במובן זה, האופן שבו אנחנו מתייחסים לכלב משקף – ואף מעצב – את האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו ולדורות הבאים.

מתוך הבנה זו, שהתגבשה אחרי אינספור עונשים, שעות עבודה ושקלים רבים ששילמתי למאלף מסורתי, שיניתי ביום אחד את האופן שבו התייחסתי לכלבת הפאריה הריאקטיבית² שלי, בלה.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אימצתי את בלה בגיל שלושה חודשים. כלבת פאריה מתוקה עד מאד. ראיתי אותה בזרועותיה של כוכבת ילדים מפורסמת, מתוקה לא פחות (אז טרם ידעתי שמדובר בכוכבת), ביום האימוץ של SOS, ולבי יצא אליה. כבר במבט ראשון היה אפשר לחוש שהיא חכמה, רגישה וטובת לב – בדיוק כפי ששירן, בעליה הקודמת, תיארה אותה בעיניים דומעות כשהעבירה אותה אליי.

אלא שאני רציתי "יותר". רציתי כלבה מושלמת: שתבצע כל הוראה, שתהיה "כלבת עוקץ" למופת. הרי היא חכמה, היא יכולה; היא אוהבת אותי – למה שלא "תעשה בשבילי" עוד קצת?

#נרקסיזם. רעת החולות.

הבאתי מאלף מומלץ, מהשורה הראשונה. אילוף מסורתי, כמובן. Force free נתפס בעולמות מסוימים כגישה "רכה מדי", "לא באמת עובדת", "בלי משמעת". כדי שלא אכפיש את שמו, אכנה אותו כאן ערן. ערן אהב את בלה באמת, ורצה בטובתה. אהבתו הייתה כה גדולה, שכאשר סיפרתי לו שאינני יכולה לשחרר אותה בגינה הציבורית ליד הבית – משום שהיא רודפת אחרי ילדים רצים, חתולים ואופניים, ומתעלמת מקריאותיי – הוא הציע להשתמש בקולר חשמלי. בסופו של דבר, הכלבה "זקוקה" לרוץ ולפרוק אנרגיה, והקולר הוא אמצעי יעיל. "קחי, תרגישי", הוא אמר לי, "זה רק דגדוג". הרגשתי. ואכן, בעוצמה 7 מתוך 100 זה היה "רק דגדוג" – ואפילו ליווה אותו רטט קל בבטן: הנה, עוד מעט תהיה לי כלבה ממושמעת, כלבה "חיילת", כמו שרציתי.

עד שיום אחד השתחרר הקפיץ המכוון את הזרם, בלי ששמתי לב. העוצמה קפצה מ-7 ל-38. את הרגע שאחרי אינני שוכחת. גם כעת, כשאני מקלידה מילים אלה שנה אחרי, הדמעות עולות בעיני.

בילינו זמן רב מדי עם הקולר. בלה אמנם הפכה לחיילת וצייתה לכל פקודה, אבל במקביל נעשתה ריאקטיבית יותר ויותר. רמת התגובתיות וה"תוקפנות" לכאורה עלתה. היא התפרצה על יותר ויותר גירויים, ובעוצמה רבה יותר. אפשר היה ממש לחוש כיצד לפני כל יציאה מהבית היא "מתכוננת לקרב". בלה הפכה לאימת השכונה, כאילו היא צועדת ברחוב ומחפשת עם מי לריב. (האמת, היא הזכירה לי קצת גם את בן זוגי דאז, אבל זה כבר סיפור למאמר אחר.)

בשלב זה החלו לכרסם בי ספקות. אמינותו של ערן נסדקה, וחשבון הבנק שלי החל לאיים להתרוקן. התחלתי לחפש סרטוני אילוף חינמיים ופודקאסטים. באחד הטיולים למקומות שכוחי-אל – שבהם כמעט אין אנשים ובלה יכולה לרוץ חופשיה בלי לסכן איש (פתרון לא רע לכלבה ריאקטיבית, שנמצא, אגב, חמש דקות מהבית) – נתקלתי בפודקאסט על עולם ה-force free³. הוא היה הראשון במרתון אינסופי. פתאום הכול נשמע הגיוני – ובעיקר: לא אלים. וככל שניסיתי, גיליתי שזה גם עובד. אחרי כשבועיים בלה כבר הייתה רגועה בהרבה. כעבור כחצי שנה גזרתי את הקולר החשמלי שלה, כדי לוודא שגם אף אחד אחר לא יעשה בו שימוש.

