נועה שלו
10 סיבות לא להשתגע
כנרת זמורה דביר
אמרתי לה שאני מרגישה כמו דג על הירח. בדרך כלל אומרים ״דג מחוץ למים״, אבל מאז שאמא...
זה לא רק שאני לא נמצאת במים, אני בכלל לא נמצאת יותר בעולם שאני מכירה.
ליבי בת החמש־עשרה היא ילדה רגילה. היא רק רוצה להצליח בלימודים, להקשיב לטיילור סוויפט ולעלות לתיכון עם שתי החברות הכי טובות שלה. עד שתאונת דרכים הופכת את כל עולמה. ביום אחד ליבי מפסיקה להיות ״התלמידה המצטיינת״, והופכת להיות ״הילדה שאמא שלה מתה״.
כדי להחזיר אליה את עצמה וגם את אבא שלה שהולך ונעלם, ליבי מחליטה שהיא חייבת להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון. ובשביל זה היא מוכנה ללכת רחוק מאוד, רחוק עד חדר המורים, שממנו היא גונבת את טופס המבחן.
בזמן שליבי הולכת ונפרדת מהילדה שהיתה, היא מוצאת את עצמה מבלה יותר ויותר עם זוהר, בו נתקלה אצל הפסיכולוגית החדשה שלה. ולצד רגשות האבל והכאב ניצתות בה גם תחושות אחרות. אבל גם לזוהר יש צרות משלו, והצרות האלה מאיימות להרוס את מה שבקושי הספיק להתחיל ביניהם.
10 סיבות לא להשתגע הוא סיפור התבגרות סוחף, המשלב רומנטיקה, כאב והומור, ומספר על משקלו של אובדן ועל כוחה של אהבה.
הספר נכתב בעידוד תוכנית "רזידנסי טחנת רוח" בתמיכת קרן ברכה והקרן לירושלים.
זהו ספרה הראשון לנוער של נועה שלו, פסיכולוגית תעסוקתית ומחברת רב־המכר את עוד תתחרטי על זה (2023), כלת פרס שר התרבות לספר ביכורים. שלו, ילידת 1982, גדלה בחולון וגרה בשוהם עם בן זוגה, שלושת ילדיה ושני כלביה.
אוהבת קוקילידה, לק נצנצים, את טיילור סוויפט, בנות גילמור ותפוזים שמתקלפים ממש טוב.
כמו ליבי, גם אמא שלה נפטרה כשהיתה ילדה, אבל היא בחיים לא היתה מעלה על דעתה לגנוב מבחן (וגם לא לזרוק צנצנת זכוכית לפח מיחזור פלסטיק). רק דמיינו מה היה לזוהר להגיד עליה אם היו נפגשים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרק 2
מתוך מחקרה של ד"ר לואיס טונקין, "לגדול בסביבת אבל: דרך נוספת להתבונן באבל ובהתאוששות". מאנגלית: רעות קליין.
שבעה זה דבר מוזר. כאילו זה מה שחסר למי שבדיוק נדפקו לו כל החיים — לארח בבית שלו כל מיני אנשים מבוגרים שהוא בקושי מכיר, ולאכול איתם בורקס ולדבר איתם בנימוס, ולענות להם על שאלות, ולספוג את כל המבטים העצובים שלהם שמאשרים לו בדיוק עד כמה נורא כל מה שקרה לו, ולהתאפק שלא לצרוח עליהם שיעופו מהבית שלו ויעזבו אותו כבר בשקט.
אני לא עושה את זה, כמובן. אני לוקחת את הבורקסים, ואת עוגות הבית, ואת הפשטידות שכולם מביאים, ופורסת אותן לפרוסות עבות, ומחדשת את מלאי הכוסות החד־פעמיות כשהן נגמרות, וממלאת עוד עוגיות בקערה שאמא מוציאה רק בליל הסדר, ולא נותנת לדודה שירלי לעזור לי, ומתעקשת להישאר עסוקה ולא להתיישב על הספה בסלון עם כל האנשים הזרים, ולא לבכות, ולא לבכות, ולא לבכות, עד שכולם הולכים.
זה לא שלהם זה כיף. ברור לי שהם עושים את זה רק כי חייבים וצריך לחזק, ו"אלוהים ישמור, כזאת צעירה", ו"מי היה מאמין?" והם לא תמיד יודעים מה להגיד ולאן להסתכל, ואולי בגלל זה הם באים רק בקבוצות, כי הם מקווים שיהיה איתם מישהו אחר שיעזור להם ויֵדע מה להגיד ואיך להתנהג. לי כבר אין מישהו כזה.
הם מחבקים אותי חיבוקים מכאיבים והידיים שלי נשארות תלויות לצידי הגוף, והם מעסיקים את עצמם באכילה ובדפדוף באלבומים ישנים של אמא, וכולם אומרים כל הזמן "משתתפים בצערכם" ו"המקום ינחם אתכם" ו"שלא תדעו עוד צער", כאילו נשאר עוד צער בעולם הזה. כאילו זה כבר משנה אם נדע או לא נדע עוד צער מעכשיו.
כשלאה אמרה שאמא נפגעה בתאונה, לא ממש הבנתי מה היא מנסה להגיד. הייתי צריכה לבקש ממנה שתחזור על דבריה, אבל גם אחרי שהיא חזרה על זה שוב, לא הבנתי. לא הבנתי מה זה אומר "נפגעה", מה בדיוק קרה? הרכב נפגע? רגע רגע, קרה משהו לאמא? היא נפצעה? ואם היא נפצעה, למה אני צריכה ללכת הביתה ולא לבית חולים? ואיפה אבא?
לאה חיכתה בסבלנות שאסיים לשאול את כל השאלות, אבל לא ענתה על אף אחת מהן. היא רק אמרה שאבא בדרך הביתה והוא ידבר איתי על הכול כשאגיע לשם, ומה שהיא אמרה, ועוד יותר, מה שהיא לא אמרה, והקול השקט והצרוד שלה, והדרך שבה היא הניחה את היד שלה על גב כף היד שלי, כל אלה הפחידו אותי כל כך שהפסקתי לשאול שאלות וגם הפסקתי להקשיב לה.
נהיה לי קר ומטושטש, כאילו צללתי לתוך בריכה עמוקה, ולא הצלחתי להבין יותר את הקול של לאה שדיבר אליי מרחוק. השפתיים שלה זזו, והיא דיברה כמו תמיד עם הידיים, ושמתי לב שהלק האדום שלה מתקלף בקצוות, ושהצוואר שלה יותר מקומט מהפנים, ושיש לה הרבה שערות לבנות בין השערות הבלונדיניות, ושיש לה כתם בצבע חום בהיר על הלחי, שיש עליו שערות בהירות ותהיתי אם היא מבהירה אותן או שככה הן גדלות.
הגר היועצת הגיעה באיחור והצטרפה אלינו לחדר, וכיסתה את היד שלי בשלה, וליוותה אותי הביתה, והסתכלה עליי כל הדרך במבט חושש, כאילו פחדה שאני אברח או אתעלף. בכל כמה רגעים היא פתחה את הפה כמו כדי להגיד משהו, אבל אז התחרטה וסגרה אותו בחזרה, ואולי בעצם היא כן דיברה, אבל אני לא יודעת על מה, גם אותה לא הצלחתי לשמוע, רק אמרתי לעצמי בשקט בראש, "הכול בסדר הכול בסדר הכול בסדר הכול בסדר," עד שהגעתי הביתה והבנתי ששום דבר לא בסדר.
אני מסתובבת בשבעה עם צלחות של עוגיות ובורקסים, ומתנהגת כאילו אני יודעת מה עושים, ומבינה מה קורה פה, אבל אני לא מבינה כלום. אני לא מבינה איך אני צריכה להתנהג, ואני לא מבינה למה אבא לא מסתכל לי בעיניים, ואני לא מבינה מה זה אומר שהיא מתה. כלומר, אני לא סתומה. אני יודעת מה זה מוות. אבל אני מבינה עכשיו שאני בעצם לא מבינה כלום.
מה זה אומר? שהיא לא קיימת בכלל? איך רגע אחד בן אדם יכול להיות פה ולרקוד במטבח בייבי שארק ושייק איט אוף, ורגע אחר כך פשוט, פוף, להיעלם? אני לא מצליחה להבין את זה, וכולם מתנהגים כאילו זה הגיוני, למרות שאני די משוכנעת שזה לא הגיוני בכלל, ואבא בקושי מדבר, ואין לי את מי לשאול, וגם אם היה לי, אני לא בטוחה שמישהו היה מבין בכלל מה אני שואלת, וגם אם היו מבינים, אני לא בטוחה שהייתי רוצה לשמוע את התשובה, וכולם מדברים כל כך הרבה, כאילו הם מנסים למלא את החדר בדיבורים כדי שלא יישארו חורים של שתיקות שמהם תזלוג האמת. כי האמת היא שאף אחד לא יודע מה להגיד, ואף אחד לא יודע להסביר, ואף אחד לא יודע לנחם .
דברים שאנשים אומרים לי בשבעה:
"אויש איך שאת דומה לה""עם כל הציורים שלה שתלויים מסביב, זה כאילו היא פה איתנו""אלוהים לוקח את הטובים ביותר""אמא תמיד תשמור עלייך מלמעלה""אנחנו תמיד כאן בשבילך""אני כל כך מצטערת""בסוף הכאב עובר ונשאר רק הגעגוע""זה כל כך עצוב""מותר לבכות""את צריכה להיות חזקה בשביל אבא"
הלוואי שהם פשוט יסתמו.
אבא מהנהן לכולם, גם לכאלה שאומרים לו "מן השמיים תנוחמו", ולא אומר להם שהוא לא מאמין שיש משהו בשמיים, ולא נראה שהוא שומע אותם אפילו, ולא נראה שהוא איתנו בכלל.