נקודת המפנה הראשונה הייתה ההבנה מה בעצם קורה: בלה לא "תוקפנית" – היא חרדתית. פוסט-טראומטית, כמעט בגנטיקה שלה – אבחנה שגם ערן ידע לציין. כלבי הפאריה נוטים לכך. משם המשכתי לקבל אותה כפי שהיא: עם גנטיקה לא מתווכחים. במקביל ניסיתי להבין מה ירגיע אותה, מה יעשה לה טוב. התברר שהדבר העיקרי שהיה דרוש לה הוא… מנוחה. שקט. לבד. בדיעבד הבנתי שהגורה הזו, במקום לישון כמו כל גורה, בילתה שעות אינסופיות בחוץ, מפני שערן התעקש ש"צריך כמה שיותר חשיפה". מה שעובד לעיתים בטראומה נקודתית, עלול להפוך – כשמדובר בפוסט-טראומה – להצפה מסוכנת. חשיפה שלא מלווה בהחזקה, כלים וויסות והדרגתיות, עלולה להיות הרסנית. ואצלנו, במקום MDMA בתנאים מבוקרים, היה קולר חשמלי.

אני מדמיינת לעיתים מסיבת טבע שבה לכל המשתתפים יש קולר חשמלי על הצוואר. אינני בטוחה שהקונספט הזה היה מחזיק ערב שלם.

קצרה היריעה מלפרט כאן את כל תהליכי השינוי שעברתי בזכות בלה, אך אציין כמה נקודות מפתח:

• למדתי, קודם כול, לקבל כל יצור חי כפי שהוא. לקבל את המציאות. עם גנטיקה לא מתווכחים – אבל אפשר לעבוד איתה.
• למדתי שהדבר החשוב ביותר בקשר שלנו עם כל יצור חי הוא לדאוג ל-well being שלו, לרווחתו. זה חוזר אלינו פי כמה, ומשפיע על כל המערכת סביבנו. כשאנחנו "נותנים", אנחנו לא פחות – ולפעמים יותר – אלו שמקבלים.
• למדתי מהי מוטיבציה אמיתית לשינוי: מוטיבציה פנימית שאינה נשענת על סנקציות ועונשים. בזכות בלה הצלחתי לרתום גם את המתבגרות שלי למטלות הבית – מתוך בחירה ומחוויה נעימה.
• הפנמתי שאינני כל-יכולה, ובה בעת שגם אינני אחראית על הכול.
• למדתי לזהות מצבים שבהם ההתלהבות שלי ממשהו מעוורת אותי: אני משוכנעת שאני "עושה טוב", אבל בפועל פוגעת באחרים, כולל היקרים לי ביותר, ומשלמת על כך מחיר כבד.
• למדתי להסתפק במה שיש, ולהיות שמחה בחלקי.
• למדתי להציב גבולות באופן אסרטיבי ובריא.
• למדתי שאפשר להירגע גם בלי פעילות גופנית אינטנסיבית.
• למדתי להתיידד עם כעסים, ולשחרר.

לבסוף התחדדה בי ההבנה שהקשר בין אדם לכלבו יכול לשמש חלון משמעותי אל עולמו הפנימי, ובפרט אל אותם אזורים לא מודעים שממשיכים לעצב דפוסי קשר והתנהגות, ולעיתים "לתקוע" היבטים שונים בחייו. מתוך ההבנה הזו, ומתוך המרחב שנוצר ביני לבין בלה – מרחב ששימש עבורי מרחב פוטנציאלי במלוא מובן המילה – נולדה גישת הדיאדוג.

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

בטיפול בגישה זו, המטופל יכול לחוות באופן חי, משחקי ולא מאיים את המעבר מעמדה מענישה, שיפוטית או מתנתקת – לעמדה מגוננת, סקרנית ומכילה, ולחוש בגופו את תוצאות המעבר הזה. דרך ההתבוננות בקשר עם הכלב קל יותר לזהות מתי משתחזרים דפוסים היסטוריים של חוסר הגנה או של שליטה, דפוסים שמקורם בלא-מודע ואינם משרתים עוד את טובתו. בו-בזמן נפתחת בפועל אפשרות לבחור תגובה אחרת, מיטיבה. שינוי זה אינו נשאר במרחב הכלב בלבד, אלא מחלחל אל מערכות יחסים נוספות, אל תחושת המסוגלות האישית ואל הרווחה הנפשית.

העבודה בדיאדוג נשענת על תפיסה של הנפש כמתגלמת לא רק במילים, אלא גם בגוף, בתנועה ובקשר. משום כך היא מתאימה במיוחד גם לאנשים שמתקשים לבטא את עולמם הפנימי באופן קוהרנטי ורציף: ילדים, הורים ברגעי הצפה, מתמודדים עם פסיכוזה, ואנשים נוספים שעבורם השפה המילולית מוגבלת. מכלול התהליכים הללו מתרחש בתוך המרחב הפוטנציאלי שנוצר בין האדם לכלבו – מרחב שבו ניתן לשחק, לנסות ולהמציא מחדש דרכי היות – ומתוך מרחב זה גישת הדיאדוג ממשיכה להתגבש, ולהציע כיווני חשיבה וחקירה חדשים למחקר אמפירי וקליני כאחד.

הערות

1. המחברת היא רופאת שיניים (DMD), מומחית ברפואת שיניים לילדים, ובעלת הכשרה בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ובהדרכת הורים. ניסיונה המעשי בגישות שונות לעבודה עם כלבים התפתח מתוך קשר מתמשך עם כלבתה, בלה, ששימש עבורה מרחב חי ללמידה, להתבוננות ולהעמקה בתהליכים טיפוליים דיאדיים.
2. כלב ריאקטיבי הוא כלב שמגיב בעוצמה גבוהה מהנדרש לגירויים סביבתיים- אנשים, כלבים, רעשים, תנועה או מצבים מסוימים. התגובה יכולה להיות מגוונת, אך בד"כ כשאומרים מונח זה בהתייחס לכלב, הכוונה היא לתגובה תוקפנית.
3. אילוף פורס־פרי (force-free) הוא גישה לאילוף כלבים המבוססת על חיזוק חיובי ושיטות הומאניות, שנמנעת משימוש בכוח פיזי, כאב, הפחדה או כל אמצעי אברסיבי כגון קולר חנק, קולר דוקרנים או קולר חשמלי (14).

מקורות

1. Fine, A. H., Beck, A. M., & Ng, Z. (2019). The State of Animal-Assisted Interventions: Addressing the Contemporary Issues That Will Shape the Future. International Journal of Environmental Research and Public Health.​ 16(20), 3997.
2. Meers, L.L., et al. (2022). Canine-Assisted Interventions and the Relevance of Welfare Assessment Tools. Frontiers in Veterinary Science. 9, 899889. International Journal of Environmental Research and Public Health, 20(10), 5801.
3. Xue, J. et al. (2023). Animal-Assisted Interventions and Animal Welfare- An International Perspective.
4. Zilcha-Mano, S. et al. (2011). Pet in the therapy room: An attachment perspective on animal-assisted therapy. Attachment & Human Development, 13(6), 541-561.
5. Johnson, A. (2023). Determining Consistency in the Attitudes and Actions of Providers Working With Animals in Practice. Human-Animal Interactions, 1(1), 26.
6. Understanding the role of the animal in animal-assisted therapy: A qualitative study of therapists’ perspectives. (2025). Applied Animal Behaviour Science. Advance online publication. https://doi.org/10.1016....2025.105123
7. Bellieni, C. V., & Buonocore, G. (2020). To know where we came from: Historical roots of pain management in infants. Paediatric Anaesthesia, 30(9), 1010–1017.
8. Fitzgerald, M. (2011). The long life of early pain. Harvard Medical School News. Retrieved December 10, 2025, from https://hms.harvard.edu...e-early-pain
9. "Punishment and Social Psychology." EBSCO Research Starters, 2025, www.ebsco.com/research-...l-psychology. Accessed 10 Dec. 2025
10. Victim-orientated discipline, interpersonal understanding, and guilt. (1994). Journal of Moral Education, 23(1), 1–21
11. Grolnick, W. S., Deci, E. L., & Ryan, R. M. (1997). Internalization within the family: The self-determination theory perspective. In J. E. Grusec & L. Kuczynski (Eds.), Parenting and children’s internalization of values (pp. 135–161). New York, NY: Wiley.
12. American Academy of Pediatrics. (2004). Effective discipline for children. Pediatrics, 114(2), 723–728.
13. American Veterinary Society of Animal Behavior. (2021). Position statement on humane dog training. AVSAB. https://avsab.org/wp-co...ent-2021.pdf
14. Kinoshita, M., Kaufmann M. (2023). Ethics meets practice learning at Green Chimneys. Human-Animal Interactions, 1(1), 7.