מיצי מסתגר בחדר עם החברים שלו, ולפעמים אני שומעת משם קולות צחוק או אפילו מוזיקה. גם לפני ארבעה ימים, כשאבא הושיב אותנו על הספה וסיפר לנו מה קרה, לא הבנתי את ההתנהגות של מיצי. בהתחלה נראה שהוא בכלל לא מבין מה אבא אומר, והוא
חזר ושאל שוב ושוב את אותן שאלות, במין לופ שהתחלתי
לפחד שאולי הוא ייתקע בו לנצח. אבל אז הוא כאילו החליט משהו, והמבט שלו השתנה פתאום, והוא התחיל לדבר על סידורים שצריך לעשות, ועל אנשים שצריך להודיע להם, ועל בירורים שצריך לברר, ואני לא הבנתי על מה בכלל הוא מדבר ואיך זה מה שמטריד אותו עכשיו.
אני שונאת שהכול אצלו כאילו בסדר, זה גורם לי להרגיש עוד פחות בסדר, למרות שאני יודעת שזה רק בכאילו, כי בלילה כשכולם הולכים, אני שומעת אותו בוכה בשקט בחדר שלו, ואז אני נורא מתחרטת שרציתי שהוא יהיה עצוב.
ריין ואביגיל הגיעו להלוויה עם עוד כמה ילדים מהכיתה, למרות שלא חשבתי בכלל להודיע עליה לאף אחד. הן מגיעות גם לשבעה בכל יום ישר מבית הספר, וכשהן מגיעות, אני משאירה את כל המנחמים בסלון, ונכנסת איתן לחדר וסוגרת את הדלת, ואנחנו משמיעות בשקט קצת טיילור סוויפט והן מעדכנות אותי מה קרה בכיתה. אנה עשתה פוני ולני ובארי רבו מכות ונפלו בטעות על אמילי, והקרע שהיה לה בג'ינס נקרע עוד יותר והיא צרחה עליהם שזה ג'ינס מחו"ל ושהם חייבים לה חדש. אביגיל הביאה עוגיות תמרים של אמא שלה כי היא יודעת שאני אוהבת, וריין הביאה קטורת שאמא שלה שלחה כי "היא עוזרת לטהר את הבית מתדרים שליליים".
"כאילו, זה לא קצת מאוחר בשביל זה?" אני שואלת, וריין מסתכלת עליי מופתעת ומתאפקת לא לחייך, עד שהיא מבינה שגם אני מחייכת, ובסוף שתינו לא מצליחות להתאפק יותר ומתחילות לצחוק. אביגיל מסתכלת עלינו כאילו השתגענו לגמרי, אבל אחרי כמה שניות גם היא נשברת ומצטרפת לגל הצחוק.
אני מרגישה אשמה לצחוק בשבעה, ואני מקווה שאבא לא שומע אותנו, אבל זה גם עוזר לי להרגיש לרגע כאילו אין לי חור ענקי בבטן שהכול נשפך דרכו החוצה עד שאני חלולה לגמרי. אז חצי מהזמן אני מנסה לשכוח ממה שקרה, וחצי מהזמן אני כועסת על עצמי ששכחתי ומנסה לזכור.
בסוף השבעה אנחנו חוזרים שוב מבית הקברות, אבל הפעם לבית ריק מאנשים. העלייה לקבר אחרי שבוע היתה עוד יותר עצובה מההלוויה, אם זה אפשרי בכלל, כי הגיעו אליה פחות אנשים — רק משפחה וכמה חברות של אמא. אבא הוביל את השיירה הקטנה מלפנים עם הרב, ואני הלכתי ליד מיצי שלא הוציא מילה, והרגשתי הכי לבד שהרגשתי כל החיים.
בבית מיצי אומר לאבא שלא בא לו לחזור לבית הספר מחר, ואבא מסתכל עליו כאילו הוא אמר שהוא רוצה להצטרף לקרקס.
"נו אבא, מה זה משנה בכלל?" מיצי קורא.
אני מבינה למה הוא מתכוון. גם לי יש תחושה ששום דבר כבר לא משנה, אבל אבא מבטל אותו בהנפת יד ואומר, "תפסיק לבלבל לי במוח, יש לי מספיק דאגות על הראש."
מיצי נראה כאילו הוא מתכוון לענות לו, בכל זמן אחר הוא כנראה היה עונה, אבל עכשיו הוא רק עומד שם ולא אומר כלום. כשמיצי לא אומר כלום, זה סימן שהמצב באמת חמור. כאילו שהייתי צריכה עוד סימן.
אני מסתכלת עליהם ומחכה שמישהו יגיד משהו, ופתאום חסרים לי האנשים שמילאו את השבעה בבורקסים ובדיבורים.
"מה את מסתכלת עליי ככה? גם את רוצה לא ללכת לבית ספר?" אבא צועק פתאום ואני מתכווצת.
"לא, מה אני עשיתי?" אני שואלת בקול גבוה.
"סליחה, ליצ'י," אבא מנמיך את הקול ונאנח, ומיצי מסתכל עליי כאילו בגדתי בו.
אולי באמת הייתי צריכה להגיד לאבא שאני מבינה את מיצי וגם אני לא רוצה ללכת, אבל מיצי לא נראה כמו מישהו שצריך את העזרה שלי, ואבא כן.
